ללא תקלות

  "חתונה היא תחילתו של הסוף." — לוכלן בליין

תראו, ראיתי מקרוב מה נישואין עושים לגבר. אני לא מעוניין. אתם רוצים לעשות את הצעד? בסדר. אבל לפחות תהיו הגונים מספיק כדי לברוח ולעשות טקס קטן. תשאירו אותי מחוץ לזה.

ואז אני רואה אותה. את השושבינה האוהבת, שמאמינה ב'אושר ועושר עד עצם היום הזה', בחתונה שממנה לא הצלחתי להתחמק.

הפצצה הזאת, שמחזיקה את זר הפרחים, היא הדבר הכי לא מתאים לי. אבל לילה אחד יחד מספיק כדי לשכנע אותי שהיא עשויה להיות הפתרון לבעיה שלי. כל מה שאני צריך זה שלושה שבועות איתה...

"חתונות הן קסם." — טילי קאמדן

אני אוהבת אהבה. וחתונות. כך השגתי את העבודה הכי טובה בעולם – שושבינה מקצועית. כלות שוכרות אותי כדי לוודא שהיום הגדול שלהן יעבור בלי תקלות... בדרך כלל תוך כדי שאני לובשת שמלת ערב. 

אני לא יכולה לחכות עד שאמצא את האחד. האדוניס הזועף, בעל חליפת שלושת החלקים, אשר מגחך למשמע הרעיון של 'אושר ועושר עד עצם היום הזה' הוא בהחלט לא האחד. ללוכלן בליין כתוב "שובר לבבות" על המצח.

הייתי צריכה לדעת טוב יותר. אבל כשסטוץ ממיס תחתונים אחד הופך להצעה שאי אפשר לסרב לה, מה שושבינה יכולה לעשות? אלו רק שלושה שבועות. אלו רק עסקים.

אין סיכוי שהלב שלי יישבר. נכון?

ביקורות קוראים

Kelchick Book Lover ~ "גברת מקסוול אף פעם לא מאכזבת עם הספרים והעלילות שלה, ו-Without A Hitch הוא בהחלט הספר שיגרום לכם להרגיש את כל התחושות. היא מביאה לנו רומן רומנטי של 'זרים לאוהבים' בשילוב 'גראמפי/סנשיין' שלא הצלחתי להניח מהיד. אני מדברת על ספר שמשאיר אותך ערה עד השעות הקטנות של הלילה. הספר הזה כתוב היטב, סוחף ומלא בכעס, ויכוחים, שנאה שהופכת לאהבה, תשוקה וגם כמה רגעים מצחיקים ואוהבים."

Bookstagram Brielle ~ "לוכלן נראה זעוף וקודר, אבל הוא מתוק ורך מבפנים. וזה גם לא מזיק שהוא די דומיננטי בחדר השינה!"

Brayzen Bookwyrm ~ "ללא ספק, מדהים! נכון, יש לו אווירה של קומדיה רומנטית, אבל הוא כל כך הרבה יותר. עמוק, מרגש, מצחיק ולוהט (אלוהים, כל כך לוהט!), ופשוט טעים בטירוף."

Devoted Pages ~ "הקריאה המושלמת שצריך להוסיף לקיץ הזה!"

על הסופרת

אייברי מקסוול היא סופרת אמריקאית של רומנים רומנטיים עכשוויים, המתמחה בדמויות המונעות מרגש אשר מכניסות אהבה, כאוס, תשוקה ונגיעה של כאב בכל סיפור. היא גדלה בעיירה קטנה בוורמונט, בה היה רמזור מהבהב אחד וארבעה שלטי עצור. אם תביטו היטב, תוכלו לעיתים למצוא דמיון בין העיירה הקטנה בה גדלה לבין הסיפורים שהיא יוצרת.

כיום, אייברי מתגוררת בצפון קרוליינה עם בעלה, ארבעה בני אדם קטנים ושני גורים. היא מבלה את ימיה בהסעות ובאירועי ספורט, ואת לילותיה ביצירת סיפורים שקשה להניח מהיד.

כשאייברי לא בתפקיד 'אימא' או עסוקה בכתיבה, תוכלו למצוא אותה בקונצרט או מתכרבלת על הספה עם כוס יין ונסיך החלומות הפרטי שלה.

