סיפורי וינזדור 2 - נישואים על הנייר

כשהמזכירה של לוקה וינדזור מתפטרת פתאום מהעבודה אחרי שהמשפחה שלו כופה עליו אירוסים מאורגנים שלא מתאימים לו, הוא מחליט לפתור את כל הבעיות שלו במכה אחת... ומתחתן עם המזכירה שלו, ולנטינה.
היא מסכימה להתחתן איתו אם יקיים שלושה תנאים ברורים:
אסור להתאהב,
צריך לשמור את הנישואים בסוד בעבודה,
צריך לישון באותה המיטה כל לילה.
ההסכם ביניהם היה אמור להיות עסקה פשוטה שתועיל לכולם, אבל עם הזמן לוקה מבין שהדבר היחיד שולנטינה רוצה הוא הדבר האחד שהוא לעולם לא יכול יסכים לו: לתת לה לעזוב.

ספר זה הוא חלק מסדרת סיפורי וינדזור, אך עומד בפני עצמו ואינו מכיל ספויילרים לספרים האחרים בסדרה.

קתרינה מאורה היא סופרת רבי המכר של היו־אס־איי טודיי, ומובילה במקום הראשון במכירות של אמאזון. היא כותבת רומנים רומנטיים מודרניים, מהירים ושופעי מתח, ששוברים לך את הלב ואז סוחפים אותך לסוף הטוב שהושג בהרבה יזע ודמעות. קתרינה גרה בהונג קונג עם בעלה ותריסר עציצים שלכולם יש שמות. כשהיא לא חולמת בהקיץ על הדמויות הבאות בספריה, היא חוקרת את העולם בחיפוש אחר הרפתקאות חדשות.

פרק 1

לוקה
זיעה עולה על המצח של האיש שיושב מולי, למרות הקרירות במשרד שלי. אני צריך לגאול אותו מייסוריו, אבל במקום זה אני רק מביט בו.

"אני... הקרן... אנחנו... אנחנו מעריכים מאוד את ההשקעה שלכם בנו," הוא מגמגם.

טוב מאוד. המשפחה שלי והלקוחות שלנו משקיעים מיליארדי דולרים ברחבי העולם, וחלק לא מבוטל מההשקעה שלנו הולך לחברה שלו.

"לא אמרתי שאני אפסיק להשקיע בך." הקול שלי יציב וחסר אדיבות, אף על פי שניסיתי להכניס לתוכו קצת חביבות.

הוא מתחיל לרקוע בעצבנות מתחת לשולחן, הזיעה מחליקה על פניו והנשימה שלו מואצת מרגע לרגע.

"א... אתה לא מרוצה מהביצועים שלנו? מחיר המניה שלנו עלה בעשרים אחוז השנה."

המזכירה הראשית שלי, וַלֶנְטינָה, נכנסת בתזמון מושלם, כרגיל. כבר כמה וכמה פעמים ביקשתי שיבדקו את המשרד שלי לוודא שהיא באמת לא התקינה כאן מכשירי ציתות. צוות האבטחה שלי בדק את זה, ובדק גם את מערכת הטלפון כדי לוודא שהיא לא יכולה להאזין לי. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל היא תמיד מגיעה לפני שאני מספיק לקרוא לה.

אני מביט בה וקולט את ההבעה המאופקת על פניה היפות. קוראים לה מאחורי הגב מלכת הקרח, ולא קשה להבין למה. היא יפה מאוד, אבל קרה כמו קרח. ראיתי אותה מפקחת על נפילתן של חברות גדולות וידועות יותר מפעם אחת, והיא עושה את זה בלי טיפת רחמים. היא חסרת רגש כמוני, וככה זה צריך להיות.

ולנטינה מניחה את התיקייה מול גֶ'קְסוֹן סְמיתְסוֹן ומחייכת בנימוס, ואז עוברת לעמוד ליד השולחן שלי. תמיד שנאתי את החיוך הזה. האמת היא שאין בו שום דבר לא בסדר, והוא לא נראה מזויף, אבל הוא עדיין לא יושב לי כמו שצריך.

היא מביטה בעיני לרגע ואז מניחה עותק מהתיקייה מולי. המבט שלי עובר לפתקית הוורודה הדבוקה בראש ערמת המסמכים, ואני מזעיף פנים. כתוב עליה רק מו"פ. אין שום הקשר, אבל כשזה מגיע ממנה אני לא צריך שום דבר נוסף.

