החולמות 2 - רודפת בצע

כשהבוס שלך מציע להפוך לארוס המזויף שלך, יותר מדי דברים עלולים להשתבש.

ללוטי פורסט, עוזרת בית בימים ומלצרית בלילות, יש מטרה אחת בלבד – לשמור על מקומות העבודה שלה.
בתור האפוטרופסית היחידה של אחותה הקטנה, היא יודעת שמספיקה טעות אחת כדי ששירותי הרווחה יתערבו, והיא לא מוכנה לתת להם שום סיבה לקחת אותה ממנה.
לכן, כשאוליבר הרדינג, הדוכס מבקינגהאם, מתחיל לגלות בה עניין, היא עושה הכול כדי לשמור על מרחק.
הוא הבוס שלה, ולהיכנס איתו למערכת יחסים זה רעיון רע. רע מאוד.

ובכל זאת, הוא לא מוכן לוותר.

אוליבר הרדינג הוא גבר עשיר, מצליח ונאה שרגיל שנשים נופלות לרגליו, אבל יש אישה אחת שהוא לא מצליח להוציא מהמחשבות – לוטי. עוזרת הבית השקטה, שמתחמקת ממנו כמו מאש, תופסת כל מקום פנוי בראש שלו, והוא מתכוון לעשות כל מה שהוא יכול כדי שהיא תהיה שלו.
אבל ללוטי אין כלום מלבד סודות, ואוליבר כבר נכווה מסודות בעבר.
כשהמשפחה שלו מחליטה להעמיד את הקשר ביניהם למבחן, שניהם נכשלים. ולזכות בה בחזרה עלול להיות קשה יותר משחשב.  

לכל מי שאוהבת את הגברים המגוננים, הבחורות המתריסות – והמתח הבוער שביניהם, רודפת בצע הוא רומן ממכר על סודות, תשוקה והבחירה להילחם על אהבה גם כשהכול נראה אבוד.

ליפול על התחת

לוטי

אנשים עשירים הם משונים.

הם גרים בבתים ענקיים, עם יותר מדי חדרי שינה ויותר מדי חדרי שירותים. זאת אומרת, בבית הזה, היחס בין מספר חדרי השירותים למספר האנשים היה חמישה לאחד.

זה מגוחך, אבל מעולם לא התלוננתי. שיהיו מוזרים כמה שהם רוצים אם זה אומר שארוויח שכר הוגן — אנשים עשירים אולי אהבו שיש להם מגוון רחב של חדרי שירותים לבחור ביניהם, אבל הם ממש לא אהבו לנקות אותם.

וכאן אני נכנסתי לתמונה. רק שביום המסוים ההוא הייתה לי בעיה קטנה בעבודה שלי כמנקה בבתים של עשירים. בעיה בדמות ילדה בת שמונה, קטנה ורזה, שסבלה מכאב בטן ולא רצתה ללכת לבית הספר.

ממש לפני שפנינו מעבר לפינה אל הרובע שבו עמדו בתים של עשירים, לחצתי בעדינות את ידה הקטנה והתכופפתי מולה.

ליבי נחמץ כשראיתי דמעה זולגת על הלחי שלה. היא הייתה כולה מכורבלת בתוך מעיל נפוח, לבושה בפיג'מה שלה מתחתיו ואחזה בקית', פוני הצעצוע הרך שלה שהיה זקוק מאוד לכביסה.

"אוקיי, חיפושית," אמרתי, מחיתי בזהירות את הדמעה והנחתי את ידיי על כתפיה הקטנות. "את זוכרת מה שסיכמנו, כן? זה יהיה כמו משחק מחבואים. רק שהפעם את תצטרכי להתחבא במשך הרבה זמן. עדיין נשאר לך קצת לקרוא בספר שלך, נכון?"

היילי הנהנה לעברי, ועיניה החומות הגדולות נראו רציניות בתוך פניה הקטנטנות והמנומשות.

נאנחתי והלב שלי נצבט. היילי עברה מספיק. אם היה לה כאב בטן, הגיע לה לבלות איתי יום בבית, מכורבלת על הספה עם משקה חם — ולא להתרוצץ בלונדון הקפואה ולהיאלץ להסתתר בתוך בית מפחיד וענקי של איזה איש עשיר בזמן שאני מנקה את השירותים.

