הג'נטלמן הדרומי שלי

בוס ועובדת * הפכים נמשכים * עיירה דרומית קטנה

אף אחד לא מופתע יותר ממני מהכימיה המטורפת ביני לבין גרייסון מונטגומרי, הבוס החדש שלי. אני נשמה חופשייה עם תשוקה לעיצוב, וגרייסון הוא איש עסקים יהיר בחליפה. גרייסון הוא אגו־מניאק רציני, אנחנו מתווכחים על חוזים ועל עלויות כל היום, אבל מאחורי דלתות סגורות, הגוף מדבר בשפה שאין לה מילים. הסידור חסר המחויבות בינינו מתאים לי לגמרי, עד שאני מתעוררת בוקר אחד עם בחילות שאני חושבת שהם בגלל הנגאובר נוראי... רק שזה ממש לא בחילות כתוצאה משתייה מרובה.

אין לי שום ציפיות מגרייסון ואני מבהירה לו את זה, אבל כשהוא דורש להיות מעורב בחיים שיצרנו בטעות, אני מתחילה לראות צד אחר שלו, צד שהוא יותר ג'נטלמני מאשר מנוול. האם אני משוגעת לחשוב שאנחנו יכולים להיות משפחה? או שאולי לגרום לי להתאהב בו זה רק עוד אחד מהמהלכים שלו להשגת שליטה?

הג'נטלמן הדרומי שלי מאת סופרת רבי המכר ג'סיקה פיטרסון הוא ספר על בחורה שמוצאת את עצמה על מסלול חיים לגמרי לא צפוי, עם גבר לגמרי לא צפוי.

ג'סיקה, שמתגוררת בשרלוט, צפון קרוליינה, כתבה שלושים ספרים עד היום ומיטיבה לתאר בספריה את הקסם המיוחד של הדרום.

הסיפור מבוסס על דמויות מתוך הספר 'השחקן הדרומי שלי', אך יכול להיקרא כספר בודד.

ג'וליה

הטירה הייתה עצומה. מאיימת. בדיוק כמו הסקוטי שעמד מול שרלוט באולם הגדול, עיניו הכהות והמסתוריות משוטטות על הגוף שלה כאילו הייתה הרכוש שלו.

הוא היה ברון חסר מוסר. רוצח, אם השמועות בלונדון היו נכונות. הוא היה גם בעלה החדש.

הלורד שילב את זרועותיו על החזה בגודל חבית שלו. הוא היה לבוש אך ורק בחולצה ללא שרוולים ובחצאית סקוטית. הוא עמד בגבו אל האש שפצפצה באח והאירה את קווי המתאר של כתפיו הרחבות.

עיניו ננעלו על עיניה. יהירות. קצת... להוטות. שרלוט זקפה את כתפיה והתכוננה לקרב.

"את מבינה את התפקיד שלך כאשתי, כן?" הוא שאל.

היא הנהנה קלות. "אני אמורה לספק לך יורש."

"נתחיל הלילה. לכי להתכונן."

ואז הוא הסתובב ויצא למסדרון. צעדיו הדהדו בחלל העצום והריק. גבר אחד, משרת? חדרן? ירה לעבר שרלוט מבט אוהד לפני שמיהר בעקבות האדון שלו.

היא רעדה, אך הצליחה להשאיר את הגב זקוף. היא לא תתכווץ בפחד, אפילו אם תהיה חייבת לשכב עם הבהמה הזאת הלילה.

זה היה עניין עסקי, לא יותר מזה, הזכירה לעצמה. הוא היה זקוק ליורש, היא הייתה זקוקה לביטחון, ולא היה מקום בטוח יותר מהטירה הזאת ברמות הסקוטיות.

זה מה שהרחיק את המפלצות של העולם.

אבל מה לגבי המפלצות ששכנו בין הקירות האלה? מי יגן עליה מפניהן?

היא תצטרך לבצע את התפקיד הזה בעצמה.

