הבדלי מעמדות * גראמפי-סאנשיין * קרבה מאולצת
אף אחד לא יודע מה קורה ב'אחוזת חצות' המשקיפה על העיירה שלנו. באחוזה, המוגנת בשערי ברזל, גרים האחים ווס, ארבעת המיליארדרים המסתוריים שכמעט אינם עוזבים אותה, מה שמלבה את השמועות עליהם כבר עשרות שנים.
כשאבא שלי מת, כל מה שהעניק לי ביטחון בחיי נתלש ממני, ואני חייבת לעמוד פנים מול פנים עם אשר ווס, האח הבכור. היופי החיצוני שלו, בדיוק כפי ששמעתי, מסתיר מאחוריו טבע של טורף שמושך אותי אליו ללא יכולת להתנגד.
עסקה נחתמת, ואין לי ברירה אלא לחיות באחוזתו הגותית והאפלה כדי להציל את משפחתי. ככל שהזמן חולף, נעשה לי קשה יותר ויותר להכחיש את המשיכה בינינו.
אשר אולי מבוגר מדי בשבילי, ומקולל על ידי השדים שלו, ובכל זאת יש תשוקה בוערת בינינו, שמאיימת להרוס את שנינו.
האולטימטום שלו מאת סופרת רבי המכר פ. ריין הוא רומן עכשווי אפל, גרסה מחודשת של היפה והחיה.
זה הספר הראשון בסדרת אחוזת חצות. כל ספר בסדרה נכתב על גיבורים שונים ויכול להיקרא כספר יחיד.
אני תולשת את הדף שמוצמד לדלת הכניסה של הנכס המשפחתי שלי. הנייר רועד לי בידיים בזמן שעיניי עוברות על המילים המודפסות. בהתחלה, אני מבולבלת, אבל אז הן נקלטות במוחי והבטן שלי מתהפכת, ליבי מחסיר פעימה וברכיי רועדות.
הודעת פינוי עקב אי־תשלום
אני ממשיכה לקרוא ועוברת על המלל בחיפוש אחר פרטים.
... לא קיבלנו את התשלום... חשבונך ביתרת חוב...
... להלן התראה של עשרה ימים לפינוי הנכס...
מה לעזאזל?
זו בטח טעות. אחוזת אוק הייבן נמצאת בבעלות המשפחה שלי כבר יותר ממאה שנה. אין משכנתה על הנכס או בנק שצריך לשלם לו, אז איך ייתכן שהחשבון שלנו ביתרת חוב?
ההשערה שלי היא, שכאשר כל הניירת הקשורה לעיזבון של אבא טופלה לפני כמה חודשים, משהו התפספס, וההתראה הזאת נשלחה לכאן בטעות.
המחשבה על אבי האהוב גורמת לי לחוש כאב בחזה ואני מביטה על עמוד האבן לשמאלי. תמיד אהבתי להסתתר מאחוריו כשהייתי ילדה והיינו משחקים מחבואים. אבא היה מעמיד פנים שהוא לא מצליח למצוא אותי בזמן שהלכתי מאחורי העמוד כדי לא להימצא.
אני קוטעת את הזיכרונות האלה. אין לי זמן להתפלש בצער. לא היה לי זמן להתאבל מאז הרגע שבו התקשרו אליי כדי להודיע לי שהוא נמצא מת אחרי שחיה כלשהי תקפה אותו באחוזה הסמוכה.
אני בולעת רוק בכבדות כשהתמונה שרודפת אותי עולה בראשי, וממשיכה לסקור את שאר הודעת הפינוי שמלאה בבולשיט משפטי, עד שאני מגיעה לסוף ורואה מי חתום עליה.
צמרמורת עוברת בגופי וגורמת לשערות בעורף שלי לסמור. אימא שלי תמיד אמרה שפירוש הצמרמורת הזו היא שמישהו דורך על הקבר שלך, אבל מבט מהיר לעבר חלקת הקבר המשפחתית הרחוקה מגלה לי שאין שם איש.