אבל ידעתי שכאב הבטן של היילי היה קשור יותר למידת השנאה שלה לבית הספר מאשר למשהו אחר, ולא התכוונתי לסכן את העבודה הזאת. האריסטוקרטים המסוימים האלה שילמו הרבה מעבר למצופה, ופשוט לא יכולתי להרשות לעצמי שהם יחשבו שאני לא אחראית או לא אמינה.

אפילו אם יכולתי להרשות לעצמי לוותר על שעות העבודה של היום, ולא יכולתי, הסיכון לאבד את העבודה הזאת היה גדול מדי.

כבר היינו על הקצה, ממש נואשות, ולא הייתה שום רשת ביטחון — לא להיילי ולא לי.

מעולם לא הייתה לנו.

"הכנסתי הרבה חטיפים לתיק שלך — כל מה שאת אוהבת, וגם תרמוס עם תה חם, אבל אם את מרגישה שאת עומדת להקיא, אולי עדיף שתחכי ותאכלי בבית."

בבקשה, בבקשה, אלוהים, אל תיתן לה להקיא בבית ההוא. הייתי שם כשמעצבת הפנים הגיעה בשבוע שעבר. האישה המליצה על שזלונג במחיר של ארבעת אלפים פאונד.

אם כורסה מוזרה וארוכה במיוחד שמיועדת לאדם אחד עלתה ארבעת אלפים פאונד, אז על אסון הקאה של ילדה בת שמונה יידרשו לי שנים לשלם.

"מה שלום הבטן שלך?"

היילי קימטה את אפה המנומש והיד שלה התרוממה כדי לעשות תנועה של ככה־ככה.

שוב נאנחתי.

"תשתמשי במילים שלך, חיפושית," הזכרתי לה בעדינות. היא השפילה מבט אל המדרכה ובעטה בחתיכת חצץ במגף הרך שלה. שנאתי את זה שאני צריכה להאיץ בה, אבל חששתי שאם לא אגרום לה לדבר, לפחות איתי, מיתרי הקול שלה יתנוונו מחוסר שימוש.

"אני בסדר," היא אמרה בקול חלש כל כך עד שהוא כמעט נבלע ברעשי העיר סביבנו, למרות העובדה שהיינו ברחוב לונדוני שקט יותר.

אנשים עשירים גרו ברחובות השקטים ומלאי הצמחייה של לונדון.

צפירות האוטובוסים, העשן ממפלטי המכוניות, צמיגים חורקים וצעקות — כל אלו נועדו לנו, בני התמותה הפחות נעלים.

"אני לא אקיא. אני מבטיחה." היא מלמלה חלושות.

האף שלי התחיל לצרוב, ומשכתי אותה לחיבוק חזק בעודי מוחצת את קית' הפוני בינינו. מצמצתי במהירות ועצרתי את הדמעות.

השתדלתי לעולם לא לבכות מול היילי אם יכולתי לשלוט בזה. היא הייתה צריכה להאמין שאני חזקה ואמינה. מספיק אנשים מבוגרים בחייה, שלא היו מסוגלים להתמודד, אכזבו אותה.

לא רציתי שהיא תחשוב שגם אני אאכזב אותה.

ברגע שהייתי בטוחה שצינורות הדמעות שלי חזרו להיות תחת שליטה, פסעתי לאחור כדי לקום. אחזתי שוב בידה של היילי, זקפתי כתפיים ונכנסתי לרובע בקינגהאם.

רובע בקינגהאם, ששכן בלב ליבה של שכונת קנסינגטון היוקרתית, היה יפהפה. הבניינים הגדולים והמעוטרים הקיפו גינה פרטית קטנה ששכנה במרכזו, וכדי להשתמש בפיסת האדמה המוקפת גדר הזאת הייתם צריכים להיות תושבי המקום.

זה לא היה דומה בכלל לשטח הציבורי שמעבר לפינה ליד בלוק הדירות שלנו. כאן היו יותר ורדים מטופחים ועצים בוגרים, ופחות מחטים משומשות, קטעי דשא שרופים, פחיות בירה והומלסים.