פרולוג

טילי קאמדן
ללא תקלות!
אומרים שמאחורי כל גבר טוב יש אישה נפלאה. אומרים שאיכות בית חולים נמדדת על פי איכות האחיות שעובדות בו. אומרים שאיכות מלון נמדדת על פי איכות העובדים שלו. אומרים שמאחורי כל חתונה טובה נמצאת שושבינה שגורמת לדברים לקרות.

אוקיי, אולי המשפט האחרון לא אמיתי לגמרי, אבל כשאני עומדת כאן, ידיים פרושות לרווחה, צועקת על שושבינה אחת להניח את דלי הקרח ועל אחרת להפסיק עם הספריי לשיער, בזמן שאני לובשת שמלה בצבע כתום־סורבה והשיער שלי מתוח עד לרמה לא הגיונית — אני עומדת על כך שזה אמיתי.

לָמָּה, אתם עלולים שואלים, אני משחקת את תפקיד הפוסקת בחתונה שבה אני לא מכירה אף אחד? אפילו לא את הכלה או החתן?

ובכן... זה סיפור מצחיק. אחד שאני שמחה לספר עליו. הוא התחיל לפני מספר שנים, כשעבדתי אצל אחיו של גיסי (עקבתם אחרי זה?), טיילתי בעולם ושהיתי בכמה מהמלונות המפוארים ביותר שרק חלמתי עליהם.

הייתי בחורה עם חלום. חלום להקים עסק משלי לתכנון חתונות (כי חתונות הן המקום המאושר שלי), לכתוב בלוג משלי (כדי לשמור על שפיות בתוך הכאוס, שהוא החיים), ובשום פנים ואופן לא להתאהב בחבר הכי טוב של הבוס שלי (כי זה תמיד רעיון גרוע).

טוב, החלק האחרון מגיע מאוחר יותר. הרבה יותר מאוחר. הרבה, הרבה יותר מאוחר, אחרי שגיליתי למה יש לו את הנימה הבריטית הקלה בקולו. או למה הוא יכול להיות כל כך מקסים לאנשים שאכפת לו מהם, אבל השטן בהתגלמותו לכל השאר. או למה, למה, למה הוא עושה את הדברים הכי מתוקים אבל אף פעם לא מודה בכך.

זהו הסיפור שלי על עסקים, סקס ואהבה. תחגרו חגורות, חמודים — זו הולכת להיות נסיעה מטלטלת!

פרק 1

טילי
לפני שישה חודשים
"קיבלת עכשיו צליפת זין! צליפת ז־י־ן!" חברת הילדות הכי טובה שלי, דלייני, אומרת בנשיפה בזמן שהשותפה שלנו לדירה, האדלי, בוהה בי במבט מזועזע ומלא אימה.

אלי, האחות היחידה שלי שנוכחת כאן, מתעדת את התגובות שלנו בתמונות בטלפון הנייד שלה, בדיוק כפי שכל אחות טובה הייתה עושה. רגליה הארוכות מוצגות הלילה, והשיער הבלונדיני־כהה שירשה מאבא שלנו נופל בתלתלים רכים שממסגרים את פניה. היא יפהפייה, גם אם היא מעצבנת.

היא מרימה את הטלפון לעוד צילום, ואני פולטת נהמה נמוכה. "אנ–אני חושבת שאני הולכת להרוג את סלואן."

סלואן! אחותי הצעירה ביותר, סופרת רומנים רומנטיים זוכת פרסים, אשר מאז נישואיה לבעלה מרגל־העל, עברה לכתוב בז'אנר הארוטי. ואני אפילו לא רוצה לחשוב איך היא מגיעה לרעיונות לסיפורים שלה, אבל זה כנראה מסביר את הסיבה בשלה היא עכשיו בהיריון בחודש השישי ונמצאת במנוחה בבית, בזמן שאנחנו במועדון של חשפנים גברים במירטל ביץ' — על פי בקשתה. מחקר, היא קראה לזה.

אני מודעת במעורפל להאדלי שמחטטת בתיק שלה ואז מתקרבת אליי עם בקבוקון ריסוס קטן. "האד'ס, אני אוהבת אותך, אבל אם את עומדת לרסס לי את הפנים בחומר לחיטוי ידיים, אני עשויה לאבד את זה."

