סדרת הלבבות - המארז המלא
קלי פוטר
אף פעם לא חשבתי שקורצתי מהחומר שממנו עשויות האימהות. אני מתופפת, רוקרית שנעה בדרכים מהופעה להופעה – מה לי ולזה, נכון?
עד שיום אחד השמיים נופלים עליי אבל הדבר הזה שצמח בקרבי נעשה הדבר החשוב ביותר שיש. היא חולה, התינוקת שלי, ויש רק אדם אחד שיכול להציל אותה – ד”ר אנתוני ג’קסון, האיש שביליתי במיטתו לילה אחד נפלא לפני עשר שנים ובבוקר זרק אותי מביתו.
אנתוני ג’קסון
הלב הוא איבר חזק ועם זאת עדין; נותן חיים וגם לוקח אותם. ידעתי זאת טוב יותר מכל אחד אחר. כך חשבתי בכל אופן, עד שפגשתי מחדש את קלי. אז למדתי על בשרי את יכולתו המופלאה של הלב להישבר לרסיסים אלפי פעמים ועדיין להיות מסוגל להירפא, ובכל זאת חששתי שיש דברים שמהם גם הלב, יצירתו המופלאה של האל, לעולם לא יצליח להחלים.
לב חצוי מאת סופרת רבי המכר אמי נייט הוא הספר השלישי בסדרת הלבבות. זה רומן עכשווי על כוחו של הלב לאהוב ללא גבולות על פני מרחב וזמן ולנוכח קשיים מסכני חיים, שמעמידים במבחן את האמונות ואת התקוות של גיבורי הסיפור.
הספר הראשון, לב שקוף, והספר השני, לב פלדה, יצאו בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה על דמויות שונות וניתן לקרוא כל אחד כספר יחיד. הסדרה זכתה להצלחה רבה בקרב הקוראים והספרים הפכו לרבי מכר בארץ ובארצות הברית.
פרק 1
קלי
שלג. שלג מחורבן.
הפעלתי את המגבים ופלטתי נשיפה ארוכה. לא האמנתי שזה קורה. נכון, זה היה חודש ינואר, אך חשבתי שלא יורד שלג במדינות קרוליינה. האמת היא שלא הופתעתי. השלג היה הקצפת על עוגת החרא שהיו כעת חיי.
"אני יודעת, ילדונת. אני יודעת," אמרתי בעודי מורידה יד אחת מההגה לזמן מספיק ארוך כדי ללטף קלות את בטני. זה עתה נכנסתי לשבוע השלושים להיריון, והבטן שלי הייתה גדולה. אם היא תגדל עוד, כבר לא אצליח להתמקם בקלות מאחורי ההגה ואלוהים עדי שכל מה שיכולתי לדחוס את עצמי אליו בימים אלה היו מכנסי טרנינג וטייטסים. ימי הנחת שבהן לבשתי מכנסי ג'ינס חמודים וגופיות קרועות חלפו להם מזמן. שלום לכם חולצות צמודות, מכנסיים הדוקים וחזיות סקסיות.
היא בעטה בי חזק, כאילו ידעה שהייתי פקעת עצבים. היא התגלגלה בתוך בטני במשך כל ארבע שעות הנסיעה מביתה של חברתי איינסלי, בדרום קרוליינה. השלטים לצד הכביש הבין־ארצי שהכריזו על הגעתי לראלי, קרוליינה הצפונית, רק החמירו את החרדה שלי.
פניתי ליציאה המובילה לבית החולים האוניברסיטאי 'דיוק', בלעתי בחוזקה את רוקי וחשקתי את שיניי. צביטה קטנה בחזי והשתהות קלה בנשימתי גרמו לי לפנות מהכביש הראשי שהוביל לבית החולים ישר לחנייה של 'מק'דונלדס'.
חניתי וניסיתי לנשום כדי להרגיע את העצבנות שלי. החימום ברכב עבד בשיא כוחו וכיביתי אותו מפני שהרגשתי שאני בוערת.