אני מחנה מול האסם ולוחצת על הכפתור במערכת הסטריאו ברכב, מכבה את הספר המוקלט, 'ההרפתקה שלי עם הפוחז'. זה הספר השלישי בסדרת הרומנים ההיסטוריים של החברה שלי, אוליביה, ועד כה זה תענוג טהור.

תמיד אהבתי רומנים. למעשה, אני אוהבת אותם כל־כך, שאני מלמדת שיעור עליהם באוניברסיטת צ'רלסטון. לאחרונה אני באובססיה על הז'אנר. רומנים רומנטיים הם בדיוק הנחמה שהייתי זקוקה לה לאחר מותו של אבי בשנה שעברה. אימי מתה שנתיים לפני כן. אני מתגעגעת להוריי יותר מכפי שאני יכולה לבטא במילים, והרומנים תמיד גורמים לי להרגיש לבד פחות. הם מעניקים לי תקווה.

אני יוצאת מהרכב ומבחינה ב'יוקון' גדולה ומבריקה החונה לידי. הדבר הזה נראה כאילו הוא יכול לאכול את ה'מיני קופר' שלי כחטיף. הכול בו צורח אגרסיביות, מהגלגלים הענקיים ועד גריל הכרום העצום.

הרכב בטח שייך למישהו מאחת מקרנות ההון־סיכון שמסייעות כלכלית לחוות רוג'רס, פרויקט עיצוב הפנים החדש שלי. עשיתי את התואר שלי באוניברסיטת ניו יורק, כך שנתקלתי בטיפוסים האלה של עולם הבנקאות. כולם עם חליפות מחויטות ואלגנטיות וצורך יומרני לבזבז כמויות מזעזעות של כסף.

לפי המכונית המצועצעת, הבחור הזה לא שונה. כן, אני פרופסורית לרומנטיקה, אז אני מכירה היטב את הסכנה בשפיטת ספר לפי הכריכה שלו. אני לא מתכוונת ליפול לאותה מלכודת, אבל ברצינות, כמה גדול, מבריק ומצופה כרום הרכב שלך צריך להיות?

אני בוחנת את האסם המט ליפול שמולי. המבנה בבלגן אטומי, מהצבע האדום המתקלף ועד לחורים שבגג. והוא גם מקסים לגמרי, מלא אופי והרבה היסטוריה שמתלווה אליו, אני מתארת לעצמי. טונות של פוטנציאל. בדיוק מסוג הפרויקטים שאני אוהבת, נכס היסטורי שאוכל לשפץ עם טוויסט מודרני. חלל שעליו אוכל להטביע את החותם שלי.

בהכשרתי אני פרופסורית לספרות של המאה העשרים (ורומנים!). הייתי מאוהבת באידאלים ובסגנון החיים הבוהמייני של גדולי הסופרים מאז שאני זוכרת את עצמי. בזמני הפנוי אני לוקחת על עצמי פרויקטים נבחרים של עיצוב פנים. אבא שלי היה ארכיטקט ושנינו חלקנו תשוקה לכל הדברים הקשורים לעיצוב. לעבוד על פרויקטים כאלה זו הדרך שלי להשאיר את אבא קרוב לליבי.

הסכמתי לפרויקט המסוים הזה כי לוק, הבעלים, הוא החבר של גרייסי, החברה הכי טובה שלי. הוא אהב את עבודת העיצוב שלי בבית הקפה שלה במרכז העיר, 'הולי סיטי רוסטרז'. אני הייתי הבחירה הראשונה שלו לעצב את שוק האיכרים ואת החנות שהוא מתכנן לבנות פה, בחווה שלו, באי וודמלו. הוא מגדל ירקות טריים ומשובחים וטוחן את הגריסים הכי טעימים באזור, ומתכנן למכור אותם באסם הזה.

לפני שזה יקרה, אנחנו צריכים להעניק למקום מתיחת פנים משמעותית. פה נכנסים אנשי הקרן הון־סיכון לתמונה. הם יספקו את הכסף, ואני אדאג לצד היצירתי של הדברים.

דלת האסם, התלויה על צירי מתכת חלודים, פתוחה. אני תולה את תיק הבד על זרועי ונכנסת, ורואה את לוק עם עוד גבר עומדים באמצע החלל הפתוח. כרגיל, אני מאחרת בכמה דקות.