"אבל חיידקים," האדלי לוחשת, מביטה מעבר לכתפה כאילו היא עלולה להעליב את החשפן. היא מסדרת את משקפיה אך מורידה את הבקבוקון.

"בבקשה," אני אומרת בנשיפה איטית. "אנחנו יכולות בבקשה ללכת למקום אחר? כל מקום אחר. אני בטוחה שיש לנו מספיק תחמושת בשביל סלואן."

העור שלי מעקצץ כשעיני זרים עדיין צוחקות לכיווני. אני שוקעת עמוק יותר בכיסאי, מייחלת שיבלע אותי כבר בשלמותי. תרגיל אש עכשיו יהיה חלום שמתגשם.

"מי ידע שבולבולים יכולים להסתובב ככה?" דלייני לוחשת. שפתיה הוורודות הבהירות מזכירות לי צמר גפן מתוק כשהיא מלקקת את שוליו המסוכרים של קוקטייל מתוק עד בחילה שזה עתה שאבה פנימה.

צמרמורת בלתי רצונית עוברת בגבי. זה לא הוגן שתקופת הבצורת הארוכה ביותר שלי מאז שהתחלתי לקיים יחסי מין, הסתיימה לפני עשר שניות בגלל טורפדו באורך עשרים וחמישה סנטימטרים שהצליף לא רק בלחי אחת שלי, אלא בשתיהן.

אם היה לי גוון העור של אחיותיי, הייתה לי עכשיו חבורה בצורת זין על הלחי הימנית. הזין הזה כואב. האחוזון הקטן שמהווה את החלק האסייתי־אמריקאי של אימי, מייצג את עצמו בעור השזוף שלי, בעוד אחיותיי כולן בהירות עור כמו אבינו. בהתחשב בכך שלכולנו אימהות שונות, אני מניחה שזה מעיד על הגנים האיריים של אבי, שאנחנו עדיין נראות דומות בצורה מוזרה.

צבע העור שלי הוא חלק מהזהות שלי שתמיד התקשיתי איתו. יש לי את השיער הכהה והמשיי ואת גוון העור החם של אימי, אבל תווי הפנים שלי הם לחלוטין של אבי. צורת העיניים, מבנה העצמות, ואפילו הנטייה והגודל של השיניים שלי תואמים לאחיותיי, שהן כולן העתק מדויק של אבינו. מעולם לא באמת הרגשתי אסייתית או אירית. אני פשוט אני. נטמעת בקלות היכן שאחיותיי וחברותיי היפהפיות נועדו לבלוט. זו בדיוק הסיבה לכך שכולנו היינו בהלם כשבארי השרירי סובב דווקא את הכיסא שלי הרחק מהשולחן עבור הלפ־דאנס המאולתר.

אלי מתקרבת, עוטפת את זרועותיה סביב צווארי וגוררת את שאר הבנות לסלפי משותף. חמשת הסנטימטרים הנוספים שיש לה עליי ניכרים כשהיא מותחת את זרועה כדי לצלם. "כן, בואו נלך! אני במצב רוח לריקודים."

אני בקושי עוצרת גניחה. אני רוצה ללכת הביתה, לזחול למיטה ולצפות ב"איך להיפטר מבחור ב־10 ימים" עד שאירדם, אבל לעולם לא אהרוס להן את הכיף. כשדלייני משמיעה קריאה קטנה של שמחה, אני יודעת שהיא במצב רוח טוב, ואני מהנהנת בהסכמה.

אף אחת מאיתנו לא מכירה את הסביבה, אבל אנחנו יוצאות לרחוב בכל מקרה. אנחנו בטיילת וכנראה נמצא מועדון בכל כיוון שאליו נפנה, אז אני פונה ימינה ומובילה את הדרך. אני אסירת תודה כשפחות מחצי בלוק משם, השיר 'Raise Your Glass' של פינק מסתנן החוצה ממועדון קרוב. אני מחייכת, יודעת שמצאנו את המקום שלנו.

אפילו האדלי עושה ריקוד קטן שגורם לשערה הבלונדיני־תות לקפץ בקוקו האסוף תמיד ביעילות שלה. אז אני מתקדמת קדימה ומגישה למאבטח את תעודת הזהות שלי. הבנות עוקבות אחריי כשאני פותחת את הדלת וממתינה לכל אחת מחברותיי שתיכנס.