זו הייתה הבושה. היא הייתה כמו אש בוורידיי, חובקת־כול ולוהטת. הבושה שבאה עם הצורך לבלוע את גאוותי ולהתחנן לעזרתו של מישהו שאפילו לא חיבבתי במיוחד.
לא, זה לא היה נכון. פעם חיבבתי אותו מאוד. ללילה אחד ויחיד. ייתכן שהרגשתי כלפיו אפילו יותר מסתם חיבה. אך לא יכולתי לחשוב על זה עכשיו. לא יכולתי לחשוב על איך הסתיים הלילה ההוא.
הייתי צריכה לחשוב על התינוקת שגדלה בתוכי. למדתי מהר מאוד שברגע שאת מגלה שאת עומדת להיות אימא הגאווה, הבושה והמבוכה יכולים ללכת להזדיין. היו מעט דברים שהיו חשובים יותר מהחיים המתוקים שצמחו בתוכי ונעשו חשובים לי יותר ויותר עם כל יום שחלף.
עם כל שעה.
עם כל דקה.
את יכולה לעשות את זה, לחשתי לעצמי בחלל הרכב המחניק. לכי לעזאזל, גאווה. לכי להזדיין, בושה.
ניהלתי עם עצמי שיחות עידוד במשך כל הדרך לכאן. זה לא עבד. עדיין הייתי מבועתת ממה שהיה עליי לעשות, אך זה לא היה חשוב. הייתי מוכנה לעשות הכול בשבילה.
הנחתי את ידיי על בטני העגולה והצצתי למטה.
ידיי המתופפת הקטנות אך החזקות שלי כבר לא כיסו אותה יותר. זמני הלך ואזל. שם בפנים, היא הייתה בטוחה, אך ברגע שהיא תגיח, ברגע שהיא תהיה בחוץ, הדברים יהיו לא ודאיים. דמעות צרבו בעיניי ושנאתי אותן. מעולם לא הייתי מהבכייניות, עד עכשיו. הורמונים מחורבנים.
הבטתי לעבר התקרה ומצמצתי כדי לסלק את הדמעות לפני שהבטתי שוב מטה לעבר בטני. "אנחנו יכולות לעשות את זה. את ואני. יחד נהיה כוח אדיר, ילדונת. 'צוות תקווה'."
דיברתי הרבה לילדה שלי לאחרונה. מאז שעזבתי את הלהקה ואת חיי בדרכים, העברתי הרבה זמן לבד, רק היא ואני וקבוצת רופאים, חוץ מהביקור הקצר שלי אצל איינסלי. המשכתי לנגן עם הלהקה כל זמן שיכולתי, עד שכבר יכלו לראות, עד האבחון. אחר כך הייתי כמה שבועות אצל איינסלי וניסיתי לאזור את האומץ לבוא לכאן.
טפחתי על בטני. "הוא יהיה חתיכת חרא מנוול, אבל נתמודד איתו. אנחנו יכולות להתמודד עם כל דבר."
הנהנתי והתפללתי לכך שעל אף שהוא היה בן־זונה, הוא יעזור לי. הוא היה תקוותי האחרונה. תקוותי היחידה, למען האמת.
צלצול נשמע ברכב הדומם והקפיץ אותי במקומי. "פאק," פרח מבין שפתיי, ואז גלגלתי את עיניי בביקורת עצמית על שנבהלתי ככה והושטתי את ידי לעבר הטלפון הנייד. על המסך היה כתוב 'איינסלי'. לחצתי על הכפתור הירוק. היה זה כאילו היא ידעה.
"היי," אמרתי בשקט לטלפון.
"מה נשמע? הגעת? איך מזג האוויר? כבר פגשת אותו?"
"אלוהים אדירים, איינס! פאקינג תנשמי." צחקתי.
"תפסיקי לנבל את הפה, קלי. את עומדת להיות אימא. את צריכה להפסיק עם זה. את רוצה שהמילה הראשונה שלה תהיה 'פאק'?"
