הכוכבים לצידנו

אהבה אחרי אובדן * בערה איטית * אם חד הורית * חברים לאוהבים * עבר טראומטי

שמה של טביתה ברייטון הגיע לכותרות כשנחטפה על ידי הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה, הנודע בכינוי השדכן. היא נודעה גם בזכות דבר נוסף – היותה הקורבן היחיד שהוא שחרר אי פעם מרצונו.

כעת, שנתיים מאוחר יותר, היא מוכנה לספר את סיפורה.

באמצעות סדרת ראיונות עם סופרת מקומית, טביתה, האם היחידנית, חווה מחדש כל פרט מצמרר מהטראומה שעברה, רדופה על ידי הזיכרון של אותו אדם שהייתה שבויה בידיו.

כאשר היא מתעמתת עם השדים שלה, היא מוצאת נחמה אצל גייב, הגבר החדש בחייה, שיעשה כל שיידרש כדי למנוע ממנה להישמט בחזרה אל תוך הצללים.

אבל לגייב יש עבר בעייתי משלו, שמאיים למוטט את הקשר השברירי ביניהם. ובדיוק כשטביתה מתחילה להאמין באפשרות של אהבה והתחלה מחדש, עולמה מתהפך שוב.

גייב אומר לה תמיד לא להסתכל מטה, להמשיך לעוף.

אבל אפילו כוכבים נופלים...

The Stars Are On Our Side הוא רומן המשך ל'עדיין פועם' ול'לוטוס', ומציג דמויות אהובות על המעריצים, טביתה וגייב. מ ו מ ל ץ  מאוד לקרוא גם את 'עדיין פועם' וגם את 'לוטוס' לפני שקוראים את הספר הזה, כדי לזכות בחוויית הקריאה האפקטיבית ביותר.

טביתה

פברואר

שלושה חודשים.

זה הזמן שלקח לשבר הכפול במפרק כף ידי להחלים לגמרי. אומרים גם שזהו משך הזמן הטיפוסי של חורף במערב התיכון, על אף שהטמפרטורות הקפואות והשלגים נמשכים לעיתים קרובות עד מאי. זה היה משך הזמן של כל שליש במהלך ההיריון שלי עם בתי, וזה פרק הזמן שנדרש לי לקרוא את כל סדרת הארי פוטר.

זה גם הזמן שלקח לו לרכון ולנשק אותי.

"מה אלה לדעתך?"

השכמות שלנו מונחות על העשב, אנחנו מרימים מבט אל שמי חצות הזרועים באור כוכבים, כשמשב רוח מנסה לגנוב את מחממי האוזניים שלי. פברואר עדיין הופך את אפי לוורוד כשנשימתי נפלטת בעננים לבנים קטנים.

אני מסובבת את ראשי שמאלה ומביטה בגייב, כשהוא מסדר את כובע הצמר שלו. האף שלו ורוד כמו שלי; כך גם הלחיים שלו.

"הכוכבים?" הוא תוהה, ושולח אליי מבט מהיר.

אני מהנהנת.

הוא מושך בכתפיו ופולט נשיפה דמוית ענן רך. "כדורי גז ענקיים, שמה שמחזיק אותם הוא כוח הכבידה שלהם עצמם, אני מניח. זה די מטורף, אם תשאלי אותי."

זיכרונות פולשים לראשי, מוסיפים על הכפור בעצמותיי. פלאשבק אל מרתף טחוב ומעופש ואל החלון הצר שמולי, רחוק מדי מכדי שאוכל להגיע אליו. הכוכבים נהגו להאיר באור זוהר מהצד השני של הזכוכית, קוראים לי לבקש משאלה.

תמיד ביקשתי.

הם אף פעם לא הקשיבו.

אני נאנחת, עוצמת את עיניי ומניחה לעפעפיי להיפקח לאט־לאט. "אני לא אוהבת את הכוכבים," אני מודה. "הם מפחידים אותי."

דבר מגוחך להתוודות עליו, אבל אני מרגישה בטוחה עם גייב. אני יכולה לספר לו כל דבר.

לפני שלושה חודשים, נכנסתי בדלת הבית שלו, כשסוף־סוף הייתי אמיצה מספיק לצאת לדייט הראשון שלי מזה שנתיים כמעט. הייתי בודדה. להיות אם יחידנית זה סוג מיוחד של קושי, משום שמדובר בחוויה הכי יפה, מתגמלת ומטלטלת נפשית שאפשר לבקש, ועם זאת... את בודדה כל כך.

נכנסתי דרך דלת הכניסה לביתו של גייב, מוכנה לדייט עם אחיו החורג.

