פראי

אב חד הורי * פער גילים * מטפלת * גראמפי & סאנשיין

סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס מביאה אלינו סדרה חדשה על עיירה קטנה במונטנה שמתחילה ב- פראי.

רמינגטון ויילד הוא אב חד הורי לשני ילדים מהממים, וכבן הבכור למשפחת ויילד קיבל לאחרונה מאביו את האחריות על "חוות ויילד ריבר". החיים מטורפים והוא סוף־סוף מוכן להודות שהוא זקוק לעזרה, ויפה שעה אחת קודם. אין לו מושג שהאישה היפה שהוא רואה בכל יום בבית הקפה של עמק ביטרוט תהיה המועמדת לעבודה הזו.

ארין מונטגומרי לא יכלה לעזוב את סיאטל מהר מספיק. זה לא שהיא איננה אוהבת את משפחתה הגדולה והקולנית, אבל החיים בעיר הגדולה פשוט אינם מתאימים לה. ברגע שרגלה דרכה בעמק ביטרוט, היא ידעה שהיא נמצאת בבית. היא אוהבת את הקצב האיטי יותר, את האנשים הידידותיים ואת עבודתה בבית הקפה. אפילו הבחור הזעפן הלוהט ביותר שמגיע בכל אחר הצהריים אינו מסוגל להפחית את אהבתה לחיים בעיירה הקטנה!

הודות לתקלה במכונית, ועקשנותה בנוגע לשימוש בקרן הנאמנות שלה, ארין זקוקה לעבודה נוספת ומגישה את מועמדותה למשרה חלקית כמטפלת. היא מופתעת לגלות שזעפני בכבודו ובעצמו הוא שפותח לה את הדלת בחווה. עד מהרה, ארין מגלה שהיא אוהבת את הילדים שלו ואת החווה, ודי בקלות מסכימה לקבל את העבודה. היא רק צריכה להזכיר לעצמה לעמוד בפני קסמו של החוואי הסקסי ולשמור על מערכת יחסים מקצועית.

רמינגטון נמשך אל המטפלת הצעירה ומוצא את עצמו מתאהב בה. ילדיו והוא מעולם לא היו מאושרים יותר, והוא יודע שהיא התוספת המושלמת למשפחתם, כל זמן שהיא מוכנה להישאר. בתקווה שזה יהיה לנצח.

האם אהבתם תשרוד כאשר הסודות יתגלו ואחד מהם יסכן את ילדיו? או אולי זה יהיה הדבר שיפריד ביניהם?

ארין

"אתה מחליף את השלט!"

אני מחייכת אל האיש שמבריג את השלט החדש.

ברוכים הבאים לעמק ביטרוט, 8,746 תושבים.

"מספר התושבים השתנה שוב," הוא קורא לעברי, ואני מהנהנת.

כן, אני אחת מהתושבים החדשים ששינו את מספר התושבים מ־8,731. עברתי לכאן בדצמבר ומאז נולדו שלושה תינוקות, ומשפחות חדשות אחדות עברו לעיירה.

בארבעת החודשים האחרונים בלבד.

"באיזו תדירות אתה מחליף אותו?" אני קוראת בחזרה.

"פעם בשנה, כשחם מספיק כדי לטפס על סולם מבלי לקפוא למוות," הוא מודיע לי. אני מהנהנת, מביטה אל השלט בסיפוק פעם נוספת וממשיכה ללכת בדרכי לעבודה.

זה רשמי. אני תושבת עמק ביטרוט, מונטנה. כלומר, טכנית אני כאן מאז דצמבר, כשהגעתי עם כל בני הדודים שלי לחופשה והחלטתי להישאר, אבל זה נראה רשמי יותר עכשיו, ואין שמחה ממני. ידעתי ברגע שנחתנו כאן שזה יהיה ביתי.

עם מעט יותר אנרגיה בצעדים שלי, אני עושה את דרכי בהמשך המדרכה. האביב הגיע סוף־סוף, והמשמעות היא שהקור העז של החורף חלף כמעט. עדיין יש מעט שלג על הקרקע ואמרו לי שבהרים יהיה שלג עד ראשית הקיץ, אבל בהחלט חם מספיק כדי לצעוד למקום העבודה שלי בבית הקפה של עמק ביטרוט.