באמת שלא היה אכפת לי כל עוד היא תזכה לומר את המילה הראשונה. הייתי זקוקה למילה הראשונה הזאת כפי שהייתי זקוקה לנשימה. זאת אומרת, באמת רציתי שהמילה הראשונה שלה תהיה 'פאק'? ממש לא, אבל לא היו לי את המותרות שעמדו לרשות אימהות מצפות אחרות במצבי. לא זכיתי לאפשרות לצפות לכל הפעמים הראשונות שלה. כל מה שזכיתי לו היה להתפלל ולקוות שבאמת אזכה להן.
לחיוך הראשון שלה.
לשן הראשונה שלה.
לצעד הראשון שלה.
אלוהים, רציתי את כל זה.
אך לא שיתפתי בזה את איינסלי. דאגתי לשמור על רגשותיי לעצמי, מפחדת יותר מדי להשמיע אותם. פחדתי שאעשה עין הרע לכל זה.
"את חושבת שהיא כבר מבינה עכשיו? את חושבת שהיא שומעת אותי? אולי אני צריכה להתחיל להשמיע לה קצת 'מטאליקה' עכשיו?" שאלתי בחיוך. ידעתי שהיא שמעה אותי. ידעתי שהיא הייתה באורך 40 סנטימטרים ובמשקל 1.3 ק"ג. ידעתי שהיא הייתה בגודל של כרוב גדול. ידעתי את כל זה. התקנתי את אפליקציית 'בייבי סנטר' הארורה כמו כל האימהות לעתיד, פשוט אהבתי לשגע את איינסלי.
איינסלי צחקה. "את מנוולת, את יודעת את זה?"
"היי, תשמרי על הפה שלך ליד התינוקת שלי!"
היא צחקקה עוד יותר חזק לנוכח הזעם המזויף שלי.
לבסוף צחוקה שקט והתנדף וחיוכי נעלם. הדממה הכתה בקו הטלפון כמו פטיש בסדן, ומצב הרוח התקדר מייד.
"כבר פגשת אותו?" היא לחשה.
פלטתי צחוק קשה. "לא. אני חתיכת פחדנית, לכן אני יושבת ליד 'מק'דונלדס' במרחק רחוב אחד מבית החולים לפי הג'י־פי־אס." אחזתי בחוזקה בטלפון.
"את עושה את הדבר הנכון." קולה היה שקט.
הנהנתי. "אני יודעת, אבל הדבר הנכון לא תמיד קל."
"את יכולה לעשות את זה. את האדם האמיץ ביותר שאני מכירה. נסעת והופעת בכל רחבי ארצות הברית. את כוכבת רוק, קלי פוטר."
הייתה לי תשובה עוקצנית ממש על קצה הלשון, אך היא נשארה שם. שפתיי רעדו קלות. רציתי להיות כוכבת רוק ובעשור האחרון בחיי השקעתי בזה את כל כולי, אך ללא הועיל. ייתכן שגם לא אהיה אימא. זה היה כמעט יותר מדי לעמוד בו, אך לא יכולתי פשוט לשבת שם ולהתבוסס ברחמים עצמיים. הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים. איינסלי צדקה. הייתי צריכה להתחיל לשים לב לניבולי הפה שלי – היא תהיה כאן בקרוב ואני אהיה עמוק בחרא. אוף!
"תודה, איינס," נשפתי.
"כדאי מאוד שהממזר הזה לא יתייחס אלייך מגעיל, מפני שאני אסע כל הדרך עד לשם ואכסח את התחת המתחסד שלו." היא השתתקה. "הלוואי שהיית מרשה לי לבוא איתך."
צחקתי. היא תמיד ידעה איך להצחיק אותי כשהייתי זקוקה לזה. "אני יודעת, אבל אני צריכה לעשות את זה בעצמי. תוכלי לבוא לאחר שהתינוקת תיוולד, מפני שאז באמת אזדקק לעזרתך. בסדר?"
"לא אפסיד את זה תמורת שום הון שבעולם. היא תהיה יפהפייה וכיפית והאדם הטוב ביותר שאני אכיר, ממש כמו אימא שלה."
