שלום, חבר מזויף

וידוי: אני ידועה בכך שאני כותבת את הסופים הטובים המאושרים ביותר.... אבל לא מאמינה באהבה.

אבל אסור לך להגיד את זה בשידור חי בטלוויזיה, כשאת עושה קידום מכירות לסרט המבוסס על הספר שלך. מפיקי הסרט יכעסו מאוד ויאיימו לבטל את סרט ההמשך. אלא אם כן תוכלי להוכיח לציבור שיש לך חבר. חבר אמיתי, לא כזה ששוכן בדפי הספר.

ג'ונאס נראה כמו אופציה מושלמת להיות חבר מזויף – רואה חשבון רגיל כזה, שגם אם יעברו מיליון שנה לא אפתח כלפיו רגשות. כלומר, עד שאני לומדת להכיר אותו יותר...

הוא אמין, מתחשב ויש לו משפחה מהסוג שהלוואי שהייתה לי כשהייתי ילדה.

מערכת היחסים המזויפת הייתה אמורה להציל את הקריירה שלי מחורבן, אבל עכשיו אני חוששת

שבמקום זאת, היא תחריב לי את הלב.

שלום, חבר מזויף הוא קומדיה רומנטית עסיסית המסופרת מנקודות מבט כפולות של גיבורה בטוחה בעצמה, פלאס סייז, רואה חשבון חתיך (ולגמרי לא משעמם), והרבה פיקנטיות. 

קוראים מעל גיל 18, תיהנו ;)

הערה: הספר הזה נקרא בעבר Confessions of a Smutty Romance Author

ספר זה הינו חלק מסדרה, כל ספר על זוג אחר וניתן לקריאה כבודד.

על המחברת

הסיפורים האהובים עליי הם אלה שגורמים לך לצחוק, לבכות ולהרגיש. בכל הספרים שלי, תמצאו נשים מדהימות בעלות קימורים נאים, רגעים מחממי לב והרבה צחוק. אני גרה כיום בקולורדו, שם אני צופה בהרבה יותר מדי קומדיות רומנטיות, רודפת אחר שלושת הבנים שלי בטיולים בהרים (מתנשמת ומתנשפת), וכותבת ספרים בשביל קוראים מקסימים כמוך.

ביקורות

"איזה סיפור חמוד ומחמם לב של קלסי הוס! אהבתי כל דקה!" סוקרת מגודרידס.

"הסוף הטוב שלהם הוא כל מה שקיוויתי לו, ועוד!" סוקרת מגודרידס.

מארה

וידוי: אני כותבת רומנים רומנטיים, אבל לא מאמינה באהבה

התעוררתי לקול נחרות. לא שלי. גם המיטה לא הייתה שלי.

זרועו של היידן הייתה מוטלת על אמצע גופי, וקילפתי אותה בעדינות ממני, מבלי להפריע לנחירות שלו, אפילו לרגע.

התגלגלתי החוצה מהמיטה, נחתּי על ברכיי, והצצתי בו. החצי הטוב יותר של גופו היה מכוסה בסדינים ובשמיכות של רווק — לא תואמים. הוא נראָה טוב, והשרירים שלו בלטו אפילו במצב מנוחה.

וכשאני אומרת לכם שהייתה לו חבילה שפיצתה על הנחירות שלו...

הטלפון שלי רטט מתחת לבגדים שהיו זרוקים על הרצפה. הרמתי את השמלה שלבשתי בערב הקודם כדי לראות שיחת טלפון קבוצתית מהחברות הכי טובות שלי, ברדי והנרייטה. "שלום?" לחשתי.

"למה את לוחשת?" ברדי שאלה. "יש אצלך מישהו?"

"לא, אני יוצאת מהיידן."

"עכשיו?" הן שאלו, המומות. "את מוכרחה להתכונן!"

הרחקתי את הטלפון ממני והסתכלתי על השעון. "יש לי הרבה זמן. הבחורה שלי בסֶפורה אמרה שהיא תעשה לי את השיער והאיפור לתוכנית."

"נחמד," ברדי אמרה. "אני מבינה שהיידן לא יגיע לתמוך בך."

לבשתי את השמלה. "הא־הא." לקחתי את נעלי העקב שלי ויצאתי על קצות האצבעות מהחדר שלו. בזמן שהנחירות נמשכו, נעלתי את נעלי העקב ויצאתי מדלת הכניסה, נועלת אחריי.

"אז איך את מרגישה?" הנרייטה שאלה. "לחוצה?"