שתי פסיעות פנימה, אלי תופסת את ידי, מה שמתחיל תגובת שרשרת. אני תופסת את דלייני, שתופסת את האדלי. הרכבת שלנו, בטור עורפי, דוחפת ומחליקה אל רחבת הריקודים של המועדון המואר בעמעום. קצב המוזיקה רוטט דרך ריאותיי, כמו רעד שאני לא מצליחה לשלוט בו.

כשאני מביטה בחברותיי, אני לא יכולה שלא לחייך. גופן נשאב אל תוך המוזיקה ברגע שאנחנו נכנסות לרחבה הדביקה מהמשקאות שנשפכו. גופינו מתנועעים בקצב השירים, בעוד אורות מהבהבים צובעים את עורנו בכל צבעי הקשת. לא עובר זמן רב עד שהקבוצה שלנו מוקפת על ידי גברים זרים, ובאנחה כבדה, אני צופה בהם מתחלקים לזוגות.

נראה שאני תמיד נשארת כגלגל החמישי. אני חושבת שאני משדרת איזושהי אנרגיה של אל תתעסקו איתי או משהו כזה. אין לי מושג. אבל ביליתי שעות מול המראה בניסיון להבין את זה. אין לי הבעת פנים עוינת מטבעי. אני בדרך כלל חייכנית וידידותית. פשוט נראה שאני... בלתי נראית.

אחרי שנים של תרגול, התרגלתי לזה, אז אני עומדת ומתנועעת במבוכה משום שהאדלי סופרת ראשים. היא יכולה לפגוש את אהבת חייה על רחבת הריקודים, אבל ברגע שהיא לא רואה את כל הראשים שלנו, היא נלחצת. אז במקום להחליק החוצה כדי למצוא שולחן, אני רוקדת לבד ונותנת לה ליהנות מהערב.

כצפוי, אני תופסת את מבטה רגע לאחר מכן. היא שולחת לעברי מבט מודאג, אבל אני מחזירה לה אגודל מורם שטותי ומעמידה פנים שאני רוקדת עם מישהו משמאלי. כשבסופו של דבר היא מסיטה את מבטה, כתפיי צונחות. העור שלי עדיין מעקצץ ממסאג'־הזין שפניי ספגו, ועכשיו האיפור שלי נמס מהחום הכבד שעולה מרחבת הריקודים.

אני מפלסת את דרכי אל האדלי, רוכנת אליה וצורחת כדי להישמע מעל שיר ההיפ־הופ המתנגן. "אני רצה לשירותים. תכף אחזור." היא מהנהנת ונושקת ללחיי, ואז פולטת נשיפה מגעילה ומשרבבת את לשונה בגועל, בבירור נזכרת איפה הלחי שלי הייתה הערב.

זה גורם לי לצחקק בזמן שאני סורקת את הקהל. אני מוצאת את אלי ודלייני ומסמנת להן בידי שאני הולכת לשירותים. שתיהן מהנהנות בשמחה, ואני מתקדמת במהירות לקצה רחבת הריקודים. האנשים זזים ומפנים לי דרך, אבל אף אחד לא באמת שם לב אליי. להיות בלתי נראית זה ברכה וקללה, אני מניחה.

בסופו של דבר, אני מגיעה לדלת עם הסמל המשולש של אישה ונדהמת שאין תור. כשאני דוחפת את הדלת המתנדנדת, אני מבינה למה.

"ברצינות, סיביל. את לא יכולה להמשיך לעשות את זה בכל פעם שאנחנו יוצאות." שתי נשים חולפות על פניי בנשיפות חסרות סבלנות, משאירות מאחוריהן בחורה שנשענת על הכיור, ומסקרה נוזלת במורד פניה.

למה אני תמיד מוצאת את עצמי מתחברת עם הבנות השיכורות?

אני לא מצליחה להתאפק וחוצה את הרצפה המרוצפת בשחור. "את בסדר?" פניי מתעוותות קלות כשאני שואלת. ברור שהיא לא בסדר, אחרת היא לא הייתה כאן בוכה.

"אני—הוא—היא..." שיהוק חומק מפיה לפני שהיא מנסה שוב. "אני חושבת שהארוס שלי בוגד בי. עם... עם חברה שלי." עיניה המבריקות עוקבות אחר שתי הנשים שזה עתה עזבו.