אני אוהבת את העבודה שלי. כבר פגשתי אנשים רבים כל כך הודות לבית הקפה. יש את הלקוחות הקבועים שלא מפספסים, ולו יום אחד. החלק הטוב ביותר הוא שאני ממשיכה לפגוש אנשים חדשים כל הזמן. מעולם לא החשבתי את עצמי אדם חברתי, אבל אני מודה שהיה לי קשה לעזוב את המשפחה הענקית והרעשנית שלי ולעבור למקום שבו לא הכרתי איש. התחלתי לפלס את דרכי אל תוך הקהילה וזה גרם לי לאהוב את העיירה הזו מעט יותר.

וחוץ מזה, חברתי החדשה מילי ויילד עובדת איתי. למעשה, היא עבדה שם לפניי ועזרה לי לקבל את העבודה. הפכנו לחברות במהירות ועכשיו אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה. אנחנו בנות אותו גיל פחות או יותר, ונדמה שהיינו חברות מאז ומתמיד.

אני מטה את ראשי לאחור, נושמת עמוק, שואפת את האוויר האביבי הצח ומחייכת.

כן, זה בדיוק המקום שבו אני אמורה להיות.

עד מהרה אני עוברת את הקו הדמיוני בין בנייני המגורים למרכז העיר, ונכנסת אל בית הקפה החמים. ניחוח הקפה הטחון הטרי מקבל את פניי עם נפנוף ידה של מילי.

אני מחייכת אליה וצועדת אל מאחורי הדלפק, ממהרת אל החדר האחורי כדי להניח את החפצים. אחרי שאני לוקחת סינר ואוספת את שערי, אני חוזרת אל הדלפק ומביטה באנשים הרבים שכבר לוגמים קפה, מקיימים שיחות או מקלידים במחשבים שלהם בכל מקום. "עמוס כאן יחסית לבוקר יום שלישי."

"אני יודעת," היא עונה באנחה ומנגבת את מצחה בעזרת גב ידה. "הייתי צריכה לבקש ממך להגיע מוקדם יותר."

"בהחלט הייתי באה. למה לא עשית את זה?"

היא מסתובבת ומחייכת אליי. "אני יודעת עד כמה את אוהבת לישון עד מאוחר. חוץ מזה, בדרך כלל זה לא ככה, במיוחד באמצע השבוע. בכל מקרה, נראה שיש רגיעה עכשיו. מה נשמע?"

"נהדר." אני מספרת לה על החלפת שלט האוכלוסין, והיא צוחקת, מנענעת את ראשה לעברי. "מה? זה עניין גדול."

"את פשוט חמודה כל כך. אני אוהבת שאת אוהבת לגור כאן, ארין. זה מזכיר לי להיות אסירת תודה גם כן. אני מניחה שזה משהו שקל לי לשכוח, כי המשפחה שלי כאן יותר ממאה שנה."

"זה הבית שלי." אני מושכת בכתפי אבל מתכוונת לזה בכל מאודי. פעמון הדלת מצלצל, ומילי מחייכת.

"מה אתה רוצה?" היא דורשת לדעת בקול מלא הומור.

"החלפת שמן," אחיה, צ'ייס, אומר בחיוך ופוסע פנימה. "ואולי גם תספורת."

"לא תקבל אף אחד מהדברים האלה כאן," מילי עונה ומגלגלת את עיניה. היא לוקחת כוס שמיועדת לטייק אוויי ומתכוננת להכין את הקפה המועדף על אחיה.

"איך הולך, ארין?"

"אצלי נהדר, תודה. ואצלך?"

צ'ייס מחייך ונשען על הדלפק. פגשתי שניים מהאחים של מילי עד עכשיו, ושניהם מהממים. לצ'ייס יש חיוך שמסוגל בוודאי להמס את כל השלג על הר הסקי. וחוץ מזה הוא שוטר, והמדים האלה לוהטים.

"אין לי תלונות."

"עצרת מישהו היום?"

צ'ייס מנענע בראשו בצער. "עד כה כולם שומרי חוק. טוב, חוץ מגברת וילבורן שמסרבת לנהוג במהירות המותרת כשהיא נוסעת העירה."