"לא ממש." רוח קיצית חמימה עטפה את גופי, הרימה את שערי ואת אמרת שמלתי. השמש הייתה בוהקת, והרגשתי כאילו העולם כולו מלא באנרגיה שלי. "אני מרגישה כאילו כל החיים שלי הובילו אל הרגע הזה."

יכולתי לשמוע חיוך בקולה של הנרייטה. "אני אוהבת את הביטחון שלך. אני לא בטוחה שאני הייתי אמיצה כל כך על במה."

"טוב, אני לא הייתי אמיצה אם הייתי צריכה לעבוד עם חבורת ילדים בתיכון או לנהל קבוצה של שוכרי דירות משוגעים. לכל אחת מאיתנו יש את הכישרון שלה."

הן צחקו, וברדי אמרה, "זה נכון."

"הלוואי שיכולתי להיות שם," הנרייטה אמרה. "את תהיי מדהימה."

"זה לא סיפור גדול. תוכלי למצוא את הריאיון אחר כך ברשת. הם אמרו שהם מעבירים אותו בשידור חי." הגעתי אל הטנדר שלי ופתחתי את הדלת כדי להיכנס. איש המכירות שממנו קניתי את הרכב ניסה למכור לי משהו קטן ונוצץ יותר. אולי משהו שאפשר להכניס לתוכו בהמשך כיסאות בטיחות לילדים, הוא אמר. אני רק צחקתי. אהבתי לשבת מאחורי ההגה של הטנדר החד־קבינה שלי, מרגישה כאילו הכביש שייך לי. בנוסף, עם ארגז המטען הפתוח והמושב הארוך, היה לי שפע של מקום לעשות את מה שאני רוצה, ואת מי שאני רוצה.

הטנדר התניע בקלות, ושאלתי את ברדי, "איך קוהן הרגיש לגבי קיצור ירח הדבש שלכם כדי שתוכלי להספיק להגיע בזמן? לא היית מוכרחה לעשות את זה, דרך אגב."

"ילדה, בבקשה, אנחנו נהיה נשואים לנצח. יהיו לנו שלל הזדמנויות לחופשות הכל כולל בקנקוּן, אבל החברה הכי טובה שלי תהיה בשידור חי בטלוויזיה לדבר על הסרט הראשון שלה, רק פעם אחת."

"זה נכון," הודיתי, ונסעתי לאורך הכבישים המוכרים של ברנטווד, קליפורניה, לעבר סניף ספורה האהוב עליי. היה לי מזל שקיבלתי את הדיל הזה, ועוד יותר מזל שהאולפן כבר התחיל לדבר על סרט המשך. "אני יודעת שנשמע מטורף שמישהי, שאפילו אין לה תעודת סיום תיכון תגיד את זה, אבל אני מרגישה כאילו נוצרתי בשביל זה." רציתי שכל ילדה שגדלה כמוני, שנאמר לה שהיא סקסית מדי או מופקרת מדי או יותר מדי באופן כללי, תדע שמגיע לה לחיות את החיים שהיא רוצה. "זה כאילו השאיפה של חיי סוף־סוף מתגשמת, גם אם לקח לי שלושים שנה להגיע לכאן."

"יש אנשים שאף פעם לא מגיעים לזה," ברדי אמרה. "אנחנו בנות מזל."

חייכתי. "המזל שלי הוא שיש לי את שתיכן." נכנסתי אל מגרש החניה של ספורה ועצרתי את הטנדר. "אני צריכה ללכת להתייפות, אבל אראה אותך באולפן, ברדי?"

"אהיה שם," היא הבטיחה.

הנרייטה הוסיפה, "כולנו נוכל לחגוג כמה נהדר זה התנהל הערב."

ניתקנו, ונכנסתי פנימה, מוכנה לטרנספורמציה של החיים. קֶל, הבחורה שהצליחה למכור לי מוצרים מתאימים־בדיוק בשווי מאות דולרים, קידמה את פניי בחיבוק ונשיקה, ובצקצוק. אוקיי, כנראה העובדה שנשארתי ערה עד מאוחר עם היידן לא היטיבה עם האזור שמתחת לעיניים שלי.

היא התחילה לעבוד, ובקושי הפסיקה כדי לדבר, בזמן שניקתה לי את הפנים, חפפה את שערי, איזנה את גוון העור שלי ועיצבה לי את השיער, עד שנראיתי הכי טוב אי פעם.

"הו, וואו." התפחתי בעדינות את הגלים בשערי. "זה נראה מדהים."

קל חייכה. "יותר טוב מהפקעת הזאת על הראש."

"היי." הצבעתי עליה. "לא לרדת על הפקעת. היא חלק חיוני מהמדים שלי."

"את עובדת מהבית."

