מכאן ועד הנצח

דתי וחילונית * סלואו בֵּרן * אני צריך אותך * מרגש * גבר חלומות

הילה

הגעתי לירושלים כדי להתחזק בדת. הייתי אמורה להישאר כאן שלושה חודשים, רק כדי ליצור בסיס יציב ולחזור למרכז. אבל אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הבחור השקט והמופנם שסקרן אותי מהרגע הראשון, בנו הבכור של אחד מרבני ירושלים. התברר שבסמטאות ירושלים קיים עולם שבו חרדי וחילונית יכולים להיפגש. וכשהעיר עטפה אותנו בין חומותיה הגבוהות הלב שלי נמשך לטעום ממה שאסור. כמו שהוא אמר לי לא פעם, סקרנות היא מידה רעה לפעמים.

מיכאל

כבנו הבכור של הרב תורג'מן הנודע מסלול החיים שלי היה ידוע מראש. עד שיום אחד המריתי את פיו, התגייסתי לצבא ובעקבות זאת גורשתי מהקהילה. מצאתי מחסה בקהילה אחרת שניסתה להוציא אותי מהבור שנפלתי אליו, ללא הצלחה. עד שהיא הגיעה, הבחורה שדיברה בלי הפסקה וגרמה לי להרגיש דברים שהיו זרים לי. ההילה שלה האירה את החושך שלי ולראשונה בחיי למדתי להרגיש. כדי לשמור על מה שהחל להתפתח בינינו הייתי צריך למצוא דרך שהעקרונות שלי והרגשות שלי כלפיה לא יתנגשו.

מכאן ועד הנצח מאת סופרת רבי המכר אבישג צ'רחי הוא רומן ארץ ישראלי העוסק בערכי הדת, במשפחה ובאהבה, ומתמודד עם ההבדלים בין העולם החרדי לעולם החילוני. זהו ספרה השלושה עשר של אבישג, מחברת רבי המכר עד אחרי הנצח, סדרת על הכול, אם זאת מלחמה, דואט הצללים, האהבה הנכונה שלי, וכמו שהיינו פעם, אשר יצאו בהוצאת יהלומים, כיכבו בראש רשימת רבי המכר בישראל ומכרו עשרות אלפי עותקים.

פרולוג
הילה
יש משהו בעם שלנו שרק כשקשה לנו, כשמשהו רע קורה לנו, אנחנו נזכרים פתאום לחפש את השם. אם טוב לנו, אם הכול 'זורם חלק' כמו שאומרים ומצליח בקלות, אנחנו נכנסים לשגרה ולפעמים אפילו שוכחים אותו. עד שמגיע הרגע המכונן ואנחנו מקבלים את סטירת ההתעוררות שלנו ואז אנחנו נזכרים לחזור אליו, לחזור הביתה אל אבא.

אפשר לראות את זה במלחמות או במבצעים צבאיים. פתאום כל העם מתגייס לקריאת תהילים ולתפילות המוניות, שירת 'אני מאמין' נישאת באוויר כשאנשים מתקבצים יחד ונושאים עיניים לשמיים בתקווה לישועה. או כשחלילה מאבדים אדם קרוב, ואז מתחילה הכחשה שהופכת לזעם ובסוף להבנה שהנשמה צמאה למשהו או בעצם למישהו, לאבא.

נולדתי בבית חילוני. אומנם תמיד שמרנו מסורת כמו קידוש, אוכל כשר, חגים, לא הדלקנו אש בשבת, אבא והאחים שלי מניחים תפילין, שומרי מסורת מן המניין, אבל משהו בי תמיד חיפש יותר. תמיד חיפשתי תירוצים להישאר אצל סבא וסבתא, בעיקר בחגים ובשבתות, לשאוב מהם את האמונה שהביאו איתם מהגלות. אחד המשפטים הקבועים של סבא היה שיהודי ישראל לא מעריכים אותה כמו יהודי הגלות שכמהים לעלות לארץ ולנשק את האדמה שלה.

גדלתי על הסיפורים שלהם על מה שעברו כדי לעלות לארץ ישראל. על הבעיות שהתחילו עם המוסלמים וההבנה של סבא שהוא צריך לשמור על המשפחה שלו ושהגיע הזמן לעלות לארץ. שמעתי ממנו איך נלחם עד הגרוש האחרון לממן את הטיסה שלהם בלי לדעת מה יחכה להם כאן, ועל הוויתור על חיים לצד משפחתם. סבתא תמיד סיפרה בקול חנוק מדמעות שלא ראתה את האחים שלה יותר מארבעים שנה, לא כמו אימא שלה שעוד הייתה קופצת לבקר בלי התראה כי בזמנו לא היו אפילו טלפונים בבתים, נשארת חודש וחוזרת לביתה. היא סיפרה על הוויתור הקשה לא לראות את ההורים בסוף ימיהם, כשאין אפילו קבר לבכות עליו כשהיא מתגעגעת, רק כדי לחיות כאן, בבית של העם היהודי.

כשאיבדנו את סבא ארזתי את הדברים שלי ועברתי לגור בבית של סבתא. לא רציתי להשאיר אותה לבד כמו שהיא לא השאירה אותנו לבד כשהיינו ילדים. סבתא סירבה לעבור לגור אצל אחד מילדיה כי במקום שממנו היא באה חינכו אותה לא להיות 'נטל'. היא גם הקפידה לחסוך כסף בצד ליום שתלך כדי לממן את הקבורה שלה, את השבעה ואת האזכרות. האישה הצנועה והענווה לא הסכימה שגם אחרי מותה מישהו יצטרך להוציא פרוטה שחוקה עליה. והאישה הזאת, שגידלה אותי והייתה כמו אימא בשבילי, עזבה אותי כדי להיות עם בעלה, שאליו התגעגעה בכל יום בשנים שלא היו יחד. לאהבה כמו זאת אני מתפללת כל החיים.

