אולדר

לפני שהוא גילה את גילי, הוא גילה את ליבי.

חבולה, סובלת מהתעללות, קורבן לבית נטול אהבה, זהרתי עם חיים חדשים ברגע שהוא מצא אותי מַטבּיעה

את צערי בתוך האגם, מתחת לכוכבים.

מפגש מקרי. חיבור שלא תואר במילים.

אני נפעמתי; הוא היה סקרן.

אבל, כפי שכולם ידעו, הגורל יכול היה להיות אכזר ביותר.

הוא קרא לי היילי, כמו כוכב השביט.

אני קראתי לו ריד.

והחברה הכי טובה שלי?

טוב... היא קראה לו אבא.

אולדר הוא רומן אסור, של בערה איטית ופער גילים. זהו ספר שעומד בפני עצמו, ומסתיים בסוף טוב.

היילי

אחזתי בקצה המזרן המוכתם בזמן שחגורת העור הצליפה על גבי החשוף.

העונש שלי היה עשר הצלפות והליכה מוקדמת לישון, בלי ארוחת ערב.

הפשע שלי?

אהבה.

אהבתי יותר מכפי שהייתי אמורה. אהבתי את כל הדברים, הגדולים והקטנים. היום אהבתי ארנב בצבע ביסקוויט עם רגל פצועה שדילג על שביל הגישה לביתנו. אהבתי אותו מספיק כדי לשאת אותו אל תוך החניה שלנו, שנועדה למכונית אחת, ולטפל בפצע באמצעות פלסטר בצבע סגול שגנבתי מהארון במסדרון בזמן שאימא הייתה שקועה בשינה עמוקה עם בקבוק ריק של ג'ין לפות אל חזהּ.

אבא הגיע הביתה מהעבודה שלושים דקות מוקדם מהרגיל ותפס אותי שקועה בתוך האהבה הזאת, אוחזת את הארנב הרועד בזרועותיי ומזמזמת לו את השיר האהוב עליי, כדי להרגיע את הרעד שלו. דם נזל על פני החניה המקורה, עם אותו גוון של אדום כמו פניו הזועמות כשגילה את הבלגן.

"לתוך הבית. עכשיו." ורידים סגולים צצו בצווארו, ואגרופים בשרניים נקפצו לצידי גופו. "תפגשי אותי במרתף."

צייתּי.

ועכשיו גופי היטלטל עם כל הצלפה.

אבא הכריח אותי לספור בקול רם כשהחגורה החומה־אדמדמה הצליפה בי וציירה פסים על עורי. דמעות צרבו מאחורי עיניי, אבל סירבתי לתת להן לזלוג. הוא שנא רגשות. שנא חולשה. בכי רק גרם לו להיות זועם עוד יותר.

אימא ישנה במהלך כל האירוע הזה.

לא שזה היה משנה — היא בכל מקרה לא הייתה מפסיקה את זה. אימא שלי הפנתה לי את גבה בכל פעם שהגב שלי הוכה וקיבל כל גוון קיים של הצבע הכחול.

אולי זה היה מתוך פחד. אולי מתוך חוסר אהבה.

אבא לא אהב אותי; אימא לא אהבה אותי מספיק.

אני מניחה שזאת הסיבה לכך שאהבתי יותר מדי. היו לי הרבה חורים חסרי אהבה למלא.

כשהעונש הסתיים, משכתי למטה את חולצת הטריקו המלוכלכת שלי והרכנתי את סנטרי כשאבא השחיל בחזרה את חגורתו דרך לולאות הג'ינס המרוטים שלו. "אני מצטערת, אבא. אלך לנקות עכשיו את הלכלוך." כפות רגליי השתוקקו לחלוף על פניו וללכת אל החניה המקורה, אבל חיכיתי לאישור.

אבא הסתכל עליי, מבטו הקפוא מחליק על גופי הרזה, שעה שאני קיפלתי את שפתיי פנימה כדי למנוע מהן לרעוד. "את תלכי ישר למיטה, זה מה שאת תעשי."

"אבל עכשיו רק ארבע. יותר מדי בהיר ושמשי מכדי שאפשר יהיה להירדם, ו —"

"את רוצה להפסיד ארוחת ערב גם מחר?" הוא חבט בחלק העליון של ראשי בכף ידו השמנה. "תעשי מה שאומרים לך, פרחחית עם פה גדול."

"כן, אבא." חלפתי על פניו בתחושת תבוסה, כשחולצת הכותנה שלי שרטה את החבורות המכוערות שהופיעו על גבי.

"את יודעת מה? אני חושב ששיניתי את דעתי," אבא אמר לפני שיצאתי מהמרתף. "אני אביא לך צלחת חמה של ארוחת ערב אל הדלת שלך."

הבטן שלי קרקרה מציפייה.

הוא שיקר?

אבא אף פעם לא היה נחמד אליי.

אולי הוא ראה כמה נסערת הייתי. כמה מבועתת ועצובה. היה מוכרח להיות איזה זיק של אנושיות חבוי בתוך ליבו השחור משחור.

הסתובבתי, והבהוב של תקווה קיפץ לו בין צלעותיי כשהבטתי בו בעיניים קרועות לרווחה.

אבא גיחך וחיבר את אבזם החגורה למקומו. "אשאיר לך מנה נחמדה של ארנב מחוץ לחדר שלך בעוד כמה שעות, מותק. מתנה ממני."

לקח לי דקה עד שקלטתי את מילותיו.

וכשהמילים נקלטו, הן מוטטו אותי.

השפה התחתונה שלי רעדה כשהחרדה לפתה את בטני, גוברת על כאבי הרעב. כל מה שרציתי לעשות היה להקיא. "אני לא רעבה."

"את תאכלי מה שאתן לך, ואת תגידי תודה. עכשיו לכי לחדר שלך."

הסתובבתי במהירות האור, רק כדי שהוא לא יראה את מפל הדמעות מתפרץ, כשניסיתי להחניק יבבה.

אבל הוא עצר אותי פעם נוספת.

"אה, והיילי? אל תתגנבי אל החניה המקורה כדי להציל את המכרסם המטריד הזה. את לא תצליחי. ואת תסבלי את ההשלכות אם לא תצייתי לי."

הרגשתי דקירות קרח בעורפי. "כן, אבא," אמרתי בקול חנוק.

"זה לא ישנה, בכל מקרה. אף פעם לא היית טובה בלעשות דברים קשים."

הוא צדק, החלטתי, כשהתחבאתי בחדר השינה שלי באותו יום אחר הצהריים ונכנסתי בין השמיכות, מתקפלת לכדור כשגופי רועד מהמכות.

התחלתי ללכת מאוחר, למדתי לדבר מאוחר, וגם דברים נוספים בפרקים רבים כל כך של חיי. מעולם לא הצלחתי לזכות בחיבה מצד אבא שלי, ולא משנה כמה נואשת הייתי, כמה נזקקת וטעונה.

לא הצלחתי לחבר בחזרה את המשפחה השבורה שלי.

לא הצלחתי אפילו להציל את הארנב הקטן ההוא.

אבא צדק...

לא הייתי טובה בלעשות דברים קשים.

החיים הם כמו צילום. צריך לפתח את הנגטיבים.

זיאד ק. עבדלנור