אהבה אטומית

אנדריאה הייתה אמורה להיות בדרך לפסגה. בדיוק סיימה את לימודי המשפטים, קריירת הדוגמנות שלה הייתה בנסיקה – כל פרט בעתיד תוכנן בקפידה.

אבל אז -  הכל השתבש.

היא מוצאת את עצמה כלואה בתוך מציאות חדשה ומטלטלת, ונאלצת להתמודד עם מציאות שבה אין מקום לתמימות. בצל איומים ביטחוניים עולמיים, סודות וסכנות מתחילים להקיף אותה. לכודה בין עבר כואב לבין דמות מסתורית שהיא מתקשה לפענח, נאלצת לשאול את השאלות שמפחידות אותה ביותר.

במירוץ אחר תשובות, כאשר ליבה מתחיל לערער את הגבולות, היא תצטרך לבחור.  

כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת כדי לגלות את האמת? מה יקרה כשהלב יתחיל לבגוד בהיגיון? והאם האמת שווה את המחיר?

אהבה אטומית הוא מותחן פסיכולוגי-רגשי העוסק באמון, זהות ופחד המתערבב עם אהבה, במקום שבו הגבולות מיטשטשים והבחירות אינן פשוטות.

מוסקבה 23:57

המחוגים נשקו לחצות הליל. מטה משרד ההגנה הרוסי השוכן ברחוב זנאמנקה במוסקבה, התרוקן מאדם זה מכבר פרט לקומץ אנשים. הנשיא ויועצו שוחחו ארוכות, וליבגני איבנוב העניין נמשך כנצח. הוא עמד דרוך, כפות ידיו חפונות זו בזו לפני גופו, מבטו נעוץ ברצפה, וקוצר רוחו הלך וגבר בעודו ממתין להוראות. להיות שומר ראשו של נשיא רוסיה דרש מלבד ערנות, גם המון סבלנות, תכונה שיבגני אינו ניחן בה במיוחד.

מבטיו הדרוכים הפכו לעמומים ומשועממים יותר ככל שהתארכה שיחת החולין בין השניים ושקעו בחלון הגדול שווילונו הוסט למחצה. רוח חרישית ליטפה את הווילון וגרמה לו לנוע בתנועות רכות.

מחשבותיו נדדו והגעגועים למשפחתו גברו עד שאיימו להציף אותו. התגעגע במיוחד לתלתלי הזהב והחיוך הרחב של בנו, עיניו הגדולות והכחולות שהיו נישאות לעברו בסקרנות ולאשתו שתווי פניה נחקקו במוחו כעל סלע. הוא חלם לשוב למשפחתו כבר שנים. עוד קצת ונפגש שוב, מצא נחמה בליבו, אך בטנו התהפכה בקרבו והוא ייחל לסופו של הלילה הזה שגרם לו לחוסר שקט.

בשנים שבהם עמד לצד הנשיא, יבגני השרה עליו תחושת ביטחון ונחת, וזאת אף על פי שיבגני היה קצר רוח.

הוא נזכר בהדרכות והאימונים שעבר.

"אם אתם מרגישים שאתם נחלשים או נשברים, קיפצו את אגרופכם בחוזקה עד שהציפורניים ינעצו בבשרכם או צבטו את עצמכם חזק. התמקדו בכאב, רק בכאב ודעו – זה הדבר היחיד שתכירו אם תשברו, כאב!"

יבגני השפיל את מבטו אל כפות ידיו, ציפורניו ננעצו בבשרו עד זוב דם. הוא זע בעצבנות במקומו כשתחושת נמלול התפשטה בכפות רגליו.

"בסדר רבותיי, בואו נתחיל." לבסוף הנשיא הרים את הכפפה ונתן את ההוראה.

יבגני נצמד לימינו ופסע באסרטיביות. אליהם התלווה גם שר ההגנה של הפדרציה הרוסית שסידר את זקנו והתנשף בכבדות.

"בבקשה אדוני," יועצו הנאמן של הנשיא מסר לידיו מזוודה.

הנשיא הנהן, "תודה."

באמצעות כרטיס מגנטי נכנסו כולם לתוך חדר ממוגן שננעל מאחוריהם.

הנשיא ביקש לפתוח את המזוודה באמצעות קוד שמסר ליבגני המופתע. אמנם כבר שנים הוא בתפקיד והפך קרוב מאוד לנשיא, אך מעולם לא העלה בדעתו שיבקש ממנו לפתוח את המזוודה הכי חשובה כמעט בעולם.

יבגני עשה כדבריו בחיפזון, שלף שני מפתחות בעלי ראשים מעוגלים מהמזוודה ומסר אותם לידיו.

עיניו התרוצצו ובחנו כל התרחשות. הוא סידר את עניבתו ובלע רוק.

הנשיא ניגש ללוח הבקרה, הכניס את המפתח וסובב. מיד אחריו עשה זאת גם שר ההגנה עם המפתח שברשותו.