"היא נוסעת מהר מדי?" אני שואלת.

"לא. המהירות שלה לא עולה על 25 קמ"ש," הוא אומר במבט כואב. "בכל מקום. אז היא מאיטה את התנועה, והנהגים מתקשרים אליי."

אני מצמידה את שפתיי זו לזו כדי לא לצחוק, אבל לא מצליחה להתאפק.

"זה נותן לך משהו לעשות," מילי אומרת כשהיא מגישה לאחיה את הקפה שלו. "אתה רוצה מאפין? ג'קי הרמון הביאה הבוקר כמה מאפים טריים בטעם אוכמניות־לימון."

"אני לא מוותר על המאפינס של ג'קי," צ'ייס אומר תוך כדי הנהון. "אקח שניים."

"אטפל בזה," אני אומרת למילי, ובעזרת מלקחיים מניחה בעדינות את המאפינס הענקיים בשקית עבור צ'ייס. כשאני נותנת לו את השקית, האצבעות שלו נוגעות קלות בשלי, אבל אין ניצוץ.

חבל מאוד. צ'ייס הוא ללא ספק בחור סקסי.

"ובכן, גבירותיי, היה נחמד. תתקשרו אם תצטרכו משהו. אני הולך להמשך הרחוב לבדוק את המסעדה החדשה."

"איזו מסעדה זו?" מילי רוצה לדעת.

"איטלקית," אני עונה בטרם צ'ייס מספיק. "עברתי בסמוך לשם אתמול ודיברתי עם הבעלים. שמה של המסעדה הוא צ'או. אני מניחה שזה סניף נוסף של מסעדה בעלת אותו שם שנמצאת במפלי קנינגהם."

"זה מגניב," מילי אומרת. "את יודעת מתי היא נפתחת?"

"לא שאלתי. אתה יודע, צ'ייס?"

"בחודש הבא," הוא מאשר בהנהון ולוגם מהקפה שלו. "תמיד טוב כשמגיע משהו חדש. טוב, אני הולך מכאן לשמור על הסדר בעיירה הקטנה שלנו. יום טוב."

צ'ייס יוצא, ואני לוקחת סמרטוט כדי לנקות את מכונת הקפה.

"את דלוקה על אחי?" מילי שואלת ללא היסוס. "אם כן, זה בסדר, ראיתי איך שניכם פלרטטתם וחייכתם זה לזה. אני רק צריכה לדעת, כדי שלא אגלגל עיניים ללא הרף בכל פעם שאת מפלרטטת איתו."

אני צוחקת ומנענעת בראשי. "לא, בהחלט לא. אל תביני אותי לא נכון, הוא נאה מאוד ומי לא אוהבת גבר במדים?"

"בדרך כלל כן, אבל הוא אחי."

אני צוחקת שוב. "לא, אין ניצוץ בינינו. אבל נחמד לפלרטט קצת, את מבינה?"

"בטח. כל חיי התמודדתי עם חברות או עם סתם נשים שאני מכירה שנדלקו חזק על האחים שלי, אז זה לא חדש עבורי. אני מניחה שזה מה שקורה כשיש לך ארבעה כאלה, והם כולם לוהטים, לפי מה שאומרים לי."

"פגשתי רק שניים מהם," אני מזכירה לה. "אבל כן, צ'ייס ובריידי לוהטים בהחלט, אז אני מבינה. חוץ מזה, גדלתי מוקפת במשפחה של אנשים יפים, ואני מניחה שזה פשוט מה שגורם לי לא להיות מטופשת ודביקה, את מבינה?"

"אני מבינה," היא אומרת בהנהון. "ככה זה גם אצלי. הלוואי שיכולת לפגוש את ראיין, אבל הוא לא נמצא בעיירה אף פעם."

"הוא לא גר כאן?"

"יש לו בית כאן, אבל הוא נוסע הרבה בענייני עבודה. לא ראינו אותו שנתיים. ויש גם את רמינגטון, הבכור. לגרום לו לעזוב את החווה בשביל משהו, זה כמו לנסות להוציא מים מסלע. אין מסור ממנו למקום הזה. אקח אותך לשם מתישהו, כי זה באמת קצת מגניב."

