תקווה חדשה 1 - תקוות לב שבורה

תיכון * הוא הציל אותה * הזדמנות שנייה

קונור לדג'ר

עברתי לתיכון יוקרתי ופרטי רק כדי שאוכל  להגיע לאן־בי־איי, וזה יותר מסתם הגשמת חלום עבורי, זאת הדרך היחידה להוציא אותי ואת אבא שלי ממעגל העוני. אני ממוקד רק בכדורסל עד שאני פוגש את אווה, השכנה שלי. הרושם הראשוני שלי ממנה הוא שהיא בחורה מתנשאת, אבל מהר מאוד אני מגלה שיש בה הרבה יותר. אווה דיאז זקוקה להצלה ואני עומד להיות הבחור שיציל אותה, גם אם היא לא יודעת את זה עדיין.

אווה דיאז

העתיד שלי מבטיח עד יום הולדתי החמישה־עשר. כשכל בני גילי מתעסקים בבניית העתיד שלהם, אני מתעסקת בלעשות הכול כדי שאימא שלי תמשיך לחיות. החיים שלי הם בלגן אחד גדול ואז קונור נכנס אליהם. הוא אופטימי ועקשן, נחוש להתקרב אליי. הוא חושב שהוא יכול להציל אותי, אבל אין שום דבר ששחקן כדורסל מצליח יכול לעשות כדי לשנות את הגורל שלי.

תקוות לב שבורה מאת סופרת רבי המכר ג'יי מקלין הוא רומן עכשווי ומיוחד על גבר שיודע בדיוק מה הוא רוצה בחיים שלו, ועל אישה שוויתרה על החלומות שלה עד שפגשה אותו.

זה הספר הראשון בדואט תקווה חדשה. ספרים נוספים של הסופרת שראו אור בהוצאת אדל וזכו להצלחה עצומה: סדרת האחים פרסטון: לוקאס, ליאו ולוגן.

פרולוג

את שותה את הבירה הראשונה שלך במסיבת המדורה הראשונה שלך, לובשת סווטשירט שנתן לך בחור שאת דלוקה עליו כבר חודשים. הוא מניח את ידו סביב המותניים שלך, מושך אותך קרוב אליו ואז הוא מרכין את ראשו ולוחש על צווארך, "את יפה, אווה."

זה יום ההולדת החמישה־עשר שלך והעולם פרוש לרגלייך. את צופה בלהבות האש, צופה בגחלים, צפה אל קיום חדש וחושבת לעצמך 'אלה החיים'. הטלפון שלך מצלצל ואת שולפת אותו מהכיס האחורי שלך. הבחור מנשק אותך בצוואר ואת לוגמת עוד לגימה, עינייך נעצמות ממגע שפתיו על עורך.

הטלפון מצלצל שוב. ושוב.

את מתעלמת ממנו בכל פעם.

בכל פעם ופעם.

אתם עוברים לחלק האחורי של הטנדר, הידיים שלך בתוך שערו, הידיים שלו על השדיים שלך, ואת שיכורה מתשוקה, מסטולית מהחיים.

החיים האלה. החיים המושלמים האלה.

השעה שלוש לפנות בוקר כשאת כושלת הביתה, שיכורה והוזה. האבא החורג שלך שרוע על הספה בסלון, מנורה בודדת מטילה עליו צללים, הצללים היחידים של הלילה.

"התקשרתי אלייך," הוא אומר. את מסוחררת לגמרי מכדי שיהיה לך אכפת. "זאת אימא שלך."

בגיל חמש־עשרה ויום את יושבת עם האבא החורג שלך באותו סלון שבו הוא חיכה לך כל הלילה. לילה הפך ליום, והפעם את לא מביטה בדלת, מחכה. לא. את מביטה בטלפון ומחכה.

בגיל חמש־עשרה ויומיים מגיעה השיחה, ולא את או האבא החורג שלך ישנתם אפילו רגע. אחיך החורג בדרכו הביתה מטקסס, ואת פוכרת את ידייך זו בזו. מחכה.

בגיל חמש־עשרה ושלושה ימים את מגלה שהמצב גרוע כל־כך, עד שהם מוותרים על גרמניה ומביאים את אימא שלך היישר הביתה, אלייך, אל המשפחה שלה.

בגיל חמש־עשרה וארבעה ימים אחיך החורג מגיע הביתה ואת מחפשת אצלו אומץ ומוצאת אותו בעיניו, באופן שבו הוא אוחז בידך בזמן שלא נותר לך דבר לעשות מלבד לחכות.