"ערב טוב, אדוני הנשיא. בבקשה, הזן קוד גישה." קול נשי מתכתי נשמע מהמחשב.

הוא פנה שנית ליבגני והחווה בידו לתת לו את המעטפה האטומה עם הקוד. המעטפה הכילה קוד נוסף - קוד חד-פעמי שנועד להבטיח את שלמות מערכת הפיקוד והבקרה הקריטית במערכת הנשיאותית. בהיסוס קל הוא מסר את המעטפה, מודע לכך שזהו לא רק קוד גישה, אלא חלק ממבצע רחב ומורכב.

יבגני היה בחור מאוד גבוה, יתרון שאפשר לו לראות מעבר לכתפו של הנשיא. העיניים שלו, חדות וממוקדות, נעו מעבר לכתפו בקלות, בהתבסס על אינסטינקטים צבאיים ויכולות מקצועיות שנרכשו במשך השנים, כמו הרגל שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו.

"תודה, אדוני הנשיא," שוב נשמע הקול הדק והממוחשב, "מה תרצה לבצע כעת: אימות קוד? שינוי קוד? או השקת מערכת תקיפה?"

"אימות קוד," השיב בחדות.

"נא הזן את הקוד, בבקשה."

הוא הוציא מהמעטפה קוד נוסף והקליד אותו.

"הקוד מאומת, אדוני. מה תרצה לבצע כעת: שינוי קוד? או השקת מערכת תקיפה?"

הנשיא השתהה מספר שניות ולבסוף השיב, "שום פעולה כעת, תודה. אנא נתקי את המערכת."

"בהחלט, אדוני הנשיא. לילה טוב," השיבה וכבתה.

דממה שררה במסדרונות הריקים בעת שחלפו בהם חזרה לחדר העבודה של הנשיא. יבגני האזין לחילופי הדברים המהדהדים שנאמרו בין השניים וגרמו לו עניין רב.

"מה קרה אדוני, נראית קצת מעורער," שר ההגנה הביע דאגה.

"לא כלום. תהיתי אם היה כדאי לשנות את הקוד בהזדמנות הזו."

"למה? הקוד מאובטח וברמת סיווג גבוהה. יש סיבה לחששות שלך?"

"לא. לא..."

שיחתם נקטעה כששומר ראשו הנוסף של הנשיא התקרב לעברם.

"יבגני, באו להחליף אותך," הודיע הנשיא בחיוך ולחץ את ידו של יבגני שהנהן בנימוס.

הנשיא התכונן לנסוע למעונו לא לפני ששחרר אנחת עייפות ונפרד מהנוכחים.

יבגני נותר במסדרון, ליבו פעם בחוזקה מהתרגשות המלווה בחשש כבד. לאחר שסרק את הבניין והשתכנע כי לא נותר בו איש, מיהר לעזוב.

בין סמטאות חשוכות הוא עשה דרכו לבית המלון בו התגורר כבר תקופה ארוכה. בצעדים איטיים וכבדים, ובמבטים חשדניים שהפנה לכל עבר, ביקש להבטיח את עצם היותו לבד ברחוב הנטוש. הוא הוציא מכיסו את הטלפון הנייד שהיה כבוי והדליק אותו.

"כאן R10, המידע בידי. מעביר קובץ מוצפן עכשיו," אמר חרש.

"תודה R10. המתן להוראות," השיב קול גברי גס ומעוות מעברו השני של הקו.

בצעדים זריזים מיהר לשוב לחדרו במלון.

המשימה לקראת סיום, אני מרגיש את זה. הדופק שלו החל להאיץ כאשר חששות על כך שמישהו עלול לפגוע בו דווקא כעת, חלפו בגופו כמעין צמרמורת. תחושת פרנויה אחזה בו, הוא רק פילל להגיע בשלום כשנתקל בדרכו בקבצנים לבושים בלויי סחבות בשולי המדרכה וחשב אותם למאיימים. נדפו מהם ריחות צחנה שנישאו אל האוויר היבש, אחדים כבר היו רדומים ואחרים התכסו בשמיכות קרועות, מתכוננים לעוד לילה לאור ירח.

וודקה קרה חיממה את גרונו בעת שישב בפינת הישיבה הקרובה לחלון בחדר המלון האפלולי והרעוע. הוא התבונן סביבו דרך משקפי הראייה. על הריק שהתקשה להתרגל אליו וגעגועים עזים שוב מילאו את החלל בחזהו שהתרוקן זה מכבר.

מכיס מכנסיו הוציא ארנק מעור חום ומתוכו שלף תמונה של אשתו מערסלת את בנו בן השנה.

בניסיונות נואשים להחניק את הדמעות הלא קרויות, לגם לגימה אחרונה מבקבוקון הוודקה והטיח אותו על השולחן, משחרר מעט מהתסכול שמילא אותו. הוא קם ועמד מול החלון שהשקיף לרחוב וכל שראה לנגד עיניו היה את בנו הקטן צוחק צחוק מתגלגל.

הקרבתי המון, חשב, אבל לא נורא. עוד מעט אני בבית.