סיפורי וינדזור 3 - חתונה לא מבחירה

"היא כל מה שלא חשבתי שאני רוצה, וכל מה שלא ידעתי שאני צריך."

פיי מתיוס היא האישה האחרונה שדיון וינדזור רוצה להיות בקרבתה, ובטח שלא להתחתן איתה... אבל נראה שהוא לא יכול עוד לברוח מהפסנתרנית היפהפייה שלה הוא מאורס עוד מילדותם.

במשך עשר שנים הוא הבהיר לכולם שהוא לא מעוניין בנישואים האלה, אבל כל ניסיונותיו להרחיק ממנו את פיי מתפוגגים ונעלמים כשהוא רואה אותה עם גבר אחר – כמה חודשים לפני מועד חתונתם. מבט אחד, והוא מבין פתאום למה גרם במשך כל הזמן הזה. עוד מעט תגיע השעה, ובין שהיא תרצה ובין שלא, פיי תהיה שלו.

זאת, כמובן, בתנאי שהסודות שהוא שומר עמוק לא יגרמו לה לברוח.

ספר זה הוא השלישי בסדרת וינדזור, אך עומד בפני עצמו ואינו מכיל ספוילרים לספרים האחרים בסדרה.

קתרינה מאורה היא סופרת רבי מכר של היו-אס-איי טודיי, ומובילה מבקום הראשון במכירות של אמזון. היא כותבת רומנים רומנטיים מודרנים, מהירים ושופעי מתח, ששוברים לך את הלב ואז סוחפים אותך אל הסוף הטוב שהושג ביזע ודמעות.

דיון

כשסבתא ביקשה מאיתנו — מהאחים שלי וממני — להתאסף בחדר האורחים הרשמי, כבר ידעתי. לא רציתי להודות בזה, אפילו לא בפני עצמי, אבל ידעתי שזמני הגיע.

סבתא סוקרת במבטה את החדר, ובזמן שהיא בוחנת את ארבעת האחים שלי ואת אחותי, אני בוחן אותה. אני רואה את שערה המסורק בתספורת אופנתית באורך הכתף, את החליפה הכחולה שהיא לובשת, את הילת האכזריות הבלתי מתפשרת שהיא מקרינה. היום אין שום חביבות במבטה.

אני נדרך כשהיא מכחכחת בגרונה, והלב שלי שוקע לרגע כשהיא נועצת בי את עיניה הירוקות והקרות. אני יודע מה היא עומדת להגיד אפילו לפני שהיא פותחת את פיה, אבל זה לא מפחית ממשקל דבריה.

"דיון, תאריך החתונה שלך נקבע," היא מכריזה בנימה החלטית שאני מתקשה לקבל. "החתונה תיערך בעוד שישה חודשים."

המתח בחדר כמעט מוחשי והאוויר אפוף בתחושת תבוסה. "אני מבין," אני ממלמל, לא מסוגל לשמור על קול יציב. מסכת האדישות הקבועה שלי מאכזבת אותי הערב, ואני משפיל את עיני, מסרב להדאיג את האחים שלי שלא לצורך.

נישואים מאורגנים הם חלק מהמסורת של משפחת וינדזור, כך שכבר לפני שנים ידעתי שהיום הזה יגיע. מבין כל האחים שלי, אני היחיד שהאירוסים שלו נחתמו לפני עשורים, ואני היחיד שידע עם מי הוא עומד להתחתן כבר עשור. זה לא הפך את העניין קל יותר. לא — אם כבר, זה רק הוסיף לתחושה שאני פוסע אל הגרדום בגרירת רגליים אטית שבסופה ייחתם הגורל שלי.

סבתא שלי מתחילה לדבר על התוכניות לחתונה, לדון בפרטים, לתכנן את לוח הזמנים, אבל אני מתקשה להתמקד בדבריה. אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מאשר פיי, הארוסה שלי.

