על הכול 7 - לסלוח על הכול

משונאים לאוהבים * תחת קורת גג אחת * צלקות פיזיות ונפשיות

שובל

בגיל שלושים פלוס הייתי אמורה להיות רופאה מצליחה, אימא ורעיה. אבל כל החלומות שלי התנפצו והשאירו אותי ריקה. במקום רופאה הפכתי לאחות, ובמקום אימא הפכתי לדודה בודדה במשרה מלאה. האויב המושבע שלי הזכיר לי את זה בכל פעם מחדש, אבל אני עם הלב הרחמן שלי החלטתי לעזור לו בשעת צרה כי זה מה שעושים למען חבר ילדות, גם אם הפכנו לשונאים. רק חבל שאף אחד לא הזהיר אותי איך מעצר בית אחד עם רואי קדוש יכול להשפיע על החיים שלי ולטרוף את כל הקלפים.

רואי

תמיד אמרו עליי שאני התאום החלש מבין נסיכי הקריות. אולי כי העברתי את רוב הילדות שלי בניתוחים ובאשפוזים בבתי החולים. עם הזמן למדתי לעטות מסכה של ליצן החצר, רק שלא יראו מי אני באמת. החיים שלי צפויים, אחיה עד שהלב הדפוק שלי יחליט להתפגר סופית, אבל נראה שטעות אחת עם בת האויב הפכה אויבת אחרת שלי למושיעה שלי. ידעתי שאסור לי להיכנס איתה למעצר בית, שאני חייב להמשיך לשנוא אותה ולא לראות מה היא בשבילי, חיוך שמאיר את העולם שלי. בילבי שלי.

לסלוח על הכול מאת סופרת רבי המכר אבישג צ'רחי הוא הספר השביעי בסדרת הפשע הישראלית המצליחה על הכול. קדמו לו לוותר על הכול, להילחם על הכול, להתגבר על הכול, לשלוט על הכול, למלוך על הכול ולהיאבק על הכול.

זהו ספרה הארבעה עשר של אבישג, מחברת מכאן ועד הנצח, עד אחרי הנצח, אם זאת מלחמה, דואט הצללים, האהבה הנכונה שלי וכמו שהיינו פעם. כל הספרים יצאו לאור בהוצאת יהלומים, כיכבו בראש רשימת רבי המכר בישראל ומכרו עשרות אלפי עותקים.

שובל

לפני עשר שנים

מאז ומעולם ההורים מנסים להמעיט במפגשים של המשפחה המורחבת של אבא עם המשפחה של אימא. הצד של אימא מתורבת יותר, מלומד, כולם בעלי תארים. האחים של אימא מלומדים ובעלי עסקים בישראל ובארצות הברית, ועדיין לא 'מרימים אף' כמו בני הדודים שלהם. לעומת זאת המשפחה של אבא ברברית. לא רק האחיינים של סבתא עליזה, אלא המשפחה שההורים אימצו, ובהם משפחת קדוש ודוד יוסי.

השבת הם נאלצו לחרוג ממנהגם ולאחד כוחות לכבוד בר המצווה של גל, אחי הקטן. כמו תמיד אני בוחרת לשבת עם המשפחה של אימא רוב השבת, חולקת עם בני הדודים שלי השקפות לעתיד וחלומות על לימודים. תשומת הלב שלי מחולקת בינם ובין הרעש בצד השני של חדר האוכל במלון. שם אבא, יוסי, תומר ואביתר חוזרים כנראה לילדות הקשה ורבים מלחמת אוכל מאולתרת.

"את באה לבריכה?" מאיה, בת דודה שלי שהיא בערך בגילי, שואלת. "סבא וסבתא כבר שם."

"ברור. עד שיש לי סוף שבוע לרבוץ בו על שפת הבריכה בלי ספרי לימוד." אנחנו מתקדמות אל היציאה ומדברות על תכנון הנסיעה שלה ללימודים בהרווארד בשנה הבאה, כשתסיים את הצבא והטיול שאחריו. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת ללמוד מחוץ לישראל. לא הייתי שורדת כל השנים האלה רחוקה מההורים שלי, מסבא וסבתא לוי או מסבתא עליזה, ובטח שלא מהאחיות שלי. אימא חינכה אותנו להיות בלתי נפרדות, לא משנה מה פער הגילים בינינו.

"חנונית," רואי חוסם את דרכי.

"בבון."

"סתומה."

"מטומטם."

"מכוערת."

"מלך היופי ממש."

"מה קורה פה?" מאיה מעבירה מבט בינינו.

"סתם, מראים אהבה כרגיל. נכון, חברה שלי?" הוא מושיט לי אגרוף לכִּיף.

"בטח, חבר שלי." אני מכניסה אגרוף לפניו המכוערות. "תתפגר כבר." אני מתנגשת בו בכוונה בניסיון להכאיב לו, אבל נכשלת. רואי ענק לידי. אומנם הוא לא מר שרירים כמו התאום שלו, אבל בהחלט ענק.