אני מנסה להתנער מהתחושה הרעה שמציפה אותי, אך מבט אחד בשם שמודפס בדיו שחורה כהה על הנייר הכי לבן בעולם ממלא אותי בצינה שוב.
אשר ווֹס, מנכ”ל תעשיות ווֹס
הביטחון בכך שנעשתה כאן טעות מתערער מעט בתוכי כשאני דוחפת את הדלת ונכנסת פנימה. פניקה משתלטת עליי.
אל תילחצי ותשתגעי, זו עדיין יכולה להיות טעות.
למרות שאני בטוחה שמשפחת ווס טועה לעיתים נדירות.
האגרוף שלי נסגר חזק כל כך, שהנייר מתקמט בתוך ידי.
כולם יושבים בחדר האוכל ואוכלים ארוחת בוקר כפי שציפיתי.
סבתא בודרו, אימא של אבא, מאופרת בעדינות מינימלית ושערה הקצר מתולתל לכדי שלמות. לימינה, בראש השולחן, יושבת אימא שלי, פרנסס. פניה נראות עגומות, ועיגולים שחורים מתנוססים מתחת לעיניה מאז היום שבו אבא שלי מת בטרם עת.
לפחות היא יצאה מהמיטה היום. זה ניצחון.
אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה לה אם הנייר שאני מחזיקה ביד הוא נכון. היא צועדת על חבל דק בין ייאוש ושפיות, ובכל יום מחדש, אין לי מושג לאיזה צד היא תיפול.
זו הסיבה היחידה שבגללה אני נשארת בעיירת הולדתי, מגנוליה בנד, ואחרי שלושה חודשים עדיין לא חזרתי לנאשוויל, ששם אני עובדת כמתמחה בהוצאה לאור קטנה. למזלי, העובדה שאני מתמחה היא הסיבה היחידה לכך שאישרו לי חופשה ארוכה כל כך – לא משלמים לי בכל מקרה.
מאז שסיימתי ללמוד, אני שורדת הודות לקצבה חודשית שאני מקבלת מהמשפחה שלי. קצבה שעכשיו נראה לי שאזלה.
לוק, אחי הצעיר ממני בשנתיים, יושב ליד אימא שלי. עכשיו, בגיל עשרים בלבד, הוא צריך לקחת את המושכות לידיו ולנהל את החווה, כולל את חקלאות הכותנה והסויה, ומזקקת הוויסקי שאבא שלי הקים לפני כמה שנים.
סבתא שלי מבחינה בי עומדת בדלת.
”מה עשית בחוץ מוקדם כל כך?”
אני רוצה להגיד לה שזה לא משנה, אבל לעולם לא אדבר בזלזול לסבתא, ראש המשפחה שלנו – בעיקר עכשיו, כשנראה שאימא שלי פשוט ויתרה לגמרי.
”יצאתי לריצה לפני ארוחת הבוקר.”
יצאתי לריצה מוקדם בבוקר כדי להקשיב לספר מוקלט. העלילה בדיוק הגיעה לחלק הטוב והאהוב עליי בכל ספר – זה שבו הגיבור עומד להכריז על אהבתו לגיבורה. אומנם אני שונאת לרוץ, אבל אוהבת להקשיב לספרים מוקלטים, והשילוב בין משהו שאני שונאת למשהו שאני אוהבת מאפשר לי להקשיב בזמן ההתעמלות.
אני זקוקה לכל דבר שיעזור לי לשמור על שפיות כל עוד אני בבית.
למרות שגדלתי פה, תמיד רציתי לגלות מה יש מחוץ לגבולות הכפר. מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי לעזוב את המקום הזה ולחקור את העולם. הלימודים בקולג’ העניקו לי את התירוץ שהייתי צריכה, ולמרות שתמיד מתחשק לי לחזור הביתה כדי לבקר את המשפחה ולבלות זמן באחוזה, יש בתוכי חלק שעדיין רוצה לחקור עוד ממה שיש לעולם להציע.
