מארז אקדמיית אנג'לוויו
הספר שבו הכל מסתבך
באקדמיית אנג'לוויו סודות, שקרים ובגידה תמיד מנצחים.
ואיך אני יודעת,
אני הבחורה שהעתיד שלה נשרף ברגע,
הזרה מהצד הלא נכון של המסילה.
בת התמותה שסירבה לכרוע ברך לאל הראשי של אנג'ל וויו, סיינט אנג'ל.
הוא אמר שישלוט בי והוא עשה את זה, הוא שולט בכל סנטימטר, החל מהמחשבות שלי דרך הגוף ועד הנשמה.
סיינט אפילו הבטיח לשבור אותי.
ושם הוא טעה.
כי גם אל צריך לדעת שאי אפשר לשבור בחורה שכבר שבורה, בחורה שעוצבה על ידי סודות ושקרים ובגידה מאז היום שבו נולדה.
לכן הפעם, האליטה לא תנצח.
אני אנצח.
אני לא יכולה להפסיק לצפות בלהבות שמחריבות את בניין המעונות.
בניין המעונות שלו.
זרועותיי עטופות סביבי בחוזקה כאילו קר לי, אבל למעשה, זה רק כדי להחזיק את עצמי עומדת. מפני שהגוף שלי מנותק. אני לא מרגישה שום דבר. לא את אוויר הלילה של תחילת חודש דצמבר הנושף עשן בפניי. לא את הציפורניים שלי מתחפרות בכפות ידיי או את השיניים שלי שוקעות בשפה התחתונה שלי, אפילו שאני טועמת נחושת. אני אפילו לא מרגישה את הבטן, שאני יודעת שמתהפכת באלימות.
אני חסרת תחושה בזמן שזיכרונות מהשנה שעברה עולים אל פני השטח, ואני נזרקת חזרה בזמן אל הלילה שבו ג'יימס מת.
הלהבות ששורטות את שמי הלילה הן בדיוק כמו אלה שכילו את הבית הקטנטן שלי אז. אני חצי מצפה לפיצוץ, אבל צריכה להזכיר לעצמי שאין מעבדת מת' במרתף של 'בית אנג'ל'. ועדיין, רעד חולף בי, ואז מגיעה התחושה הפיזית הראשונה שלי — גל בחילה אכזרי ששולח את העולם להתרסק ואת הראש שלי להסתחרר עם מחשבות מבולגנות ותמונות מייסרות.
נדמה שיש רק שניים שיש להם משמעות כרגע — סיינט וליאם.
איפה הם?
הם אמורים להיות כאן. הם אמורים להיות כאן בחוץ, בוהים מעלה אל הזוועה. סיינט ייראה לא מודאג, כאילו כל הרכוש שלו שעולה באש לא מטריד אותו. זה בטח באמת לא יטריד אותו — אין שום דבר שהוא לא יהיה מסוגל להחליף.
לבחורים כמו סיינט, כל דבר וכל אחד ניתנים להחלפה.
למדתי את זה הלילה על בשרי.
ליאם, מצד שני, פשוט ייראה כעוס בתגובה לחוסר הנוחות שזה יגרום לו, ובטח ימשוך את השרוולים שלו בעצבנות כדי להסתיר את הקעקועים שאסורים על פי תקנון בית הספר.
אז למה אני לא מצליחה למצוא אותם בשום מקום בין הקהל?
את יודעת למה, הקול באחורי ראשי מתגרה בי, הטון שלו אכזרי יותר משאי פעם היה.
פניקה עוצרת את הנשימה שלי. הם לא יכולים להיות שם. הם פשוט לא יכולים. לא סיימתי לשנוא את סיינט, ורק התחלתי חברות אמיתית עם ליאם.
הם לא יכולים להיות מתים.
בבקשה, אלוהים, תעשה שהם לא יהיו מתים.
אני שקועה במחשבות שלי עד כדי כך שלוקח לי רגע אחד יותר מדי להבין שכל הקהל סביבי מתחיל לזוז. הוא הופך ממודאג ומבוהל למאשים. ואז זועם. ועכשיו... הוא פשוט פראי.