בגיל חמש־עשרה וחמישה ימים את טסה לוושינגטון הבירה ורואה את אימא שלך לראשונה זה חמישה חודשים.

המילים האחרונות שהיא אמרה לך היו 'תיזהרי'. היא חייכה אלייך כמו שאימהות מחייכות אל הילדים שלהן, ואת החבאת את הכאב ואת הפחד בחזך, החלפת את החולשה באומץ וחייכת אליה חיוך משלך.

בגיל חמש־עשרה ושישה ימים את מנסה לחפש את החיוך ההוא על פניה בזמן שאת יושבת ליד מיטת בית החולים שלה, אבל את לא מוצאת אותו. את לא יכולה למצוא אותו כי מחצית מפניה אינן, וגם מחצית מזרועה.

רימון, הם אמרו לך.

בגיל חמש־עשרה ושבעה ימים את אומרת לעצמך, "אלה החיים." ונדרשו שבעה ימים בלבד כדי שתביני עד כמה הם בלתי מושלמים.

1

קונור
לברון ג'יימס גדל בעוני נורא, עם אם יחידנית ואפס פריווילגיות. אף אחד לא שמע על בית הספר התיכון שלו לפני שהוא הופיע עם שלושה מחבריו והשתלט על הליגה.

בגיל שמונה־עשרה, כשהיה בכיתה י"ב, עבר היישר מהתיכון לליגה המקצוענית וגויס בדראפט על ידי 'קליבלנד קאוולירז'. החוזה הראשון שלו היה על סך שמונה־עשר נקודה שמונה מיליון דולר לארבע שנים. 'נייקי' הציעה לו יותר ממאה מיליון דולר בחוזים מחוץ למגרש, וזה היה עוד לפני שהוא שיחק שנייה אחת על מגרש כדורסל מקצועני. אם מדברים על משהו שמשנה משחק.

מובן שאני ממש לא לברון ג'יימס.

אף אחד הוא לא לברון ג'יימס.

מלבד העובדה שגדלתי אצל הורה יחידני, להשוות את עצמי ללברון זה יהיה כמו לרדוף אחר קשתות בענן.

וגם, לברון לא היה צריך להחליף בית ספר בכיתה י"ב מתוך תקווה קלושה שמישהו ישים לב אליו.

אני הולך על שביל הגישה בפעם המיליון, זיעה פורצת מכל נקבובית בגופי, וממצמץ כדי לנער את העייפות מהנהיגה כל הלילה. אבא עומד על הרמפה של המשאית שממנה אנחנו פורקים את הקופסאות האחרונות שהצלחנו לדחוס לתוכה. אחרי זה אנחנו צריכים רק לפרוק את כל הרהיטים. כיף. אני מרים קופסה גדולה וכבדה ושואל, "לאן?"

"מה כתוב על הקופסה?" אבא נושף בכעס. קשה לו יותר ממני. אני משפיל מבט אל הקופסה, אל מה שכתוב עליה בכתב ידו. "כתוב עליה 'איפשהו'," אני אומר ומגלגל עיניים.

הוא צוחק. "זה כנראה היה כשהתחלתי לצאת מדעתי. אם רק היה מישהו שיעזור לי לארוז."

אני מושך בכתפיי. "הייתי עסוק." עצלן.

"פשוט שים את זה בסלון ונעבור על זה אחר כך. אני צריך ללכת."

"לאן?" אני עוצר בחצי הדרך אל הבית ומביט במשאית ואז בו. "מי יעזור לי לפרוק את הרהיטים?"

"תסחב עכשיו רק את הדברים הקטנים. אחזור בעוד כמה שעות."

זיעה נוטפת לתוך עיניי. "כמה שעות?" אני מוריד את הקופסה, משתמש בשולי החולצה שלי כדי לנגב את עיניי ואז מחפש צינור כדי שאוכל להטביע את עצמי.

אולי אני אפילו לא צריך את המים. אני יכול להשתמש רק ברחמים העצמיים שלי. יש לי הרבה מאלה, זה בטוח. אני שולח מבט אל אבא, שמתקשה לפתוח את דלת החזית בכף רגלו כשהוא נושא שתי קופסאות.

שיט. אני צריך לבלוע את הקושי שלי ולהפסיק להתלונן. הוא ויתר על הרבה יותר ממני. מלבד זאת, הוא כאן בשבילי וזאת סיבה מספקת. אני ממהר להחזיק את הדלת פתוחה ואז מורח על פניי את החיוך החם ביותר שאני מצליח לגייס. "אל תדאג, אבא. קח את הזמן. אני אדאג לזה."

