קשר לוהט

הספר השני בטרילוגיה שכבשה את רשימות רבי המכר של New York Times ו־USA TODAY!

זהו ספרה השני של נאבסה אלן, יוצרת הרום-קום האפל כיבוי אורות, ובו היא מעלה את הרף עם פטישים וקינקים מעולם המועדונים האפלים.

"אני רוצה את האישה הזאת, ואני תמיד משיג את מה שאני רוצה."

ניקו "ג'וניור" טרוצ'י יודע שלורן מרקטי מחוץ לתחום. היא כולה מתיקות וצחוק, ואילו ג'וניור חי בעולם של אלימות והרס. גברים כמוהו לא זוכים בנשים כמו לורן.
זו הסיבה שהוא דחה אותה בתיכון, ושמר מאז על מרחק.

אבל כשג'וניור מחפש את לורן ברשת הוא מגלה שהיא כבר אינה הנערה הביישנית וחובבת הספרים שהוא זוכר. במקומה ניצבת אישה יפהפייה ומרשימה, עם חשבון רשתות חברתיות מלא בתמונות חושפניות וקשר הדוק למועדון משחקי קינק יצירתי במיוחד. הסקרנות התמימה של ג'וניור מתחלפת במהרה באובססיה. לצפות בלורן מרחוק כבר לא מספיק; הוא חייב להפוך אותה לשלו.

"הוא חסר רחמים. דגל אדום מהלך. מזל שאדום הוא הצבע האהוב עלי."

לורן נחושה בדעתה להיזהר מהגבר שמופיע שוב ושוב במועדון שלה ומצית בתוכה תשוקות ישנות. אבל כשההודעות הפלרטטניות ביניהם מתחילות לעורר קשר עמוק יותר, היא חוששת שמתחילים להתפתח בה רגשות אמיתיים כלפי האיש המסוכן שניצב מולה.

התשוקה הבוערת שלהם מגיעה לנקודת רתיחה, והשאלה היחידה היא מי יעז לעשות את הצעד הראשון?

ג'וניור

הדם היה בכל מקום. נספג בחולצה שלי, ניתז לי על המכנסיים ונדחס מתחת לציפורניים השבורות שלי. בגלל זה תמיד לבשתי שחור מכף רגל עד ראש. בכל צבע אחר, הדם היה ברור מדי. בשחור אפשר היה להסביר את הכתמים הרטובים יותר בקלות: מישהו שפך עלי משהו, או שמכונית חולפת פגעה בשלולית והשפריצה עלי. הייתי צריך להמציא אינספור תירוצים לאורך השנים.

למזלי לא הייתי צריך אף אחד מהתירוצים הלילה, כי ירד גשם זלעפות. ברק חתך את השמים מעלי וצבע את גורדי השחקים הרחוקים בכסף ולבן. הרעם רדף אחריו וטלטל את חלונות הבניינים הסמוכים. בלילות כאלה העיר נראתה כמו גותהאם, מחוספסת, מסוכנת.

הפניתי את מבטי מהסערה. שלושה אנשים עמדו לידי על גדת הנהר, כולם בשחור, כנראה כי גם הם למדו את אותו לקח שאני למדתי לגבי כתמי דם. הם עמדו ללא תזוזה, עיניהם המתות נעוצות קדימה, המעילים מתנופפים סביבם כמו כנפיים תועות. ברק נוסף פילח את השמים והציף אותנו באור כסוף. נראינו יותר כמו להקת נשרים שמתכוננת להתנפל על גווייה מאשר כמו קבוצה של אחים שהיו אמורים לחגוג.

ארבעה ימים. הגשם ירד כבר פאקינג ארבעה ימים, והנהר היה מוצף כל כך שהמכונית שכרגע דחפנו לתוכו נשאבה מתחת לפני המים בקלות מדאיגה. אולי יהיה לנו מזל, והשוטרים יחשבו שהבעלים שלה נלכד בשיטפון פתאומי וטבע, במקום לגלות מה באמת עשינו לו.

ניצוץ אדום נדלק בזווית העין שלי. סובבתי את הראש וראיתי את אחי הצעיר ביותר, גרג, מקרב סיגריה לפיו.

"הדברים האלה יהרגו אותך," אמרתי.

