בסיס שלישי

להיט הטיקטוק הלוהט! רומן הספורט מספר אחת מאת מחברת רבי־המכר לולו מור!

שמי ג'ופיטר ריווס, וכל מה שחושבים עליי? טעות.

זה לא שהכותרות טועות – אני בהחלט שחקן הבסיס השלישי הטוב בדורי, אולי בכל הזמנים.

אני בהחלט בלתי נגיש, עוקצני ומחוספס.

הבעת הפנים הזועפת? שריון הקעקועים? הכול חלק מהתדמית.

בעיני העולם, אני משחק את תפקיד הילד הרע של הבייסבול כאילו נולדתי לתוך זה, אבל האמת היא שמאחורי כל ההצגה הזאת, אני רק גבר שאיבד את הלב שלו מוקדם מדי, ולא יודע איך להחזיר אותו.

כי הוא שייך לבחורה אחת, והיא נעלמה לפני ארבע־עשרה שנה.

ואז הגיעה הצעה שלא יכולתי לסרב לה – לעזוב את ה"לוס אנג'לס דודג'רס" ולעבור ל"ניו יורק ליונס" בתמורה להזדמנות למצוא אותה.

זה הצליח.
אבל עכשיו אנחנו שוב תחת אותה קורת גג, ומרני מת'יוס? היא לא רוצה שום קשר אליי או ללב שלי.

לכן חוץ מלזכות בגביע האליפות יש לי עוד משימה אחת – להחזיר אליי את האישה היחידה שאהבתי אי פעם, לפני שהעונה תיגמר.
ולגרום לה להישאר. איתי.

הייתי טיפש מספיק כדי לאבד אותה בעבר.
אני לא מתכוון לעשות את אותה טעות פעמיים.
מרני מת'יוס עומדת להפוך לאתגר הגדול של חיי... ואני לא מתכוון לוותר עליה.

ג'ופיטר

הווה

אני לא ידוע כחייכן גדול, למרות שאין סיכוי שהייתם מבחינים בזה מהאופן שבו ההשתקפות מלאת הסיפוק שלי הביטה בי חזרה, כאילו הרגע ברחתי ממוסד לחולי נפש משנת אלף תשע מאות וחמישים.

אפילו עם הזקן שלי, שהיה סמיך יותר מבדרך כלל, עדיין יכולתי לראות את האדמומיות של הלחי שלי מבעד לזיפים. לא מפתיע, בהתחשב בכך שהיא עדיין עקצצה מעט. למעשה, כמעט יכולתי לראות את טביעת כף היד שלה.

מרני מת'יוס בהחלט השקיעה בסטירה הזו.

אז למה אני זורח ומחייך מאוזן לאוזן, אתם שואלים? מפני שהיא כאן. בניו יורק. ובפעם הראשונה מאז שעזבתי, מאז שהשארתי אותה עומדת שם עם דמעות זולגות במורד פניה בזמן שהלב שלי שכב מדמם על המרפסת שלה, קיוויתי שסוף־סוף אוכל לגאול את עצמי.

שאולי אוכל לזכות בה חזרה.

שהיא תהיה שוב שלי.

מפני שאם לא היה לה אכפת ממני, היא לא הייתה עוברת שלושת אלפים קילומטרים — או כמה רחוק שזה לא יהיה מיוסטון לניו יורק — ומגיעה לעבוד במועדון הספורט החדש שלי.

ואם לא היה אכפת לה ממני, היא לא הייתה מסוגלת להחטיף לי חזק יותר מאנתוני ג'ושוע. לא, היה רגש מאחורי המכה הזו. הייתה עוצמה. וכל עוד היה שביב, רסיס קטן ביותר של רגש — עדיין היה לי סיכוי.

איך הגעתי לנקודה הזו שבה ויתרתי על כל מה שהכרתי, על המקום שבו ביליתי לאורך כל הקריירה המקצועית שלי, כדי לבוא לניו יורק ולשחק במועדון הגרוע ביותר של הליגות הבכירות?

מה עשיתי שגרם לחיי להתגלגל על המסלול הזה מהר יותר מכל כדור מסובב?

התאהבתי, זה מה שקרה.

* * *

ארבע־עשרה שנה קודם לכן

חודש יוני

הצפצוף האלקטרוני של פעמון הדלת העביר גרד בקצות העצבים שלי, כי כל אחד מהם כבר היה מוצף באדרנלין שגרם לי לרעוד בחום של שלושים ושתיים מעלות, כאן בקליפורניה.