המחשבות עליה תמיד מלוות בחרטה, והפעם הזאת אינה שונה. חרטה על כל הדברים שלקחתי ממנה ועל כל הדברים שאני עתיד להרוס לה. החיים שלה היו צריכים להיות פרושׂים בפניה, אבל במקום זה אני עתיד להחריב את כל מה שנשאר לה.

"דיון?" קולה של סבתא שולף אותי ממחשבותי. אני מרים את מבטי במהירות וקולט שכל החדר השתתק. "אני צריכה להזכיר לך את ההסכם בינינו? הגיע הזמן שתפסיק להתחמק מפיי."

אני מהדק את הלסת ומהנהן בפנים קפוצות. פיי ואני מאורסים מאז ילדותנו, אבל הודיעו לי על זה רק כשהגעתי לגיל 16. ברגע שיכולתי, עזבתי את הפנימייה שבה למדתי ועברתי ללמוד בקולג' בחו"ל. המחשבה שאתחתן עם מישהי שצעירה ממני בעשר שנים זעזעה אותי, אבל גם אז ידעתי שזאת לא הבעיה היחידה. זאת בעיקר היתה העובדה שזאת היא.

אחרי שסיימתי את הלימודים בקולג' המשכתי לברוח. התמקדתי בהרחבה עולמית של חברת הענק שלנו רק כדי שלא אצטרך לראות את ארוסתי הצעירה יותר מכמה פעמים בשנה. העבודה מעבר לים קנתה לי קצת זמן, אבל זה לא היה מספיק.

זה לעולם לא יוכל להיות מספיק.

סבתא ממשיכה לדבר, אבל אני לא יכול לסבול את זה יותר. לפני שאני מבין מה אני עושה, אני יוצא החוצה ומתחיל לשוטט בשטחי האחוזה. המחשבות מסתחררות בראשי ואני הולך והולך, זקוק לאוויר הצח, לקרירות של הרוח הנושבת, לכל דבר שיסיח את דעתי מפיי.

אני שקוע כל כך במחשבות עד שאני לא שם לב לאן רגלי נושאות אותי. לבי מתכווץ כשאני עוצר מול מבנה מוכר, והכאב החד שמפלח אותי הוא כמו תחושה מרעננת בערפל קהות החושים שאפף אותי מהרגע שיצאתי מהבית. לא התכוונתי לבוא לכאן, אבל נראה שהערב אני לא יכול לברוח מרגשות האשמה.

בעדינות, אני מלטף באצבעותי את הלבנים בקיר החיצוני, ודוחף אחת מהן עד שמתגלה המפתח המוסתר. בית הילדוּת שלנו הוא המבנה היחיד באחוזה שמעולם לא שודרג בטכנולוגיה החדישה שהתקנו בכל מבנה אחר. אמנם מעולם לא דיברנו על זה, אבל ביני ובין האחים שלי שוררת הסכמה שבשתיקה שעלינו להשאיר את הבית הזה כמו שהוא. אולי כי כולנו רוצים לשמר את מה שנשאר מההורים שלנו, ואולי כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לשחרר. אני לא בטוח אם אי־פעם נוכל לעשות את זה.

הבית שקט כשאני נכנס פנימה, ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו שאני זוכר אותו, הוא שונה. הבית שפעם היה מלא בחוֹם עומד ריק עכשיו, ופתאום אני מבין בדיוק כמה קשה זה היה לפני 20 שנה.

חלק ממני כמעט מצפה שאמא שלי תרד במדרגות, חיוכה המתוק על שפתיה, ותברך אותי לשלום כשאני נכנס הביתה. כאב הידיעה שלעולם לא אראה אותה שוב לא דעך בכלל. והיום הוא כואב יותר מהרגיל.

אני שואף ברעד, והריאות שלי מתכווצות ולוחצות כשאני מנסה לנשום לאט ולשחרר את הכאב העמום שבחזה שלי. הייתי נותן הכול כדי שההורים שלי יהיו כאן איתי היום, אבל אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותם, והידיעה הזאת מרסקת את נפשי השבורה.