בשנים שגרתי איתה שאבתי ממנה את האמונה, את הקרבה לדת, את ההבנה שיש בורא לעולם ואפילו התחלתי לשמור איתה שבתות וחגים. סבתא מעולם לא ביקשה ממני לעשות את זה, זה פשוט קרה. בערב שבת הייתי מלווה אותה לבית הכנסת ומשתדלת להתלבש צנוע. יש שם משהו, במעמד הזה של התפילה, של שירת 'לכה דודי' בקבלת שבת, שפשוט מעורר את הרגש. שהלב מחסיר פעימה, העור סומר והעיניים מתמלאות בדמעות. שלוש שנים אחרי אני עדיין דומעת בכל ערב שבת. בעיקר עכשיו, כשהיא כבר לא יושבת לידי בתפילה ולא לוחשת לי "יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקַיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" בעיניים דומעות ובתפילה שקטה שגם תורי יגיע. נראה שסבתא כבר לא תהיה נוכחת בחתונה שלי, לא פיזית לפחות, אבל אני יודעת שבמקום שהיא נמצאת היא ממשיכה לדבוק בתפילה והיא עוד תתגשם. סבתא לא תוותר עד שזה יתגשם.

"שבת שלום, הילה," אסתר פונה אליי ביציאה מבית הכנסת ומייד אחריה דניאל.

"שבת שלום לצמד האהוב עליי." אני מחבקת אותן לשלום ומושיטה ידיים לשי־לי, בתה הקטנה של דניאל.

"נזוז?" דניאל שואלת.

"דניאל."

"שלא תעזי להתחיל איתי בכלל. את לא נשארת לבד, זה ברור לך?"

"מי נשארת לבד?" יהונתן, בעלה של אסתר מגיע עם אדיר, בעלה של דניאל. "מי מעצבן אותך, בת כהן?"

"הילה מנסה להתחמק כרגיל." אסתר שורפת אותי ואני מאדימה במבוכה.

"לא אמרו לך שאסור להכעיס בת כהן?" יהונתן מרים גבה.

"לצער." אדיר מכה על כתפו. "אל תוסיף לה דרכים לשגע אותי." אני צוחקת כשדניאל מצמצמת אליו מבט. "במבי," הוא לוחש לה בניסיון כושל לפייס אותה.

"זזנו!" הפעם היא לא שואלת ואני גם לא מעיזה לסרב. בשבתות שבהן אני לא נוסעת הביתה להורים אסתר ודניאל מתעקשות שאבלה איתן. הן מזמינות אותי לקידוש בערב ובבוקר, ומציעות בכל פעם מחדש שגם אישאר לישון, אפילו שאני גרה במרחק כמה דקות הליכה.

"נו, חשבת על ההצעה שלי?" אסתר שואלת כשאנחנו מתחילים לצעוד אל ביתם של אדיר ודניאל.

"חשבתי."

"ומה החלטת?"

"לא יודעת. ירושלים מפחידה אותי."

"מפחידה? מה מפחיד בירושלים?" יהונתן שואל.

"כמה ירושלמי מצידך לא להבין למה אנשים מפחדים להגיע אליה," דניאל אומרת.

"אה, מפחידה מהבחינה הזאת. סליחה."

"דיברת על זה עם ההורים שלך?" אדיר שואל. "זה צעד חשוב מאוד ולדעתי כדאי לדבר עם המשפחה לפני."

"ההורים שלי לא מתלהבים מהחזרה בתשובה שלי, אבל הם מבינים מאיפה זה הגיע ומקבלים את זה. להגיד לך שאימא שלי שמחה שהבת הקטנה שלה תעבור למדרשה, ועוד בירושלים? התשובה היא חד־משמעית לא. אבל היא תומכת במה שעושה לי טוב."

"ואבא שלך?"

"מחכה שאחזור בשאלה, אבל מבין שכרגע זה לא עתיד לקרות." אני צוחקת ומרגישה את ידה של דניאל עליי.

"בחרת לעשות לבד הליך לא פשוט. כשאני חזרתי בתשובה אדיר היה לצידי באש ובמים, ליווה כל צעד שלי וחיזק אותי כשנשברתי." היא מחייכת אליו. "חזרתי אחרי שבע עשרה שנים לישראל, כל השנים הצהרתי לעולם שאני לא מדברת עם אלוהים ולא מאמינה בו. ותראי אותי היום." היא מצביעה על עצמה בחיוך. דניאל לבושה בצניעות מלאה ועדיין בסטייל. מהחוזרות בתשובה שלא איבדו את הטעם שלהן והן תמיד מתוקתקות. אסתר והיא. שתיהן בכיסוי ראש מלא.

"הדבר שהכי מקשה עליי לעשות את הצעד הזה הוא לעזוב אתכם. התרגלתי לקהילה כאן, אליכם בעיקר. כאן אני לא יוצאת דופן ולא מסתכלים עליי עקום אם בשבת אני מגיעה בחצאית וביום חול במכנסיים."

"הרב ארביב והרבנית לא יסתכלו עלייך עקום," דניאל מבהירה.

"הם האחרונים שיעקמו פנים, והם לא יאפשרו למישהו אחר להסתכל עלייך בצורה כזאת." אסתר נעצרת ואנחנו אחריה. "את רואה אותי ככה היום, אבל כשיהונתן ואני הכרנו הייתי חילונית גמורה והוא פרש מהישיבה כדי להתגייס לצה"ל. בפעם הראשונה שהם ראו אותי הם לא ראו את אסתר שאת רואה עכשיו, הם ראו מישהי כמוך ואפילו פחות מזה."

"מותר לי להתערב מהצד?" אדיר שואל ואני מהנהנת בחיוך. הוא חי כאן למעלה מעשור, אבל עדיין יש לו נימוסים אמריקאיים. יהונתן תמיד אומר שהוא עובד על הקלקול שלו. "אם יש מקום שהייתי ממליץ לך להיות בו כדי לקבל את התמיכה שתצטרכי בתחילת הדרך ובכלל, מקום שיכול לתת לך מסגרת וכתף חמה במקביל, לשמש לך כמו עוד זוג הורים ברמה הרוחנית יותר, זה אצל הרב והרבנית. את איתנו כבר תקופה ארוכה ואני רואה את הקשיים שלך, את הצורך שלך במישהו שיהיה לצידך ויעזור לך לא ליפול. אני יודע שזה מה שחסר לך."