הוא פלט עשן אל הרוח. "משהו אחר יעשה את זה קודם." הוא הסתובב והתרחק, סטפן בעקבותיו.

אלק, האח הכי קרוב אלי בגיל, הביט בי מצדו האחר של הרווח שהם השאירו בינינו. "סיימנו כאן?"

הנהנתי. כן, סיימנו. טומי מרקטי טופל. בדיוק כמו שאבא פקד.

אלק הרים את צווארון המעיל כדי להגן על עצמו מהגשם והלך בעקבות האחים הצעירים שלנו, משאיר אותי לצפות לבד בזנב הב־מ־וו של טומי נעלם במים השחורים. המניאק הזקן הזה סוף־סוף נעלם, סוף־סוף יצא מהתמונה, מתנת יום ההולדת הכי טובה שיכולתי לבקש.

חיכיתי מספיק כדי לוודא שהמכונית לא תצוף פתאום חזרה, ואז נכנסתי בצעדים ארוכים אל תוך המחסן החבוי על שפת הנהר. הרצפה היתה עשויה מבטון יצוק, והקירות הישנים מלוחות עץ דקים, ישנים כל כך עד שהרוח שרקה דרך החריצים שביניהם בכל משב, אבל לפחות כבר לא ירד עלי גשם.

האחים שלי עמדו תחת אור פלואורסצנט חיוור, ונעצו מבטים בכתם האדום הגדול המרוח לרגליהם.

אלק הצביע עליו. "מה אתה רוצה שנעשה עם זה?"

"אקונומיקה," אמרתי.

הוא פנה אל ארון מאחור.

הסתכלתי בגרג. "הוא דימם הרבה."

עיניו הכהות של גרג התרוממו אלי בזמן ששאף שוב מהסיגריה. "גופות טריות נוטות לעשות את זה."

אני אולי הייתי "ג'וניור", אבל מבין כולנו גרג היה הכי דומה לאבא, במיוחד עכשיו כשההומור התחיל להיעלם לו מהעיניים והארשת השחוקה שאפיינה את כולנו התחילה להופיע גם על פניו.

אלק חזר אלינו, וכולנו זזנו לאחור כשהוא שפך בקבוק אקונומיקה שלם על הכתם. כשסיים, הוא זרק את הבקבוק הריק אל ערמת זבל שהצטברה בפינה. המקום הזה היה שייך פעם לסוחר דגים, לפני שהתעשייה המקומית קרסה. עכשיו הוא השתייך לאחד המקורבים של אבא שלי, בחור שהעדיף להעלים עין מהשימוש המזדמן שעשינו בו.

אלק הסתובב אלי. "אתה עדיין רוצה לצאת?"

נעצתי בו מבט. "מה נראה לך?"

הוא משך בכתפיים. "אני זורם אם אתה זורם."

סטפן שלח אל אלק מבט של אתה פאקינג רציני? ואלק בכלל לא שם לב אליו.

גרג נעמד לצדו של סטפן והביט בי, מחכה להחלטה שלי. בתור הבכור, הייתי המנהיג בפועל. זה שאבא הכי סמך עליו, זה שהאחים פנו אליו כשחיפשו הכוונה. הלוואי שלשם שינוי מישהו אחר היה מקבל כבר החלטה מזדיינת, כדי שאני לא אצטרך לחשוב כל כך הרבה כל הזמן.

החזרתי את המבט לאלק. "לא, אני לא רוצה לצאת. אני רטוב לגמרי ואני עייף, ועד שכולנו נתקלח ונחליף לבגדים יבשים, כבר יהיה שתיים בלילה והכול יהיה סגור."

"אז אתה מתכוון לבלות את יום ההולדת האחרון בשנות העשרים שלך עצוב ובודד?" אלק שאל. "נשמע מדכא ברמות."

נענעתי בראש, מתחיל להתעצבן. "לא ביליתי אותו לבד. אכלנו ארוחת ערב משפחתית, ואז ארבעתנו יצאנו לטיול השטח הקטן והכיפי הזה."

הוא פתח את הפה להתווכח, אבל קטעתי אותו. "סיימנו כאן. לא אכפת לי מה לעזאזל שלושתכם תעשו בשאר הלילה, אבל אני הולך לדירה שלי. תגיד לאמא ואבא שאני לא אחזור בימים הקרובים."