אני עוצר מול ארון המשקאות של אבא שלי ומנסה לחשוב איך היה אילו יכולתי לשתות איתו כוסית. איזו עצה הוא היה נותן לי הערב? הוא העריץ את פיי כשהיתה ילדה, ואני בספק אם זה היה משתנה עם הזמן.

ביד רועדת אני תופס בקבוק ויסקי, מהמשובחים ביותר בארון, ומצמיד אותו לשפתיים. הנוזל מחמם לי את הגרון ואני מברך על תחושת הצריבה, ממשיך להתהלך בבית עד שהרגליים שלי נעצרות מול הפסנתר של אמא. אני עומד קפוא במקום, לבי ריק וחלול. פסנתר הכנף נבנה בהזמנה במיוחד עבורה, כולל אפילו הסמל המשפחתי של בית וינדזור, שמוטבע בזהב טהור על הכנף, ועם גימורים מעץ סיסם שהיא נתנה לי לבחור. זאת יצירת פאר ראויה למלכה שהיא היתה, והייתי נותן הכול כדי לשמוע אותה מנגנת לי בפסנתר הזה עוד פעם אחת אחרונה. הייתי נותן את החיים שלי רק כדי לראות אותה מחייכת שוב.

אני לוגם עוד כמה לגימות נדיבות ישר מבקבוק הוויסקי של אבא, ולרגע קצר אני תוהה מה אמא היתה חושבת אילו היתה רואה אותי עכשיו. מה אם היא היתה מאוכזבת מזה שהפסקתי לנגן בפסנתר? מחשבותי פונות שוב לפיי, ואני עושה עוד צעד קדימה.

אמא שלי היתה אוהבת את האישה שפיי גדלה להיות, ולו בזכות העובדה שהיא פנסתרנית קונצרטים, כמו ששתי האמהות שלנו היו. אמא היתה מבקשת ממנה לנגן איתה בדואט ממש כאן, ואף פעם לא היו נגמרים להן נושאי השיחה. היא היתה מספרת לפיי איך פעם היא לימדה אותי לנגן, ואיך רצתה שאלך בעקבותיה. אילו לא הייתי מאבד אותה, באמת הייתי עושה את זה?

אני יושב על ספסל הפסנתר של אמא, דפי התווים פתוחים מולי כאילו הזמן קפא מלכת. לה קַמְפָּנֶלָה. היצירה האהובה עליה. היא אפילו לא היתה צריכה לקרוא את התווים כדי לנגן אותה — התווים המונחים שם היו בשבילי. זאת היתה היצירה האחרונה שהיא ניסתה ללמד אותי, ואחת מהיצירות היחידות שהצלחתי להשקיע בהן מספיק כדי לבצע. אבל לא באמת.

אני מלטף בעדינות את קלידי השנהב הלבנים ולבי שוקע. "אני מתגעגע אלייך," אני לוחש, משווע לתגובה. כששום דבר לא בא אני מרים את הבקבוק שוב לשפתיים ולוגם לגימה גדולה וארוכה. הייאוש מכתיב את המהלכים שלי אחרי זה: אני מניח את הבקבוק על הרצפה ומתחיל לנגן, נעימה שהלחן שלה מתחיל לאט. עיני חולפות על התווים ולרגע אחד אני זוכר למה אהבתי לנגן כל כך פעם, כשצליל הפסנתר לא קרע לי את הלב לגזרים, כשזה היה הדבר שלנו — של אמא ושלי.

