נושמים עמוק

חברים לאוהבים & לא יכולים להיות יחד & הזדמנות שנייה

קאי

הים הוא הבית שלי, וגם המקום שאיבדתי בו את הכול. מאז כל נשימה מזכירה לי כמה אני קרוב לשקוע סופית. כשבר חוזרת לאילת היא שוברת את השקט השקרי שבניתי סביבי, ומציתה אש בחלום שכבר חשבתי שכבה. אבל האהבה שלי אליה מסוכנת יותר מכל עומק, ושום חמצן מלאכותי לא יציל אותי אם היא שוב תעזוב.

בר

חשבתי שאוכל לברוח מהכאב. טעיתי. המרחק לא באמת הצליח לחנוק את האהבה. עכשיו אנחנו שוב קרובים מדי, מסוכנים מדי זה לזה, מלהטטים על הגבול הדק בין תשוקה להרס, ואני לא יודעת אם הפעם האהבה תציל, או בסוף רק תטביע אותנו יחד במעמקים.

נושמים עמוק מאת סופרת רבי המכר קרן ישראלי הוא רומן רומנטי ארץ־ישראלי עכשווי על אהבה שחוצה את גבולות הזמן והמרחב, ועל השראה להגשמת חלומות.

ספריה הקודמים, שמיים מצולקים והקונכייה האחרונה יצאו לאור בהוצאת יהלומים וזכו להצלחה רבה.

העלילה מתקיימת בעולם של הספרים הקודמים, אבל הספר עומד בפני עצמו ואפשר לקרוא אותו בנפרד.

קאי

הסטודיו הפך שקט מרגע שצליל הצריבה נפסק. שקט כל כך שיכולתי לשמוע את המחשבות שוחות חתירה בראשי. אני בוחן את הרגל שלי, העטופה בניילון נצמד. "מה אתה אומר?" המקעקעת מרימה אליי מבט ומסיטה את הצמה העבה שלה לצד, חושפת קעקוע מסקרן של נוצת עוף החול על הצוואר.

"לא לגמרי מכוער." אני מעניק לה חצי חיוך. אין מה להגיד, יש לה סטייל. הייתי מזהה עבודות שלה מקילומטר.

על הקרסול שלי חקוקה עכשיו יד שמושיטה לעבר יד אחרת 'וַסת אוקטופוס' עם צינור בצבע צהוב.

אצל אנשים שלא נושמים את הים, תרתי משמע, המילה 'אוקטופוס' בטח מעלה אסוציאציות של שמונה זרועות, אבל לא אצל אלה מאיתנו שמבלים זמן רב יותר מתחת לפני המים מאשר מעליהם. בעולם שלנו אוקטופוס מסמל צינור לחץ נמוך שנועד להנשמת צוללן אחר אם... נגמר לו האוויר.

בועות נפלטות מווסת האוקטופוס המקועקע, עולות לכל אורך השוק והירך שלי, עוטפות את הצלקת המכוערת כמעט עד לאגן, הנקודה שבה היא נגמרת. "טוב, זה מושלם." אני מניח את הציניות בצד ומפנה אל המקעקעת מבט מכיר תודה. "הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. בן הזוג שלך צדק, את באמת הציירת הכי מוכשרת שפגשתי," אני מחמיא לה בנדיבות. האמת היא שמגיע לה.

היא מחייכת במבוכה בתגובה למחמאה, או אולי בתגובה לאזכור של בן זוגה שהיה אצלי בקורס צלילה לפני כמה שבועות. הוא הזהיר אותי מראש שהיא בת אדם פרטית מאוד, אז יש סיכוי גבוה שמדובר בשנייה מבין ההנחות. "מה שחשוב זה – "

"אני יודע," אני קוטע אותה ופונה להתלבש כי ברור לי מה היא רוצה להגיד, ולא באמת מתחשק לי להתמודד שוב עם הדבר החשוף הזה שנשאר בינינו מרגע שנאלצתי לספר לה איך קיבלתי את הצלקת. "אני מצטער, אני פשוט ממהר נורא," אני משקר ונעמד, מתעלם מהמבט המוטרד החולף בעיניה. "אבל ממש תודה. אני מעריך מאוד את כל מה שעשית בשבילי." אני רוכן לחבק אותה, מאפשר לחיבוק להגיד את כל מה שאני לא באמת מסוגל להוסיף במילים.

זה עובד. עיניה נרגעות. אולי היא מחליטה בינה ובין עצמה שהתהליך שפיתחה, ועליו דיברה איתי באריכות בפגישות הראשונות שלנו, זה שבמהלכו צלקות מחרידות כמו שלי הופכות בהדרגה לסיפורי התגברות החרוטים על העור, בעצם פעל גם עליי. אני די בטוח שהוא לא, אבל היא לא חייבת לדעת את זה. למה לבאס? חסרה באסה בחיים האלה?