הלחישות הופכות למלמולים, והרעש מתחזק יותר ויותר עד שהוא מזמזם באוזניי קרשנדו שאני לא יכולה להתעלם ממנו. אני תופסת כמה מילים פה ושם, וציפורני פחד ננעצות לי בחזה.
"...סיינט ממש זיין את הזונה הזו..."
"...שמעת מה היא אמרה לו, נכון?"
"...לא מאמינה שהכלבה המטומטמת הזו מראה כאן את הפנים שלה!"
אני סורקת את הסביבה שלי, ליבי הולם בכוח למראה עשרות זוגות העיניים שזורחות בזעם היישר לעברי.
מה לעזאזל? למה אנשים מסתכלים עליי ולא על השרפה?
"לכי תזדייני, אליס!"
משהו מתעופף משום מקום ופוגע לי בפנים. אני זועקת בהלם וכאב כשהראש שלי מוטח הצידה. הלחיים שלי פועמות, ואני מצמצמת עיניים אל האדמה ומגלה בקבוק גייטורייד חצי ריק ששוכב לרגליי, הנוזל הכחול שלו עדיין תוסס בתוך מכל הפלסטיק. אני שוב מרימה את מבטי ותופסת את הדבר השני שנזרק לעברי מזווית העין, אבל שוב, אני איטית מכדי להתחמק ממנו.
עוצמת המכה שולחת אותי למעוד לאחור על מישהו שמייד דוחף אותי ממנו ומסנן בכעס, "איכס, זונה!" והפעם אני המומה לגלות בקבוק זכוכית מנופץ על האדמה.
"מה הפאקינג בעיה שלכם?" אני צורחת, חופנת את הלסת הכואבת שלי. אם זה היה פוגע לי ברקה, זה בטח היה מעלף אותי או חמור יותר. לפי קולות הבוז והאצבעות המופנות אליי, משהו אומר לי שהם כיוונו להרבה יותר גרוע.
"היא עשתה את זה!" מישהו צועק.
"זונה!"
"רוצחת!"
כשהם סוגרים סביבי השרירים שלי קופאים, ונשימות רדודות מתפרצות לי מהפה. כל כך נדפקתי. האנשים האלה מטורפים, והם מוציאים עליי כל טיפה מהטירוף שלהם. הלב שלי מתכווץ מהמחשבה לעזוב בלי לדעת אם סיינט וליאם בטוחים, אבל אני לא יכולה להסתכן בעוד בקבוק לראש. אני מסתובבת בכוונה להוציא את עצמי מהמצב הזה, אבל דרכי חסומה על ידי המון רוחש של פרצופים מעוותים וידיים המושטות לעברי.
מושכות. מכות. הציפורניים שלהם מתחפרות לי בעור והנשימות שלהם לוהטות על הפנים שלי.
"את תשלמי על זה, חתיכת חרא לבן מהזבל!"
עכשיו, הם כולם צועקים ומטיחים בי חצץ ועפר שהם חוטפים מהאדמה. אני מנסה להתרחק בזמן שאני מגינה על ראשי ופניי בזרועותיי, ומתפרצת קדימה בכל פעם שאני מצליחה להכריח אותם להתרחק ממני. אבל בכל מקום שאליו אני פונה, עיניי פוגשות בשנאה נוספת. רעל נוסף.
"את אמורה להיות בשרפה הזו!" אני מזהה את הקול — זו הבחורה עם השיער המקורזל שהגנתי עליה מסיינט לפני כל כך הרבה חודשים. כנראה האמרה הזו שאנחנו ילדי המלגה צריכים לעמוד זה לצד זה היא סתם בולשיט, מפני שאני חושבת שהיא תהיה המתנדבת הראשונה לדחוף אותי אל הלהבות.
"שמישהו יקרא לשוטרים!" בחורה אחרת צועקת בלגלוג. "שיזרקו את הזונה רוצחת התינוקות הזו לכלא!"
"זה יותר מדי טוב לכלבה הזו! היא צריכה שידפקו לה את הפרצוף."