"קופה." הוא מושך בשערי. אני בועטת בירכו וממשיכה ללכת לכיוון הבריכה. מאיה מסתכלת עליי המומה.

"מה?"

"מה זה היה?"

"רואי קדוש, מה נראה לך שזה היה?" אנחנו מגיעות לרחבת הבריכה ואני פושטת את שמלת החוף שלי. "הוא נולד אידיוט."

"אתם לא אמורים להיות חבורה מגובשת כזאת? דור ההמשך או איך שאתם קוראים לעצמכם?"

"אנחנו כן. זה לא סותר את העובדה שאני שונאת אותו." אנחנו לא. אני לא.

"מה שתגידי. את רואה את סבא וסבתא?"

"סבתא הולכת להביא לעצמה איזה דרינק טוב." היא חולפת על פנינו בחיוך. "תשתחררו, בנות. אתן כבר חוקיות, תרשו לעצמכן לשתות."

"תמר!" סבא צועק מהבריכה. היא מבטלת אותו בהינף יד בלי להסתובב לאחור ואנחנו צוחקות.

מאיה מתיישבת על כיסא השיזוף ומוציאה מקדם הגנה. אני מתיישבת בין רגליה ואוספת את השיער כדי שתוכל למרוח לי קרם. אני רואה את רואי צועד שלוב זרוע עם אחת מאורחות המלון. למה בנות תמיד זורקות את עצמן עליו? כי הוא קדוש, זה למה.

"העיניים שלך יוצאות מהמקום, קופה." הוא מתיישב על הכיסא שלידינו ומושיב את החברה החדשה שלו בין רגליו. "שאמרח לך קרם, יפהפייה?" נו, באמת.

"כל מה שתרצה."

"נראה לי שאני עומדת להקיא." אני מניחה יד על פי ומאיה צוחקת מאחוריי. "דוחה."

"מישהו אי פעם נגע בך ככה?"

לא. "מוותרת על התענוג שמישהו כמוך ייגע בי."

"או מישהו בכלל, לא?"

"אמן תטבע." אני מגלגלת עיניים.

"שנצטרף לסבא עד שסבתא תחזור? נראה לי שלא עושה לך טוב לשבת כאן." מאיה צוחקת.

"עדיף." אני נעמדת אחריה ומסתובבת אל הבריכה. "מה זה שם? מישהו טובע?"

"מצחיק," רואי נוחר בבוז.

"מישהו טובע. גבר טובע." אני ממהרת לשפת הבריכה, מאיה ורואי אחריי. בגד הים צף במים ומקפיא אותי במקום. "סבא!" אני צורחת, אבל הגוף שלי לא מגיב. הרגליים הארורות שלי לא זזות. הכול קורה מהר סביבי. רואי קופץ אל תוך המים והופך את סבא. פיו פתוח ומים נשפכים ממנו. עיניו פקוחות לרווחה ודי במבט אחד כדי להבין שאיחרנו. סבא לא זז.

"אברהם, אברהם, אתה שומע אותי?" רואי מכה על פניו, אבל אין תגובה.

"סבא, בבקשה, תענה." מאיה קופצת למים, מנסה לעזור. "שובל, תתאפסי על עצמך! את לומדת רפואה למען השם, תעזרי לסבא!"

"איפה המציל המזדיין? לכי תמצאי מציל. רבאק, שובל, תגיבי!" אני לא מסוגלת. כל המשפחה מגיעה והבנים עוזרים לרואי להוציא את סבא מהמים. הם משכיבים אותו על הרצפה וסבתא מבצעת בו פעולות החייאה שהייתי אמורה לעשות כבר לפני נצח ולהציל את חייו. דמעות זולגות במורד לחיי ורק כשאבא עוטף אותי בזרועותיו אני משחררת זעקת כאב.

"סבא!"

"די, הכול בסדר, מתוקה שלי. סבתא מטפלת בו. הוא יהיה בסדר."

"אני לא הצלחתי לזוז, אבא. זיהיתי אותו, ידעתי שהוא צריך עזרה, אבל לא הצלחתי לזוז." אני מתייפחת. "אני אמורה להיות רופאה. אני אמורה להציל חיים. איך אציל חיים של אנשים אם אני לא מתפקדת מול טביעה בבריכה?"

"נכנסת לשוק כשזיהית אדם קרוב. זה יכול לקרות, אל תכאיבי לעצמך."

"הוא יהיה בסדר, נכון?"

"תסתכלי בעצמך, הוא כבר מגיב." אבא נעמד ומושך אותי אחריו. "את רואה, הוא בסדר."

"סבא," אני צונחת על ברכיי לצידו. "אני מצטערת כל כך, סבא. יכולת למות באשמתי. אני מצטערת."

"תפסיקי להיות דרמטית כמו אימא שלך. אני עדיין צעיר." קולו צרוד וידו מחבקת אותי ברפיון, לא כמו החיבוק הקבוע שלו. "אני בסדר, שובי."