"לאסתר היה אותי, לדניאל היה את אדיר, ואת עושה את זה לבד. לא משנה כמה קרובים נהיה אלייך, זה לא כמו המעטפת שההורים שלי יוכלו לתת לך. הם מקדישים את החיים שלהם לזה כבר שנים, וככה גם אדיר עצמו התחזק, כשהוא בא אלינו בפעם הראשונה ונקשר לאבא שלי. לצערי אני עדיין לא ברמה שלהם, אבל אולי יום אחד גם זה יגיע."

"את תמיד יכולה לפרוש מהמדרשה אם לא תרצי. זה לא שכובלים אותך שם ואת גם לא בגיל לפנימייה. את יכולה לצאת לעבוד באמצע השבוע וללמוד חצי יום. הכול תלוי בך ובקצב שלך, מותק." דניאל פותחת את שער ביתם ואנחנו נכנסים.

"אם לומר את האמת, אני באמת חושבת שזה הפתרון המושלם. אני באמת מרגישה לבד ויודעת שאני צריכה שיראו לי את הדרך לפני שאלך לאיבוד. מה גם שבקרוב הבית של סבא וסבתא יוצע למכירה ואז איאלץ לעזוב שם. ועם כל האהבה להורים שלי התרגלתי לעצמאות שלי ואצלם גם קשה לי יותר לשמור."

"תישני על זה בשבת, תחשבי מה את רוצה לעשות ואם את באמת מוכנה למעבר למדרשה. אני יכול להבטיח לך שגם אם תבחרי רק ללכת לשיעורים שם בלי שינה, ההורים שלי יקבלו אותך באהבה רבה בבית שלהם או שימצאו לך דירה עם שותפות. ככה או ככה לא תישארי לבד. וכשתחזרי למרכז בשבת אנחנו נחכה לך, כולנו," יהונתן אומר.

"אחשוב על זה, תודה. זה לא מובן מאליו."

"בשבילנו זה כן. ותזכרי, כל מה שתצטרכי, גם אם תהיי רחוקה, אנחנו כאן בשבילך," דניאל אומרת. "עכשיו קדימה, קידוש." אנחנו מתאספים סביב השולחן, אדיר מקדש ואנחנו מתיישבים לאכול.

שעתיים מאוחר יותר אסתר ויהונתן מלווים אותי עד הבית. כשאני נכנסת והריקנות מקבלת אותי אני מבינה שלא אוכל להחזיק מעמד ככה. לא אוכל להתמודד עם בדידות או ריקנות. בחרתי לחזור בתשובה ועד היום זה עשה לי טוב. אם אני לא רוצה שזה ישתנה, אני צריכה למצוא את המסגרת שלי ואולי למצוא שם את האושר שלי, האושר המלא.

אני מחליפה את בגדיי ומתארגנת לשינה, לוקחת לי בקבוק מים קטן ליד המיטה, כמו שסבתא הרגילה אותי מילדות, ומתיישבת על המיטה ל'קריאת שמע'. כשאני מסיימת ונשכבת על המיטה הקרה ההחלטה נופלת. אני עוברת לירושלים, ושהשם יהיה בעזרי.

פרק 1
הילה
ברגע שאמרתי לחבר'ה שהחלטתי לעבור לירושלים יהונתן הציע שקודם ניסע להורים שלו, שאראה את המקום, אדבר איתם ואז אחליט אם אני באמת מוכנה לזה. לא יכולתי שלא להעריך את המאמץ שלו שארגיש טוב, שאהיה שלמה עם ההחלטה שלי. כשאמרתי לו שנראה שהוא כן כמו ההורים שלו הוא רק חייך במבוכה ואמר שהוא באמת מקווה יום אחד להיות כמוהם.

עכשיו אנחנו נוסעים לירושלים, אסתר ויהונתן ברכב שלהם עם הילדים ואדיר ודניאל ברכב נוסף. אני התעקשתי להגיע לבד. אם אעבור לגור בירושלים, אצטרך לחזור לתל אביב בתדירות גבוהה יחסית ורציתי להתמודד עם הפחד שלי לנהוג כל הדרך. אבל הבנים בכל זאת התעקשו לגונן עליי, אז יהונתן מוביל ברכב שלפניי ואדיר חותם ברכב שמאחוריי. המלאכים ששומרים עליי.

"סבא הרב!" נאור מזנק ראשון מהרכב של אדיר ורץ בזרועות פרושות אל גרסה בוגרת של יהונתן. משהו במחזה הזה מחמם את הלב. הרב מרים אותו גבוה ומנשק אותו בחום.

"סבא הרב?" אני שואלת את דניאל.

"הרב ארביב אימץ אותי כבת ואוהב גם את אדיר כבן. הילדים שלנו קוראים לו סבא הרב."

"זה מתוק כל כך."

"חכי שתראי את שי־לי רצה אליו לפינוק." היא מורידה אותה על המדרכה וזאת רצה אליו בידיים מורמות. הוא מתכופף ומחכה לה בזרועות פרושות לרווחה, מחזיק ממתק בשבילה. "בואי, נכיר לך את הרב." היא משלבת את זרועה בשלי וכמעט גוררת אותי אחריה בשביל הגישה לבית הכנסת. אסתר מצטרפת אלינו ומשאירה את יהונתן להסתדר עם הילדים.

"רבנו, היא מתביישת," יהונתן צועק ואני מאדימה במבוכה.

"אבל למה אתה חייב לעצבן כל הזמן?" אדיר מכה אותו וגורר צחוק מכולם. "הרב, הרבה זמן הבן שלך לא קיבל איזו נזיפה טובה."

"אנחנו כבר נטפל בזה, איבני. תגרור אותו פנימה, בבקשה." הוא צוחק, מניח את שי־לי ומתקרב אלינו. "הילה, ברוכה הבאה, בינתי. אצלנו הבושה נשארת מחוץ לדלת. הגעת לבית השם."

"תודה."

"אסתר, בינתי, בת כהן. ברוכות הבאות," הוא פונה לאסתר ולדניאל. "למה שלא תיקחו את הילה הביתה עד שנצטרף?"

"אדיר עומד לקבל נזיפה על זה שלא באנו הרבה זמן?" דניאל שואלת.

"ולא רק הוא."

"תהיה עדין עם יהונתן, אתה מכיר אותו," אסתר מבקשת ואנחנו חוזרות לכביש, צועדות כמה מטרים ומשאירות את הבנים עם הילדים.