אבל כל מה שראיתי היה אותו.

אהבה ממבט ראשון היא לא דבר אמיתי — אני יודעת את זה, אבל ללא ספק יש משהו ממבט ראשון. טלטלה, משיכה מגנטית, פעימה חסרה ועולם שמצטמצם, מתמקד אך ורק במרחב שבינך לבין האדם האחר הזה. זה רגע שבו אינטואיציה גוברת על היגיון, ופרפרים פורצים לחיים בתוכך, כנפיהם העדינות מדגדגות את ליבך.

ובמהלך שלושת החודשים האחרונים, גייב ואני הפכנו להיות בלתי נפרדים. לא הייתי קוראת לזה 'יוצאים'. עדיין לא הייתה לנו אפילו נשיקה אמיתית ראשונה. היו התכרבלויות על הספה, אחיזת ידיים, וכמה נשיקות תמימות על הלחיים והשפתיים — אבל האמת היא שאני עדיין מפחדת. לא הייתי מספיק אמיצה כדי לחצות את הקו הזה, משום שבפעם האחרונה שפתחתי את ליבי בפני איש אחר, האיש הזה מת.

זו לא הייתה תאונה מוזרה.

זו לא הייתה מחלה.

הוא נרצח.

ממש לנגד עיניי.

גייב שולף אותי ממחשבותיי על העבר ומושיט לי את ידו. "את לא צריכה לפחד מהכוכבים, טַב'ס," הוא אומר לי בעדינות.

אני בולעת את רוקי ומטה את ראשי לעבר השמיים.

אני חיה עם הרבה פחד. יותר מדי. אני מפחדת מגברים עם עיניים כהות וקו שיער נסוג, מפחדת לעצום את עיניי בלילה, מפחדת לאבד את האנשים שאני אוהבת, מפחדת שלא אהיה אימא ראויה... אפילו מפחדת מהכוכבים.

אני מפחדת מהלילה, מהצללים שרוקדים סביב פינות חשוכות, ומידיים בשרניות שלופתות אותי וגוזלות ממני את מעט האור שנותר לי.

אני מפחדת שלעולם לא אמצא את דרכי חזרה אל האישה שהייתי פעם.

אני חוששת שאפילו אם אמצא אותה, אאבד אותה שוב.

"את בוטחת בי?"

שאלתו של גייב גורמת לי להחסיר פעימה כשאני מסתובבת ומביטה בו דרך שמיכת הלילה. ליבי מקרטע, אבל התשובה שלי לא. "כן."

המילה האחת הזאת עושה לו משהו. נשימתו נעצרת ועיניו מזדגגות. הוא ממצמץ תוך כדי הנהון איטי, ומתקרב אליי יותר על העשב. "תעשי משהו בשבילי?"

"בסדר," אני אומרת. "בטח."

"תעצמי עיניים."

אני עוצמת את עיניי, חשכה מתפתלת סביבי כמו רוח רפאים בודדה.

"קחי נשימה עמוקה ודמייני את עצמך עפה."

הטפטוף המוכר של הפחד מחלחל תחת עורי. הוא מנקב את חזי. צורב בגרוני.

אני לא אוהבת לעוף.

אני לא אוהבת את החושך.

אני לא אוהבת את הדברים שאני רואה כשאני עוצמת את עיניי.

גופי מתקשח, הרעד מאיים להפיל אותי.

ואז אני מרגישה את ידיו עליי, מחליקות על זרועותיי, מערסלות את פניי. הנשימה שלו חמה ורכה כמו נוצה המדגדגת את קו הלסת שלי. תחושת השלווה גוברת על החרדה כשאגודליו מלטפים בעדינות את העור שמתחת לאוזניי. אחורה וקדימה. לאט ובעדינות.

"את רואה את הכוכבים?" הוא לוחש.

אני רואה אותם. הם בגדו בי פעם אחת, אז אני עוצמת את עיניי חזק יותר, ומתפללת שהייתי יכולה לא לראות אותם.

"הם עפים איתך. הם ממש לצידך," הוא אומר לי. "רק אל תסתכלי למטה."

ידיי מתרוממות כדי להינעל סביב מפרקי ידיו, רוצה להשתמש בו כעוגן. אני נותנת לתחושת גופו, לחמימות שלו, להתמזג עם אור הכוכבים, עד שכל מה שאני מרגישה זה שאני מוגנת.

אני נותנת לעצמי לעוף.

"הכוכבים לא יתנו לך ליפול." גייב רוכן כדי לנשק בעדינות את קו השיער שלי. שפתיו משתהות כשאגודליו רוקדים על עורי, ואז הוא אומר, "אני לא אתן לך ליפול."