רק לעיתים נדירות השתמשתי בדלת הכניסה. העץ שמחוץ לחלון חדר השינה שלה היה הסולם ששימש אותי להיכנס, וספרתי עשרים ושתיים שניות מלאות מתח וחרדה לפני שהדלת נפתחה לרווחה.

"ג'ופיטר." קולו העמוק והרועם של נואה מת'יוס תמיד הכיל מידה מסוימת של קשיחות כשהוא פנה אליי. "שמעתי שמגיעות לך ברכות. הדודג'רס, הא? כל הכבוד."

הוא הושיט את ידו ללחיצה, אותה קיבלתי בחוסר רצון. רציתי שזה ייגמר מהר ככל האפשר. לא הייתי מעוניין בשיחת חולין עם אביה של האקסית לעתיד שלי — שבכל מקרה לא חיבב אותי.

"תודה, אדוני." דחפתי את ידיי חזרה לכיסים שלי בניסיון לנגב את הזיעה בזמן שעמדנו בדממה מביכה.

מעולם לא הצלחתי לפענח את נואה מת'יוס. אף פעם לא ידעתי אם הוא שמח או לא. הוא היה אחד מהאנשים האלה שתמיד נראו לא מרוצים, ונראה שזה היה קשור לעובדה שאני ספורטאי שיוצא עם הבת היקרה והיחידה שלו. זו שהוא חשב שמבזבזת את החיים שלה. הורסת את החיים שלה, את העתיד שלה.

במקומו, גם אני הייתי לא מרוצה.

בקרוב הוא יקבל את מבוקשו, מפני שמה שאני עומד לעשות יאפשר לו לישון בשקט בלילה, מלא בהקלה... וללא ספק לשנוא אותי.

"מרני!" הוא קרא אל תוך הבית.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא לא הזמין אותי פנימה, אבל הפעם לא היה לי אכפת. לא היה לי מקום בבית הזה יותר.

היא הופיעה כמו סופת טורנדו, סופה יפהפייה שסחפה הכול בדרכה, זורקת את גופה אל זרועותיי בצווחה, רגליה נכרכות סביב המותניים שלי. חום הגוף שלה, שבעבר התענגתי ממנו, עורר בי עכשיו זיעה קרה שצמררה אותי עוד יותר.

לא שמתי לב שנואה עזב, אבל כשהנחתי אותה חזרה על הקרקע הוא לא עמד שם, והדלת הייתה סגורה.

השפתיים שלי מצאו את שלה בפעם האחרונה, טועמות את סוכריות הדובדבן שהיא נשנשה תמיד. האצבעות שלי נשזרו בשערה החלק והמשיי בגוון השוקולד הכהה, ואז חפנו את הלחיים שלה... בפעם האחרונה.

בפעם האחרונה החזקתי אותה קרובה לחזה שלי ושאפתי עמוק את הריח העדין של שמפו הקוקוס שהיא תמיד השתמשה בו.

הסרתי בעדינות את זרועותיה שהיו סביב צווארי וצעדתי לאחור להביט בה, לספוג את היופי שלה, את הריסים העבים שתמיד נראו כאילו היא שרטטה סביבם קווים בעיפרון עדין, את הלחיים שלה שהיו בצבע אפרסק מושלם, עד שהייתי מנשק אותה, ואז הן התכהו לגוון ורוד כהה.

הייתי צריך לחרות את הכול בזיכרוני.

פעם אחת אחרונה.

"וואו, ג'ופ! עשית את זה. עשית את זה! אני כל כך גאה בך. דודג'רס לנצח! עכשיו אתה שחקן של הדודג'רס!" היא התנשפה, ודמעות נצצו בעיני האזמרגד הבהירות שלה.

פעם אמרתי לה שהן ירוקות כמו הזוהר הצפוני, אחרי שהיא הסבירה לי מה זה הזוהר הצפוני. היא הייתה כל כך פאקינג חכמה. הכוכב הכי חכם שלי.

הלסת המתוחה שלי גרמה לראשי לפעום בכאב.

"בייב, אתה בסדר?" מרני הרימה את ידה הקטנה והרכה וניסתה ללטף את הלחי שלי, בדיוק כמו שהיא ידעה שאני אוהב.

אבל הפעם עצרתי את היד שלה. אם היא תיגע בי, לעולם לא אצליח לעשות את זה, לסיים עם זה. הייתי צריך לשחרר את היד שלה, אבל לא רציתי. לא יכולתי.