הסתלקתי בלי לחכות לתגובה. אולי זה באמת היה מדכא, אבל רציתי להיות לבד. רציתי שקט ואת הבדידות והמרחב שלי, ולא היה שום סיכוי שאקבל את זה אם אחזור לבית של ההורים עם האחים הדפוקים שלי.

הדירה שלי לא היתה רחוקה מהנמל, אולי עשר דקות הליכה, וכבר הייתי רטוב לגמרי אז לא היה אכפת לי להירטב עוד קצת. אפילו היה נחמד להרגיש קצת קרירות. החום העמוק של הקיץ כבר ירד על העיר, ועם כל המים שהקיפו אותנו, האוויר הפך מחניק ומעופש. הסופה פיזרה קצת את הלחות, אבל ידעתי שזה זמני. אם יתמזל מזלנו, נקבל יום-יומיים של טמפרטורות קרירות יותר לפני שהחום יטפס שוב לשלושים ושתיים מעלות.

אנשים חלפו על פני לאורך המדרכה. רובם היו שפופים כאילו הם איכשהו מנסים להתגונן מהגשם השוטף, אבל אני צעדתי זקוף, בתקווה שהגשם ישטוף ממני את הראיות לחטאים שלי. הייתי עייף בטירוף. ולא בגלל מה שעשיתי עכשיו. זו היתה עייפות עמוקה, עד העצמות, שכרסמה בי כמו זאב משוגע.

תהיתי אם אבא שלי הרגיש ככה אי־פעם. אם ה"עבודה" שלנו העיקה עליו באותה מידה. בניגוד אלי, אבא לא נולד לתוך המאפיה. הוא פילס לעצמו מקום בין החיילים הפשוטים, ונלחם לאט עד שהתקדם בסולם הדרגות. היום הוא האיש שכל הבכירים פונים אליו כשהם צריכים לנקות את הבלגן שלהם, אבל מאחר שלדעתו הוא חשוב מכדי ללכלך את הידיים, הוא מעביר את המשימות האלו הלאה.

חייכתי בקדרות. ברור שהעבודה שלנו לא העיקה על אבא. הוא הרי לא היה זה שעשה אותה. אני עשיתי אותה. טוב, אני והאחים שלי. אנחנו לקחנו על עצמנו את כל השיט הזה. את הסיכון להיתפס. את הסיכון להיפגע. את הסיכון שלעולם לא נצליח להירדם שוב, כי בכל פעם שנעצום עיניים התמונות של מה שעשינו יציפו אותנו ויאיימו להטביע אותנו בעומק הזיכרונות שלנו.

או שרק אני הייתי כזה. אולי אני סתם איזה בן זונה מדוכדך, כי במקום לבלות את יום ההולדת שלי בעיר, כמו שתכננתי, ביליתי אותו בנמל וייצרתי לעצמי עוד סיוטים.

נענעתי את הראש והתמקדתי בסביבה שלי. זה היה חלק ישן של העיר, ולא ישן מהסוג הנעים; ישן מהסוג הנשכח, כזה שעדיין הצליח להתחמק מההתחדשות העירונית שכבשה שכונות אחרות.

הבניינים הלבנים־אדמדמים הצמודים לרחוב היו רק בני כמה קומות. שלוליות נקוו על המדרכה ושיקפו את זוהר הניאון של שלטי החנויות הסמוכות. קבוצות קטנות של אנשים הצטופפו מתחת לסככות, עישנו סיגריות או דיברו עם חברים בזמן שהמתינו שהגשם ייפסק. זו היתה שכונה של מעמד הפועלים, ברובה מהגרים, והרחובות היו מלאים בהוכחות לכך. זה היה מקום מצוין להיעלם בו ולא להיראות, ובדיוק בגלל זה שכרתי פה דירה.