"היי, ג'וליה!" לוק אומר, מעלה לעברי חיוך לפני שהוא מושך אותי לחיבוק. "מה שלומך?"

"בסדר גמור," אני עונה ומחייכת. אחד הדברים הכי אהובים עליי בלוק זה המבטא הדרומי הכבד שלו. הוא אותנטי ומקסים, ואני בהחלט מבינה למה הוא משפיע על גרייסי כל־כך. "מתרגשת להתחיל פה, לוק. הנכס שלך מהמם."

הוא זז לאחור ודוחף ידיים לכיסי מכנסי הג'ינס הדהויים שלו, מהנהן בגאווה. "תודה. גרייסי ואני עובדים קשה כדי להעניק לו צורה."

העור שלי מעקצץ במודעות מוזרה וחמה. החום מהמבט של הגבר האחר, אני קולטת. אני מסובבת את הראש ומוצאת זוג עיניים כחולות כקרח מעוטרות בריסים ארוכים וכהים נעולות על פניי.

"אתם מכירים זה את זה, נכון?" לוק אומר. "ג'וליה, זה גרייסון מונטגומרי."

"התכתבנו במיילים," אני עונה, "אבל לא ממש נפגשנו."

גרייסון ואחיו פורד הם החברים המייסדים של קרן הון־סיכון פה בצ'רלסטון. הם מגייסים כסף פרטי כדי להשקיע בסצנת האירוח הפורחת בעיר. מסעדות, ברים, בתי קפה כמו של גרייסי, שווקים, מלונות — 'מונטגומרי פרטנרס' מעורבים בכל דבר. עבדתי איתם בעבר, כשהם עזרו לגרייסי להגשים את החלום שלה להרחיב את 'הולי סיטי רוסטרז'. פורד היה איש הקשר שלי בפרויקט ההוא, אף פעם לא ראיתי את גרייסון פנים מול פנים.

"גרייסון מונטגומרי," הגבר אומר, מושיט יד.

אני לוחצת אותה בנחישות. היא עצומה וחמה ועוטפת את שלי. "אני ג'וליה לסיטר. אין לי שם חברה מהודר, אבל אני פה כדי לעצב את החנות החדשה של לוק."

אחיזתו של גרייסון נחושה. לא מספיק כדי להכאיב, רק מספיק כדי לגרום לדופק שלי לזנק. והעובדה שהוא חתיך ברמות לא עוזרת במיוחד. הוא גבוה, כהה, התגלמות החתיכות. שיער חום מסורק בקפידה עם שביל באמצע. זיפים מתוחזקים באותה צורה קפדנית, מגולחים קרוב מאוד ללסת המרובעת שלו. עיניים מהפנטות וכתפיים של סופרמן שנמתחות בתוך ז'קט החליפה המעוצב. גרייסון לבוש במה שאני קוראת לו חליפת כוח של גבר דרומי. נעלי 'גוצ'י'. חולצה מעוצבת עם צווארון ועניבה של 'פרגמו'. חגורה מבריקה מעור תנין, שעל אבזם הכסף שלה חרוטות ראשי התיבות של שמו. לא שונה כל־כך מאותם טיפוסים בנקאיים יהירים שהכרתי בניו יורק.

אני בכפכפי פלטפורמה ובשמלה ארוכה ופרחונית. שערי בלגן מקורזל ופרוע הודות ללחות הקבועה של צ'רלסטון. ערמה של צמידים לא תואמים על זרוע אחת, ותיק בד עם הלוגו 'חדר משלך' של ווירג'יניה וולף תלוי על האחרת.

גרייסון עדיין מסתכל עליי. מה קורה פה, תחרות נעיצת מבטים או משהו?

"אז את המעצבת שחרגה בחמישה־עשר אלף דולר מהתקציב בפרויקט של 'הולי סיטי רוסטרז'," הוא אומר. "זה לא יקרה פה. אני אפקח אישית על כל פרט, עד למטר האחרון של הדלפק, מובן?"