"לא ידעתי שבעלך העתק מוקטן של אבא שלו."

"כן, חוץ מזה שהוא אוהב להביך הוא דומה לו בכול."

"תפסיקי לריב עם בעלי, דניאל."

"לא רבתי, הוא לא כאן."

"הם תמיד ככה?" אני שואלת את אסתר שיורה חיצים לכיוונה.

"בחיים לא הכרתי חברים שרבים כמו שני אלה. בכל מקום הם מצהירים שהם כמו אחים, אבל לא מפספסים הזדמנות להתנגח."

"זה חלק מלהיות אחים, לריב."

הדלת נפתחת עוד לפני שאנחנו מגיעות אליה. "ברוכות הבאות, בנות. התגעגעתי."

"הרבנית!" דניאל מזנקת עליה ראשונה ואסתר הודפת אותה הצידה ומחבקת את הרבנית.

"את בטח הילה, נכון?"

"נעים מאוד, הרבנית." אני לוחצת את ידה במבוכה והיא מושכת אותי לחיבוק.

"בעלי לא אמר לך שאצלנו הבושה נשארת בחוץ?"

"ממש לפני שתי דקות." אסתר נכנסת ואנחנו אחריה. "אמרתי לך, הילה, הבאנו אותך למקום הטוב ביותר."

"תירגעי, את בבית." היא מחבקת אותי. "אז ספרי לי על עצמך קצת, אבל לא סיפורים של ראיון עבודה, ספרי לי מכאן." היא מניחה יד מעל ליבי ומשהו בה כובש אותי.

"מאיפה להתחיל?"

"הרבנית, גם אני הייתי ככה?" דניאל שואלת ומוזגת לכולנו שתייה.

"את, בת כהן, לא התעסקת במבוכה שלך. היית מוצפת מדי רגשית ועברת את המחסום בלי לשים לב."

"היא הגיעה ביום שאדיר ויהונתן השתכרו ונזרקו על הספות. לא הייתה לה ברירה חוץ מלדבר איתך כל השעות שהם נחרו פה."

"מתי זה היה?"

"הגעתי לכאן לראשונה בשושן פורים. אדיר הזמין אותי להצטרף אליו והייתי לחוצה בטירוף. הוא לקח אותי קודם לבית הכנסת וכמו שהרב חיכה לך בחוץ, הוא חיכה גם לי וידע את כל קורות החיים שלי בערך. הוא ידע שהמשפחה שלי נרצחה בפיגוע אכזרי ושאבא שלי היה כהן. מאז הוא קורא לי בת כהן, מזכיר לי את השורשים שלי ומחמם לי את הלב."

"ומאז היא דבוקה לי לחיים." אסתר נועצת בה מרפק. "הושיבו אותה לידי בסעודה והיא לא משחררת אותי כבר חמש שנים."

"אויש, תסתמי. את לא יכולה לחיות בלעדיי דקה."

"בנות, תפסיקו לריב. אחר כך אתן אומרות שהבנים תמיד רבים," הרבנית נכנסת ביניהן. "למה שלא תפרסו עוגה או תעשו משהו אחר מועיל בזמן שאשב בחצר עם הילה?" היא לא מחכה שהן יענו לה, לוקחת את ידי ומובילה לחצר. "מצטערת, לפעמים נדמה שהנכדים שלי בוגרים יותר מהחבורה הזאת."

"ביליתי לא מעט זמן איתם ואת כנראה צודקת."

"אני שמחה שמצאת אותם, הילה, שהתחלת את הדרך שלך עם חבורת המטורללים שלי. מי כמוני יודעת שתחילת הדרך קשה. קשה מאוד."

"גם את חוזרת בתשובה?"

"בערך. אני אף פעם לא באמת יודעת איך לענות על זה. נולדתי בבית מסורתי דתי, כלומר שמרנו שבת, כשרות, דברים בסיסיים כאלה וזהו. לא למדתי בבית ספר דתי או בחינוך דתי כזה או אחר ותתפלאי, אפילו הייתי בצבא."

"באמת?" אני פותחת את פי בהלם והיא צוחקת.

"שירתי בקריה והעברתי בין שמונים לתשעים אחוז מהזמן בקניון עזריאלי. זה עדיין נחשב שירות צבאי מלא, לא?"

"אני מניחה שכן. זה מנהג המקום."

"והמשפחה שלך?"

"מזרחית מסורתית?!"

"את שואלת או אומרת?"

"אומרת, נראה לי. לא שמרו שבת אצלנו, אבל כן הקפדנו על מסורת. קידוש, חגים, בפסח עלינו על סולמות לתקרה וניקינו גם את האבק משם ואפילו התקלחנו עם חלקי מקרר כמקובל. כיפור, כשרות, הגברים מניחים תפילין, הצלחתי להסביר את עצמי?"

"נראה לי שהבנתי אותך בשלב הסולמות וחלקי המקרר." היא לוחצת את ידי. "תשתחררי, הכול בסדר, תרגישי בבית. תדברי איתי כמו שהיית מדברת עם חברה קרובה ואל תסתכלי עליי כעל רבנית שאת צריכה לשקול איך לדבר איתה. אני אדם פשוט כמוך."

מתחשק לי לחבק אותה חיבוק חזק. "אני יכולה להיות כנה?"

"תמיד."

"אני מפחדת מההחלטה הזאת. יש רגעים שאני בטוחה שזה מה שנכון לי כי אני באמת צריכה שמישהו יכוון אותי, ומצד שני אני מתה מפחד. מה אם לא אסתדר? אני אשכרה נעקרת מהחיים שלי, עוזבת את המשפחה והחברים, עוזבת כל מה שהכרתי ומגיעה למקום חדש. ולא רק למקום חדש, אלא לדרך חיים שונה."

"ומי אמר שאת צריכה לעשות את זה? ואם כבר החלטת, מי אמר שזה לא מתאים לך?"

"אני. את יודעת שאני לא הולכת בכל יום בלבוש צנוע? אני משתדלת מאוד, אבל לפעמים זה פשוט..."

"קשה?" היא משלימה בחיוך קטן. "ברור שזה קשה. את חושבת שאחרי שנים בתשובה הקשיים שלי נעלמו? אז יש לי חדשות בשבילך, את טועה."

"באמת?"