אני בולעת בכבדות לפני הכניסה לחדר האוכל ומרסנת את הפניקה שלי כדי לא להדאיג את אימא אם מדובר בסתם אי־הבנה גדולה. למרות שככל שאני חושבת על זה, כך אני מפקפקת בזה יותר.
”היה משהו מודבק על דלת הכניסה כשחזרתי.”
לוק מזדקף בכיסא שלו ושם לב לאנרגיה שלי.
”מה זה, יקירתי?” סבתא שואלת.
אימא מזיזה את האוכל על הצלחת שלה באיטיות. אני לא יודעת אם היא בכלל קולטת את השיחה ברגע זה.
אני מושיטה את הודעת הפינוי המקומטת לסבתא.
ידיה המכוסות כתמי גיל עם פרקי אצבעותיה הנפוחים מיישרות את הנייר על השולחן ליד הצלחת שלה. היא מחזיקה אותו עם הזרוע מתוחה קדימה כי משקפי הקריאה שלה לא לידה. נראה שהיא בדיוק קוראת את הקטע שאומר שעלינו לפנות את הנכס, כי מבטה פונה אליי, והיא לא מסוגלת להסתיר את הדאגה בעיניה.
בסיום הקריאה, היא מניחה יד על החזה שלה ושמה את הנייר המקומט על השולחן בלי לומר מילה.
”מה זה?” לוק שואל.
כשאף אחת מאיתנו לא עונה, הוא דוחף את הכיסא שלו לאחור ורוכן לעברו השני של השולחן כדי לקחת את הדף.
”זו טעות, נכון?” אני שואלת את סבתא בזמן שלוק קורא, למרות שאני בטוחה שאיש במשפחת ווס לא טועה, במיוחד הבכור מבין ארבעת האחים.
”אני לא לגמרי בטוחה,” הקול שלה נשמע חלש יותר מששמעתי אי פעם.
”מה לעזאזל!” הנייר מחליק מידו של לוק ונופל לשולחן.
”שמור על הפה שלך,” סבתא אומרת ומשיבה לעצמה מעט מהאלגנטיות המאופקת שלה.
”אני מתנצל,” הוא מרכין את ראשו. ”אנאבל צודקת, בטח מדובר בבלבול או במתיחה.”
”משפחת ווס לא ידועה בחיבתה למתיחות,” סבתא אומרת.
זו לשון המעטה.
ארבעת האחים שגרים על ראש הגבעה ב’אחוזת חצות’ ידועים בהרבה דברים – בכך שהם מיליארדרים ואי אפשר לגעת בהם, במיתות מסתוריות שמתרחשות סביבם, ובכמות האינסופית של הרכבים הלא מסומנים שנכנסים לשטח שלהם פעם בחודש – אבל הם ממש לא ידועים בזכות חוש ההומור שלהם.
”זו חייבת להיות טעות. הנכס הזה נמצא במשפחה שלנו כבר יותר ממאה שנה. אין סיכוי שאבא לווה כסף ממישהו וסיכן את אוק הייבן, בעיקר מול משפחת ווס, לא פחות.”
”פרנסס,” סבתא אומרת בעדינות.
לשם שינוי, אימא שלי עונה כשקוראים בשמה. ”כן?”
”כשעורך הדין נתן לך את כל הדברים שנגעו לעיזבון, ראית משהו שקשור למשפחת ווס?”
עיניה של אימא מזדגגות. ”את יודעת מתי הית’ יגיע הביתה?”
צליל מתייסר, כמו של חיה פצועה, חומק מגרוני.
זו לא הפעם הראשונה מאז שאבא מת שהיא שאלה עליו כאילו הוא עדיין בחיים. אני לא יודעת האם היא מאבדת את השפיות לגמרי או האם הבלבול שלה הוא תוצר לוואי מהתרופות שהרופא שלה רשם לה אחרי המוות של אבא, רק כדי לעזור לה לעבור את התהליך.
”טוב, נראה שהיא לא תוכל לעזור לנו בוודאות,” אחי נוחר בבוז.
