רד זון

שונאים לאוהבים * שחקן פוטבול * אב חד הורי * הזדמנות שנייה. 

אומרים שהאזור החם הוא האזור שהכי קשה להבקיע בו. אבל עבורי עשרים היארד האחרונים האלה היו המקום המתוק שלי. לא קראו לי לוקאס "לוסי של הרגע האחרון" קאליהן לשווא. אני הייתי בשיא המשחק שלי... עד שהחיים היכו בי חזק יותר ממה שכל ליינבקר מסוגל. המוות של אימי היה הרסני והותיר אותי האחראי היחיד על אחותי הקטנה. התמרון בין הטיפול באלה לבין הקריירה שלי היה כמו לשחק במשחק הקשה ביותר בחיי. הגאולה היחידה שלי הייתה סקרלט נוקס, המורה הסקסית, האדמונית והרצינית של אלה. היא אהבה את אלה. היא שנאה אותי. היא חשבה שאני גרוע בתחום הזה של ההורות והיא לא טעתה. אבל בכל פעם שהיא הייתה בסביבה הרגשתי שהאדמה מתפוצצת והלב נעצר בדומה למה שהרגשתי במרחק עשרים יארד מקו השער. היא גרמה לי להרגיש שאני חוזר אל האזור החם, מקום שבו מעולם לא הפלתי כדור. עד עכשיו.

"איימי נייט הוכיחה פעם נוספת מדוע רומנטיקנים חסרי תקנה כמונו וכמוכם מתאהבים בה מיד!" – TotallyBooked

מחברת רבי המכר של USA Today איימי נייט קוראת ספרים מאז שהיא זוכרת את עצמה ואוהבת רומנים מאז שהיא הצליחה לשים את ידיה על הספרים של אימה. היא אישה ואימא מסורה עם אהבה רבה למוזיקה, לאיפור ולצמחים ביתיים. כשהיא אינה קוראת וכותבת, אפשר לתפוס אותה שרה להנאתה במכונית עם שני ילדיה ועם בעלה שירי R&B של שנות התשעים, קאנטרי ושירים ממחזות זמר. איימי שואבת השראה מילדותה בקולומביה, דרום קרוליינה, ואינה מסוגלת לדמיין את עצמה חיה במקום אחר פרט לדרום.

לוקאס

לא אחת, בזמן ששכבתי במיטה בלילה, היום הגורלי ההוא חזר אליי שוב ושוב.

גם הלילה הזה לא היה שונה. זיעה הופיעה על מצחי והלב שלי האיץ.

אולי הייתי עכשיו בעיר הולדתי סאמרוויל, אלבמה, אבל הראש שלי היה בפלורידה. זה היה המשחק הטוב ביותר בקריירה שלי והיום הגרוע ביותר בחיי בו־זמנית. זה רדף אותי. חשבתי שאחייה אותו שוב ושוב כל עוד אני חי.

זה היה המשחק הטוב ביותר שלי, כאמור, פסגת הקריירה שבניתי מאז חוג הפוטבול לילדים, כשאימא שלי עוד הייתה צריכה לעזור לי עם הרפידות.

אימא שלי.

עצם המחשבה עליה שלחה בגופי כאב ועצב שאי אפשר לתאר. אי אפשר לדמיין. היינו יותר מקרובים, החברים הכי טובים אפילו.

דקירת הכאב הזו לא פסקה, והיום ההוא מעולם לא חדל להופיע במוחי כמו סרט ישן, הבזקי אור, קולות דיבור שקטים. זה התחיל תמיד בי, משחק את המשחק הטוב ביותר ששיחקתי מאודי.