עדיין לא גייסתי את האומץ לבקש מפתח כדי לאכול שם את ארוחת הצהריים שלי, והגבלתי את עצמי להצצות משתוקקות מעבר לגדר.

זה היה כמו נווה מדבר קטן של טבע, ממש באמצע לונדון. אפילו רק להביט בגינה מבחוץ עזר לי להזין את הנפש.

היילי קפאה מחוץ לבית בקינגהאם המרשים, ואני העפתי מבט לעבר עיניה הקרועות לרווחה ופיה הפעור.

"הוא ענקי," היא לחשה, והפקת המילים עצמה העידה על ההלם שלה. "חשבתי שאמרת שהם לא משפחת מלוכה."

"לא, חיפושית," אמרתי ומשכתי אותה בכיוון כניסת צוות העובדים. ככל שנהיה יותר זמן כאן בחוץ, כך יגבר הסיכוי שניתפס. "את מתכוונת לארמון בקינגהאם. בית בקינגהאם הוא משהו אחר."

מה שלא אמרתי לה זה שהאנשים שגרו בבית בקינגהאם לא היו רחוקים כל כך בסדר הירושה. הדוכס היה בערך במקום השלושים וחמישה בפעם האחרונה שחיפשתי אותו בגוגל.

נרעדתי מהמחשבה על הדוכס. האובססיה שלי אליו כבר יצאה מכלל שליטה. אבל אני מאתגרת כל נקבה בעלת דם אדום לעבוד בשביל מישהו כזה ולא לעשות עליו קצת סטוקינג באינטרנט.

הגבר הזה היה מושך באופן כמעט לא אנושי. יפהפה ועוצמתי — מולטי מיליארדר, אם להאמין לוויקיפדיה, ממש פאקינג בן מלוכה. ונוסף לכול היה לו הומור יבש שהתחרה אפילו בשלי, ושלי היה מהסוג המדברי. לא שהוא אי פעם חלק איתי את ההומור שלו. הוא בקושי הסתכל עליי. הייתי חלק מצוות הבית, מה שהפך אותי למעשה לבלתי נראית עבור יצור דמוי אל כמו הדוכס מבקינגהאם.

אבל היו כמה פעמים שבהן כן הרגשתי שרואים אותי. בשבוע שעבר רוקנתי את הפח בפינת המטבח בדיוק כשהדוכס והגיס המלחיץ שלו, בלייק, נכנסו פנימה והתעלמו ממני, כרגיל. הם דיברו על הפגישות שהיו קבועות להם באותו אחר הצהריים, אבל אז בלייק אמר, "אני מצטער, איש זקן," המבטא הפלצני שלו הדהד בחלל, "אבל זה פשוט לא יתאים. אתה יכול לנסות להשחיל את זה פנימה, אבל זה יכאב באופן לא ייאמן לכולם."

ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל זה היה מפתה מדי. אז לפני שהצלחתי לרסן את עצמי, מלמלתי בשקט, "זה מה שהיא אמרה."

הבעיה הייתה שלמרות שבעבר נהגתי לקלל כמו מלח, הצלחתי ללמד את עצמי לא לעשות זאת אחרי שהיילי באה לגור איתי, אבל להשאיר בדיחת 'זה מה שהיא אמרה' מושלמת כזאת תלויה באוויר... זה היה כבר יותר מדי בשבילי.

נשכתי את השפה וקיוויתי שאף אחד מהם לא שמע אותי. צוות העובדים היה אמור להיות בלתי נראה ככל האפשר, ממש כמו גמדוני הבית בהארי פוטר.

ניסיתי לצאת במהירות, אבל כשהסתובבתי והעפתי מבט לעבר הדוכס, הוא היה קרוב יותר משחשבתי, ומבטו הכחול שתל אותי במקומי.

היה ברור שבלייק לא שמע, תודה לאל, והוא המשיך לקשקש על איזה משהו שטותי אחר, לגמרי לא מודע לכך שגיסו נועץ בי מבט, או שאני קיימת בכלל.