"בדיוק." חייכתי. "הבוסית שלי כזאת קשוחה."

היא הנידה בראשה לעברי וצחקה. "שיהיה בהצלחה היום. הבנות ואני נצפה בזה בטלפון שלי. זאת הפעם הראשונה שמישהי מאיתנו עשתה עיצוב למישהי שמופיעה בטלוויזיה."

"עשית עבודה מדהימה," אמרתי, וחיבקתי אותה. עדיין לבשתי את השמלה מהערב הקודם, לכן מיהרתי הביתה, החלפתי בגדים והתחלתי לנסוע לאולפן הטלוויזיה שבפאתי לוס אנג'לס. זו הייתה נסיעה של כארבעים וחמש דקות, מה שהותיר לי די זמן לעבור בראש על הנקודות שאדבר עליהן.

אשת יחסי הציבור שלי, שרלוט קאדו, כתבה אותן בשבילי למקרה שאילחץ. בשלב הזה, הן היו חקוקות בי ממש כמו ההוראות איך לעשות למישהו ביד כמו שצריך.

תעבירי ימינה הוא רומן רומנטי סקסי המציג את הצדדים הטובים, הרעים והמכוערים של דייטינג ברשת בשנות השלושים לחייך.

תעבירי ימינה גורם לזה להיראות קל כל כך! אבל אז מתחילה העבודה האמיתית.

האם אי פעם החלפת הודעות עם גבר? זה גורם לך לתהות מתי בפעם האחרונה הוא למד לאיית!

כשאת מוצאת את האחד, את תמיד צריכה להיות זהירה! אם זה טוב מדי מכדי שיהיה נכון, כנראה יש לזה ריח של פרופיל מזויף בחיים האמיתיים!

אפליקציית הניווט שלי הנחתה אותי אל עבר הכניסה לאולפן, שהייתה חסומה על ידי שער ביטחון בצבעי אדום ולבן. ברגע שאמרתי לשומר מי אני, הוא הרים את השער ואמר לי איפה לחנות.

פעלתי על פי הנחיותיו ונסעתי אל מגרש החניה האחורי, לא יכולה שלא לחשוב על כך שהחלק החיצוני של הבניין לא היה זוהר כלל — מלוכלך ומסריח, ממש כמו כל חלק אחר של לוס אנג'לס.

אבל היו שלוש נקודות אור שם במגרש החניה ההוא. ברדי, הסוכנת שלי, ג'ני נאש, והמוציאה לאור שלי, שרלוט קאדו.

ברדי כבר יצאה מהמכונית ונשענה על הדלת האחורית שלה, נראית שזופה להפליא ומאושרת. ג'ני עמדה לידה, בחליפה שחורה מצוחצחת, כולה אשת עסקים. הן לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו. שרלוט, לעומת זאת, הייתה עדיין בתוך הריינג' רובר שלה, והחלונות היו מושחרים כל כך, עד שאף אחד לא יכול היה אפילו לקוות לראות מה קורה בפנים... (מתזכרת לעצמי בראש: לדאוג לחלונות כהים בטנדר. מייד.)

ברגע שיצאתי מהטנדר, ברדי מיהרה אליי וחיבקה אותי חיבוק גדול. ג'ני באה אחריה, אמרה שלום, ושרלוט יצאה מהרכב שלה, והרכיבה משקפי שמש יקרים למראה.

שרלוט נראתה מבועתת לגמרי. "מה את לובשת?"

השפלתי מבט אל השמלה הירוקה שלי. על מה היא דיברה? הדבר הזה נתפר במיוחד כדי לשמור את ה'שניים' בפנים, שלא לדבר על כך שהיא עלתה כמו שכר דירה של חודש שלם בדירה הראשונה שלי בלוס אנג'לס. "יש לי כתם באיזה מקום?"

"היא ירוקה!" היא זעקה. "לא שלחתי לך הנחיות לבוש?"

"אמרת גוונים של אבנים יקרות," עניתי. "בפעם האחרונה שבדקתי, אזמרגד זו אבן יקרה."

היא כיסתה את פניה בידיה. "את עומדת להיות מול מסך ירוק. את פשוט תיעלמי!"

שיט. "הופעת הבכורה שלי בטלוויזיה לא יכולה להיות בתור ראש צף!" צעקתי. "אין לי זמן לנסוע בחזרה הביתה!"

שרלוט פסעה הלוך ושוב, ואיכשהו הצליחה להישאר יציבה על האספלט בנעלי העקב שלה. "אין לנו זמן להחליף בגדים." ואז היא נעצרה, הסתכלה על ברדי ועליי. "אתן לובשות את אותה מידה?"