"אבל את לא גרה שם."

"את צוחקת? ממש לא. זה יותר מדי רחוק מהעיירה בשבילי. אני רוצה להיות במקום שבו מתרחשת כל הפעילות, וגם לא ממש זקוקים לי שם. אני כן מבלה שם כמה ימים באביב כשמגיע הזמן לסמן את העגלים ולסרס אותם."

אני מסתובבת וממצמצת לעברה. "זה נשמע... נורא."

מילי מצחקקת ומעבירה את שערה הכהה אל מאחורי אוזנהּ. "אני כבר רגילה לזה. אני עושה את זה כל חיי. בכל מקרה, אלה כל בני המשפחה שלי. ספרי לי על שלך."

אני פותחת את פי, אבל אז נכנסת פנימה קבוצה של כשמונה אנשים כדי להזמין קפה ואוכל, ואנחנו עסוקות במשך שארית הבוקר.

***

כשלמילי יש משמרת מוקדמת בבית הקפה היא עוזבת מוקדם את העבודה, ואני נשארת לבד במשך השעתיים האחרונות וסוגרת בעצמי. בימים החופשיים שלנו, שתי הבנות האחרות, קנדי ומריון, שהיא במקרה גם בעלת המקום, עובדות באותן משמרות.

בהתחלה הייתי מופתעת שיש ארבע עובדות בלבד, אבל זה מסתדר טוב כי בית הקפה סגור בימי שני. אנחנו מסתדרות זו עם זו, והמקום עובד באופן חלק.

אני נהנית מהשעתיים שבהן אני עובדת לבד אחר הצהריים. בשלב הזה שקט למדי כאן, אז אני יכולה לנקות ולנגב ללא הפרעה רבה.

עד שהוא נכנס. מדי יום. ממש בערך... עכשיו.

פעמון הדלת מצלצל, ואני מרימה את מבטי כדי לראות את הלקוח הפחות אהוב עליי נכנס. הוא גבוה, כנראה באמצע שנות השלושים לחייו, ועל ראשו הוא חובש תמיד כובע בייסבול. היום הוא לובש חולצת ג'ינס ששרווליה מקופלים עד מתחת למרפק, מכנסי ג'ינס בגוון כחול כהה ומגפיים. ואלוהים, איך הג'ינס הזה יושב עליו. שלא נדבר על שרירי הזרועות שלו שמתכווצים כשהוא מושיט את ידו אל הארנק בכיס האחורי שלו.

כל כולו קאובוי. זה בטוח.

והוא חתיך להחריד. רק להסתכל עליו גורם לדם שלי להתחמם.

כלומר, אם את אוהבת את הטיפוס הרגזן והזועף.

"שלום." אני מקבלת את פניו בחיוך מאולץ, משעינה את המגב על הקיר והולכת אל מאחורי הדלפק. מעולם לא שאלתי לשמו כי הוא מעולם לא דיבר מספיק כדי לפתח שיחה. "מה אני יכולה להביא לך היום?"

"קפה, שחור," הוא אומר. הוא מזמין את אותו הדבר תמיד.

"בטח. יש לנו מאפינס בטעם אוכמניות־לימון היום. נותרו לי שלושה אם תרצה אחד. הם מבוקשים."

אני מחייכת, והוא אינו מחזיר לי חיוך. אבל הוא כן שם עין על המאפינס האחרונים בתיבה.

"אקח אותם."

"את כולם?"

הוא מישיר את מבטו אליי, והעיניים האלה — חומות? לא, בהירות מכדי להיות חומות. עיניים בגון אגוזי לוז — חודרות אל הנפש שלי. "כן. את כולם."

"טוב. אתה בוודאי רעב." אני מקלידה בשמחה את המאפינס ואת הקפה במחשב ובזמן שהוא משלם בכרטיס האשראי שלו, אני אורזת את הקינוח שלו ומוזגת לו את הקפה. "זה בהחלט יום אביב נעים היום בחוץ. אתה יודע, עם כל הקור שהיה בחורף, אני מופתעת מהמהירות שבה מזג האוויר התחמם. אבל עדיין יש שלג רב בהרים."

"הממ," זה כל מה שהוא אומר בתגובה בעודו נוגע במסך המחשב כדי לסיים את הרכישה.