אבל הדוכס לא הפסיק לבהות בי, ואני לא הצלחתי לזוז.

בסופו של דבר, הגבות שלו זינקו למעלה ופיו הסקסי התעקל בצד אחד, ואני נשבעת שכמעט התעלפתי מגל של תשוקה ממש באותו רגע במטבח כשהחזקתי ביד שקית זבל שהריחה כמו הקארי מאתמול בלילה.

ואז, ככה פתאום, הרגע עבר. הוא החזיר את מבטו אל בלייק, ואני שאפתי חמצן שהיה נחוץ לי מאוד אחרי שעצרתי את הנשימה לאורך כל הדו־שיח נטול המילים הזה.

כשמיהרתי לצאת מהמטבח, הפרצוף שלי התלהט ממבוכה.

למה הייתי צריכה למשוך תשומת לב? זאת אומרת, אם רציתי למשוך את תשומת ליבו של הדוכס, עדיף שלא הייתי עושה זאת בזמן שאני לובשת טייטס וטי־שירט עם צווארון קרוע שהכריזה על ההערצה שלי ללהקת טייק דאט, כששערי אסוף בפקעת כאילו אני איזה אננס מגוחך בעודי אוחזת בשקית זבל מסריחה.

ובכל מקרה, למשוך את תשומת הלב של המעסיק שלך כשאת בתפקיד כמו שלי זה אף פעם לא דבר טוב.

משרת הניקיון האחרונה שהייתה לי הוכיחה את זה כשהבעל, שעד לאותה נקודה חשבתי שהוא די נחמד, התחיל לפלוש למרחב האישי שלי. במשך זמן מה חשבתי שאני פרנואידית או רגישה מדי, עד ליום שבו הוא תפס לי את התחת.

זה היה הרגע שבו חילופי עקיצות ידידותיות עם מעבידים נפסקו אצלי, וזו הייתה אחת הסיבות לכך שעכשיו השפלתי את הראש למטה, אפילו אם המחשבה על כך שהדוכס יתפוס לי את התחת — או כל חלק אחר שלי — גרמה לי סחרחורת.

הגבר הזה היה חלום רטוב מהלך.

אני אמורה לדעת את זה, מאחר שהחלומות שלי היו מלאים בו.

זו הייתה עוד תוצאה של העובדה שעקבתי אחריו באינטרנט בלילות ונרדמתי עם חלומות שבהם הוא קרא לי להיכנס אל המשרד החשוב הזה שלו, משרד שכולו מחופה בעץ כהה ומשדר כסף ישן, הסיר מהראש שלי את הצעיף שכרכתי מסביב לשיער, הצמיד את שפתיו אל שפתיי וכופף אותי על השולחן העתיק בן אלף השנים שלו.

אה, ההשלכות של דמיון פעיל מדי בשילוב עם תסכול של חיי מין בלתי קיימים.

בחיים שלי לא היה מקום לגברים גבוהים עם עיניים כחולות בוערות וגוף שרירי, שלובשים חליפות מושלמות ומתהדרים בזקן מעוצב.

הייתי צריכה להתמקד בהישרדות.

בכל אופן, התקרית עם הסולם לפני כמה שבועות לימדה אותי שלדוכס — בשונה מהמעסיק הקודם שלי שחשב שאי אפשר לעמוד בפניי — כנראה הייתה אלרגיה מוחלטת אליי. ולמרות שזה היה מביך בטירוף, המצב הזה היה ממש בסדר מבחינתי. לפחות ככה אמרתי לעצמי.

האינטראקציה היחידה שהרשיתי לעצמי לקיים איתו עכשיו הייתה דרך משחק יומי של שחמט. לא שישבנו לשחק יחד — ערכת השחמט תמיד הייתה מונחת בחוץ בחדר המנוחה, ובכל פעם שניקיתי את החדר שבו היא הייתה ממוקמת, ביצעתי את המהלך שלי. ביום הבא תמיד חיכה לי מהלך נגדי. עד עכשיו, ניצחתי בשלושה משחקים והפסדתי בשניים.

היילי ואני עברנו במהירות דרך המטבח. למרבה המזל, צוות הקייטרינג עדיין לא הגיע בשעה המוקדמת הזאת.