הייתי צריך להסיט את מבטי מפניה, אבל לא רציתי. לא יכולתי.

היא בהתה בי מהדק את השפתיים, וקמטים הופיעו על המצח החלק והמושלם שלה.

כחכחתי בגרוני כדי לסלק את הגוש שעמד בו, או לפחות ניסיתי. "מרני, אנחנו צריכים לדבר."

המילים האלו גרמו לה לקפוא. מעולם לא קראתי לה מרני. היא תמיד הייתה רק מַרְן, רק הכוכב שלי. היא צעדה לאחור, העיניים שלה, שעד לפני רגע נצצו באהבה והתרגשות, התמלאו עכשיו בפחד ובלבול.

"ג'ופיטר? מה קורה?" היא שאלה בקולה השקט, שהיה יציב בהרבה משלי. אבל האימה שבו ירתה בי ישירות בלב כמו חץ מורעל מבעד לתפוח.

השתעלתי שוב, אבל הלחץ לא נרגע. "אני בדודג'רס עכשיו, ואני צריך לחשוב על העתיד שלי."

היא נשכה את שפתה התחתונה, וזה דרש את כל כוחותיי כדי לא לשחרר אותה לחופשי מבין שיניה.

"אוקיי."

"העתיד שלי לא כולל אותך." הנחַתּי את המהלומה הראשונה, כבדה יותר מכל משקל שמרים משקולות יהיה מסוגל להרים. "יש לי עבודה לעשות עכשיו. אני צריך להתרכז בעצמי, ואני לא יכול לעשות את זה כשאת לידי. את תלותית מדי, מרני. את תלותית ואת חונקת אותי עד שאני לא יכול לנשום."

בחנתי אותה, ייתכן שהיא הפסיקה לנשום בעצמה.

"זה מתחיל להיות מביך. כולם בתיכון כבר מדברים על זה, ואני לא יכול להמשיך ככה." הלב שלי כאב מהשקרים שפלטתי. "אין לי זמן למערכת יחסים. אין לי זמן בשבילך."

הדמעות זלגו בכבדות, מהר מכדי שהיא תהיה מסוגלת לראות באמת, אבל היא לא ניגבה אותן. היא לא ניסתה לדבר, מה שהקל עליי לירוק את המילים שהתאמנתי עליהן מאז אתמול בלילה.

התכוננתי.

לעיתים נדירות בלבד ניצחתי אותה בוויכוחים, וידעתי שהיא תרצה להתווכח על כל נקודה שאעלה.

היא תרצה לדבר על מערכת יחסים מרחוק, לספר לי מה היא תכננה בלעדיי.

ולא יכולתי לתת לזה לקרות. לא יכולתי לתת לה להרוס את העתיד שלה — בשבילי.

"זה נגמר לתמיד. וביום שאחליט שאני רוצה חברה, זו לא תהיה את."

הדרך היחידה שבזכותה ידעתי שהיא שמעה מה שאמרתי הייתה הרתיעה שעברה על פניה המזועזעות.

"אני לא אוהב אותך."

ייתכן שמה ששמעתי היה שאיפת אוויר חדה או הסדק האחרון בחזה שלי שנשבר, נפער לרווחה עד שליבי נשפך החוצה אל האדמה.

או שאולי זה היה הלב שלה.

עמדתי שם עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר והסתובבתי. הלכתי ממנה לקול הבכי שנקרע מתוכה, לצליל גופה שהתמוטט על המרפסת. אבל לא הסתובבתי.

שמעתי את הדלת נפתחת ואת נואה קורא לה, ולא הסתובבתי.

"ריווס! ריווס, תחזור לכאן!" הוא צעק מעל ליבבות שלה.

יכולתי לומר שאני מצטער, אבל זה יהיה שקר נוסף להוסיף על החשבון שלי. אולי לא הייתי החכם במערכת היחסים שלנו, אבל ידעתי שאני מספיק חכם לעשות את ההחלטה היחידה שהייתה נכונה לנו — שאנחנו לא יכולים להיות יחד עכשיו.

בדיוק כמו שהייתי מספיק חכם לדעת שמרני מת'יוס הייתה הבחורה היחידה שאי פעם תחזיק בלב שלי.

ידעתי... כי השארתי אותו על מדרגות המרפסת שלה.

אבל מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. נכון?

בואו ונראה, מה אתם אומרים?