לילה יווני | ביבוקס

"היא עושה מה?"

בתגובה לפצצה שאחותו הפילה עליו זה עתה, לאונידס סטנהופ פשוט שקע לתוך כיסא המנהלים שניצב מאחורי שולחן הכתיבה הענקי שלו, העשוי מזכוכית, כשבטנו מתהדקת וראשו כבר מתחיל לפעום בתחושה הנוראית והמוכרת הזאת.

"היא מזמינה ציור דיוקן של עצמה," שבה ואמרה דפני ביוונית, ללא שום הבעה, כשהיא מוסיפה לבהות מהחלון החוצה על לונדון שנפרשה תחתם, שטופה באור השמש של סוף חודש מאי. "בעירום. בשביל לאסלו. בתור מתנת יום-הולדת, לדבריה. הוא עומד להיות בן שבעים בשבוע הבא."

"שבעים?"

"אני יודעת," אמרה דפני. "אני רק יכולה לנחש שהוא ממש אוהב בוטוקס. אני לא מבינה למה היא לא יכלה להסתפק בשובר מתנה לכמה טיפולים קוסמטיים נוספים – ולהסתפק בזה."

"זאת גישה ממש מעודנת מדי בשבילה."

לאו עצם את עיניו בזמן שאחותו רטנה בהסכמה, וצבט את גשר אפו למרות שידע בוודאות מוחלטת שזה לא ישפר את הרגשתו. במשך שנים הוא נאלץ לכבות שריפות ולהילחם בסקנדלים שחוללה אימו מאז שהפך לראש המשפחה, אחרי המוות הפתאומי של אביו לפני שתים-עשרה שנים, כשהוא היה בן תשע-עשרה בלבד. חלק מהסקנדלים היו ענקיים, חלקם קטנים, אבל כולם ביחד היו לגמרי מתישים.

האם לא עמד להגיע שום סוף לדרמות שהאישה הזאת מחוללת? היא כבר הייתה כמעט בת שישים. באיזה גיל היא אמורה להיעשות מהוגנת ולהעניק לו קצת מנוחה? לא בעתיד הקרוב, כפי הנראה.

הוא נאנח ונלחם בדחף לחרוק שיניים, ואז התעשת והתאמץ להתמקד בחדשות האחרונות הללו. "חשבתי שהיא ולאסלו בכלל נפרדו."

דפני פנתה מהחלון וניגשה להתיישב מעברו השני של שולחן הכתיבה. "זה היה לפני חודשיים," היא אמרה בהשלמה ושקעה אחורה על ריפוד העור בצבע ויסקי. "הם כבר השלימו מאז. היא אמרה לי שהסקס היה חסר לה."

לאו העווה פנים.

"הדיוקן אמור להיות מוצג בתערוכה של ציירת אנגלייה צעירה ומבטיחה, בגלריית הטייט מודרן. בעוד שבועיים. שלושה ימים לפני החתונה שלי. אתה מסוגל להאמין?"

"לרוע המזל, כן, בהחלט," הוא אמר בהחניקו אנחה של קוצר רוח. "בקלות רבה מדי. היא לגמרי שקועה בעצמה. קשה לי להאמין שהיא בכלל חשבה על סמיכות הזמנים, או על כמה שזה לא ראוי."

"זה יגיע לתקשורת," המשיכה דפני, כשקולה רועד יותר ויותר, ועיניה הכהות מתחילות לבהוק. "עיתוני הרכילות יעשו מזה מטעמים. והצילומים... אלוהים, כולם בחתונה שלנו ידברו על זה וינעצו בה מבטים. כאילו שמה שהיא מתכננת ללבוש לחתונה אינו גרוע מספיק. זאת אומרת, ללבוש לבן. באמת, לא נראה לי שאוכל לעמוד בזה, לאו. אני לא יודעת מה לעשות. איך אנחנו עוצרים את זה? לארי אין שום השפעה ממשית עליה, ואתה יודע מה אימא חושבת עליו. הוא התחנן בפניה לפחות לדחות את זה בכמה שבועות, אבל היא אמרה שהיא לא נשמעת לפקודות של סתם מלצר, וניתקה לו את הטלפון בפנים.

"אני יכול לתאר לעצמי," הוא רטן ולסתו התהדקה.

"אז אתה יכול לעשות משהו בנוגע לזה?"

כמובן הוא יכול. פתרון בעיות וטיפול באנשים מהווים חלק גדול ממה שהוא עושה, הן כמנכ"ל של אימפריית הבנקאות והספנות של סטנהופ קאליס והן כאח הגדול, האחראי והמגונן של שבט גדול ואהוב.

אבל חשוב מכך, הוא בהחלט יעשה משהו, כי אפילו אם הוא לא היה את שני הדברים הללו, בשום פנים הוא לא היה יכול להתעלם מהמצוקה שנשמעה בקול של אחותו. הדמעות והכאב שהיא ניסתה לכבוש פילחו את חזהו כמו סכין, וגל לוהט של כעס מתוסכל עלה וגאה בתוכו.

דפני נאלצה להתגבר על כל כך הרבה כדי להגיע לרגע הזה. לפני שמונה שנים, בגיל ארבע-עשרה, היא אובחנה כחולה בלוקמיה קשה. בהמשך היא בילתה בבתי חולים יותר מאשר מחוץ להם. היא נאלצה לקבל עירויי דם ולהילחם בזיהומים. היא עברה סבבים רבים של כימותרפיה והקרנות וסבלה מתופעות לוואי נוראיות שנלוות לזה. הפרוגנוזה הראשונית שלה לא הייתה טובה, ולמרות זאת היא מעולם לא איבדה את האופטימיות. היא חייכה גם ברגעים הקשים ביותר.

וכך, למרות שבסופו של דבר היא גברה על כל הסיכונים והייתה נקייה מהמחלה כבר שלוש שנים, עם תחזית חיובית ככל שניתן לבקש, ולמרות שבשום פנים הוא לא היה מסוגל להבין את העניין שנקרא אהבה רומנטית, עם כל הרגשות המחרידים וכל הכאוס שחייבים כפי הנראה להתלוות אליה, לאו לא התכוון לתת לשום דבר להאפיל על היום שאיש לא חשב בכלל שהיא תזכה לחוות.

"תשאירי לי את זה."