"בנות, קחו את שובל לשטוף פנים ותנו לה מים קרים ומשהו מתוק. היא נבהלה," סבתא מבקשת.

"אני לא עוזבת את סבא."

"מבטיח לא למות לפחות עד שתחזרי."

"סבא!" כולנו צועקים עליו יחד.

"בואי איתי." אדווה מרימה אותי בכוח. ריף, מאי ותהל מצטרפות אלינו. אני שוטפת את פניי והן מגישות לי מים קרים וחטיף שוקולד. גופי לאט לאט נרגע ואני משקיפה מרחוק על סבא שכבר יושב על כיסא פלסטיק ומחייך אליי מרחוק.

"שובלי?" אדווה מחבקת אותי ואני מניחה עליה ראש. "הכול בסדר, סיס. זה נגמר."

"אולי בכל זאת אני לא מתאימה להיות רופאה."

"בטח שכן. כל אחד היה נבהל. זה בסדר."

"סבא יכול היה למות, אדודה. כמו כל מטופל שהיה מגיע אליי והייתי קופאת במקום."

"את קשה עם עצמך לחינם, שובלי. נבהלת מהסיטואציה, קורה. וחוץ מזה את רק בשנה השנייה ללימודים שלך, את עדיין לא רופאה ואת לא יכולה לדעת אם אחרי שהיית עוברת התמחות וכבר נחשפת למראות לא פשוטים, לא היית מתפקדת אחרת."

"אני צריכה רגע לבד."

"בטוחה?"

"כן, תודה." אני מוסרת לה את כוס המים ויוצאת בחזרה אל הבריכה שכבר התרוקנה מאנשים בעקבות מה שקרה. אני מתיישבת על שפת הבריכה, טובלת את רגליי במים, עוצמת עיניים ונושמת עמוק.

"את לא אשמה." הוא עוטף אותי במגבת. "וגם אם היית מגיבה והיית קופצת למים, אף אחד לא מבטיח שהיית יכולה לעזור לו. זה היה התפקיד של המציל שהיה עסוק בהתמזמזות בצד במקום לשים לב למה שקורה בבריכה שלו."

"המשיח הגיע ולא עודכנתי?"

הוא צוחק ומתיישב לצידי, מכניס את רגליו למים ומניח יד על ירכי.

"יש לי סבא אחד, סבתא שמנסה להיות סבתא וסבתא מאמצת. מה שבעצם משאיר אותי עם סבא בלבד. אם הייתי במקומך היום, אם הייתי רואה את אחד האנשים היקרים לי ביותר טובע, אני בספק אם הייתי מגיב אחרת."

"עוד אאמין שיש לך לב, רואי."

"יש. דפוק מלידה, אבל יש." הוא מסתובב אליי ולרגע אני לא רואה את רואי שלמדתי לשנוא אלא חבר ילדות. ראשי מקבל חיים משל עצמו ונופל על כתפו. רואי עוטף אותי ביד אחת ומלטף את זרועי.

"המציל חי?"

"אבא שלך עצר לנו את החגיגה, אז נכון לעכשיו כן, הוא חי." אני צוחקת.

"תודה, רואי."

"אין על מה, קופה. כשתתאפסי על עצמך נחזור לריב כמו תמיד."

"מבטיח?"

"נשבע."

"יופי כי אני לא רגילה לנחמדות שלך. אני מעדיפה אותך בבון מגודל ומטומטם."

"כל עוד יש בי נשמה, אשנא אותך."

"ואני אותך."

"אין לי ספק."

"את בכלל יודעת למה את שונאת אותי?"

אני לא שונאת אותך. הלוואי, אבל אני לא. "לא, ואתה?"

"לא."

"סך הכול הגיוני." אני מרימה את ראשי ורואה את החיוך שלו. כשהוא לא בבון מטומטם הוא נסבל.

"נרגעת?"

"כן."

"יופי, אז קחי את עצמך ולכי לסבא שלך." אני נתמכת בו כדי לקום.

"תודה. על שקפצת למים והצלת את סבא ועל זה."

"רק שתדעי, אם אי פעם תעברי את התואר ותוסמכי לרופאה, אעדיף למות ולא לתת לך לטפל בי, חנונית."

"אמן תטבע." אני דוחפת אותו למים והוא משפריץ עליי בתגובה ומרטיב את כולי. "אידיוט."

"וטרינרית אולי, לא רופאה!" הוא צועק אחריי. בן זונה.

אני מרימה אצבע משולשת בלי להסתובב ונכנסת ללובי המלון, מתיישבת בחיק סבא שחוזר לעצמו לאט לאט ומנסה לשכוח את רואי הנחמד. לא. הוא בבון מכוער, מטומטם ובלתי נסבל. אז מה אם הוא הציל את סבא, אני עדיין שונאת אותו. או לפחות אמורה לשנוא.