"אני מידה חמישים ושתיים," אמרתי. "ארבע מידות יותר ממנה."

ברדי השפילה מבט אל השמלה הצהובה הזוהרת שלה. היא נראתה כמו חולצת הוואיי גדולה, שהייתה מקסימה עליה, אבל עליי?

"את מוכרחה," שרלוט אמרה. "הייתי נותנת לך את הבגדים שאני לובשת, אבל..."

"הם לא יעלו עליי," השלמתי את המשפט וחשקתי שיניים. "תכניסי אותנו למכונית שלך."

שרלוט פתחה את המכונית, וברדי ואני נכנסנו אל החלק האחורי המצוחצח. ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, מלמלתי, "לא הסיבה האהובה עליי להתפשט במושב האחורי."

ברדי צחקקה. "זה מוכרח להיכנס לספר."

"את יודעת שזה ייכנס," אמרתי, והושטתי לה את השמלה שלי.

"את יודעת, ברגע שיחלוף מספיק זמן, וזה יהיה מצחיק."

"אני יודעת שהבגדים שלי הם לא הסגנון שלך. הלוואי שהייתי חושבת ללבוש משהו מגניב יותר, אבל קניתי את זה בחופשה ואני —"

"תסגרי לי את הרוכסן," אמרתי, וסובבתי את גבי אליה כדי שהיא תוכל לסגור את רוכסן השמלה שלבשתי עכשיו. "את יפהפייה, ואני אוהבת את הסגנון שלך, ואני פשוט שמחה שלא לבשת גם כן ירוק. תמיד לבשנו במקרה בגדים תואמים כשהיינו שותפות לדירה."

"אוי, נכון, אני זוכרת את זה." היא סדרה את צווארון השמלה שלי. "שניכנס פנימה?"

"לגמרי," אמרתי בחיוך. צעדנו לעבר הכניסה ושרלוט אמרה, "נראה אם הם יצליחו למקד את המצלמות בפנים שלך."

זה היה הקוד שנועד להגיד צהוב הוא לא הצבע שלך. רשמתי לעצמי.

ברגע שנכנסנו פנימה ושרלוט אמרה לפקידת הקבלה מי אנחנו, נראה היה כאילו הכול צובר תאוצה. או לפחות כך ראיתי את זה, עם כל הכוכבים שהיו בעיניי.

לפני שקלטתי מה קורה, כבר עמדתי מאחורי הקלעים בשמלה הצהובה הצעקנית של החברה שלי וניסיתי לנשום עמוק.

ברדי ליטפה את כתפיי. "את תהיי מדהימה."

ג'ני הנהנה. "הספרים שלך פשוט יעופו מהמדפים."

שרלוט הייתה עניינית לגמרי. "פשוט תיצמדי לנקודות שעברנו עליהן, ואת תהיי בסדר."

מפיקה לחוצה בדרך שלא יכלה להיות מהנה מחוץ לחדר השינה, התקרבה אלינו ואמרה, "את נכנסת בעוד שישים שניות."

הדופק שלי הואץ. זה היה אמיתי! לעמוד כאן מאחורי הקלעים, לחכות להתראיין, להכריז על הסרט שעומדים לביים על הספרים שלי. משהו שיצרתי בראשי. הפרמיירה עתידה להתקיים בעוד שישה חודשים בלבד, וזה עדיין לא נראָה אמיתי בעיניי. אבא שלי נהג לומר לי שאני לא שווה כלום. שלעולם לא יֵצא ממני משהו.

"עכשיו את," המפיקה אמרה.

אבא שלי טעה.

הקהל באולפן הריע לי כשפסעתי לעבר הכיסא הפנוי מול מיה פארקר, מארחת הטלוויזיה והכרטיס שלי לאור הזרקורים של תוכניות הבוקר.

"היי, מיה!" אמרתי, והלכתי לתת לה חיבוק.

היא כרכה את זרועותיה הדקות סביבי, ואז נסוגה לאחור ובחנה אותי. "אני אוהבת את השמלה! אנחנו התחנה האחרונה לפני החוף?"

"אין כמו לשתות מאי תאי בחול, נכון?"

היא צחקה. "אני בפנים." היא החוותה אל עבר הכיסא הריק ואמרה, "שבי, בואי נדבר!"

עשיתי כדבריה, ושילבתי בזהירות את רגליי, כדי ששום דבר לא יצולם דרך השסע בחולצת ההוואי הגדולה.

מיה רכנה לעבר הקהל, כמו שאני הייתי עשויה לרכון לעבר ברדי והנרייטה בארוחות הבוקר של ימי רביעי שלנו. "נמצאת איתנו כאן היום מארה טיילור הנהדרת, שבאה לדבר על הספר שלה, תעבירי ימינה, שהופך לסרט!"