אני מביט בה ברוגז קל. היא יודעת שאני שונא ורוד, ואני בטוח שכל הפתקיות על שולחנה ורודות רק כדי לעשות לי דווקא. אין לי ספק שככה היא מחזירה לי על הסבל שגרמתי לה בשנתיים האחרונות.

ולנטינה עלתה לי על העצבים מהרגע שסבתא שלי מינתה אותה להיות העוזרת האישית שלי לפני שמונה שנים. עשיתי כל מה שיכולתי בשביל להיפטר ממנה, אבל היא תמיד מקדימה אותי בצעד. אנחנו תקועים במלחמה מתמדת, ולא משנה מה אני עושה, אני תמיד מפסיד.

אני מטה את הראש לעבר המסמך שעל השולחן. "מחיר המניה שלכם עלה בעשרים אחוז, אבל הרווחים של החברה צנחו השנה. איך אתה מסביר את זה?"

החזה של ג'קסון מתרחב כשהוא שואף עמוק, כמעט כאילו הוא מתכונן לפתוח בקרב מילולי איתי. זה ממש חמוד.

"ההסבר הוא שבחרנו להשקיע הרבה במחקר ופיתוח השנה. אנחנו יוצרים כמה מוצרים שעתידים לחולל מהפכה בתעשיית הפיננסים כפי שהיא מוכרת היום."

אני מחייך. "בכל התעשייה? באמת?" זה התירוץ הכי טוב שלו? הוא היה יכול לפחות לזיין לי את השכל עם כלי השקעות חלוצי מאיזה תחום שאני לא מבין בו.

הוא מהנהן בהתלהבות, במבט שאמור להשרות בי ביטחון אבל מצחין מייאוש. עיניה היפות החומות בגון האגוז של ולנטינה פוגשות את עיני והיא מחייכת אלי שוב, ומרגיזה אותי עוד יותר כשהיא מניחה עוד דף נייר מול ג'קסון. אף פעם לא הבנתי איך לאישה קרה כל כך יכולות להיות עיניים יפות וחמות כל כך.

"הנתונים של מחלקת מו"פ בדו"ח השנתי שלכם היו נמוכים יותר מאשר בשנה שעברה," הא אומרת בקול רך ומתוק, אבל אני יודע שזאת רק העמדת פנים. "אני לא בטוחה שהבנתי את זה," היא מוסיפה בהיסוס.

הוא מסתובב אליה כאילו היא גלגל הצלה מזוין, ולא מבין שהיא כרישה אכזרית בפני עצמה. יצור מסכן ואומלל. אני תוהה אם הוא יטבע בחרא של עצמו לפני שהיא תספיק לקרוע אותו לגזרים.

"אה, המו"פ לא מופיע בדו"ח השנה," הוא אומר, ואז עיניו מתרחבות בבהלה. "אבל הם יופיעו בדו"ח הרבעוני הבא שלנו."

עיניה של ולנטינה מתרחבות במבט תמים, ואני מחניק חיוך. "אבל... אם ככה, איך זה שההשקעות הצפויות במו"פ שלכם לא מופיעות ברווחים המוחזקים שמפורטים בדו"ח הזה? איך אתם מממנים את המחקר שלכם?"

אני פונה אל ולנטינה ומהנהן בכובד ראש. "גם אני תוהה על זה," אני ממלמל. "יש לך איזו תיאוריה בנושא, ולנטינה?"

היא מהנהנת ומביטה בעיני. "אני לא מומחית, אבל אני קצת מודאגת מזה שאין כסף להשקיע במו"פ שהוא מדבר עליו — אלא אם כן אנחנו נשקיע את הכסף הזה. מחיר המניה המנופח נובע מהפעולות של המנכ"ל המטומטם שלהם, שממשיך לשגר הצהרות מגוחכות ברשתות החברתיות בניסיון ברור לתמרן את השוק. אין שום גיבוי להצהרות האלה, והשוק כן יתקן את עצמו כשהם לא יצליחו לפעול על פי התיאוריות המופרכות שלהם."

היא זאבה אכזרית שמסתתרת תחת עור הכבש הכי סקסי שראיתי בחיי. אני נשען לאחור בכיסא שלי ונהנה מהמופע. נכון שאני מתעב את ולנטינה, אבל יש סיבה טובה לזה שהיא יד ימיני.