אני לא יודעת אם לצחוק או להגיב בתשובה עוקצנית ומתחכמת. אני הולכת על התגובה העוקצנית. "אתה מתכוון לפרויקט שהופיע בכל הפרסומים המקומיים והארציים? זה שזכה בפרס יוקרתי לעיצוב? שעולה ברשתות החברתיות לעיתים קרובות כל־כך, שהוביל לעלייה מטורפת כל־כך בקונים, שגרייסי ג'קסון שוקלת לפתוח עוד סניף של 'הולי סיטי רוסטרז'? אתה מדבר על הפרויקט ההוא, גרייסון?" אני שונאת את השם שלו. כמו של סנוב בפנימייה פרטית.

הוא מטה את ראשו. הקרח שבעיניו נוצץ מסקרנות. מחום. כאילו עוררתי את הסקרנות שלו ועצבנתי אותו, בו־זמנית.

"על זה בדיוק אני מדבר, ג'וליה."

המילים שלו נוטפות מבטא של ג'נטלמן דרומי. חשמל מפלח לי את עמוד השדרה. נראה שאני אוהבת לשמוע אותו אומר את השם שלי בקול מהדהד ועמוק. "אז ראית ממקור ראשון למה עבודה איכותית ומקצועית וחומרים על־זמניים חשובים. חשוב שנשמר את ההיסטוריה של מקומות כמו זה," אני מנופפת לחלל הפנימי והמעופש של האסם, "כדי שנשמר גם את הסיפורים שלהם."

גרייסון משחרר סוף־סוף את ידי.

"זה חשוב שנרוויח מזה, נקודה. אף אחד לא יתייחס בכלל לסיפורים האלה שלך אם העסק מתחת לקו האדום עוד לפני שהוא נפתח. יש לנו תקציב ואת תדבקי בו. אני רוצה לראות את חוות רוג'רס מצליחה בדיוק כמוך, ג'וליה."

עיניו רושפות. הומור? כמעט כאילו הוא יודע כמה אני אוהבת לשמוע אותו אומר את השם שלי.

או־קיי, הבחור הזה נפוח מחשיבות עצמית, אין ספק. אבל ככל הנראה, הוא גם חכם. חכם וחד. חשמל מפצפץ בינינו כשאני מחזיקה במבטו. הוא מתנשא מעליי, גבוה בלפחות שלושים סנטימטרים ממני ורחב פי שניים. "אלה לא הסיפורים שלי," אני אומרת, "הם שייכים לכולם. והעסק הזה ישקע אם לא נבדיל אותו מאחרים באזור, ואת זה נעשה כשניצור לא רק שוק חקלאים, אלא יעד שיש לו כבוד אמיתי להיסטוריה."

"רווח," הוא אומר, משלב את זרועותיו.

"שימור." אני משלבת זרועות כמוהו רק כדי לעצבן אותו. "הזמן והכסף הנוספים תמיד שווים את זה בטווח הארוך."

המבט שלו זז לזרועותיי. "מתי בפעם האחרונה הסתכלת על דוח רווח והפסד?"

"מתי בפעם האחרונה החמדנות שלך לא מצצה את החיים ממבנה היסטורי יקר ערך?"

"ג'וליה, זה אסם." הוא מסתכל על לוק. "בלי להעליב. אבל בואו לא נשכח שנמכור גריסים ותוצרים אורגניים פה. זה לא ה'הרודס'."

"לא, זה לא. זה אסם שאני מתכוונת להפוך לשוק איכרים ולמקום המפגש הכי מפורסם בדרום," אני עונה ופוסעת צעד קדימה.

"אנחנו," הוא מתקן אותי. הוא לא זז קדימה, אבל הוא כן רוכן קדימה לעברי. מספיק כדי שאראה את הסומק הוורוד מזדחל במעלה צווארו. "אנחנו נעשה את זה. מאיפה את חושבת שהכסף לעבודה הזאת מגיע?"