רוב הזמן, אבא אהב להחזיק אותנו קרוב כי הוא היה זקן פרנואיד. האחים שלי ואני כבר בשנות העשרים לחיינו, אבל עדיין נשארנו הרבה לילות לישון בחדרי הילדות שלנו. אני נשארתי רחוק בלילות כאלה, לילות שהרגשתי בהם שאני צריך להיעלם, לנקות קצת את הראש לפני שאהיה כשיר להיות שוב ליד אנשים. המראות והקולות של העיר הזכירו לי שהעולם ממשיך להסתובב. שהאנשים שם בחוץ חיים את החיים שלהם, בלי לדעת בכלל על החשכה שרוחשת מתחת לפני השטח. זה נתן לי תקווה, הזכיר לי שיש בחיים עוד דברים חוץ ממוות, הרס, והאיום המתמיד להעביר את שארית ימַי מאחורי סורגים.

כשהגעתי סוף־סוף אל הדלת הצנועה שהתחבאה בין חנות תכשיטים למאפייה, כבר הייתי מוכן בהחלט לברוח מהגשם. גרם מדרגות צר הוביל אל הדירה הקטנה שלי; דירת סטודיו חשוכה ודוממת, עם ריח מעופש שמרמז על הזנחה. מתי בכלל הייתי פה בפעם האחרונה? לפני חודש? חודשיים? האביב עבר בלי ששמתי לב. הוא התחיל מהרצח הלא מכוון שביצעה בת הדודה המטומטמת שלי, אלי, עם החבר שלה. הקורבן שלהם היה רוצח סדרתי, אבל הוא גם היה נצר למשפחה ששווה מיליארדים, והמשפחה שלי נאלצה להשקיע זמן ומשאבים כדי לשכנע את הסוכנים הפדרליים שבראדלי בלום עדיין חי ובורח מהרשויות. באותה תקופה רמת הפרנויה של אבא הגיעה לשיאים חדשים, והוא כמעט לא נתן לאף אחד מהילדים שלו להתרחק ממנו. אני כנראה אחטוף ממנו על זה שבחרתי להיעלם דווקא הלילה, אבל הייתי צריך קצת זמן לעצמי.

הרמתי את המתג שליד הדלת ונרגעתי כשהמנורה הקרובה נדלקה בריצוד קל. לפחות זכרתי לשלם את חשבונות החשמל. האור שפך זוהר חיוור על החלל הקטן, שהתיאור היחיד שמתאים לו הוא "פרקטי". מיטה מימין, ספה משמאל, מטבח מקדימה, וליד המקרר דלת שמובילה לחדר הרחצה.

הוצאתי לי בגדים להחלפה ונכנסתי להתקלח, מסובב את הברז עד שהמים היו רותחים. שובל ורדרד זרם לתוך הביוב בזמן ששפשפתי מעלי את שרידי הדם. ראיתי במוחי שוב ושוב את המכונית של טומי נעלמת מתחת לפני המים השחורים — וחייכתי. שמחתי שהוא נעלם, כי זה הסיר את אחד המכשולים האחרונים שעמדו ביני לבין הבת שלו.

לורן מרקטי.

הילדה שגדלתי איתה ב"שכונה הישנה", כמו שקראנו לאיטליה הקטנה, לפני שההורים שלי העבירו אותנו לפרוור יוקרתי מחוץ לעיר. היא היתה שכבה מתחתי, ובסוף שנת הלימודים האחרונה שלי, איזו תקרית ששנינו היינו מעורבים בה יצאה משליטה והידרדרה כל כך עד שבסופו של דבר היא נאלצה לעבור למחוז אחר.

עצמתי עיניים, חזרתי אחורה בזיכרוני, והחיוך שלי הלך ודעך כשנזכרתי באגרופים של טומי שנחתו לי על צד הפנים, ובקולו הזועם שאמר לי שאם אני רק אעז להסתכל על הבת שלו שוב, הוא יהרוג אותי. הלכתי הביתה מיד אחר כך, היישר לחדר שלי. רק רציתי להסתתר מרוב בושה על זה שחטפתי מכות מגבר זקן, אבל אבא שלי תפס אותי, העיף מבט אחד בפנים שלי ודרש לדעת מה קרה.

ניערתי את הראש כשהמים זרמו מעלי וחשבתי לעצמי איזה ילד נאיבי הייתי, אפילו בגיל שמונה־עשרה, אפילו אחרי כל השיט שכבר ראיתי ועשיתי. אבא הוציא ממני את הסיפור בכוח, ואני הייתי מבועת מהמחשבה שהוא רק יחמיר את המצב אם יצא למסע נקמה נגד טומי. גברים במאפיה לא בדיוק ידועים ביכולת שלהם לא לעשות שום דבר כשמישהו פוגע להם בבני המשפחה. אבל במקום להבטיח נקמה, אבא רק השמיע עוד איומים.