הצלילים מעוותים כי הפסנתר זקוק בדחיפות לכיוון, אבל אני מוצא שזה הולם את מצב הרוח שלי הרבה יותר מהקופצנות הקלילה ומרוממת הרוח של יצירתו המפורסמת של ליסט. הנעימה נשמעת שבורה כמו שאני מרגיש, וגם כשאני מפספס תווים אני לא מעווה את הפנים בכעס. אמא היתה מכווצת את פניה אילו היתה שומעת אותי טובח ביצירה האהובה עליה, אילו היתה שומעת איך הפסנתר שלה נשמע בגלל ההזנחה שלי. ואז היתה מעלה על פניה חיוך קורן ומנחם, פשוט כי זו מי שהיא היתה. היא היתה חוֹם, אהבה והאור של חיי. העולם שלי שקוע בצללים מהיום שבו איבדתי את ההורים שלי, ואני לא חושב שאי־פעם אוכל לפלס דרך החוצה.

המנגינה מתחילה להיות קודרת יותר, מחוספסת יותר, האקוסטיקה בחדר עדיין מושלמת כפי שתמיד היתה, אבל כל זה לא עוזר להשקיט את לבי הכואב. התו האחרון מהדהד באוויר, ואני נושף ברעד ומניח את מצחי על כן התווים.

"לא חשבתי שאשמע אותך מנגן שוב."

אני נדרך ומפנה את הראש אל הקול. אחותי הקטנה עומדת בפתח הדלת, על פניה הבעה רדופה כמו שלי. איך היא ידעה לאן אלך?

אני מתנער מהמחשבה הזאת ומחייך בעצב. ברור שהיא ידעה. סיירה ואני עשויים מאותו החומר. היא זורחת באור יקרות, כמו אמא שלנו, אבל מאחורי החיוך שלה מסתתר עומק שקשה לתפוס. מבין כולנו, היא הכי חדת אבחנה והאמפתית ביותר. היא מרגישה דברים לעומק, גם את הטובים וגם את הקשים, והיא מזדהה עם הכאב של כל אחד מהאחים שלה. הלילה הזה אולי קשה לי, אבל כשהיא ראתה את הכאב על פני, לבה נשבר אפילו יותר משלי. אני יודע שאני צריך לזייף את הרגשות שלי בשבילה, להיות האח הגדול שמגיע לה שאהיה, אבל אני פשוט לא מסוגל. לא הלילה.

היא ניגשת אלי וכורעת ליד הספסל, חיוך רוטט על שפתיה. אני פורש זרוע אחת והיא מקבלת את ההזמנה ומחבקת אותי חזק. אני נאנח, משעין את סנטרי על ראשה ומחבק אותה בחזרה.

"אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה," אני מודה, והקול שלי בקושי עולה על לחישה. סיירה היא היחידה שיודעת כמה אשמה ובושה אני מסתיר בלבי, כמה משקל אני סוחב על הכתפיים בגלל החטאים שלי.

"זאת לא היתה אשמתך, דיון," היא משקרת.

"אני לא יכול לעשות לה את זה. לא לה."

היא מתנתקת מהחיבוק ומביטה בי בהבעה זהירה. "אבל אתה חייב. ואם מה שאתה צריך זו כפרה, איזו דרך טובה יותר לכפר על זה מאשר לדאוג לזה שפיי תהיה מאושרת? אולי אם תתאמץ חזק מספיק בשביל להשיג את זה, תצליח גם להרגיש קצת מהאושר שמגיע לך. כי באמת שזה מגיע לך, דיון. מגיע לך להיות מאושר."

אני מביט באחותי, בוחן עד כמה היא כנה. איך היא יכולה באמת להאמין בזה בכל כך הרבה נחישות, בכל כך הרבה שכנוע עצמי? איך היא יכולה לשבת שם בלי להאשים אותי על כל מה שלקחתי ממנה, שלקחתי מאיתנו?

היא עדיין היתה מרגישה ככה אילו ידעה איזו אכזריות אני מסתיר ממנה? אני מודאג שבסופו של דבר, הרעל שלי יזהם גם את פיי. אם היא תהיה איתי, זה יטמא אותה, ישחית אותה. וחלק ממני, חלק חולני ומרושע, רוצה את זה. מה סיירה היתה חושבת אילו הייתי מודה בפניה, שבמשך כל הזמן הזה ברחתי מהארוסה שלי לא רק בגלל רגשות אשם?