"טוב, הינה לך. מקווה שיהיה לך המשך יום נחמד."

"כן." הוא אוחז בשקית הנייר החומה ובכוס הקפה שלו ומסתובב כדי לצאת. "גם לך."

הדלת נסגרת אחריו ואני נושפת באריכות. בדרך כלל אני מצליחה לגרום לאנשים לחייך, בייחוד אם אני פוגשת אותם יותר מפעם אחת, אבל הבחור הזה בלתי אפשרי.

קאובוי נרגן.

אני מנענעת בראשי וחוזרת לעבודה. עד מהרה מגיע הזמן לנעול את הדלת, להפעיל את האזעקה שמריון התקינה בחורף וללכת הביתה. אני אוהבת לצעוד בעיירה בדרך הארוכה חזרה אל מקום מגוריי. מצאתי דירה חמודה ביותר מעל חניה של בחור מבוגר. אני אוהבת להביא לו מרק ועוגייה מ'המעדנייה של אימא' בהמשך הרחוב. הוא תמיד אומר שאני לא צריכה לטרוח, אבל ברור לי מהאופן שבו הוא מגיב שזה החלק האהוב עליו במהלך היום.

לא ראיתי אף פעם מישהו שהגיע לבקר אותו, והוא מזכיר לי את סבא שלי בסיאטל.

"היי, ארין," ג'יני, מנהלת המעדנייה, אומרת בעודי נכנסת. "יש היום את המנה האהובה עליו. בקר ושעורה."

"זה יעשה לו את היום." אני מחייכת לעברה ומוציאה את כרטיס האשראי שלי, אבל היא מנענעת בראשה לשלילה.

"זה על חשבוני היום. זה יום ההולדת של מר שרמן."

הלסת שלי נשמטת. "באמת? לעזאזל, לא ידעתי את זה."

"בוודאי שלא ידעת. איך יכולת לדעת?"

"מאיפה את יודעת?"

ג'יני נאנחת ומושכת בכתפיה. "אני לא שוכחת תאריכים אף פעם, וההורים שלי בוודאי הזכירו את זה מתישהו. לפני מותו, אבי היה חבר של מר שרמן."

"ג'יני, לרוג'ר יש קרובי משפחה כלשהם כאן? מעולם לא ראיתי מישהו שבא לבקר אותו."

"לא." ג'יני נענעה בראשה והוסיפה עוגייה לשקית. "לרוג'ר ולסו מעולם לא נולדו ילדים ואני חושבת שסו נפטרה לפני עשרים שנה."

"זה עצוב מאוד. הוא איש נחמד מאוד."

ג'יני מביטה בי בהפתעה וצוחקת.

"מה? זה נכון."

"טוב, אולי הוא נחמד אלייך, אבל מאז ומתמיד הוא היה איש זקן וזעפן. הוא מהטיפוסים שצועקים לאנשים לא לדרוך על הדשא שלהם, את מבינה?"

אני מנענעת בראשי. "לא, מעולם לא ראיתי את הצד הזה שלו. זה מצחיק כל כך. זרקי לשקית גם קאפקייק. אני אשלם עליו."

"זה נחמד. יש לי אפילו נר שאת יכולה לקחת."

"זה נהדר. תודה לך. טוב, מוטב שאכנס לחנות כלשהי לקנות לו מתנה בדרך הביתה. תודה, ג'יני."

"אין בעד מה, מותק. תיהני ממזג האוויר."

אני מהנהנת, ועם המרק החם והעוגיות ביד אחת ממהרת לחצות את הכביש אל חנות לבגדי נשים וגברים. אני מוצאת צעיף נחמד לרוג'ר. הוא כחול, ויתאים לו.

אחרי שסיימתי עם זה, מרוצה כי הם הציעו לעטוף את הצעיף כמתנה, אני ממהרת הביתה, וקופצת לביתו של רוג'ר לפני שאלך לדירה שלי.

"שלום?" אני קוראת בעודי פותחת את הדלת. רוג'ר אמר לי לפני זמן מה שאין צורך שאקיש בדלת כי אני באה לעתים קרובות כל כך. "זו רק אני."

"אה, שלום, יקירה."