כשעפעפיי נפתחים שוב, פניו נמצאות סנטימטרים מעליי. שתי עיניים ירוקות מרחפות מעל פניי כששערו הבלונדיני־כהה נשמט על מצחו. אני מרימה יד ומסיטה את הפוני הצידה. "תודה," אני אומרת. "זה באמת עוזר."

הוא מחייך לרגע. הוא מחייך עד שהפעימות נמשכות, מתמזגות למשהו כבד יותר, והחיוך הזה מתחיל להתפוגג.

יש חשמל באוויר. מטען חשמלי מהבהב בינינו, ואני מרגישה את החום שנוצר בחזי מטייל לו דרומה. נשימתי נעצרת כששתי ידיי מחליקות על צווארו ומושכות אותו קרוב יותר.

עיניו מקרינות הבנה. משמעות. תשוקה. אני רואה את הגרון שלו זז, את הלסת מתהדקת, ואת מבטו יורד אל פי ונעצר שם.

אנחנו לא מדברים.

אני לא אומרת דבר.

אני מפחדת שרצף של מילים לא־תואמות ייפלט ממני, ושהרגע הזה יוכתם עם הפחדים העמוקים שלי. הדבר היחיד שאני עושה זה למשוך אותו קרוב יותר, עד שעפעפיו מרפרפים ושפתיו נפתחות.

גייב חופן את לחיי ביד אחת, וידו השנייה נשענת לידי על העשב.

ואז הוא רוכן כל הדרך מטה.

הוא מנשק אותי.

בהתחלה זה הססני. קליל כמו נוצה, סקרני. הפיות שלנו נפגשים והשפתיים שלנו נפתחות באותו רגע, ואז לשונו נשלחת החוצה ומלטפת את שפתי התחתונה. אני שואפת שאיפה חדה, גופי מתכרבל אל תוכו. אחיזתי בצווארו מתחזקת עד שציפורניי מתחפרות בעורו, וגניחה נפלטת משנינו. גייב מעביר את לשונו על לשוני, טועם בעדינות, והוא עושה את זה שוב כשפי נפער עוד יותר ומושך אותו קרוב יותר אליי.

הוא זולל אותי.

יבבות נלכדות בגרוני כשפנינו נפגשות, ידיו בשערי, מחממי האוזניים שלי נופלים מראשי. אנחנו מתנשקים ומתנשקים, ורגלי מתפתלת סביב מותניו. לשונו נעה פנימה והחוצה מפי כשהטמפרטורה באוויר נהיית חורכת.

אני מרחפת.

אני נטולת משקל.

אני עפה.

ואז אני צוללת מגובה של שלושת אלפים מטרים באוויר, כשליבי תקוע בגרוני.

ברגע שגייב אוחז במפרקי ידיי ומרים אותם מעל ראשי, הסצנה משתנה. חשכה מזדחלת לתוך נפשי. הגבר שגוהר מעליי הופך להיות חלום הבלהות הגרוע ביותר שלי, צוחק באוזניי כשהוא מחלל אותי, שעה שזרועותיי כבולות מאחורי גבי.

עיניי נפקחות וזה הוא.

המפלצת.

האיש שהרס אותי.

השובֶה שלי.

"יש לך כזה טעם מתוק, חתלתולה," הוא נוהם, מכניס את גופו הגדול בין רגליי ולוקח את מה שמעולם לא נועד בשבילו.

צרחה לכודה במעמקי גרוני.

קירות בטון סוגרים עליי.

ריח של ריקבון וביוב מחלחל לתוך חושיי, ואני מתפתלת ונאבקת ומתחננת.

מתיו.

מתיו מתבונן ממרחק של כמה מטרים, כבול לעמוד משלו. הוא לא יכול לעזור לי. הוא לא יכול לעצור את זה. ועדיין, אני זועקת וקוראת לו.

מתיו.

בבקשה תציל אותי.

מתיו, מתיו... מתיו!

אני שואפת שאיפה חדה כשצליל רחוק מחלחל לאוזניי, מטלטל אותי מכבלים ומפלצות, מהדהוד של צינורות מטפטפים, מלוכלכים.

זה צליל של חנק.

צליל של אימה מוחלטת.

גייב מביט בי כאילו משהו בתוכו קמל הרגע ומת.

אני קופאת.

אני משתנקת.

אני מנערת מעליי את העבר ונזרקת בחזרה אל תוך הרגע הנוכחי.

הרגע שבו גייב מחבק אותי.

מוקיר אותי.

מנשק אותי תחת הכוכבים.

ואני הרגע אמרתי את שמו של גבר אחר.