טוב, טומי כבר לא בסביבה כדי לממש את האיומים שלו, ואני כבר לא מפחד מאבא שלי כמו פעם. נמאס לי לשחק משחקים. נמאס לי לחכות. כבר כמעט עשור שאני שומר מרחק מלורן, ושאלוהים יעזור לכל מי שינסה לעמוד בינינו הפעם.

יצאתי מהמקלחת, הכנסתי את הבגדים המלוכלכים לשקית וירדתי איתם לפח אשפה גדול מעבר לפינה. פחי זבל כאלו הם מקום מעולה להיפטר מראיות. עד שהמשטרה מתחילה לחשוד, הזבל כבר נמצא באתר פסולת, ושיהיה להם בהצלחה לחפש אותו שם. גם אם איכשהו ימצאו בסוף את הבגדים שלי, העובדה שהם היו חשופים לנזקי מזג האוויר ומוקפים בזבל מרקיב תספיק לזהם אותם ברמה כזאת ששום דגימה לא תהיה קבילה בבית משפט.

בעטתי את הנעליים לכיוון הדלת הקדמית והתמוטטתי על הספה המרופטת. ואז עשיתי את מה שאני עושה כל לילה בלי יוצא מן הכלל: הוצאתי את הטלפון מהכיס, פתחתי את האפליקציה האהובה עלי ונכנסתי ישר לפרופיל של לורן. העמוד שלה היה מלא בתמונות שלה כמעט בלי בגדים, כולן בתנוחות מחושבות ותאורה מושלמת.

בין כל התמונות האלה היו שזורים גם רגעים קטנים מהחיים: מה היא אכלה לארוחת צהריים, תמונה שלה מחבקת את הכלב המפלצתי שלה, תמונה שלה מחזיקה שלט בהפגנה. בתמונה של היום היא היתה בחליפת מכנסיים שחורה צמודה, לוחצת יד לאישה לבנה מבוגרת באיזה משרד. חייכתי כשראיתי את זה. מריון בלַקוול היתה אגוז קשה לפיצוח. לורן ניסתה להיפגש עם חברת המועצה הזאת במשך חודשים, בניסיון לגייס את התמיכה שלה בתקנה עירונית חדשה שמטרתה להפוך את תעשיית עבודת המין לבטוחה יותר. בלקוול השמרנית התחמקה מלורן, אבל קצת חפירה חשפה את בעיית ה"אבקה הלבנה" של הבן שלה, ונדרש רק איום בהדלפת תמונות שלו מסניף שורות מאחורי מועדון חשפנות כדי שבלקוול תשנה את דעתה ותסכים לפגישה.

הייתי נותן הרבה בשביל לראות את לורן ברגע הניצחון הזה. היא עשתה דרך ארוכה מאז שהיתה תלמידה מצטיינת וממושקפת שסוחבת איתה המון ספרי לימוד, כמו שזכרתי. האלילה החטובה הזאת כמעט לא דמתה לה יותר, אבל הראיות היו חד־משמעיות: עיניים חומות גדולות, אף כפתורי, רווח קל בין שתי השיניים הקדמיות, והראיה המפלילה מכולן — נקודת חן קטנה ממש מתחת לעין שמאל.

גללתי חזרה לראש עמוד הפרופיל שלה, לחצתי על הקישור שבביוגרפיה שלה, ואפליקציית Me4U קפצה מיד. לורן היתה נחושה כל כך להשיג זכויות לעובדות מין, כי היא בעצמה היתה אחת מהן.

ואני הייתי המעריץ מספר אחת שלה.

מתחת לפרופיל שלה כיוצרת, הופיע כפתור קטן שאִפשר לבקש ממנה סרטון בהתאמה אישית. הקשתי עליו ושלחתי את הבקשה האחרונה שלי, בצירוף הודעה.

עשית עבודה טובה עם בלקוול היום. אני גאה בך. עכשיו תראי לי כמה את גאה בעצמך, לורן.