פניקה ממלאת אותי וגורמת לגוף שלי להרגיש כאילו הוא נע בהילוך איטי בזמן שאני נואשת למצוא דרכים להימלט. אין כאלה. אני לכודה, והעור שלי הופך רגיש וכאוב מהתקפת העפר, החצץ והידיים. כל כך הרבה ידיים. לפתע סלע פוגע בכתף שלי, ואני בולעת יבבת כאב. זה כאילו אני חיה במאה השש־עשרה או משהו. אישה חפה מפשע המואשמת במעשי כישוף, עומדת להיסקל למוות על ידי ההמון הזועם.
והחלק הכי דפוק בכל זה?
שאפילו שאני באמת מפחדת על חיי — מפני שידעתי שזה קרב שלא אנצח בו מהרגע שדרכתי רגל מול הבניין הזה — עדיין יש בי חלק שעדיין מחפש את סיינט וליאם. אני מעיזה להציץ פה ושם כדי לנסות למצוא אותם, אבל בכל פעם שאני עושה זאת, אדמה עפה על הפנים שלי.
אני שוכחת שהטלפון שלי ביד עד שמישהו חוטף אותו מאחיזתי. הבחור שגונב אותו הוא שחקן פוטבול שלומד איתי אנגלית, והוא מחייך אליי, מטלטל אותו מחוץ להישג ידי כשאני מזנקת קדימה, "אל —"
אבל הוא דוחף אותי לאחור, חזק כל כך עד שאני מתקשה לנשום. אני צופה, חסרת אונים, כשהוא מטיח את הטלפון שלי באדמה ומרסק אותו תחת עקב נעל הטניס שלו. דמעות חמות צורבות את זוויות עיניי. אני אפילו לא יכולה לקרוא לעזרה עכשיו. אני לא יכולה לעדכן את קרלי אם אני חיה או מתה.
ויש לי הרגשה שבקרוב, אני בהחלט עלולה למות.
"מה לעזאזל קורה כאן?" קול חזק וסמכותי רועם פתאום.
ההתעללות מפסיקה כמעט מייד, והקהל משתתק בצורה מוזרה ומתרחק ממני, נותן לי סוף־סוף מקום לנשום. אני מרימה את מבטי ורואה שוטר של משטרת הקמפוס בדרכו אליי, ההבעה שלו היא שילוב של דאגה ורוגז.
אני מרגישה כזו הקלה עד שאני יכולה לבכות. אבל אני לא אעשה את זה, לא בפני החיות האלה.
אם הם יראו עליי חולשה, הם יתקפו שוב, ולא יפסיקו עד שהם יקרעו אותי למיליון חתיכות קטנות.
"מלורי אליס?" שואל השוטר בקול תקיף.
אני מהנהנת בראשי, בולעת את היבבה שתקועה לי בגרון. "כ...כן, זו אני."
"אני צריך שתבואי איתי."
הוא לוקח את זרועי ומתחיל להוביל אותי מבעד לקהל. אני אמורה להרגיש הקלה מההצלה, אבל הבטן שלי מתהפכת בזמן שאני עוקבת אחריו. למה הוא ידע את שמי? למה הוא מחפש אותי?
התלמידים האחרים ממלמלים ולוחשים בכעס את הפרשנויות שלהם כשאני חולפת, חלקם אפילו מחייכים בניצחון, כאילו הם הבינו מה קורה פה. וזה רק מלחיץ אותי יותר.
כשאנחנו חופשיים מההמון אני מצליחה למלמל, "לאן אתה לוקח אותי?"
"לבניין המנהלה," הוא עונה בלי להעיף לעברי מבט.
"אבל למה?"
"יעדכנו אותך בפרטים כשנגיע. פשוט תמשיכי ללכת."
"ר...ראית את זה, נכון?" אני נשמעת כל כך היסטרית עד שאני צריכה לשאוף אוויר עמוקה לפני שאני יכולה להמשיך, "מה שהם עשו לי שם?"
הוא משמיע צליל, ושוב, לא מסתכל עליי, אבל הודות לאורות ממסוקי החדשות שטסים מעלינו, אני מבחינה בלסת המתהדקת שלו. "נגיע לבניין המנהלה בקרוב."