טוב, זה חרא.

"שאלת אותם בנוגע לזה?"

היא מהנהנת. "הוא מכחיש. א—אבל יש לי את התחושה הזאת וגם הודעת טקסט." גופה החטוב מתכווץ כמו בלון עצוב ללא אוויר.

"אוי, מתוקה. אני מצטערת." אני לוקחת חופן טישו ומגישה לה.

"אני לא יודעת מה לעשות," היא מודה, ואני מבינה שהיא לא כל כך שיכורה כפי שחשבתי בהתחלה. היא פגועה. מי היה מאמין עד כמה שני המצבים האלה יכולים להיראות דומים?

"אני לא רוצה להגיד לך מה לעשות, אבל הייתי מקשיבה לאינסטינקטים שלי. אם את מרגישה שמשהו לא בסדר, הוא בדרך כלל כזה. ובכנות? אם הוא בוגד עם חברה שלך, היא לא חברה שלך. את לא חייבת לאף אחד מהם שום דבר."

כתפיה מזדקפות כשהיא מהרהרת במילותיי. "את צודקת. מה את היית עושה?"

זה גורם לצחוק להתגלגל מתוכי. "ובכן, אני רומנטיקנית חסרת תקנה, אבל אני גם אדם שאוהב פרטים. הייתי רוצה הוכחה. הייתי משיגה הוכחה ואז הייתי שורפת את העולם שלהם." הווידוי מפתיע את שתינו, אבל היא מהנהנת בעיניים פעורות בהסכמה. אני משלבת את ידיי ואומרת לה את האמת שלי. "נישואין הם דבר חשוב בעיניי. זו הבטחה שנעשית בין שני אנשים, ואם אחד מהם נכנס אליהם מהסיבות הלא נכונות, הוא עושה צחוק ממשהו שאני שומרת קרוב לליבי. אז, כנראה הייתי פורצת לטלפונים שלהם וחושפת אותם מול כולם. אחר כך, הייתי בוכה. הרבה. אבל בסופו של דבר הייתי מרימה את עצמי כי אני באמת מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את ה'באושר ועושר עד עצם היום הזה' שמחכה לו. אם הבחור הזה הוא לא שלך, אל תבזבזי זמן בבכי בחדרי שירותים. הוא לא ראוי לך, ואת ראויה להרבה יותר טוב."

דלת השירותים נפתחת, ודלייני מחליקה פנימה. כשהיא פונה לבחורה, היא מציעה חיוך אדיב. זו לא הפעם הראשונה שהיא מוצאת אותי יוצרת חברויות בשירותים. היא אומרת שזה כדי שאוכל להסתתר, ואולי זה נכון באופן חלקי, אבל מעולם לא הצלחתי לעזוב מישהו שזקוק לעזרה.

"את צודקת." החברה החדשה שלי נעה מעט מצד לצד. אולי היא כן קצת שתויה. "את מוכנה למופע?"

"אממ... כן?"

היא משתמשת בקצות אצבעותיה כדי לנגב בכעס את המסקרה שמעטרת את לחייה. "יופי. אני עומדת להדליק כאן זיקוקים."

אוי, שיט. "לא התכוונתי ממש עכשיו." אלוהים, מה עשיתי...

הזרה תופסת את זרועותיי בכוח רב יותר משחשבתי שיש לה. "זה היה בלתי נמנע כבר זמן מה. או שאני עומדת לחשוף שני אנשים גרועים, או שאני אתעורר ואבקש סליחה על השטויות שעשיתי כשהייתי שיכורה." היא קורצת, ולסתותיי נשמטות. "תודה. את מדהימה."

שנייה לאחר מכן היא נעלמת, ואני נשארת בוהה בדלייני, שמנידה בראשה לעברי.

"אוסף המעריצים השיכורים שלך הולך וגדל."

אני מגלגלת עיניים ופונה לאחד התאים. "כאחת מתוך ארבע בנות, אני פשוט יודעת איך להתמודד עם רגשות מתפרצים."

בעודי מרחפת מעל אסלה מגעילה במיוחד, אני בקושי מצליחה להחניק גניחת תסכול. הייתי צריכה להישאר בבית הלילה.