הוא אומר את זה באותו אופן בכל יום כאילו מופתע לראות אותי, אף על פי שהוא רואה אותי בכל יום. עיניו מאירות כשהוא רואה את הקופסה העטופה בידי.

"לא אמרת לי שהיום יום ההולדת שלך." אני מניחה את השקית עם האוכל על השולחן ומושיטה לו את הקופסה העטופה. "אבל מזל שיש לי את הדרכים שלי לגלות דברים."

"זה רק עוד יום ככל הימים," הוא מתחיל, אבל אני מנענעת בראשי.

"לא, אדוני, זה יום ההולדת שלך. היית אדיב מאוד כלפיי מהרגע שעברתי לכאן ואתה אחד מהחברים הקרובים ביותר שלי, ואני חוגגת עם החברים שלי בימי ההולדת שלהם."

הוא מקמט את מצחו כשהוא מביט מטה אל הקופסה ואז מרים את מבטו אליי בעיניים חומות רכות.

"תודה לך," זה כל מה שהוא אומר.

"אין בעד מה."

"עכשיו, היות שזה אכן יום ההולדת שלי, הייתי רוצה שתישארי לארוחת ערב. ג'יני תמיד אורזת מרק שמספיק לשניים."

"היום יש את המרק האהוב עלייך," אני מודיעה לו. אני לא אוהבת בשר בקר עם שעורה, אבל למען רוג'ר אבלע קערה קטנה. "מה עשית היום?"

"יצאתי להליכת הבוקר שלי," הוא אומר בעודי מתרוצצת במטבח שלו, מוזגת את המרק שלנו ועורכת את השולחן. "הם החליפו את השלט שוב."

"ראיתי! התרגשתי כל כך כי אני אחד מהאנשים החדשים שהם הוסיפו."

"יותר מדי אנשים עוברים לגור בעיירה שלנו," הוא רוטן כשהוא יושב בשולחן איתי. "עכשיו, לגבייך לא אכפת לי, אבל יש לנו יותר מדי אנשים שבאים מבחוץ ורוצים לשנות את העיירה שלנו. להגדיל אותה ומה שהם חושבים שטוב יותר. אם הם רוצים שעמק ביטרוט יהפוך לקליפורניה, הם צריכים להישאר בקליפורניה."

"אולי אתה צריך להתמודד לבחירות לראשות העירייה. או למועצת העיר."

רוג'ר לועג בעודו אוכל מהמרק. "כבר הייתי ועשיתי. לפני שנים רבות. איש אינו רוצה להקשיב לדעותיו של אדם זקן."

"אני רוצה. הינה, פתח את המתנה שלך."

אני שמה לב לרעד קל בידו של רוג'ר כשהוא קורע את העטיפה. הבחנתי שהרעידות החמירו בזמן האחרון. כשעברתי לגור כאן לא היו לו רעידות כלל, וכעת ידו הימנית זזה כל הזמן.

אם הוא היה סבא שלי, הייתי שואלת אותו אם הוא ביקר אצל הרופא, אבל הוא איננו סבא שלי. וזה לא ענייני.

"טוב, מה קנית כאן?"

"זה רק צעיף," אני אומרת בחיוך. "חשבתי שתיראה יפה איתו בהליכות הבוקר שלך. עד הקיץ, בכל אופן."

הוא כורך את הצעיף סביב צווארו מייד ומחייך לעברי כמו ילד במסיבת יום ההולדת הטובה ביותר שהייתה לו מעולם. "אני אוהב אותו. תודה לך."

"אין בעד מה."

אני מבלה עם רוג'ר שעות אחדות, עוזרת לו לתכנן כמה אזורים בחצר האחורית שלו ואנחנו אפילו צופים בפרק מסדרת הטלוויזיה החביבה עליו. אחרי הפתעה נוספת בדמות הקאפקייק ונר יום ההולדת, אני יוצאת אל הדירה שלי מעל החניה.

מדובר בחלל של חדר שינה אחד ומטבחון, אבל זה מה שיש באפשרותי להרשות לעצמי מבלי להוציא כסף מקרן הנאמנות שלי.