הייתי במגרש, זיעה סמיכה וחלקה מתחת לקסדה שלי. ניחוח הדשא הטרי נישא באוויר ועל המדים המלוכלכים שלי. השעון ספר לאחור והיינו שם, בדיוק באזור החם. יכולתי להריח את הניצחון. ביום ההוא היה לי משחק מטורף. היינו ברבע הרביעי, והלחץ היה רב. התרגשתי מאוד, כי הרבע הרביעי היה 'החלק שלי'. הייתי מה שהקבוצה כינתה 'שחקן של הרבע הרביעי', וכשהייתי באזור החם הייתי אפילו טוב יותר. לא לחינם הם כינו אותי לוקאס 'לוסי של הרגע האחרון'. הייתי מסוגל להציל משחק ברגע האחרון, כמו שקוסם שולף שפן מן הכובע.

סקרתי את המגרש ובחנתי את מבנה ההגנה, ספרתי והסנטר העביר את הכדור בחזרה. זייפתי פנייה לשמאל, כאילו אני מתכוון להעביר את הכדור, אבל ראיתי חור בהגנה של הקבוצה השנייה ורצתי במהירות רבה. קו עשרים יארד. עשרה יארד. הרגשתי יד בקרסול שלי כשהגעתי לאזור המטרה, אבל זה לא עצר אותי. שכבתי שם עם חיוך גדול מאחורי מגן הפה שלי.

ניצחנו, ולא הופתעתי מכך. לא היה לי ספק שפנינו מועדות היישר אל הסופרבול בשנה ההיא. אחרי הכול, הייתה לנו עונה מטורפת.

החגיגות לאחר המשחק כללו כרגיל ראיונות, מעריצים וחתימות. אני זוכר במעורפל שהרמתי את מבטי אל עבר היציע, אל המקום בו אימי ואחותי נהגו לשבת כששיחקנו משחק ביתי. היא אמרה לי שבוע לפני כן שהיא לא תספיק להגיע, כי לאלה הייתה מסיבה בבית הספר באותו סוף שבוע.

חדר ההלבשה היה רועש בעקבות המשחק המעולה. בקושי הצלחתי לשמוע את מכשיר הטלפון הנייד שלי מצלצל מתוך הארונית לאחר המקלחת. לא זיהיתי את המספר שהופיע על הצג אז כמעט לא עניתי, אבל כוח כלשהו גרם לי לענות. הרמתי את המכשיר אל אוזני וייבשתי את שערי במגבת.

"הלו."

ג'ונס, אחד מהליינבקרים שלנו, הפליק לי בתחת ואני זרקתי לעברו אצבע אמצעית וחייכתי.

"לוק," קול נשי רך נשמע בטלפון.

"כן?"

"זו דודה מרלין." קולה היה חזק מעט יותר מלחישה, ויכולתי לשמוע שהוא רועד מרוב רגש.

ההרגשה הזו השתלטה עליי. כאילו ידעתי. הבטן שלי התהפכה. הפנים שלי להטו והיד שלי רעדה סביב מכשיר הטלפון שהחזקתי הדוק אל אוזני.

בלעתי רוק. "מה קרה?"

היא הייתה אחותה של אימי, אבל היא לא התקשרה אליי מעולם. מובן שראיתי אותה כשהגעתי הביתה בחגים ובחופשות, אבל מערכת היחסים שלנו לא חרגה מזה.

היא נאנחה ופלטה יבבה שהרגשתי בעמקי נשמתי. "זו אימא שלך, ילד."

ראשי התנער בקצב משלו. לא. לא יכול להיות שקרה משהו רע לאימא שלי. דיברתי איתה בטלפון ממש לפני המשחק. היא התקשרה ואיחלה לי בהצלחה כרגיל. היא הייתה דרמטית כל כך, ואני שחקן פוטבול, אז אני הודעתי לה כפי שעשיתי בכל פעם, שלא אומרים דבר כזה לקוורטרבק. היא צחקה כפי שהיא צחקה תמיד. נטולת דאגות. כאילו אין לה, ולו דאגה אחת בעולם כשהיא נושאת על כתפיה יותר מכפי שאנשים אחרים מסוגלים לשאת. אבל זו הייתה אימא שלי. מדהימה.

לא ייתכן. דודה מרלין בטוח טעתה. זה היה חייב להיות כך. פשוט לא ייתכן. אלה ואימא היו כל מה שיש לי. הן והפוטבול.