גלגלתי את העיניים, אך עדיין צחקתי. "אלוהים, את מלווה לאיזו בחורה סט מצעים בקולג' ואז היא מהללת אותך בחמש־עשרה השנים הבאות," התחכמתי.
היא הייתה שקטה כשענתה. "הלוויתי ממך הרבה יותר מאשר את המצעים שלך באותה שנה, קלי."
חשבתי על כמה עצובה הייתה איינסלי בשנה הראשונה שלנו בקולג'. כמה מבודדת. נזכרתי איך הכרחתי אותה להיות חברה שלי על אף שהיא רצתה להיות לבד. היא בדיוק איבדה אדם אהוב והתאבלה קשות.
"אני כאן אם את זקוקה לי. לכל דבר. למצעים, לכתף לבכות עליה, לחיבוקים. כל מה שאת צריכה," היא סיימה בשקט.
"אני יודעת. אתקשר אלייך לאחר שאתמקם היכן שהוא הלילה."
"ואם כבר אנחנו מדברות על שיחות טלפון, התקשרת כבר לאימא שלך?"
גנחתי על הקו. "אני עדיין לא מוכנה, איינס."
היא נשפה באריכות ויכולתי לדמיין אותה מגלגלת עיניים מעברו השני של הקו. "לא אכפת לי. הגיע הזמן. את תזדקקי לה. אולי את לא חושבת כך עכשיו, אבל את תזדקקי לה, אני מבטיחה לך. הלידה תשנה הכול ואת תזדקקי לאימא שלך יותר מאי פעם."
היא נתנה לי את אותו הנאום כבר שבועות, לא הפסיקה לדבר על זה שכאשר את נעשית אימא בעצמך זה משנה את האופן שאת מסתכלת על אימא שלך. לא ראיתי דרך שבה זה יכול היה לקרות. אהבתי את אימא, היינו בסדר גמור. חיינו את החיים שלנו ושוחחנו מדי כמה חודשים. היא טיילה. אני טיילתי. היינו קרובות זו לזו בדרכנו, אך בהחלט הייתי עצמאית. לא הייתי צריכה לדבר עם אימא בכל יום כפי שאיינסלי דיברה עם אימא שלה. פשוט הייתה לנו מערכת יחסים שונה.
כמו כן, לא רציתי לספר לה שנכנסתי להיריון בלתי רצוי. אחרי הכול, אני עצמי נולדתי לאחר היריון בלתי צפוי. אימא הייתה רק בת תשע־עשרה. היא מעולם לא רצתה שגם אני אחווה את זה. היא רצתה שקודם תהיה לי קריירה, אחר כך אתחתן, ורק אחר כך אעשה תינוקות. עם זאת, על אף שהייתי כבר בת שלושים ושתיים, עדיין לא הייתי נשואה ולא באמת הייתה לי קריירה. לא רציתי לאכזב את אימא, מפני שהיא מעולם לא אכזבה אותי.
"גם אני לא הבנתי את זה, קלי. לא ידעתי עד כמה אני אבין את אימא שלי ואת כל מה שהיא עשתה בשבילי, שאבין לפתע על כמה דברים היא ויתרה וכמה היא אהבה אותי. לא הבנתי זאת עד שלא היו לי ילדים משלי. פשוט תחשבי על זה, בסדר?" הפצירה בי איינסלי.
"או־קיי, אני צריכה לזוז. כבר מאוחר ואני מאבדת את האומץ שכן יש בי."
"סעי בזהירות ותתקשרי אליי."
ניתקתי ויצאתי מהחנייה בהחלטיות נחושה. הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול להגיד הוא שאלך לעזאזל, נכון? הוא כבר עשה את זה בעבר וזה ניתץ את ליבי ואת נשמתי. כך שהנורא מכל כבר קרה ושרדתי את זה. אפילו הצלחתי להמשיך הלאה. אוכל לעשות זאת שוב.