"אם נעשה את השיפוץ נכון, נוכל להשכיר את האסם לאירועים — חתונות, ארוחות ערב מיוחדות, קונצרטים. זה נראה בלגן עכשיו, אבל אם היה לך דמיון כלשהו, היית יכול לראות את האפשרויות." אני לא מציינת שכבר סגרתי חתונה בחלל הזה. אוליביה והארוס שלה, אלי, אמרו שישמחו לערוך את קבלת הפנים שלהם פה.

עיניו של גרייסון מרפרפות מטה, ואז עולות בחזרה. "יש לי הרבה דמיון."

אני בספק. "למה אתה מעורב כל־כך לפתע?" אני שואלת, "לא היית בסביבה בפרויקט של 'הולי סיטי רוסטרז'."

"פשוט מאוד. ניהלנו עוד שישה פרויקטים אז, לכן פורד ניהל את הפרויקט של 'הולי סיטי רוסטרז'. אני אהיה איש הקשר שלך בפרויקט הזה. אני יכול להתערב ולתפוס פיקוד בעת הצורך."

"אני בטוחה. אפילו שאני בספק שזו תהיה חוויה מספקת לכל המעורבים כמו שאתה חושב שהיא תהיה."

"זה מה שאני עושה לפרנסתי."

"מתנשא?"

הוא מגחך. "מספק." אני קולטת ניחוח מהאפטרשייב שלו. מעושן. ברגמוט, אולי? "אני טוב מאוד בזה."

"אתה יודע שכשאתה משלם לאנשים להגיד לך את הדברים האלה זה לא נחשב, נכון?"

"למעשה, ג'וליה, רוב האנשים משלמים לי. ממש ככה. גייסתי מאה ושבעים וחמישה מיליון דולר ממשקיעים רק השנה."

שיט, הוא טוב בזה. בוויכוחים. בעקיצות. בלהשוויץ כמה כסף יש לו. יהיר כל־כך. אבל לעזאזל, החיוך השחצן הזה שלו מרושע לגמרי. הפרופסור לספרות שבי מעריכה נבל טוב. גבר עם סיפור.

חמימות נקוות בין רגליי כשאני חושבת על השימוש החוזר והמכוון שלו בשם שלי. כאילו הוא מתאמן עליו, מנסה להגיד אותו בדיוק כמו שצריך כדי שכשהוא ינהם 'ג'וליה' וימשוך בשערי באגרוף שלו כשיחדור אליי מאחור בכוח, אגמור רק מהצליל המחוספס.

אני ממצמצת. זו הייתה חתיכת פנטזיה מפורטת. היא מוצאת חן בעיניי. יותר מדי.

לא הזדיינתי כבר... וואו, כבר שישה חודשים? אולי בגלל זה אני מרוגשת כל־כך לפתע. היו לי זיונים קבועים במשך תקופה, אבל ברגע שהם נמאסו לא היה לי חשק לצאת לדייטים או לפגוש אנשים חדשים. לא אחרי שאיבדתי את מה שנותר מהמשפחה שלי.

עכשיו אני מרגישה את אותו עקצוץ של עניין שוב וזה פשוט מושלם, לאור העובדה שהבחור הזה הוא הבוס החדש שלי, גם אם זמני.

אה, ומניאק. וממש לא הטיפוס שלי. אני בדרך כלל הולכת על בחורים אינטלקטואלים, בוהמיינים, נשמות חופשיות כמוני, ועדיף עם מבטא זר וחיבה לשירה.

"חבר'ה, בבקשה." לוק פוסע קדימה ומרים את ידיו. "בבקשה, אל תכריחו אותי לקרוא לרשויות."

גרייסון ממצמץ, מכבה את החום ואת ההומור בעיניו באותה המהירות שבה הופיעו. הבטן שלי צונחת. הוא מרים את הזרוע ובודק מה השעה ב'רולקס' העצום שעל מפרק כף ידו.

"יש לי עוד פגישה. יש לכם את התקציב ואת לוחות הזמנים. ג'וליה, בבקשה תגיבי למייל ששלחתי לך הבוקר. המשקיעים שלי מצפים לקבל את תוכניות העיצוב החדש של האסם."

