"הספר הזה הוא מנה מושלמת של מתיקות והנאה מצחיקה. זו קומדיה מופתית עם רוך, קול ייחודי ודמויות עשירות. ניקולס! להתעלף! אנחנו מאוהבות!"

-כריסטינה לורן, מחברות 'ירח דבש זה לא'

"מבט חד ושנון כיצד מערכות יחסים דורשות עבודה כדי להצליח, וכיצד להיות נאמנים לעצמכם וזה לזה הוא הליבה של קשר רומנטי. ארצי, אותנטי ומצחיק עד דמעות. קראתי את הספר בבת אחת. הופעת בכורה מרעננת שלא ניתן להניחה!"

-סמנתה יאנג, מחברת סדרת הספרים 'אהבות'

זו חתונת השנה...
מכל הסיבות הלא נכונות.

לנעמי ווסטפילד יש את הארוס האידיאלי: הוא פותח דלתות עבורה, הוא זוכר את הלו"ז שלה והוא מגיע ממשפחה איכותית ואמידה שכל כלה תשמח להיות חלק ממנה.
נראה שניקולס הוא הארוס המושלם. אז זהו... שלא.
לא מדובר ברגליים קרות, גם לא בחרדה, וזו לא אשמת השמלה הלא נכונה.
היא לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על מה שהשתנה.
נעמי רוצה לבטל את הכול, אבל יש מלכוד – מי שיבטל את האירוסים ראשון, ייאלץ לשאת בחשבון החתונה.
כשהיא מגלה שגם ניקולס מעמיד פנים, השניים הולכים ראש בראש בקרב שכולו תחבולות, מזימות ולוחמה רגשית.
הספירה לאחור לחתונה – שאולי תתרחש ואולי לא – יוצאת לדרך, וככל שהמרוץ לטבעת מתקרב לסיומו, נעמי מוצאת שנחישותה מתפוגגת והיא מגלה את ניקולס מחדש, כי עכשיו, כשאין להם מה להפסיד, נעמי וניקולס מוצאים מחדש את מה שאיבדו בדרך... זה את זה.

לאוהבי הקומדיות הרומנטיות, מגיע לך הוא בדיוק בשבילכם!
עלילה קורעת מצחוק על כל מה שיכול להשתבש בדרך ל'באושר ובעושר עד עצם היום הזה'.
הכירו את סופרת רבי־המכר שרה הוגל, שמביאה לכם, הקוראים, רומן שנון, חכם ומרגש עד דמעות.

פרולוג

אני חושבת שהוא עומד לנשק אותי הלילה.

אם הוא לא יעשה זאת, אני פשוט עלולה למות.

זה הדייט השני שלנו, ואנחנו מחנים בדרייב־אין ומעמידים פנים שאנחנו צופים בסרט בעודנו מגניבים מבטים זה לזה.

אורך הסרט הוא שעתיים וחמש דקות. בילינו שעה וחמישים וחמש דקות בלי להתנשק. אני לא רוצה להישמע נואשת, אבל לא הדגשתי שליש ממבנה הגוף שלי עם היילייטר כדי שהוא לא ימרח חלק ממנו על החולצה שלו. אם הכול ילך לפי התוכנית, הוא הולך לצלוע הביתה הלילה עם שיער הרוס ומספיק אבקה נוצצת על בגדיו כדי לגרום לו להחזיר אור למכוניות חולפות. הוא יריח כמו הפרומונים שלי במשך שבוע, ולא משנה כמה חזק הוא יקרצף.

לא התביישתי לזרוק רמזים, כשאני מושכת את תשומת הלב לשפתיי על ידי ליקוק, כרסום ונגיעות בהן בעצלתיים — עצה שלקחתי מקוסמופוליטן. השפתון המבריק שלי פותח במעבדה במטרה למגנט את פיותיהם של הגברים, יעיל כמו מניפה של נוצות טווס.

האינסטינקטים הפרימיטיביים של ניקולס לא יוכלו לעמוד בפניי. השפתון הזה הוא גם מגנט לשיער שלי, ולצערי אני כל הזמן טועמת את חריפות ספריי השיער החזק במיוחד שלי בפה, אבל לפעמים יופי דורש הקרבה.

נוסף לכל זה, יד שמאל שלי מונחת על המושב כשכף היד כלפי מעלה בשביל נגישות מרבית במקרה שהוא ירצה להרים אותה ולקחת אותה איתו הביתה.

תקוותיי מתחילות לדעוך כשהוא מסתכל עליי ומסיט במהירות את מבטו. אולי הוא מסוג האנשים שהולכים לדרייב־אין כדי לראות באמת את הסרט. עד כמה שאני שונאת לשקול את זה, אולי הוא פשוט לא מרגיש את מה שאני מרגישה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבחור שמקסים אותי בדיבור חלקלק נפרד ממני עם נשיקת לילה טוב ונעלם בדיוק כשאני חושבת שאנחנו מגיעים לחלק הטוב.

ואז אני רואה את זה — סימן לכך שאכילת השיער שלי כל הלילה לא הייתה לשווא. הוא מגיע בצורה של עטיפה ריקה של סוכריית מנטה שיושבת במחזיק הכוסות. אני מרחרחת בעדינות את האוויר ולעזאזל כן, זו בהחלט מנטה שאני מריחה. אני בודקת שוב את מחזיק הכוסות וזה אפילו יותר טוב ממה שחשבתי. שתי עטיפות ריקות! הוא מכפיל את זה! גבר לא לוקח מנה כפולה של מנטה אם הוא לא מתכנן איזשהם מהלכים.