אני נפרד ממנה ותוך כמה רגעים מבין ששוב הלכתי לאיבוד במסדרונות האין־סופיים של דיזינגוף סנטר, בדיוק כמו שקרה בפגישות הקודמות שלי איתה כאן, בסטודיו בתל אביב. לא ייאמן. לפעמים אני חושד שלמי שבנה את המקום הזה היו כוחות על־טבעיים, מרושעים, הקשורים לגניבת חוש הכיוון מאנשים. אני מנסה נואשות לאתר את היציאה, איזושהי יציאה, ולא משנה אם לקינג ג'ורג', לדיזינגוף או לנַרְניָה.

כבר מזמן איבדתי חוש כיוון. אני מסתובב כמו סהרורי עוד מאז התאונה, וה'סנטר' הזה הוא רק עוד מטאפורה אחת גדולה ומוחשית למצב.

אין לי כיוון. אין לי מצפן. אני בכלל לא יודע מה אני עדיין עושה כאן, וב'כאן' אני לא מתכוון רק לדיזינגוף סנטר או לתל אביב באופן כללי. בעוד פחות משנה אהיה בן שלושים, אבל אני מרגיש שהזמן שלי נעצר עוד ביום ההוא, מתחת למים. כאילו אני עדיין שם, אבוד בתוך ספינה טרופה שגם הזמן שלה קפא. מסתובב עמוק מדי במעגלים, מוכה שיכרון מעמקים, לא רואה דבר מלבד אדים על המשקפת.

"הלכת לאיבוד?" אחת עם אודם שחור מגחכת לעברי.

"זה שקוף, הא?" גם אני מגחך על עצמי. "למה, את יודעת את הדרך החוצה?"

"תלוי. אם אני מראה לך את היציאה, אתה מזמין אותי לצ'ייסר?"

מעודנת משהו.

עיניי יורדות אל שפתיה המלאות. מעניין אם האודם הזה משאיר כתמים על הזין. אני יודע שבקלות אני לוקח אותה איתי עכשיו לשירותים. הרעב בעיניים המוקפות באיפור שחור חושף זאת בבהירות של מגדלור בחשכה. רק שכרגע כל מה שאני רוצה זה לצאת מהמקום המציף הזה, לחזור לאילת, להכניס את הראש מתחת למים ולשמוע את עצמי נושם.

אני מזכיר לעצמי שזה לא יקרה החודש, בגלל הקעקוע החדש, ובכל זאת לא מצליח לנער את החשק לברוח כמה שיותר רחוק מהמרכז. "אני ממהר היום, אז בלי צ'ייסר." אני מפנה אליה חיוך שירכך גם אצלה את הבאסה.

"אז ביום אחר," היא פוסקת ולוקחת את ידי בידה העמוסה בטבעות ונגמרת בלק, שחור גם הוא. כמה מפתיע. היא שולפת מהתיק עיפרון עיניים בצבע צפוי וכותבת מספר טלפון, בספרות גדולות, היישר על כף היד שלי. היה יכול להיות פשוט יותר לבקש להכניס אותו לאנשי הקשר בנייד במקום לכתוב אותו ככה פיזית על העור, אבל יש סיכוי שהאקט הזה יימחק לי לאט יותר מהזיכרון, אז אחת אפס לטובתה על הדרמה. "תתקשר, טוב?" היא דורשת. "היציאה ממש כאן, מאחוריך. היא הייתה כאן כל הזמן, יא מסטול." היא מוסיפה גיחוך ומצביעה על הפתח, שעכשיו, כשאני מסתובב לאחור, אני פתאום לא יכול שלא לקלוט, ואז לגחך על עצמי עוד קצת, איתה.

"תודה." אני מחייך אליה ובורח אל אור השמש, מרגיש כאילו נכלאתי זמן רב מדי בתוך מבוך מפלסטיק. אני לא מאמין על עצמי שאני מוותר ככה על זיון קל. אולי המקעקעת הזאת באמת נכנסה לי מתחת לעור, תרתי משמע, עם כל המילים ההן שלה על תהליך שאמור לעזור לי לשלוט בסיפור שלי מחדש.

אני מדליק לעצמי ג'וינט, אבל מכבה אחרי בקושי שכטה. היא באמת נכנסה לי מתחת לעור, אני מפנים ומתקדם אל תחנת האוטובוס, נוסע אל התחנה המרכזית בתל אביב ומשם, באוטובוס אחר, הביתה לאילת.