"תסתכלי על אסתר ודניאל, את חושבת שקל להן? שאין רגעים שקשה להן עם השינוי?"

"אני בטוחה שכן."

"ומישהו אמר שזה לא בסדר? שזה לא טבעי?"

"לא. נראה לי שלא."

"הילה," היא רוכנת לכיווני. "לא משנה מה תחליטי, אעמוד לצידך ואעזור לך במה שאוכל. אבל אם תרשי לי להיות כנה ולדבר איתך כאילו את הבת שלי, אני חושבת שאת לא בנויה למדרשה ושזה לא הזמן הנכון לעבור לשם."

"לא?"

"זה צעד גדול מדי, אינטנסיבי לפעמים. להיות במדרשה זה ללכת לפי הכללים של המקום, להישאר לישון שם בסוג של פנימייה, להיכנס ללא מעט שיעורים בשבוע, ללכת בצניעות מלאה וכמו שאמרת, את עדיין לא שם, מתוקה. אל תקפצי מעל הפופיק. חכי, הכול בסדר. תלכי בצעדים קטנים, אבל בטוחים על קרקע יציבה."

"את לא אמורה לשכנע אותי לחזור בתשובה ולהשאיר את העבר שלי מאחור וכל זה?"

"יש לך הרבה סטיגמות שגויות כאלה על הדת או שרק זאת?" היא מרימה גבה ואני נושכת את פנים לחיי במבוכה. שיט, הגזמתי.

"סליחה."

"תפסיקי להתנצל או שלא נצליח להתקדם. ולא, אני ממש לא אמורה לכפות עלייך את הדת ואת האמונה שלך. בטח שלא להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. דברים כאלה תמצאי בקהילות קיצוניות, ובינינו, רוב המגזר החרדי מתנגד לדרך שלהן."

"אז מה את ממליצה לי לעשות?"

"מה שאת מרגישה שטוב לך."

"אני מרגישה שאני רוצה להתקרב לדת, שאני רוצה את השינוי הזה ואני יודעת שאני צריכה למצוא מישהו שיוכל לעזור לי, לכוון אותי שלא אפול בדרך, מישהו שאוכל להתייעץ איתו כשצריך, שידע להבין אותי. אוף, אני כבר מבולבלת."

"בדיוק, את מבולבלת, ושוב, זה בסדר." היא לוקחת את ידי ומלטפת בחום. "יש לי הצעה. למה שלא תחשבי על זה עוד קצת. תחשבי מה את רוצה לעשות, איך את רוצה לעשות, מה את מוכנה לשנות ומה לא. לכל אורך הדרך אהיה במרחק טלפון ממך. את כמובן יכולה לבוא לכאן מתי שתרצי ואני מבטיחה ללוות אותך, לא משנה מה תחליטי."

"למה את עושה את זה? שמעתי מאדיר ודניאל אין־ספור סיפורים עליכם, אבל אני לא מצליחה להבין למה אתם עושים את זה."

"למה שליחי חב"ד עוזבים הכול מאחור ונוסעים לכל חור אפשרי על כדור הארץ?"

"כדי שלכל יהודי יהיה איפה להיות, שלא ירגיש לבד."

"אנחנו לא חב"דניקים ולא עזבנו את ישראל, אבל אנחנו משתדלים לעשות את זה כאן בבית. כל יהודי שידפוק על דלתנו ויצטרך עזרה, לא משנה אם הוא חרדי או חילוני גמור, אפילו אתאיסט, אנחנו נעזור לו."

"אני יכולה לחבק אותך?"

"את חייבת." היא מחייכת בחום ועוטפת אותי בחיבוק חזק. "יהיה בסדר, תפסיקי לפחד. אף אחד לא עומד לך עם אקדח צמוד לרקה ומכריח אותך לחזור בתשובה. השם לא מחכה שתעשי משהו בניגוד לרצונך ואחר כך תתרחקי ממנו. הוא מחכה לך שתעשי מה שאת רוצה ויכולה לעשות."

"גם את תגידי לי עכשיו ששמירת השבת שלי וכל תפילה שלי היא יותר מאשר של אדם דתי מבית?"

"אני לא יודעת חשבונות שמיים. אני יודעת שלא מעט רבנים אומרים את זה, אבל אם להיות כנה, אני באמת מאמינה בזה. תחשבי על זה, אדם דתי נולד לתוך זה, הוא לא מכיר משהו אחר ואצלו זאת שגרה. אבל את, שבאת מהעולם ההפוך ורוצה לעשות, רוצה להתקרב, חוזרת אל אבא, אני מאמינה שהזכות שלך גדולה יותר. שכל תפילה שלך יוצאת מכאן," היא מניחה יד מעל ליבי. "ולא על אוטומט."

"אני יכולה להבין למה דניאל אמרה לי שאתאהב בך ממבט ראשון."

"אל תגרמי לי להסמיק." היא מסתובבת אל הבית. "צמד קשקשניות, אתן יכולות לצאת מהמחבוא שלכן."

"לא האזנו." אסתר יוצאת ראשונה. "רק חיכינו שתסיימו לדבר."

"כן כן, שמענו עליכן. איפה העוגה?"

"כאן. הכנתי לנו גם נס קפה." דניאל יוצאת אחריה והן מתיישבות לידנו. "אז מה את אומרת? את עוברת לעיר היפה בעולם?"

"עדיין לא החלטתי. אני צריכה לחשוב על זה קצת. קצת הרבה."

"אלווה אותה מרחוק, אל תדאגו." הרבנית מגישה לי עוגה וקפה. "ועד שהיא תחליט אני סומכת עליכן שתשמרו עליה מקרוב בשבילי." היא מגישה עוגה לבנות ומוסיפה, "בלי לריב כמו ילדות בגן."

"אבל זה מה שיפה בהן," אני יוצאת להגנתן והן צוחקות. "עד שהתחברנו הייתי מסתכלת עליהן מהצד בכל ערב שבת בבית כנסת וצוחקת מהדינמיקה שלהן."

"את רואה? אנחנו מקסימות." אסתר מניחה ידיים מתחת לסנטר ומחייכת באושר.

"מאוד. עוד קצת קסם והמשיח יגיע רק בשבילכן."