"אל תגזים עם זה, קונור. רק את הדברים הקטנים."

כשהוא הולך, הדבר הראשון שאני עושה זה לנסות להרים ספה תלת־מושבית בכוחות עצמי. אני כזה ילד דפוק, אף פעם לא מקשיב למה שאומרים לי.

"אתה צריך עזרה?" בחור קורא מאחוריי וממהר להרים את הקצה השני של הספה לפני שהיא נופלת מהרמפה של המשאית. "חשבתי שאתה יכול להרים את זה לבד," הוא עוקץ.

הייתי מתרגז מדבריו אם הוא לא היה צוחק כשהוא אומר אותם. מלבד זאת, הבחור ענק. אם לשאקיל אוניל היה בן אבוד, זה היה הוא, אז כנראה מוטב שלא אתחיל כאן ברגל שמאל. "ככל הנראה," אני ממלמל.

בזכותו אנחנו מכניסים את הספה לסלון תוך שתי דקות. "היי, גבר. תודה על זה." אני מרים את אגרופי לכיף כשאנחנו יוצאים מהבית.

"זה שום דבר."

אני מצפה שהוא יעזוב, ילך אל המקום שממנו בא, אבל הוא פשוט חוזר למשאית, מטפס פנימה ויוצא עם מזרן. "גבר, באמת, אתה לא חייב לעזור."

הוא קופץ למטה ואז מרים את המזרן על גבו כאילו זה אוויר. "אין לי שום דבר אחר לעשות כרגע."

"אני לא יכול, כאילו, לשלם לך... או משהו כזה."

הוא מניד בראשו. "גבר, פשוט תסתום." ואז הוא מסמן בראשו לעבר שאר הדברים שבמשאית. "אבל אני לא מתכוון לעשות את זה לבד."

"כן."

שעה אחר כך, המשאית ריקה ואני כולי שטוף זיעה, וכך גם טרוור, שאת שמו גיליתי רק לפני דקה. "הייתי מציע לך משהו לשתות," אני אומר, סוגר את דלתות המשאית, "אבל אין לנו כלום."

הוא מביט לעבר הבית שלי. "יש לכם מיזוג אוויר?"

אני מהנהן. "אני מניח שכן."

הוא טופח על זרועי. "תפעיל אותו. אני תכף חוזר."

דקה אחר כך מיזוג האוויר פועל בסלון, והוא חוזר עם שתי בירות ומושיט לי אחת. אני לוקח אותה בלי לחשוב פעמיים, לוגם מחצית ממנה בבת אחת בזמן שהוא מתרווח לו על הספה, הרגליים שלו על הקופסה שעליה רשום 'איפשהו'.

"אני גר לידכם, אגב."

אני מתיישב על שולחן הכתיבה מולו. "תיארתי לעצמי. היי, אני לא יודע איך להודות לך. אבא שלי היה צריך ללכת, ואתה הופעת בדיוק בזמן הנכון. או בזמן הלא נכון, מבחינתך, אני מניח."

הוא צוחק. קולו עמוק ונמוך כשהוא אומר, "לא הייתי מציע לעזור אם לא הייתי רוצה."

"טוב, אז תודה שוב."

הוא מרים את פחית הבירה שלו בברכה ומביט סביב החדר. "אז אתה כאן עם ההורים שלך?"

"רק אבא שלי."

"זה הוא שעולה עכשיו במדרגות המרפסת?"

אני מביט דרך החלון מאחוריי, וכן... אני נזכר מאוחר מדי בבירה שבידי. זה הדבר הראשון שאבא קולט כשהוא נכנס אל הבית. הדבר השני הוא טרוור. "זה טרוור," אני אומר לאבא, קם ומנסה להסתיר את פחית הבירה מאחורי גבי. "הוא גר לידנו."

אבא מכחכח בגרונו ולוקח ממני את הפחית. "נעים לפגוש אותך, טרוור. ואני מניח שהבן שלי לא הזכיר שהוא קטין."

"אוי, טעות שלי." טרוור קם ולוחץ את ידו של אבא. "למען האמת, לא שאלתי."

אבא פשוט מהנהן, נהנה מהבירה הקרה כקרח שפעם קראתי לה שלי. "אתה עזרת לו להכניס את כל הרהיטים פנימה?"

"כן, אדוני."

אבא פותח את ארנקו. אני מתכווץ קצת מבחוץ, והרבה מבפנים. אבא מנסה להושיט לו שטר של עשרים, אבל טרוור תוחב את ידיו לכיסיו ומסרב.