כשאני יוצאת מהתא, דלייני נשענת על הכיור ומחכה לי. "יום אחד, תמצאי את נסיך חלומותייך, וזה הולך להיות מסע שלא ייאמן."

"אני יודעת," אני ממלמלת. רגשות מחנק עולים בגרוני, אז אני מכחכחת בזמן שאני שוטפת ידיים. החברות שלי תמיד הצליחו לראות דרכי, כשהן התאמצו מספיק.

"והוא ימצא אותך, האחת שהתחבאה ממנו כל הזמן," היא ממשיכה. "אני יודעת שאת מעדיפה להיות בשוליים, מאחורי הקלעים. להתמזג עם הקהל. אבל את אור גדול שמחכה לזרוח. את יודעת את זה, נכון?"

"אלוהים, דל. כמה שיכורה את?"

היא נאנחת ודוחפת קלות את כתפי. "לא מספיק. ראיתי את הפנים שלך על רחבת הריקודים. אני מצטערת שהרגשת מחוץ לעניינים."

"אני לא..." היא מרימה את גבתה, ואני מוותרת על כל העמדת פנים. "זה לא שהרגשתי מחוץ לעניינים. פשוט לא הרגשתי שאני מתאימה. יש הבדל."

"אני יודעת," היא אומרת, משחילה את זרועה דרך שלי. "מוכנה ללכת הביתה? קייט הדסון ומת'יו מקונוהיי מחכים לנו!"

אני לוחצת את זרועה כשאנחנו יוצאות מהחדר המסריח. אני נזכרת בחברתי השיכורה, מחפשת אותה בקהל ורואה אותה בדיוק דוחפת מסך טלפון לפניה של חברתה.

ליבי נסדק עבור הבחורה שאני אפילו לא מכירה. בגידה בעוצמה כזו מזעזעת אותי עד עמקי נשמתי, ומעולם לא הייתי כה אסירת תודה על החברוּת והנאמנוּת שמגיעות עם שלוש אחיות, בהיעדר הורים להסתמך עליהם, כפי שאני עכשיו. זכיתי בלוטו גם עם האדלי ודלייני. תמיד שמרתי על המעגל שלי קטן לאורך כל חיי. ובעודי צופה בדרמה המתפתחת מולי, אני אסירת תודה גם על כך.

"אלוהים," דלייני לוחשת. "זה הולך לכאוב מחר."

שום מהלומות לא מוטחות. רק מילים שנורות לאוויר, אבל דלייני יודעת טוב מכולם שמילים יכולות לחתוך עמוק יותר מסכין.

"קדימה," אני אומרת, גוררת אותה מאחוריי. "בואי נוודא שיש לה לאן ללכת."

אני לא נוהגת לפתוח את הבית שלי לזרים, אבל אם יש זמן לעשות את זה, זה הרגע. אם אחת החברות שלה באמת שוכבת עם הארוס שלה, אין סיכוי שהחברה האחרת לא ידעה על זה.

האדלי ואלי מצטרפות אלינו שנייה לאחר מכן. "שמענו את זה מידרדר, ועל פי ההבעה שלך, מצאת חברה חדשה?" אלי אומרת.

אני לא במצב רוח להרצאה, אז אני מתעלמת ממנה. "רק תעזרו לי לוודא שהיא בסדר ושיש לה מקום בטוח לישון בו, טוב?"

אלי, שתמיד מוכנה עם תוכנית ומטרה, מחבקת אותי חזק. "הלב הרחב הזה שלך הוא הסיבה לכך שאנחנו אוהבות אותך, אחות. בואי נלך להציל את העלמה במצוקה."

שעתיים לאחר מכן, אני זוחלת למיטה עם קולה של קייט הדסון ברקע. מתברר שהחברה החדשה שלי בכל מקרה תכננה לישון בבית ההורים שלה הלילה, אבל אני לא הצלחתי להשתחרר מהכאב שראיתי בעיניה. לפני שעזבנו את הבר, סיביל ואני החלפנו מספרי טלפון, ואני יודעת שאבדוק לשלומה לעיתים קרובות. אני לא אתן לבגידה שחוותה לכבות אותה.

אני נרדמת רק אחרי שהצלחתי לשכנע את עצמי שהכול קורה מסיבה מסוימת, ושהנסיך שלה עדיין שם בחוץ, מחפש אותה.