אני נחושה לא להוציא מהקרן כסף לעולם, אם אצליח. אבא שלי כעס עליי מאוד כשלא הסכמתי שהוא ירכוש עבורי בית מפואר בהר הסקי או בקהילה מגודרת, אבל לא רציתי את זה.

אני רוצה את זה, לחיות במסגרת האמצעים שלי, בתוך הקהילה.

לעשות את זה בכוחות עצמי.

ואם מדברים על ההורים שלי, הגיע הזמן לשיחת הווידאו השבועית שלי איתם. אז אני מחליפה לבגדים נוחים יותר ומתמקמת על הספה עם מכשיר הטלפון שלי.

אימא עונה בצלצול הראשון.

"הינה את," היא אומרת בחיוך. "תהיתי אם תתקשרי היום."

"אני באיחור של חצי שעה בלבד," אני עונה ומנענעת בראשי. ואז מביטה מקרוב. "אימא, זה צבע ורוד בשיער שלך?"

"כן." היא מטה את ראשה כדי שאראה טוב יותר. "בעבר, נהגתי לשלב צבעים בשיער שלי כל הזמן עד שילדתי אתכן, והחלטתי שמתחשק לי לעשות את זה שוב. מה נשמע, תינוקת שלי?"

"מצוין. מצטערת על האיחור. היום הוא יום הולדתו של רוג'ר, אז ביליתי איתו זמן מה אחרי העבודה."

"אני טועה שאני די מחבבת את הידידות הזו עם גבר מבוגר בעיירה החדשה הזו שלך, ולא צריכה לדאוג לגבי גברים בגילך?"

"את לא טועה. רוג'ר חמוד. בכל אופן, מה אבא עושה?"

"אני כאן," קולו נשמע ממקום אחר בחדר. "מגיע."

לפתע שניהם נראים במסך. ייתכן שלאבא נוספו שערות אפורות בשיער בגוון חום־כהה, ואני בטוחה שזה בגלל המעבר שלי למונטנה.

"היי, אבא."

"את נראית טוב," הוא אומר. "את מתאמנת?"

"בוודאי." אני לא יכולה להימנע מלצחוק. סמכו על אבא שלי, קוורטרבק מקצוען לשעבר, שידאג לזה. "מה חדש אצלכם?"

"תמיד קורה משהו במשפחה," אימא אומרת. "את יודעת איך זה."

"כן, כולם היו נחמדים ושלחו לי הודעות עם עדכונים. אבל מה חדש אצלכם?"

הם מביטים זה על זה, ואני מקמטת את מצחי.

"אתם מתגרשים?"

אבא צוחק, ואימא בוהה בי המומה. "מה? למה לכל הרוחות את אומרת דבר כזה?"

"אני מאוהב באימא שלך כפי שהייתי ביום שבו התחתנתי איתה," אבא מבטיח לי.

"אתם נראים... רציניים. זואי בסדר?"

"היא בסדר גמור," אימא אומרת. "אבא ואני חושבים למכור את הבית ולעבור למשהו קצת יותר קטן. הקן שלנו התרוקן, ואנחנו כבר לא צריכים את הבית הענק הזה."

ליבי נצבט מהמחשבה שהם מוכרים את הבית שבו גדלתי. כל הפעמים הראשונות שלי היו בבית הזה.

"לפחות אלה לא גירושין," אני עונה בחיוך מאולץ.

"אבל זה מעציב אותך," אימא מנחשת נכון. "אני מכירה אותך."

"זה הגיוני עבורכם. אם זה מה שאתם רוצים לעשות, תעשו את זה. תיקנו משהו מפואר ומודרני, אבל מעט קטן יותר. לא יכולה לחכות לראות את זה."

"זואי קיבלה את הרעיון קשה יותר," אבא אומר. "למעשה, היו דמעות ואיומים."

"היא תתגבר על זה." אני נאנחת ומפהקת. "אתם לא חייבים לשמור את הדברים הישנים שלי. תתרמו אותם או תזרקו."

"זו הילדה הרגישה שלי," אימא אומרת בצחוק. "אני מתגעגעת אלייך, תינוקת שלי."

"גם אני מתגעגעת אלייך. מתי אתם באים לבקר אותי?"

עיניו של אבא מצטמצמות. "אולי מוקדם מכפי שאת חושבת."