ללא מבט נוסף לעברי הוא יוצא מהאסם כאילו הוא לא יכול לחכות עוד רגע עד שיעזוב. הוא חם וקר. כן, יש שם בהחלט סיפור, אחד שאני לפתע סקרנית לדעת אותו.

לוק שורק שריקה שקטה לצידי. "את יכולה להחזיר למקום את אקדחי הדו־קרב עכשיו." הוא יורה לעברי מבט. "את בסדר?"

"אני בסדר גמור. הבחור הזה פשוט..." חצוף. בוטה. מרתק. "שמוק רציני."

"אני לא חולק עלייך, אבל עשיתי את המחקר שלי, והוא הכי טוב שיש. רק תבטיחי לי שהפרויקט הזה לא יסתיים ברצח, בסדר? קשה לי להחליט בין שימור ורווח, אבל אני יודע שרצח בהחלט לא מועיל לעסקים."

אני מחייכת ודוחפת אותו בעזרת הכתף שלי. "מבטיחה. בדיוק כמו שאני מבטיחה להגשים את החלום שלך למקום הזה."

"גם את הכי טובה שיש," הוא אומר. "ואם יש מישהו שלא ייתן לגרייסון להתעמר בו, זו את."

"זו המחמאה הכי טובה בעולם. תודה."

"תודה על העזרה שלך. נתראה מאוחר יותר, ג'וליה."

"נתראה."

בנסיעה הביתה אני מקשיבה ל'ההרפתקה שלי עם הפוחז'.

קאלום לא ציפה ליותר מדי מהכלה שלו. הוא בהחלט לא ציפה למצוא אותה מחכה לו בחולצה שקופה, כשהיא נראית עדינה, שברירית ומגרה כל־כך, שהדם שלו שאג. היא ישבה ליד האח בחדרה עם ספר ביד. כשכחכח בגרונו, מכריז על כניסתו, היא סובבה את ראשה ופגשה במבטו. לא היה שום דבר שברירי במבט שבאותן עיניים כחולות. הן היו כפלדה. נחושות. אמיצות.

היא הורידה את הספר שלה ונעמדה, מצמידה את הבד לגופה. הפטמות שלה היו בליטות זקורות וקשות, וברורות ביותר דרך החולצה הדקה. באותה השנייה עמד לו, חזק כל־כך שזה כאב. זה עצבן אותו. "את מתגרה בי?" הוא נהם.

החוצפנית הקטנה אפילו לא מצמצה. "זו לא המטרה?"

"את לא פוחדת?" הוא יצא מהצללים לתוך האור של האש. היא לא נרתעה. בקושי הזיזה שריר. לא התגובה הרגילה לנוכחות שלו שהוא היה רגיל.

"אנחנו מתכוונים להמשיך לשאול זה את זה שאלות שלא מצריכות תשובה?"

הוא לא יחייך. הוא לא. "את צריכה לפחד," הוא אמר.

"אני לא." עיניה רשפו. "תעניש אותי על זה?"

הוא יעניש אותה ועוד איך. יעניש אותה בכך שיגרום לה להיות חרמנית ומשתוקקת כמו שהוא היה. יעניש אותה בכך שיגרום לה לרעוד ולגנוח, בכך שיגרום לה להכניס את איברו לפיה כשהיא על הברכיים.

קאלום הושיט יד ואחז בשד שלה. הנשימה שלה נתקעה כשהעביר את האגודל על הפטמה שלה. "אעניש בהחלט," הוא אמר. הוא אסף את החולצה באגרופו והרים אותה מעל ראשה.

הרשף שבעיניה בער חזק יותר.

וואו. אין כמו דינמיקה כוחנית במשחק מקדים כדי לגרום לי להתחרמן ולהשתוקק.

רק כשאני מושיטה יד אל בין רגליי מאוחר יותר בלילה, במיטה, אני לא מדמיינת שזה קאלום, הסקוטי הכועס, שנוגע בי. אני מדמיינת שזה גרייסון, היזם השחצן מהקרן הון־סיכון. הוא יגיד את השם שלי. ימשוך לי בשיער.

ואז הוא יגרום לי לגמור.