"זה בסדר, אדוני. פשוט ראיתי אותו מנסה להרים משהו ששוקל יותר משנינו יחד ולא רציתי שהוא יפצע את עצמו, אתה יודע?"

"טוב, תודה רבה. אני מעריך את זה."

טרוור מביט בי. "קטין, הא?"

אני מהנהן, פניי מתלהטות מבושה.

"תיכון?"

"כן."

"תיכון 'וסט'?"

"לא. אקדמיית 'סנט לוק'."

עיניו של טרוור מתרחבות. "באמת? זה התיכון שלי." הוא מביט במהירות סביב הקירות המתקלפים של הבית השכור שלנו, שכולל שני חדרי שינה וחדר אמבטיה אחד, ועל כל החפצים שלנו, ומתמקד כמה שניות בחולצתו הממוסגרת של לארי בירד. כשעיניו פוגשות שוב את עיניי, הוא מגחך. "תן לי לנחש. מלגת כדורסל?"

"כן," אבא ואני עונים בו־זמנית.

"אתה משחק?" אבא שואל.

טרוור משפיל מבט. "פוטבול. טוב, שיחקתי פעם. כבר לא כל־כך."

"אתה בקולג'?" אבא שואל, ואני מתאפק מלומר 'אלוהים אדירים, אבא! תסתום, אתה כזה מביך!'.

"לא," טרוור אומר, "אני עובד עכשיו במשרה מלאה. יש לי עסק משלי." הוא שולף כרטיס מארנקו ומוסר אותו לאבא. "חשמלאי. אם אתה צריך משהו, המספר שלי כאן."

"בהחלט," אבא מכריז.

טרוור מחייך אל שנינו. "היה כיף, אבל אני צריך ללכת. מקווה שתסתדרו כאן."

"שוב תודה," אני אומר.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לקחת — " אבא אומר.

טרוור מרים את ידו, כבר בחצי הדרך אל הדלת. "אני בסדר."

"טוב, אם אתה לא מוכן לקחת כסף, אולי תבוא בהמשך השבוע? אכין לנו סטייקים על האש."

טרוור נעצר כשידו על הדלת ומסתובב אלינו, מחייך מאוזן לאוזן. "טוב, זאת הצעה שאי אפשר לסרב לה." שנייה אחר כך הוא נעלם, צעדיו כבדים על המרפסת.

אבא מחכה עד שהוא יהיה מחוץ לטווח שמיעה ואז אומר, "ילד טוב."

"כן."

"גם הבירה טובה."

אני מהדק את שפתיי זו אל זו.

הוא צוחק. "תבוא איתי?"

"לאן?"

הוא מניח את פחית הבירה על קופסה שכתוב עליה 'ראשן קטן' ויוצא החוצה. אני הולך אחריו ורואה מפלצת מתכת על ארבעה גלגלים.

"אז?" אבא שואל, עיניו קרועות לרווחה. הוא מחכה. לא לוקח לפנים שלו זמן רב לעבור מהמבט הרגיל שלו של 'עייף מדי', 'עובד יותר מדי', 'יותר מדי מאבקים יום־יומיים' לחיוך גדול. כל מה שנדרש זה רטט של השפתיים, מראית עין של חיוך. "היא מוצאת חן בעיניך?"

הוא שואל את השאלה הנכונה כי ברצינות, האם היא מוצאת חן בעיניי?

לא. המכונית היא חתיכת זבל. כבר עברה מזמן את המועד שבו היה צריך לזרוק אותה. חבוטה עד מוות, ואז החזירו אותה לחיים רק כדי ששוב תהפוך לחבוטה.

חלודה מכסה את רוב הגג שלה, העשוי שני חלקים. ידיות הדלתות הוחלפו במשהו שלדעתי הם קולבי בגדים. השמשה האחורית, טוב, אין שום שמשה אחורית. רק פלסטיק שחור במקומה, אז...

שוב, האם היא מוצאת חן בעיניי?

פאק, לא.

האם אני מעריך אותה? בטח שכן. "אבא, אתה רציני?" החיוך שלי תואם עכשיו את החיוך שלו. "לא היית חייב. זאת אומרת, לא היית צריך. קשה גם ככה עם המעבר — "

"קונור," הוא קוטע אותי, מהסה אותי ביד אחת בעוד אצבע ידו האחרת עוברת לאורך מכסה המנוע המלוכלך של המכונית, "זה התפקיד שלי להחליט מה קשה מדי ומה לא." כתפיו עולות כשהוא נושם עמוק ומתמקד בפס הנקי שיצר עכשיו.