"הרבנית," בחור בלבוש חרדי בערך בגילי נכנס לחצר ושקיות סופר בידיו. "המשלוח שוב הגיע לבית הכנסת במקום הביתה."

"שהשם יברך אותך, מיכאל." היא מניחה את כוס הקפה שלה. "תוכל להשאיר אותן על השיש במטבח, בבקשה?"

"בטח."

"וקח לך עוגה לדרך, היא עדיין חמה."

"בדיוק יהונתן שאל איזו עוגה הכנת היום לכבוד ההגעה שלו."

"האהבה העצמית של בעלך זה משהו שמיוחד רק לו," דניאל לוחשת לאסתר.

"תמסור לו בבקשה שקודם יבוא להגיד לאימא שלו שלום ואז ישאל מה היא הכינה בשבילו."

מיכאל מחייך במבוכה. "אמסור. תודה, הרבנית." הוא נכנס לבית ויוצא כעבור דקה בידיים ריקות.

"הוא לא לקח מהעוגה?" אני שואלת.

"זה מיכאל, לא משנה כמה שנים הוא יהיה כאן בן בית, כמו עוד ילד שלנו, הוא עדיין מתבייש."

"כמה שנים באמת הוא כבר איתכם?" אסתר שואלת.

"בערך שבע או שמונה שנים. מיום שהוא התגייס ואבא שלו לא קיבל את זה בעין יפה, בלשון המעטה."

"בבקשה אל תגידי לי שהוא גירש אותו מהבית. מיכאל נסיך."

"לצערי, דניאל, הוא לא רק גירש אותו מהבית. הוא גם גירש אותו מהישיבה שלו כדי שלא ישפיע על שאר הבחורים."

"זה נורא," אני פולטת בלי לחשוב. "שיט, סליחה, לא התכוונתי."

"זה באמת נורא. יהונתן הגיע אלינו בגיל שבע עשרה וחצי. הוא החליט שהוא מקפיא את הלימודים שלו לשלוש שנים ויוצא להילחם על הבית. אנחנו, להבדיל מההורים שלו, קיבלנו את זה בהבנה ותמכנו בו לכל אורך הדרך. ואגיד לך יותר מזה, אנחנו דוגלים בזה שבחור חרדי שלא יושב ללמוד כל היום תורה ובעצם סתם מתבטל צריך להתגייס."

"ואבא של הבחור הזה לא חושב ככה?"

"הוא חרדי מבית ומזרם קיצוני יותר בדת. אנחנו חוזרים בתשובה, אומנם שנים רבות, אבל עדיין לא שכחנו את השורשים שלנו. אנחנו מזכירים לעצמנו בכל יום מאיפה באנו ובוחרים מחדש במקום הנוכחי שלנו. לצערי הרב לפעמים אנשים 'חרדים מבית' לא מקבלים אדם שונה מהם. והמיעוט הזה, בעיקר כשהוא מופיע בתקשורת, יכול להשפיע על מגזר שלם. אני מבטיחה לך, הילה, המגזר החרדי לא רע ולא שונא את החילונים ובטח לא את החיילים שלנו."

"אני חושבת שהתחלתי להבין את זה כשהגעתי לבית הכנסת הקבוע שלנו. בפעם הראשונה ששמעתי את תפילת 'מי שבירך לחיילי צה"ל' וכשראיתי אנשים שמתפללים שם בקביעות, שהם רחוקים מלהיות חרדים ואולי אפילו לא דתיים."

"יש אצלנו מסורתיים שבאים בערב שבת כי ככה חינכו אותם מבית, ולמחרת בבוקר תראי אותם נוסעים לטייל עם המשפחה ברכב. רב הקהילה מעולם לא העיר להם על זה," דניאל אומרת.

"כי אין על מה. ואני שמחה לדעת שגם במקום שאתן נמצאות בו יש מישהו שתפיסת העולם שלו לא כוללת כפייה."

"אפשר להגיד שאנחנו קיבוץ גלויות." אסתר צוחקת ומקלילה את האווירה.

"טוב, לשנות נושא. קדימה, תספרו לי איך הולך לכן עם הבעלים והילדים ואם אני צריכה להפליק לבן שלי."

"זה לא הוגן שאת לא יכולה להפליק גם לאדיר. אז מה אם אימצת אותו בלב ולא ילדת אותו."

"אני בטוחה שלימור מפליקה לו, ולא כצורת ביטוי." הרבנית צוחקת. "מהיכרות עם חמותך, היא יודעת להעיף כפכף כשצריך."

"וברמת דיוק של צלף."

"אני לא באמת מפליקה לבן שלי, הילה. זה בצחוק."

"וחבל שכך," אסתר ודניאל אומרות יחד.

"הלו, בת כהן, אני לא נשוי לך שתחפשי איך להכות אותי. בשביל זה השם נתן לך בעל משלך." הגברים מגיעים ואני נלחמת בצחוק שלי.

"דבר יפה לאשתי," אדיר נוזף בו.

"ילדים, מתי כבר תפסיקו לריב?" הרב מגיע אחריהם עם מיכאל. "איבני, שלא תיתן לשניים האלה לקלקל אותך, אה?"

"חלילה, הרב."

"אימא, את לא אמורה להגן עליי?"

"לפני או אחרי שתאכל את העוגה שלך בלי להגיד לאימא שלך שלום קודם?" יהונתן ניגש אליה ומנשק את ידה. "הכנתי לך גם עוגה לקחת הביתה." היא מלטפת את פניו ואז מחבקת אותו.

"רבנו, ככה מראים אהבה לילד."

"יהונתן, לך תערוך שולחן לפני שבאמת תקבל הפלקה בשמי ובשם בת הכהן." הוא הולך לקראתו ויהונתן בורח פנימה. מיכאל מצטרף אליו והרב מניד בראשו באנחה. "אני מצטער, בינתי. הבן שלי לפעמים..."

"יהונתן," אני עונה בחיוך קטן והוא צוחק.

"כן, בדיוק זה. הכול בסדר כאן? דיברתן?"

"דיברנו. אעדכן אותך אחר כך." הרבנית נעמדת. "אלך לפקח על יהונתן שהוא לא שובר צלחות."

"שמעתי אותך, אימא!"

היא נכנסת הביתה והרב מתיישב במקומה.