אני נועצת בו מבט זועם. הוא לוקח את ההתנהגות של אימא באופן אישי, ואני מבינה את הכעס שלו. אימא שלנו הייתה תמיד תוססת, מלאת חיים ומלאת אהבה למשפחה שלה. אני בטוחה שהחובה להמשיך לחיות בלי אבא שלנו היא נוראה עבורה, אבל היא חייבת לנסות.
סבתא קמה מכיסאה. ”אבקש את המסמכים מעורך הדין, ואראה מה אוכל למצוא.”
אני חוטפת את הנייר מהשולחן. ”אני לא מחכה. אלך ישירות למקור.”
רגלי הכיסא של לוק נגררות על הרצפה ברעש צורם. הוא עוקף את השולחן בצעדים כבדים עד שהוא עומד מולי, מניח את ידיו על כתפיי וראשו נרכן כדי שנהיה באותו גובה עיניים.
”את לא הולכת לאחוזת חצות, בל.”
החזה שלי נמחץ כי הוא משתמש בשם החיבה שבו אבא היה קורא לי.
”זו הדרך הכי מהירה לקבל תשובות, ואם ההתראה נכונה, זו גם הדרך היחידה לברר מה נוכל לעשות כדי שהאחוזה תישאר ברשותנו.”
לוק מניד בראשו. ”אין מצב. נחשוב על משהו אחר. המקום ההוא...”
הוא לא מסיים את המשפט. הוא לא צריך. אחוזת חצות היא המקום שבו אבא שלנו מת.
”אני חייבת. אם יש סיכוי כלשהו שנפסיד את הבית שבו המשפחה שלנו חיה כבר דורות, אני חייבת לבדוק אם יש דרך לעצור את זה. זה מה שאבא היה רוצה.”
השפתיים שלו מתהדקות לפס דק ושרירי הלסת מתכווצים כי שנינו יודעים שאני צודקת.
”אז אני אלך.”
”לא יקרה, אח קטן. אתה תישאר פה ותעזור לסבתא לחפש מידע במסמכים של עורך הדין. תדאג לאימא.”
נראה כאילו הוקל לו, ואני לא יכולה להאשים אותו. גם אני לא רוצה ללכת לאחוזת חצות, אבל כל העניין חשוב מדי ואסור לי לחכות.
לוק מהנהן. ”תיזהרי.”
”איזהר. עכשיו, אלך להתקלח ולהחליף בגדים לפני שאצא לשם.” אין סיכוי שאופיע במקום ההוא כשאני נראית כמו חיה דרוסה.
סבתא ניגשת אליי ומניחה את ידה על הגב התחתון שלי. ”תיכנסי ותצאי משם במהירות, ותהיי זהירה מול אשר ווס. את לא רוצה להכעיס אותו.”
נדמה כאילו גומייה התלפפה סביב החזה שלי, ועכשיו לוחצת עליו חזק יותר. ”אני יודעת.”
בלי לומר מילה נוספת, ועם הנייד ביד, אני יוצאת מחדר האוכל לעבר המדרגות. הכעס שלי גדל יותר ויותר בכל צעד.
המחשבה שאולי לעולם לא אוכל לחזור יותר לאחוזת אוק הייבן, גורמת לי להבין עד כמה הבית הזה משמעותי בחיי. נכון, אני רוצה להסתובב בעולם ולחקור, אבל אני גם רוצה לדעת שתמיד אוכל לחזור לבית ילדותי המוגן ולמקום שיש בו כל כך הרבה זיכרונות חמים. זיכרונות של האבא האהוב שלי ושל המקום האחרון שבו ראיתי אותו בחיים.
לוק למד איך לנהל את המקום הזה במשך כל חייו. אין לו שום כישורים אחרים, וגם אם הוא ימצא משהו אחר, מי ידאג לאימא ולסבתא שלי?
אם ווס קשור לזה באופן כלשהו, הוא טועה לחשוב שאפשר לקחת מאיתנו את אחוזת אוק הייבן באותה הקלות שבה קורעים דף נייר.
אחוזת אוק הייבן תישאר אצל משפחת בודרו.
היא חייבת.
ואני מתכוונת לעשות כל מה שנדרש כדי שזה יקרה.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