בדרך דרומה אני משתלט על אחד המושבים מאחור ומנסה לישון, אבל לא מצליח להתמיד בכך לאורך זמן. ראשי פועם, הקעקוע צורב והיום הזה מתחיל להיראות ארוך מדי. אני לא זוכר מתי עברו עליי שעות רבות כל כך בלי לשתות משהו, לעשן כמו שצריך או לפחות לזיין. זה לא קרה עוד מאז התאונה.

יש לי לחץ בעיניים. אני ממצמץ כמה פעמים בניסיון להחזיק את הדמעות בפנים, בוהה במדבר הנושף עליי יובש מאובק של תחילת אוקטובר דרך סדק פתוח בחלון. צהוב ואדיש, בדיוק כמו שאני הייתי מעדיף להרגיש עכשיו.

אני לא רוצה לחשוב על כל זה. לא רוצה להרגיש את כל זה חזק כל כך, כאילו מישהו קילף ממני את העור והשאיר רק עצבים חשופים, אבל הדרך עוד ארוכה ואני תקוע כאן באוטובוס רק עם עצמי ועם המחשבות שלי, בלי דבר שיקהה.

לשלוט בסיפור שלי. לקבל עליו אחריות. המילים האלה מרגיזות. מה הסיפור שלי בכלל? דווקא היה לי סיפור, ואז דפקתי את הכול.

המחשבות שלי מדלגות בחזרה אל המקעקעת. הבנתי שכבר שנים היא מטפלת בהתנדבות בצלקות של אנשים עם פוסט־טראומה. גם החברים שלי ואני רצינו פעם להוציא לפועל פרויקט התנדבותי דומה. לתוכניות שלנו לא היה שום קשר לקעקועים, אבל המטרה הייתה זהה.

אני לא חושב שעיכלנו בזמנו שלרקוד ליד הטראומה פעם אחת יותר מדי, יגרור גם אותנו אל תוך אותו מעגל זדוני.

המחשבה האחרונה פורצת דבר מה ביכולת ההתנגדות שלי ועיניי נכנעות, משחררות את המשא הרטוב שניסיתי לחסום בעזרת שובר גלים דמיוני. פדיחה. מזל שאף אחד לא יושב לידי ורואה אותי בוכה עכשיו כמו ילד.

אני לא ממש מבין מה קורה לי כי אני באמת לא איזה גבר רגיש. והכי מוזר זה שבתחושות שצפות בי פתאום עם הבכי יש משהו שונה, אפילו מנחם. קל יותר לנשיאה במובן מסוים. כאילו בעצמי קיבלתי אוקטופוס אחרי שכמעט נחנקתי מתחת למים בלי חמצן.

נדרש לי רגע ארוך כדי לתת לתחושות האלה שֵם. להבין שלראשונה מאז היום ההוא אני מרגיש חי.

אני תוהה מה גרם לזה, מדפדף בין מחשבות קודמות כמו בין דפי יומן, עד שאני נזכר שוב בפרויקט הזנוח. הפרויקט שרק להרהר בו לרגע עורר בי מחדש חשק לחיות. מטרה להתקיים למענה. משהו שבשבילו שווה שוב לקבל שליטה ולהתגבר על הכאב.

האוטובוס נעצר להפסקת שירותים בנווה מדבר. אני מנגב את עיניי בחולצה ויורד לחלץ עצמות. את התלתלים המרדניים שלי אני תוחב אל מאחורי אוזניי, מאפשר לחום המוכר והיבש לנשק את לחיי. תחנת הדלק הסמוכה קורצת לי במדפים מלאים בנוזלים משככים. אני כמעט מתפתה לקנות איזה בקבוק, אבל לרצון הנשכח שהתעורר יש פתאום דרישות משל עצמו.

אני שולף את הנייד מהכיס וקולט שנשארו לי אחוזי סוללה אחרונים. קורה הרבה שאני שוכח להטעין אותו לפני השינה. הגבולות בין היום והלילה כבר מזמן נפרצו. בפרץ אימפולסיבי של רצון להמשיך לאחוז בגץ החמקמק שניצת בי, אני מאתר מספר שבו לא השתמשתי כבר הרבה מאוד זמן ומתקשר בשיחת ווטסאפ אל יעד רחוק.

"כבש?" הקול המוכר לא מאחר להגיב, מלא חום וחיים. כמעט כאילו הכול בסדר.

אני מכחכח בגרוני ומנסה לעורר את קולי לפעולה. "מה המצב, בר?" אני זורק, שמח לגלות שהבכי המביך כבר שכך.

"אני סבבה. מה איתך? לא שמעתי ממך כבר מלא זמן." נדמה שהיא באמת מתעניינת. שהיא באמת רוצה לדעת. לא כאילו מדובר רק בנימוס מחייב. אני תוהה עם עצמי אם זה המצב, או שזה רק הרצון הנואש שלי לפרש אותה כך.