בית החולים הופיע בשדה הראייה שלי וליבי החל לפעום בקצב מהיר יותר. המשימה למצוא חנייה הייתה מורכבת ודרשה יותר זמן משציפיתי, אך מצאתי את המשרד שלו בקלות יחסית. השעה לא הייתה חמש אפילו אך בחוץ כבר החל להחשיך כשנכנסתי למעלית ועליתי לקומה השישית.
יצאתי ממנה ונכנסתי למשרד המפואר. כפות ידיי הזיעו. לבשתי מכנסי טריקו גדולים מדי ושערי היה אסוף בפקעת על ראשי. לא הייתה עליי אפילו טיפת איפור. כנראה הייתי צריכה להתלבש יפה יותר לכבוד המאורע, אך למען האמת, לא ציפיתי ליותר מדי מכל זה. כל מה שהיה לי זו תקווה, ואי אפשר להלביש תקווה בשמלה או לאפר אותה. אי אפשר לזייף אותה. היא הייתה אמיתית ועמוקה והנה הייתי אני, ענקית, מבולבלת ועצובה, מייחלת למשהו גדול שיקרה. אני והתקווה שלי.
אישה בשנות החמישים לחייה החליקה מחיצת זכוכית בחלק הקדמי של החדר ורכנה מעט מעברה. המראה שלה היה מוקפד; היא הייתה לבושה היטב, בשערה הבלונדיני שהיה הדוק על ראשה התערבל מעט צבע אפור ושפתון אדום עמוק היה מרוח לתפארת על שפתיה. היא בחנה אותי מלמעלה עד למטה. "אני יכולה לעזור לך?"
אלוהים, נזקקתי לעזרה, אך היא לא יכלה לעזור לי. רק אדם אחד היה מסוגל. "באתי לראות את ד"ר אנתוני ג'קסון." הרמתי את סנטרי והתפללתי שהיא לא תשמע את העצבנות שבקולי.
גבותיה הזדעפו כשהיא בדקה במחשב שניצב מולה. "קבעת פגישה?"
הנדתי בראשי והתנודדתי על רגליי מעט. "לא."
היא הביטה לעברי, גבותיה מורמות.
"אני ידידה," זרקתי. "אני מבקרת בעיר וחשבתי לקפוץ."
אלוהים, הייתי גם שקרנית וגם בעלת פה מלוכלך. טפחתי על הבטן שלי.
שיהיה לך בהצלחה איתי בתור אימא שלך, קטנטונת.
היא הביטה בי מלמעלה ועד למטה פעם נוספת וכיווצה את שפתיה. היא לא האמינה לי ובצדק, מפני ששיקרתי מבעד לשיניים חשוקות. לא דיברתי עם אנתוני ג'קסון במשך יותר מעשור. לא היינו ידידים. לא פשוט ביקרתי בעיר. אם הכול יסתדר כפי שרציתי, אעבור לגור כאן. אתחיל כאן בחיי החדשים עם בתי ודוקטור ג'קסון יהיה זה שיציל אותה. יציל אותנו.
"אני מצטערת, אך הוא לא יהיה כאן עד סוף היום. אני בטוחה שאם אתם ידידים, אז תוכלי להשיג אותו בנייד שלו." גבתה התרוממה ושפתיה התכווצו בידענות.
כל גופי התרוקן מאוויר. פספסתי אותו. ברור שלא היה לי את מספר הנייד שלו. אצטרך לעשות את זה שוב מחר. הנהנתי לעבר האישה, סבתי על עקביי ויצאתי מהמשרד, עושה את דרכי לעבר הרכב הדפוק שלי.
אני לא אכנע. אמצא מקום לשהות בו הלילה ואהיה כאן מוקדם בבוקר מחר, כדי שאוכל לתפוס אותו כשהוא יבוא למשרד. אבלע את הגאווה שלי למשך יום אחד נוסף.
אני, התינוקת והתקווה שלי נחזור לכאן שוב מחר וביום שלאחר מכן וגם ביום שלאחריו, עד שאקבל את הדבר שבשבילו באתי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