הייתי במצב כזה בעבר, לכן אני יודעת שאין טעם לשאול עוד שאלות. הוא לא עומד לספר לי שום דבר. סביר מאוד להניח שהוא אפילו לא יודע מה קורה בעצמו. הוא פשוט צריך למסור אותי לסמכות גבוהה יותר ממנו, שללא ספק תטיל בי ספק.
אבל למה? למה הם מביאים אותי לבניין המנהלה? האם השוטר שמע מה אמרו התלמידים האחרים, שהם מאשימים אותי בשרפה של בית אנג'ל?
אם זה נכון, יכול להיות שנדפקתי הרבה יותר משהבנתי.
אנחנו סוף־סוף מגיעים אל היעד שלנו במרכז הקמפוס, אבל הוא לא מאט את הקצב שלו. כשאנחנו עולים במדרגות האבן אל הכניסה המרכזית, אני צועדת צעדים ארוכים במיוחד רק כדי לעמוד בקצב שלו.
החלק הפנימי של המבנה רוחש בפעילות, מראה משונה לשעה הזו בלילה, אבל לא מפתיע בהתחשב בשרפה. איש הביטחון מוביל אותי מבעד לכאוס מטורף של מורים וחברי צוות שממהרים הלוך ושוב, הודפים שיחות מודאגות מהורים ושאלות מהעיתונות.
אנחנו עולים בגרם מדרגות רחב אל הקומה השנייה, והוא מפנה אותי בכיוון של משרד היועצת.
הלב שלי דוהר כשהוא מלווה אותי פנימה ואז מוביל אותי אל חדר הישיבות. שולחן עץ מבריק וארוך עומד שם, והוא מוציא את אחד הכיסאות ממרכזו ומורה לי להתיישב. אני עושה כדבריו בהיסוס, בוהה מעלה אליו בעיניים רחבות וחוששות.
"בבקשה, תגיד לי מה קורה," אני מנסה להשיג מידע נוסף, אפילו שאני יודעת שזה מאמץ חסר תועלת. ואכן, הוא פשוט מביט בי בגבות מורמות, ואז מסתובב ועוזב את החדר בלי מילה נוספת.
שיט.
שיחקתי במשחק הזה בעבר — משחק ההמתנה. התאונה עם ג'יימס אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שלי להתחכך עם הרשויות, זו אחת ההשלכות המצערות בזה שיש לי את ג'ן כאימא.
הייתה לי היכרות די טובה עם השוטרים בבית, לאחר שנחקרתי באופן די קבוע על ידי השירות להגנת הילד והרשויות בקשר לאימא שלי והשימוש שלה בסמים, חבריה לסמים, ומכירת הסמים שלה.
עד שהייתי בת שתים־עשרה כבר הייתי כספת מזדיינת, והשוטרים התייאשו בסופו של דבר מלחקור אותי עם העובד הסוציאלי הנודניק שלהם. הם ידעו שזה בזבוז נשימה ואנרגיה לנסות לגרום לי להלשין.
לפחות עד שהמוות של ג'יימס קרה, וכל רייפורט דרשה דם תמורת דם.
ואז הם לא התייאשו והתעניינו מאוד במה שהיה לי להגיד.
חרדה מתחילה להתמקם לי בבטן, הופכת אותי לבלגן אחד קופצני וחסר סבלנות. אני זוכרת מה הדבר הבא שמגיע. שעות התשאול. ההאשמות. הבולשיט של השוטר הטוב־השוטר הרע בזמן שהם מנסים לשבור אותי. עברתי הכול בעבר, רק שבפעם האחרונה התאוששתי במיטת בית חולים בזמן שחקרו אותי על מותו של החבר הכי טוב שלי.
אבל אני לא יכולה להבין למה שאהיה חשודה עכשיו. לא הייתי בכלל בסביבת המעונות כשהתחילה השרפה.
עם זאת, העובדה שאני חפה מפשע אולי לא משנה דבר, כי נראה שכל הקמפוס חושב שאני אשמה.