הקהל הריע לי, ואני ספגתי הכול. אור הזרקורים היה כמו עיסוי באבנים חמות על עורי. מעולם לא הרגשתי זוהרת כל כך, וזה כולל את טיול הבנות שברדי ואני עשינו לטולון אחרי החודש הראשון שבו הרווחתי סכום של חמש ספרות כסופרת. בילינו בספא, ישבנו על החוף וקיבלנו אספקה של מרגריטות בכל שעה, כמו שעון.

"ספרי לנו על הספר, מארה," מיה אמרה.

חייכתי אל המצלמה, ופלטתי את הנקודה שעליה התאמנתי בדרך. "תעבירי ימינה הוא רומן רומנטי סקסי, המראה את הצד הטוב, הרע והמכוער של דייטינג באינטרנט בשנות השלושים לחייך."

"שאלוהים יעזור לנו," מיה אמרה, וסימנה צלב על חזהּ. "דייטינג בשנות השלושים לחייך זה כמו שדה מוקשים, לא?"

צחקתי. "אני לא בת שלושים כל כך הרבה זמן, אבל עד עכשיו היו הרבה דברים ליהנות מהם, אם את יודעת למה אני מתכוונת."

מיה התנדנדה לאחור, ומחאה כפיים. "אז זה מה שאנחנו יכולים לצפות לו בסיפורים שלך? סקס טוב וחיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה?"

"וכמה צחוקים בין לבין," הוספתי בחיוך.

"חלק מהסיפורים שאת ממציאה נכתבים בהשראת החיים שלך?" מיה שאלה.

זה היה כל כך כיף, כמו לדבר עם חברה. אז שיתפתי, אולי קצת יותר מכפי שהייתי צריכה. "החלק של הסקס הטוב? דומה מאוד. החלק של 'באושר ובעושר'? אין סיכוי."

מיה הרימה גבות. "מה? סופרת רומנים רומנטיים שעדיין לא קיבלה את ה'באושר ובעושר' שלה?"

"הגרסה שלי ל'באושר ובעושר' היא לצאת מחנות עם זוג נעלי ג'ימי צ'ו ששילמתי עליהם את המחיר המלא."

הקהל צחק, אבל מיה התעכבה על הנקודה הזו. "עכשיו, מארה, איך אנחנו אמורים לקרוא על רומנטיקה מאישה שלא מאמינה באהבה?"

לא אהבתי את הרמיזה, כאילו הסיפורת שלי היא איכשהו פחות אמינה בשל החיים האישיים שלי. "הספר הוא בדוי, מיה. זה לא ממואר1."

"אבל את בטח מאמינה באהבה. אני יודעת שאת רווקה עכשיו, אבל לא היה אף אחד שיכולת לראות את עצמך בזוגיות איתו לנצח?"

"מה שאני מאמינה בו, באמת מאמינה בו, זה זכותה של אישה לרדוף, בלי שום התנצלויות, אחר כל מה שהיא רוצה, בין אם זו הנאה מינית, קריירה או חברות לאורך כל החיים. אהבה היא מושג שנחמד לחשוב עליו ולחלום עליו, אבל המציאות היא שזה לא קורה לכל אחד."

מיה התנדנדה שוב לאחור, ואז שילבה ידיים והסתכלה על הקהל. "והינה לכם, חברים, סופרת רומנים רומנטיים שלא מאמינה באהבה, ועושה כסף מחלומות של נשים. נתראה אחרי הפסקת הפרסומות."

פתחתי את פי להתווכח, אבל כבר היה מאוחר מדי. מיה קמה מהכיסא ויצאה מהבמה.

"מה זה היה, מיה?" דרשתי לדעת, בעודי הולכת אחריה.

היא הסתובבה לעברי, אכזבה ניכרת בעיניה. "אני קוראת את הספרים שלך כבר חמש שנים. לגלות שאת לא מאמינה במה שכתבת, זה כמו לגלות שוב שסנטה הוא לא אמיתי."

זו לא הייתה אשמתי שהיא נאחזה בהבטחות השווא שמכרו לה חברות שמוכרות כרטיסי ברכה. "אז את מודה שלהאמין באהבה זה כמו להאמין בסנטה קלאוס."

היא הנידה בראשה באיטיות והסתלקה.

צפיתי בה עד ששרלוט אחזה בכתפיי ואמרה, "מארה, יש לנו בעיה."

"מה?" שאלתי, וחרדה מילאה כל נקבובית בגופי.

"האולפן הפסיק את השיחות על סרט שני."