"לא משנה מה אשתי אמרה לך, תדעי שגם אני. מרחוק, מקרוב, בכל דרך שתרצי, אנחנו כאן לעזור לך."

"תודה, הרב ארביב."

"ומניסיון," דניאל מניחה את ידה על שלי. "הם באמת כאן. עוזרים גם בלי שתבקשי, רואים לתוכך ומלווים אותך. מאמצים אותך אל המשפחה והקהילה שלהם ונותנים לך להרגיש בבית."

"בדיוק, כל מה שבת כהן אמרה לך." הוא מחייך בחום. "עכשיו, קדימה, בואו ניכנס לאכול משהו." הוא נעמד וכולנו אחריו, נכנסים הביתה ומתיישבים סביב השולחן. מדי פעם אני מגניבה מבטים אל מיכאל. ראשו מורכן רוב הארוחה והוא בקושי מדבר. אני בוחנת אותו, את פניו, את הלבוש שלו, את ההתנהגות שלו, ומשהו בו מסקרן אותי. לא יודעת אם זה בגלל מה שהרבנית סיפרה לי עליו או כי כל מי שיושב סביב השולחן הזה מדבר בלי הפסקה וכמה מהם גם בקולי קולות ורק הוא נשאר בשקט. מעניין מי אתה, מיכאל, ומה מסתתר מאחורי השקט הזה. מעניין מאוד.

מיכאל
רק מהרעש אפשר לדעת מי האורחים שהגיעו. בימים שאדיר ויהונתן מגיעים מהמרכז עם הנשים והילדים הם קובעים עם הרב מראש ואני מפנה לו את הלו"ז בהתאם. זאת ההפסקה היחידה שהרב מרשה לעצמו בין כל האנשים שמגיעים אליו, ללימוד בכולל שלו ולשיחות עם הבחורים שלומדים אצלו. וזאת בדרך כלל גם ההפסקה שלי והזמן לסידורים השונים. כשהשתחררתי מהצבא הרב קיבל אותי ללמוד אצלו ומהר מאוד הפכתי ליד ימינו, כך הוא קורא לי. יש לו עוד בנים חוץ מיהונתן, אבל הוא מעדיף שהם יישארו בכולל ויהיו זמינים לאברכים, ואני כאן איתו.

דפיקה נשמעת על דלת הכניסה הראשית ואני מניח חוצץ בין דפי הגמרא שאני לומד, משאיר את הספר בחדר של הרב, ניגש לפתוח ולא מופתע לגלות שוב שקיות סופר עמוסות. נמאס לי מהשליח המעצבן הזה, אבל לא אפגע בפרנסה של בעל המכולת המבוגר רק כי זה העובד שהוא מצא.

"איה, אבא!" מעטות הפעמים שיהונתן קורא לו אבא ולא רבנו. בדרך כלל זה כשהוא תופס את אדיר ואותו מהאוזן כי הם לא באו הרבה זמן לביקור.

"לאן אתה הולך, מיכאל?" אדיר מחלץ את אוזנו מהרב.

"להביא לרבנית את המשלוח שלה. רוצה להצטרף כדי לברוח מהנזיפה שלך?"

"אפשר?" שניהם שואלים יחד.

"לא. למשרד שלי, שניכם. אני עדיין צריך להשלים פערים מהחודשיים שלא הייתם כאן. בכל פעם שאתם נעלמים קורים יותר מדי דברים." הרב נאנח ואני צוחק.

"מה קרה ל'לא תלך רכיל בעמך'?" יהונתן מרים גבה והרב מרים יד לכיוונו. אני מחניק צחוק. הרב מעולם לא ירים יד על אף אחד, אבל זה עדיין עובד על הבן שלו שמתחיל לרוץ למשרד. אדיר מנשק את ידו של הרב, והרב טופח על פניו וצועד איתו פנימה בנינוחות.

אני ניגש אל ביתו של הרב ומוצא את הרבנית בחצר, מדברת עם בחורה צעירה. לא פעם הגעתי לכאן ונתקלתי בסיטואציה דומה. כמו שהם קיבלו אותי הם מקבלים את כל מי שרק צריך. אני נשאר בחוץ, מחכה שהשיחה שלהן תסתיים כדי לא להפריע ומעשן סיגריה בינתיים. הרגל מגונה מהצבא שעדיין לא הצלחתי להיגמל ממנו. כשאסתר ודניאל יוצאות לחצר אני מחכה עוד רגע ונכנס. כמו תמיד הרבנית מציעה לי עוגה בחום אימהי שמזכיר לי ימים טובים יותר, כשאימא שלי הייתה חלק פעיל בחיים שלי ולא העדיפה להקשיב לבעלה ולהיפגש איתי פחות. ועדיין, למרות כל מה שעברתי מאז עזבתי לצבא, אני לא מתחרט לרגע אחד קטן.

"לאן נעלמת?" אדיר שואל כשאני פוגש אותם באמצע הדרך.

"לנשום קצת. זהו? אתם הולכים?"

"הולכים לאכול אולי. קדימה, בוא." יהונתן מסובב אותי במקומי.

"יש לכם אורחת, זה לא מתאים כל כך."

"תפסיק להיות חסיד. היא לא תנשוך אותך, ואתה מוזמן לפזול הצידה כמו תמיד."

"יהונתן!" הרב מכה על עורפו ואני צוחק. "אני מתחיל לחשוב שהמרכז משבש לך את המוח."

"אה, זה לא היה מולד?" אדיר שואל ואני צוחק כשהרב מכה גם את עורפו.

"תתקדמו, צמד ליצנים. מיכאל, אתה בא לארוחה."

"אבל —"

"אתה חולק על הרב שלך?"

"חלילה, הרב."

"אז קדימה צעד. אני רעב ואתם מעצבנים אותי לחינם."

אני מרים ידיים כנכנע וחוזר איתם הביתה. אנחנו מתיישבים לאכול ועד כמה שמפתה אותי להרים את הראש ולהסתכל על הבחורה, שסורקת אותי בסקרנות, אני נמנע מזה וכמעט לא מתערב בשיחה או נכון יותר ברעש שכולם יוצרים כאן יחד.

"תודה רבה על האירוח, שמחתי כל כך להכיר אתכם." היא מחבקת את הרבנית בסוף הערב. "לא אשכח את הערב הזה בחיים."