אלה היו החיים שלי.

"לא." זו הייתה לחישה, תחינה, תפילה. כבר איבדתי את אבי בגלל נהג שיכור כשהייתי בן ארבע־עשרה. איך ייתכן שאימא שלי הלכה עכשיו גם?

"זה היה התקף לב. מיידי. היא לא סבלה. זה היה מהר."

למה אנשים אומרים שהם לא סבלו? זה אמור לשפר את ההרגשה שלי? אמור לגרום לי להרגיש כאילו חלק חשוב מחיי לא הלך הרגע? העיניים שלי צרבו. החזה שלי בער. הפלתי את המגבת מידי והנחתי את כף היד על ליבי, במקום הכואב ביותר.

רכנתי אל הארונית שלי. ראשי נכנס פנימה כמעט. לא רציתי להיות כאן בחדר הזה. הייתי צריך להיות לבד. דמעה אחת חמקה מטה על לחיי והלסת שלי זזה, אבל דבר לא יצא. מה יכולתי לומר?

"אתה שם?" דודה מרלין השמיעה קול.

נשמתי עמוק והרגשתי כאילו אני שואף מים במקום אוויר. בלעתי שוב כי הייתה שאלה שהייתי חייב לקבל עליה תשובה.

דחפתי את המילים החוצה אף שהגוף שלי רצה להשאיר אותן שבויות בתוכו, בעוד מוחי זועק אותן. "איך אלס?"

אנחה עמוקה נשמעה בצידו האחר של הקו. "אני לא יודעת אם היא קולטת. אני לא יודעת אם היא מבינה, לוק." השקט היה כבד עד שהיא אמרה, "אני חושבת שכדאי שתגיע הביתה."

וזהו זה. זו הייתה ההתחלה של הסוף שלי למעשה. השארתי מאחור את הקבוצה שלי ואת מגרש הסופרבול והחלפתי אותם בקבוצה בינונית קרובה יותר לעיר הולדתי, ורחוקה יותר מחלומותיי.

ידעתי תמיד מה יקרה כשאימא תלך לעולמה. אני אקבל את אלה. הרי היא לעולם לא תוכל לגור לבדה, ואעדיף למות ולא להכניס אותה לאחד מן המוסדות האלה. היא הייתה זקוקה לי ואני לה. ובעודי שוכב במיטתי בלילה, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אכזבתי אותה. עברו חודשיים בלבד מאז מותה של אימי. מאז שעברתי לקבוצת אלבמה קוגרס. מאז שמצאתי עצמי מלהטט בין דברים רבים יותר מכפי שיכולתי. הרגשתי שאני טובע בכל יום. אז שחיתי. ושחיתי. ושחיתי. נגד הזרם, אל תוך גלים שהכו בי וסחפו אותי בחזרה אל החוף, ובכל זאת ניסיתי שוב.

עשיתי את זה למענה, למען הילדה הקטנה שנשימתי נעתקה בגללה בראשית חייה. הייתי בן ארבע־עשרה כשהודיעו לאימא שלי שתהיה לה בת. אימי ואני הרגשנו שזה הגורל. אבא השאיר לנו את המתנה הגדולה ביותר בטרם הלך לעולמו.

אימא שלי הושיבה אותי עם דמעות בעיניה והסבירה שחיינו עומדים להשתנות לנצח, לא רק משום שתהיה לה תינוקת. לא. לתינוקת הזו תהיה הפרעה גנטית שנקראת תסמונת דאון, והיא תהיה זקוקה לתשומת לב ולטיפול רבים יותר, ובעיקר אהבה. ואלוהים, אהבנו אותה. היא הייתה האור בכל הימים הקודרים בחיי, מאז מותה של אימא.

לא אמסור אותה לעולם. אני אשחה ואטבע. אקפוץ ואפול. אנסה ואכשל, אבל אני אמשיך. למענה. כי אלה הייתה הכול בשבילי, גם כשהרגשתי שאין לי דבר.