או שהאנשים העשירים כאן הכינו לעצמם ארוחת בוקר, או שהם שמחו להתקיים על קפה חזק ממכונת הקפה המפוארת שלהם עד לשעת הצהריים. חשדתי שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

מיהרתי ללכת לאורך המסדרון הארוך אל הדלתות הכפולות של חדר ההסבה. זה לא היה חדר שיושבים בו, כשמדובר באנשים האלה. לא, אצלם אלה היו חדרי הסבה וחדרי מנוחה. היו שם הרבה משני הסוגים האלה. למרבה הייאוש, בחדר המנוחה הקטן ביותר היה יותר מטר רבוע מאשר בכל הדירה שלנו.

חמקתי פנימה וגררתי את היילי איתי אל גרם המדרגות הספירלי שבפינת החדר הגדול בעל התקרות הגבוהות. במרכזו של החלל הענקי ניצבו כורסאות שונות וספות רקומות שנראו לא נוחות, בצידו האחד אח רחבה ובצד השני חלונות גדולים שמהם נשקף נוף אל הגנים.

"כאן למעלה," לחשתי להיילי וסימנתי לה לעלות ראשונה. גרם המדרגות היה תלול, ואני הייתי ידועה כבחורה מגושמת. חשבתי לעצמי שאם היא תיפול, אני מעדיפה שהיא תנחת עליי, ואם אני עומדת ליפול על התחת, אני מעדיפה לא להפיל אותה למטה איתי.

בקומת הביניים היו שורות של כונניות ספרים ושולחן ביליארד ניצב באמצע.

מאחר שכונניות הספרים היו מלאות בעיקר באנציקלופדיות, שהודות לאינטרנט כבר לא היו רלוונטיות זה שנים, לא חשבתי שמישהו שיחק שם ביליארד מאז תחילת המאה התשע־עשרה. קיוויתי שהיילי לא תתגלה אם היא תהיה כאן.

היא התכרבלה לתוך פינה עם הכריות שהבאתי איתי בדרך למעלה, ועטפה בזרועותיה את קית' לאחר שעזרתי לה לפשוט את המעיל והנחתי אותו מעליה כמו שמיכה.

"הצלחנו," לחשתי וניסיתי להישמע נרגשת כדי לא לחשוף את ההקלה החדה שחשתי באמת. "זה היה כיף, נכון? המשימה הסודית הושלמה."

רציתי שהיילי תחשוב שכל העניין הוא קצת משחק ושהיא לא תדאג יותר מדי. הבעיה הייתה שהיא יצור קטן וחד הבחנה, בדיוק כמוני.

שתינו היינו מסוגלות לקרוא אנשים ואווירה בדייקנות כמעט על־טבעית. העובדת הסוציאלית כינתה את זה 'ערנות יתר'.

ככל הנראה, זה היה נפוץ אצל אנשים עם רקע כמו שלנו.

היילי הייתה מסוגלת לקלוט סימן קל שבקלים של מתח בכתפיי ואת הדאגה שבעיניי. החיוך הזוהר והמזויף שלי לא הוליך אותה שולל.

ידי נצמדה אל מרכז החזה שלי לפני שהצמדתי אותה אל מרכז החזה של היילי. זה היה האני אוהבת אותך הלא מילולי שלנו.

כשסיימתי, היילי כבר חייכה חיוך קטן, וזה היה הכי הרבה שיכולתי לבקש באותו רגע. חיוכים זוהרים גדולים, צחקוקים וכאלה דברים כבר לא היו חלק מהיילי, אבל הייתי נחושה בדעתי לשנות את זה, אז נישקתי את המצח שלה והסתובבתי כדי לרדת בחזרה בגרם המדרגות הספירלי.

למרבה הצער, הצלחתי להגיע רק לחצי הדרך למטה כשקול עשיר ועמוק נשמע מהמסדרון, הולך ומתקרב. כשהדלתות הכפולות נפתחו והעיניים הכחולות האלה ננעלו על עיניי, עשיתי את הדבר שאני עושה הכי טוב — מעדתי ונפלתי על התחת שלי במורד המדרגות.