"תזכרי מה סיכמנו, אני במרחק שיחה והבית הזה פתוח בפנייך תמיד."

"אזכור, תודה."

"בינתי, מתי בפעם האחרונה עשית שבת בירושלים?"

"אף פעם!" היא צוחקת.

"ילדים, אתם כאן בשבת הקרובה. גם ככה ההורים של אדיר במיאמי. אין לכם תירוצים."

"באמת לקח לך הרבה זמן להזמין את הבן שלך לקצת זמן איכות, רבנו. כבר התחלתי להיפגע." הרב תופס אותו מהאוזן כרגיל ואני צוחק. "איה, סליחה, נו."

"תוכלי להישאר לישון אצלנו או בדירה עם כולם, מה שנוח לך." הרבנית תופסת את ידה של הילה, מתעלמת מההצגה בצד. "את גם יכולה לסרב כמובן, אבל אשמח אם תזכי אותי בהכנסת אורחים בשבת."

"אני בעד. ככה גם תוכלי לדעת איך זה להיות כאן בשבת ואם זה משהו שאת רוצה. חוץ מזה אי אפשר להשוות בכלל שבת בשכונה שלנו לשבת בירושלים, בשום צורה," אסתר אומרת.

"אוקיי, אצטרף אליכם."

"מעולה. התגעגעתי לשבתות כאן. יש משהו באוויר של ירושלים, השבת כאן כיפית יותר."

"בת כהן, הבנו שאת מאוהבת בירושלים. אפשר להתקדם."

"יש לך מזל שהשם המציא את איסור הנגיעה, יהונתן. מזל גדול."

"בוא, נלווה אותם לרכבים, שלא יריבו בדרך, ומשם נמשיך לשיעור," הרב פונה אליי. אנחנו מלווים את כולם לרכבים ומשם ממשיכים למשרד של הרב לפני השיעור. כשאנחנו מתיישבים והדלת סגורה אני מעז לשאול.

"מי הבחורה שהגיעה אליכם, הרב?"

"חברה של הילדים."

"גם היא גורשה מהבית?" הרב מרים אליי מבט שמכאיב לי כמו תמיד. "גם היא לא רצויה בביתה?"

"אצלנו אתה תמיד רצוי. ואבא שלך עוד יבין את הטעות שלו. אל תכעס עליו, תנסה להבין אותו ולדון אותו לכף זכות."

"כמו שהוא דן אותי כשהייתי עדיין ילד?"

"מיכאל."

"אני לא רוצה לדבר על זה. לא שוב. מצטער ששאלתי." אני נעמד ומתכוון לצאת מהחדר כדי לנשום לפני שאיחנק.

"שב, מיכאל."

"הרב."

"מיכאל, שב!" אני חוזר למקומי הקבוע מולו, אבל לא מרים אליו מבט. "אבא שלך עשה טעות. טעות נוראה, אבל במה תהיה שונה ממנו אם תשמור טינה בלב שלך? אני הרב שלך בשנים האחרונות, נכון? אמרת שאני כמו אבא בשבילך, לא?"

"כן."

"אז כאבא השני שלך וכרב שלך אני אומר לך שאין שום דבר פסול במה שעשית. להפך, היית בלא מעט שיעורים שלי ואתה יודע מה דעתי על חיילי צה"ל."

"קודש הקודשים."

"בדיוק. קודש. מוכנים למסור נפשם על עם ישראל, יוצאים לשטח ונלחמים בלי לדעת אם הם יחזרו רק כדי להגן על ארץ ישראל. ואם מישהו גורם לך לחשוב אחרת, אתה מבטל את כל מה שעשית. חוץ מזה לעולם לא יוצא רע מידיו של השם יתברך. יום יבוא ותראה שהייתה סיבה לכל מה שקרה. אל תאבד את האמונה שלך."

"חלילה, הרב. האמונה שלי בו חזקה."

"אבל אתה עדיין לא מבין למה הוא סובב הכול כמו שסובב ולמה נאלצת לעזוב את הבית, את המשפחה ואת הישיבה עם החברים שלך, נכון?"

"לא, אני לא מבין. אבל כמו שהרב אמר, אני יודע שיש סיבה. לא יודע מה היא, אבל יודע שהיא קיימת."

"אתה יודע שברגע שתהיה מוכן, שתאפשר לי, אקח את אבא שלך לשיחה צפופה. אני רק מחכה לאישור שלך."

"תודה, אבל אין צורך. אני לא צריך שהוא יתפקד כאבא כי הרב הטיף לו." והעיקר שהוא מטיף מוסר לאברכים שלו כל יום. "אני יכול לצאת?"

"לאן אתה הולך?"

"חייב סיגריה לפני השיעור." אני נעמד בפתח הדלת וקולו נשמע מאחוריי.

"תיאחז באמונה שלך, מיכאל. התשובה שלך בדרך, אני יודע."

"איך?"

"פשוט יודע." משום מה אני מאמין לזה. "אה, ומיכאל."

"כן, הרב?"

"היום אתה מעביר את השיעור."

"מה? למה?"

"אולי כשתחזק אחרים באמונה, תתחזק בעצמך. ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר."

"הרב."

"כן?"

"בבקשה, אל תשתנה לעולם."

"לא אשתנה." הוא צוחק. "אשתדל בכל אופן."

"והרב..."

"כן, איבני?"

"לפעמים אני ממש מקנא בבנים שלך."

"גם אתה הבן שלי, מיכאל, גם אתה." הוא מסובב אותי אליו ומושך אותי אל תוך חיבוק חזק. "ויותר מזה, אתה הבן של השם. יותר ממנו אתה לא צריך."

אני יודע. עמוק בפנים אני יודע, רק שלפעמים, כשקשה לי כמו עכשיו, אני קצת הולך לאיבוד. טועה מי שחושב שאדם שנולד אל תוך העולם החרדי לא הולך לאיבוד בדרך. אולי לנו קל יותר, אבל גם אנחנו נשברים כי לא משנה לאיזה עולם נולדת, כשאתה מוצא את עצמך לבד מול העולם אתה נשבר. מזל שיש מי שמנהיג הכול מלמעלה ושולח מלאכים בדמות אדם להציל אותך. מזל.