כשמבטו פוגש שוב במבטי, אני יכול לראות את התשישות בעיניו. הוא שחוק. גמור. הוא מנסה לכסות על זה באותו חיוך שהחזיק על פניו, אבל אני רואה איך החיוך הזה גווע. לאט. בבירור.

אני בוחן את המכונית יותר מקרוב, או לפחות מעמיד פנים שאני עושה זאת משום שהמוח שלי נמצא במקום אחר, פועל בהילוך סרק, מריץ כל תסריט אפשרי של העתיד שמחכה לי.

ואפילו לא של כל העתיד שלי. רק של מחר.

היום הראשון של כיתה י"ב הוא מבהיל בשביל כל אחד, אבל היום הראשון כילד החדש בבית ספר חדש מלא בילדים עשירים שאני בטוח שמסוגלים להריח מקילומטר ילד עני שהגיע על מלגה? כן, מחר הולך להיות מדכא. ואם אגיע במכונית הזאת? זה הולך להיות גיהינום.

אבל אין מצב שאגיד את זה לאבא, או למישהו אחר. האמת היא שאין לי מישהו אחר. שבע מאות וחמישים קילומטרים מפרידים בין טלהאסי, פלורידה, לשמלד, צפון קרוליינה, אבל מבחינתם של חבריי וחברי קבוצתי שנמצאים שם, יכולתי באותה המידה לעבור למאדים. בשנייה שבה החלו להתפשט שמועות על כך שאני עובר כדי לתת סיכוי טוב יותר לחלומות שלי, ההזמנות ושיחות הטלפון פסקו. רגע אחד הייתי הגיבור של הקבוצה וברגע הבא קיבלתי רצף של הודעות שאמרו 'לך תזדיין, בוגד'.

איזו תקופה לחיות בה.

אני אוחז בידית המאולתרת ומושך, מתכווץ מצליל המתכת השורטת מתכת.

"היא תשתפר. אני לא חושב שהשתמשו בה בזמן האחרון," אבא אומר, בועט בצמיג. הצלחת נפרדת מהגלגל ונופלת על האדמה בתנועה סיבובית, ואני מביט בה, מרגיש את הצחוק הולך ונבנה בחזי. אני סוגר את פי בניסיון לבלום אותו משום שהדבר האחרון שאני רוצה זה להעליב אותו.

הצחוק שלו מתחיל נמוך, ממקום כלשהו עמוק בתוכו, וכעבור רגע הוא צוחק בהיסטריה, סוג כזה של צחוק מהבטן, שגורם לי לעשות את אותו הדבר.

"אלוהים אדירים, זאת חתיכת זבל," הוא ממלמל, מנסה להתאפס.

"לא נכון," אני מבטיח לו. כן נכון.

"לפחות ככה תצליח להגיע לבית הספר ולמשחקים בזמן. הכול בשביל המטרה הסופית, נכון?"

אני מהנהן. 'המטרה הסופית' היא מה שאנחנו מכנים בשם התוכנית לעתיד שלי. אקדמיית 'סנט לוק' היא השלב הראשון. הסוכן שלי, רוס, הציע את המעבר, ואבא ואני הסכמנו כבר בשלב מוקדם שמה שרוס אומר, נעשה, והוא אומר 'לסמוך על התהליך', אז... אני סומך על התהליך.

רוס ארגן את הכול. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבוא, לשחק כדורסל, לשמור על ציונים טובים, והוא יוודא שאני אתקבל לקולג' ברמה הגבוהה ביותר, מאלה שמשתייכים לליגת הקולג'ים הטובה ביותר בארה"ב.

ארבע שנים.

אני מסיים את הלימודים.

הולך לאן־בי־איי.

המטרה הושגה.

רוס לא סוכן גדול מספיק בשביל החלק השלישי בתוכנית, אבל אבא נחוש בעניין, ובמובן מסוים, גם אני. ספורטאי מקצועני יכול לעמוד בדרישות הפיזיות רק תקופה מסוימת. מלבד זאת, פציעה אחת עלולה לשים סוף לכול, ואז מה?

אני תופס את המפתחות שאבא משליך לעברי.

"אתה צריך להסיע אותי בחזרה אל המכונית שלי."

"מה? אתה לא מפחד שזה יהרוס לך את המוניטין אם יראו אותך נוסע בתוך הדבר הזה?" אני מתבדח.

"ילד," הוא מתבדח, פותח את דלת הנוסע, "אני מסתובב איתך וזה הרס לי את המוניטין כבר מזמן."