"דווקא התקשרתי כמה פעמים אחרי שטסת. לא ענית וגם לא חזרת אליי." אני משתדל לדחוק הצידה את השיפוט מהקול.

"כן, מצטערת. האמת היא שהרגשתי שאני חייבת להתנתק קצת," היא מודה, אפילו שקולה עוד נשמע קליל מדי לסיטואציה.

"אני יכול להבין," אני אומר. באמת, מי אני שאשפוט? "אז איך בתאילנד? את כבר מקצועית מספיק כדי לעשות בית ספר למקומיים?"

"אל תגזים. אין לי סיכוי לידם, אבל אני משתפרת." צחוק הפעמונים שלה מנגן באוזניי, מעיר עוד ועוד תאים רדומים בתוכי.

"מתי הלימודים האלה נגמרים בכלל?" אני תוהה בקול זהיר.

"בעוד חודשיים בערך?" היא שואלת, כאילו אצלי נמצאות התשובות. "אבל לא יודעת, אני שוקלת להמשיך לעוד קורס, מתקדם יותר," היא מוסיפה, ולרגע נדמה לי שאני מזהה מעט אי־נוחות פולשת לקולה, אבל בכלל לא בטוח שאני צודק.

"זה נשמע כמעט כאילו את בכוח מנסה לא לחזור." אני לא מתאפק ומגחך.

"אל תגזים שוב. אני מתה מגעגועים." דבר מה בקלילות של קולה נסדק מעט יותר, אבל אולי גם הפעם זה רק נדמה לי כי הסדק כבר מתמלא מחדש במילים הבאות שעוזבות את פיה. "איך אתה?" היא שואלת, שוב בנימה של אחת שבאמת אכפת לה. שבאמת רוצה לדעת.

"על הפנים." אני לא טורח לשקר.

"עדיין?" היא שואלת בעדינות.

איכשהו אני מוצא את עצמי מספר לה. משתף איך הזמן הפך לבליל מיותר, שהיחידים הנועצים בו סימניות הם פרקי הזמן הקצרים בין אלמנט אנושי או כימי אחד לאחר שיקהה. משתף אותה בתהליך שעברתי עם המקעקעת. משתף אפילו בבכי המביך באוטובוס, קודם, ובעיקר במחשבה שהציפה אותו מתוכי החוצה בכמויות שיכלו להפריח מדבר.

לידי האוטובוס מתחיל להתמלא מחדש, וגם אני ממהר לתפוס בו מקום לפני שייסע בלעדיי. את הנייד אני משאיר צמוד לאוזן, מתחת למעטה עבה של תלתלים המצליחים להעניק לי אשליה מסוימת של פרטיות. בר מגיבה באמפתיה שעוזרת לי, לראשונה זה זמן רב, להרגיש שוב כמו עצמי, אבל כשאני מגיע לדבר על החלום הזנוח שלנו, משהו בה מתקשח ונסגר.

"אני לא יודעת אם זה מתאים. אני..."

"תחזרי ונדבר על זה? אני בטוח שגם את מרגישה בבטן שזה הדבר הכי נכון לנו," אני דוחק בה, מבועת מהמחשבה שהיא באמת שוקלת לכבות כך את כל מה שניצת בי לרגע ולזרוק אותי בחזרה לבדי אל המצולות.

"קאי, אני... עדיין לא מסוגלת לחזור." היא עושה את זה. פשוט ככה. כאילו בכלל לא אכפת לה לשמוע אותי טובע. "תקשיב, אני חייבת להיכנס. ההפסקה שלנו נגמרה. תשמור על עצמך, טוב? אני... ביי," היא מוסיפה, אבל עדיין לא מנתקת.

"שנורקי," אני לוחש בייאוש את הכינוי האהוב, ולרגע לא יודע מה עוד אוכל להוסיף כדי לגעת בחיבור הישן, שאולי נותר קיים רק אצלי במחשבות.

אבל גם אם הייתי מוצא איזשהן מילים, דבוקות כמו מסטיקים ישנים מתחת למושבים, לא הייתי מספיק לומר אותן כי הנייד הנקמן בדיוק נפרד מאחוזי הסוללה האחרונים שלו ונכבה. עוד מטאפורה מחורבנת לכל מה שקורה עכשיו בתוכי.

הכביש מתפתל. הדרך נמשכת. הזמן ממחזר את עצמו לתרכובת לא מזוהה והריאות מתרוקנות שוב מאוויר. נסיעה. עצירה. שמש. ים. עוד ג'וינט. עוד בקבוק. עוד מהכלום ושום דבר שאליו הקיום שלי הפך מרגע שהכול נעצר בגלל... הנסיבות.