"ה... הבן שלי, הוא איש עם ח... חזון," ג'קסון אומר. "אין הרבה כמוהו. הוא מהפכן בתעשייה, הוא גאון. כן, חלק מהטענות שלו נשמעות מוזרות, אבל אתם לא תתחרטו אם תשקיעו בו."

אני מביט בו ונאנח. "הבן שלך חולם חלומות. הוא לא מחפש להרוויח, ג'קסון. הוא רוצה לשנות את העולם, וזאת באמת מטרה אצילית, אבל אני לא מוכן לממן אותה. אני לא מנהל פה קרן צדקה."

אגלי זיעה נוספים נאספים על מצחו ולרגע אחד אני כמעט מרחם עליו. למרבה המזל זה עובר לי מהר. "נתתי לך הזדמנות להסביר את עצמך ובמקום זה החלטת לטוות רשת של שקרים. הוא צריך להתפטר מתפקידו בתור המנכ"ל, ואתה צריך למנות מישהו שיכול להפוך את החברה שלך לרווחית שוב. יש לך שלושה ימים לקבל החלטה לפני שאמשוך את כל ההשקעות שלי."

הוא מחוויר. "לוּקָה, אם תעשה את זה אנחנו... אנחנו נפשוט את הרגל."

אני משלב זרועות ומהנהן לאט. "אז נראה לי שכדאי שתחשוב טוב־טוב על המורשת שאתה רוצה להשאיר אחריך."

אני קם על רגלי, וגם הוא קם בחוסר רצון ועל פניו ארשת מפצירה. "שלושה ימים," אני מזכיר לו כשאני מלווה אותו החוצה. הוא מהנהן כאילו קיבל את גורלו ויוצא מהמשרד, הייסורים שהוא עובר ניכרים על פניו.

הדלת נסגרת מאחוריו וולנטינה מביטה בי בגבות מורמות ובעיניים מלאות בבוז. היא שומרת על חזות מקצועית מאוד כשאנחנו בחברת אחרים, אבל כשזה רק שנינו היא תמיד לועגת לי. אני לא בטוח למה אני מרשה לה לעשות את זה.

"שלושה ימים?" היא חוזרת על דברי. "אתה מפלצת. הוא הולך להתייסר בנוגע להחלטה הזאת במשך שלושה ימים, אפילו שיכולת פשוט לזמן פגישת חירום של הדירקטוריון ולהחליף את הילד בעצמך. אחרי הכול, אתה בעל המניות העיקרי בחברה שלו. עכשיו הוא צריך להחליט אם כן או לא לתת לבן שלו להרוס לו את החברה. בשלושה ימים הוא יכול למצוא משקיע אחר. ואם הוא מאמין בחזון של הבן שלו, זה מה שהוא יעשה."

השפתיים שלה מתעקלות קצת למעלה והיא מנידה בראשה ואוספת את המסמכים מהשולחן שלי, מיישרת אותם לערמה מסודרת. שמונה שנים, ואני עדיין לא מצליח לקרוא אותה.

אני מרחיק ממנה את המבט בכוח ומסתכל בשעון הכיס הישן של אבא שלי במקום זה. "סבתא שלי מצפה לנו בארוחה המשפחתית הערב. את יודעת שהיא לא אוהבת שאנחנו מאחרים. נגיע לשם ביחד ונסיים לעבוד אחר כך."

ולנטינה מהנהנת, ובעיניה לא ניכר אפילו רמז למחאה. במשך שנים היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, ממש כמוני. בהתחלה דרשתי ממנה שתעבוד באותן השעות שלי רק כדי לגרום לה להתפטר, אבל עכשיו זה כבר נעשה הרגל מבחינתנו.

היא הולכת אחרי בדממה למכונית שלי. מאז שהיא נשכרה לעבודה ניסיתי לגלות מה טיב היחסים בינה לבין סבתא שלי, אבל לא הצלחתי. גם סילאס סינקלייר, ראש האבטחה המהולל שלנו, לא הצליח להבין מה הקשר בין שתיהן. אין לי מושג למה לפני שמונה שנים סבתא שלי מינתה אישה צעירה שאפילו לא סיימה את הקולג' בתור העוזרת שלי, או למה ולנטינה עדיין מוזמנת לאירועים שאמורים להיות שמורים לבני משפחה בלבד. יש בוולנטינה דיאֵז משהו שאני ממש לא אוהב, וזה לא רק המסתורין שאופף אותה.