בפעם הראשונה זה שנה, אני מצטערת שאני לא בבית. שם לפחות ידעתי איך להתמודד עם מצבים כאלה. זה היה העולם שלי, אבל אקדמיית אנג'לוויו היא בהחלט פאקינג לא. אני רק מבקרת כאן, משחקת בהעמדת פנים בים העשירים ורבי־העוצמה, וזה ברור שכולם ישמחו לראות אותי קופצת ראש לתהום ומתנפצת לרסיסים, ממש כמו בקבוק המים ההוא שהם זרקו לפנים שלי.
אני שוב שואפת עמוק, מאגרפת את כפות ידיי על השולחן ועוצמת את עיניי בחוזקה.
"תירגעי," אני לוחשת שוב ושוב בזמן שדמעות תסכול זולגות במורד הלחיים שלי. אני מנגבת אותן, והלכלוך מהתקיפה של חבריי לכיתה נמרח איתן, ואז אני מעבירה את ידיי מבעד לשיער הארוך והפרוע שלי. "פאקינג תירגעי, מל."
לא עשיתי שום דבר לא בסדר, אבל קצב הלב שלי לא יורד והבטן לא מפסיקה להתהפך כאילו היא עומדת להתפוצץ בכל רגע. אני מתקשה לנשום.
יותר מכל דבר אחר בעולם, הלוואי שהייתי יכולה להתקשר לקרלי. היא הייתה יודעת בדיוק מה להגיד כדי לעזור לי להרגיע את העצבים. היא הייתה האדם הראשון שאי פעם נתן לי יציבות אמיתית, אבל אני לא מרגישה ככה עכשיו. אפילו לא קרוב. אני עומדת על קצה צוק, לגמרי לבדי, במרחק צעד אחד מליפול אל החשכה האין־סופית. אין אף אחד שימשוך אותי מהקצה ויציל אותי מעצמי.
אין את קרלי שתנחם אותי.
אין את לוני או את הנרי שישמרו על הגב שלי.
אין את ליאם שיעסיק אותי.
אין את סיינט שירתיח אותי.
סיינט. פאקינג סיינט.
לחשוב עליו לא עוזר לדמעות להיעלם, אלא רק מחמיר אותן. אני כל כך מבועתת שהוא מת עד שהחזה שלי כאילו קורס פנימה. אני משתנקת לאוויר ומטיחה את ידיי בשולחן, כאילו זה יעגן אותי מפני הסערה שאני עומדת לעוף לתוכה.
הוא לא יכול להיות מת.
המחשבה על סיינט עושה משהו מלבד לשגשג ולהיות יהיר וגדול מהחיים מרגישה כל כך... לא נכונה. יש כל כך הרבה דברים לא פתורים בינינו. כל כך הרבה זעם, תשוקה, כמיהה וצער. אם הוא לא יהיה כאן, מה יקרה לכל זה? האם אני אהיה חייבת לסחוב את זה איתי לשארית חיי, בלי שום תקווה לסגירת מעגל? האם אישאר תקועה עם החור הענקי הזה בלב שלי, רק מפני שלעולם לא אדע למה הוא עשה את מה שעשה?
לבסוף הסכר נפרץ, למרות המאמצים שלי להחזיק הכול בפנים, והדמעות זולגות באיטיות והופכות למפל כשאני נזכרת באינטראקציה האחרונה שלנו.
סיינט פוצץ את כל עולמי בלי למצמץ. בלי להיראות כאילו אכפת לו בכלל. שנאתי אותו יותר מאי פעם אחרי שהוא עשה את זה. הכיתי אותו ואיימתי עליו ו...
פאק.
איימתי להרוג אותו הלילה.
ובאותו זמן, התכוונתי לכל מילה בזמן שאנשים עמדו סביבנו והקשיבו לי אומרת את זה.
סטרתי לו, איימתי עליו... והמעונות שלו נשרפו רק כמה שעות לאחר מכן.
זו הסיבה שאני כאן. כולם בכל מקרה חושבים עליי את הדברים הכי גרועים שאפשר. למה שהם לא יחשבו שאני מסוגלת להרוג מישהו, ובמיוחד אותו?
אבל לא עשיתי את זה. זה לא כמו בפעם שעברה. זה לא ג'יימס. הפעם, באמת לא היה לי שום קשר לזה.
אני שומעת את הדלת נפתחת וקופאת, הציפורניים שלי מתחפרות בחלק העליון של השולחן בזמן שאני מחכה לראות מי נכנס.
נשימת רווחה נפלטת מבין שפתיי כשהמנהל אלדרידג' וגברת וילמר, היועצת הוותיקה, צועדים מבעד לדלת.
"מיס אליס," אומר המנהל אלדרידג' בקולו התקיף הרגיל, הגבות שלו מעט זזות כשהוא קולט איך שאני נראית. "תודה שהגעת הנה."
"כמובן, אדוני," אני לוחשת. הם לא שוטרים, אז יכול להיות שאני אהיה בסדר. אולי זה לא קשור לשרפה אחרי הכול. אולי הם רוצים לדבר על האסון שקרה באספה או אפילו על ההמון שניסה הרגע לסקול אותי למוות. אני מרגישה רפרוף קטן של תקווה שהדברים אולי לא יהיו איומים כל כך כמו שהנחתי.
"מיס אליס, לפני שניכנס לסיבה שאת כאן אני חייבת לשאול, איך את מרגישה?" דאגה מכווצת את גבותיה של גברת וילמר, ואני ממצמצת אל הבלונדינית הרזה. היא רוצה לדעת איך אני מרגישה? מלבד לוני והנרי, מעט מאוד אנשים טרחו לשאול אותי על ההרגשה שלי מאז שהתחלתי ללמוד באנג'לוויו.
"א...אני מניחה שאני בסדר."
שקר.
"הרבה קרה במהלך השעות האחרונות. את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על זה?"
"את מתכוונת להמון של ילדי קרן הנאמנות הפריווילגים שבדיוק ניסו להרוג אותי או לרגשות שלי?" כשהיא נרתעת — כנראה כי היא לא רוצה להכיר בכך שאנג'לוויו מעצבת את דור הפסיכופתים הבא — אני נושכת את פנים הלחי שלי ומנידה בראשי. "הרגשות שלי נהדרים. תודה שאת שואלת."
שקר נוסף.
"מיס אליס, את —"
אני מתחמקת מהשאלה כמו אקרובטית. "זו הסיבה שאני כאן, גברת וילמר? לדבר על הרגשות שלי?" יש לי ניסיון רב בהתחמקות משאלות אישיות, ואפילו היא לא תצליח לגרום לי להיפתח. עדיף לה להניח לנושא, אבל אני לא אומרת את זה בקול.
זה לא משנה כי היא לא זו שעונה לי.
"את כאן בגלל מספר סיבות, מיס אליס," אומר המנהל אלדרידג', חותך כל הברה. "הראשונה, כפי שאמרה גברת וילמר, היא לבדוק את מצבך הנפשי הנוכחי. אבל הסיבה העיקרית היא שמשטרת הקמפוס מעוניינת לשוחח איתך."
כפות הידיים שלי לחות וקרות כשאני משלבת את האצבעות שלי כדי להפסיק את הרעד שבהן. "למה שהם ירצו לדבר איתי, אדוני?"
מטומטמת, הקול באחורי ראשי אומר וצוחק. את כבר פאקינג יודעת.
ההבעה שלו תקיפה כשהוא משיב, "זה לא מתפקידנו להגיד. רק רצינו להכין אותך לפני שהם נכנסים. אנחנו לא רוצים שתהיי מופתעת."
להכין אותי, בטח. הם רוצים לגרום לי להרגיש תחושת ביטחון שקרית לפני שהם משחררים עליי את הכלבים.
אני לא עומדת להיות השעיר לעזאזל שלהם.
לא משנה מה כולם אומרים, או איך הם מנסים לדחוף אותי, לא עשיתי שום דבר לא בסדר. ואני ממש לא מתכוונת לתת לחיים שלי להיהרס שוב.
אני חפה מפשע הפעם, ולא עשיתי דבר מלבד להרגיש משהו כלפי מישהו כמו סיינט אנג'ל.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