אלוהים אדירים, הגבר הזה כל כך חתיך שאני חצי משוכנעת שאיכשהו הערמתי עליו להציע לי לצאת. אני אוהבת כל דבר קטן בניקולס. הוא לא חיכה שלושה ימים כדי להתקשר אחרי הדייט הראשון. כל ההודעות שלו נכונות מבחינה דקדוקית. עדיין לא קיבלתי תמונת זין לא מבוקשת. כבר עכשיו אני רוצה להזמין אולם נשפים לקבלת הפנים של החתונה שלנו.

"נעמי?" הוא אומר, ואני ממצמצת.

"הא?"

הוא מחייך. זה כל כך מקסים שגם אני מחייכת. "שמעת אותי?"

התשובה לכך היא לא, כי אני כאן, מתפעלת מהפרופיל שלו ויותר מדי מוקסמת מכך שזה כל כך מוקדם... שאני אפילו לא יכולה לקרוא לזה מערכת יחסים.

זה רק הדייט השני שלנו. תתאפסי על עצמך, נעמי.

"חולמת הרבה?" הוא מנחש.

אני מרגישה שאני מסמיקה. "כן. מצטערת. לפעמים אנשים מדברים איתי ואני אפילו לא קולטת את זה."

החיוך שלו מתרחב. "את חמודה."

הוא חושב שאני חמודה? הלב שלי מרפרף וזוהר. אני נושאת נאום תודה פנימי לריסים המלאכותיים שלי ולחולצה עם המחשוף הנמוך אך עדיין האלגנטית.

הוא מטה את ראשו, בוחן אותי. "אמרתי שהסרט נגמר."

אני מסובבת את ראשי בחדות כדי לפנות למסך. הוא צודק. אין לי מושג איך הסרט נגמר ואני לא יכולה לומר מה היו נקודות העלילה העיקריות. אני חושבת שזה היה רומן, אבל למי אכפת? אני מתעניינת הרבה יותר ברומנטיקה שמתרחשת כאן במכונית הזו. המגרש נטוש כעת ומעניק לנו מספיק פרטיות כדי לגרום לדמיוני להשתולל. הכול יכול לקרות. זה רק אני, ניקולס, ו —

הקרדיגן הוורוד שמקופל יפה על המושב האחורי שלו, ששייך כמובן לאישה, והאישה הזו היא לא אני.

הבטן שלי צונחת, וניקולס עוקב אחרי מבטי. "זה בשביל אימא שלי," הוא אומר במהירות. אני לא ממש משוכנעת עד שהוא מראה לי מתחתיו כרטיס יום הולדת שמח, עליו הוא חתם בתחתית של ברכה אישית. אוהב אותך, אימא! בתוכי, אני מתעלפת.

"זה כל כך נחמד," אני אומרת לו, מודעת היטב להרגשה המבודדת והאינטימית במכונית שלו. אני בלגן של פרפרים בבטן, ועטיפות המנטה המושלכות לא מפסיקות לתפוס את עיניי. הסרט נגמר, אז למה הוא מחכה? "תודה שהבאת אותי לכאן. לא נותרו דרייב־אין רבים בימים אלה. כנראה רק כמה בכל המערב התיכון." זה אפילו נדיר יותר למצוא אחד שפועל כל השנה. למרבה המזל, סיפקו לנו תנור חימום חשמלי כדי לפצות על הטירוף של לעשות משהו כזה בינואר. יש לנו כמה שמיכות שפרושות מעלינו, ובשביל דייט חורפי מחוץ לקופסה זה היה נעים באופן מפתיע.

"למעשה נשארו שמונה במדינה," הוא אומר.

העובדה שהוא יודע את פרט הטריוויה הזה בשליפה מהראש שלו מרשימה.

"את רעבה? יש דוכן פרוזן יוגורט קרוב לכאן עם הפרוזן הכי טוב שתאכלי בחייך."

אני לא חובבת פרוזן יוגורט (במיוחד כשקר בחוץ), אבל אין מצב שלא אסכים. אנחנו עדיין לא מכירים זה את זה כל כך טוב, ואם אני רוצה לזכות בדייט שלישי, אני צריכה לא להיראות כמישהי שמצריכה תחזוקה גבוהה. אני נעמי קלילה, אחת שכיף להסתובב איתה ובהחלט כיף להתמזמז איתה. אולי אחרי הפרוזן יוגורט הוא ינשק אותי. ואולי הוא יפתח את החולצה שלו.

"זה נשמע נהדר!"

במקום לחגור את חגורת הבטיחות ולנסוע, הוא מהסס, מתעסק עם חוגות הרדיו עד שרעש סטטי מתכוונן לשיר אינדי אופטימי בשם "You Say It Too". לפתע זה בולט שהוא השתתק משום שהוא כל כך לחוץ, לא בגלל חוסר עניין, וזה מפתיע אותי מאוד כי עד עכשיו הוא לא הפגין שום דבר מלבד ביטחון עצמי.

האוויר טעון והדופק שלי מואץ עם האינטואיציה של מה שעומד לבוא, קצב הדם שלי הוא מזמור. כן! כן! כן!

"את יפה," הוא אומר ברצינות ומפנה את גופו אליי. עיניו מהססות כשהוא נושך את הלחי שלו ואני המומה שהוא הלחוץ מבין שנינו. הלב שלי דופק כשהוא רוכן לעברי סנטימטר. ואז עוד אחד. השפתיים שלו נפרדות, מבטו נופל אל פי, ולפתע אני כבר לא יכולה לזכור אף גבר אחר שאי פעם יצאתי איתו, הוא האפיל על כולם לחלוטין. הוא אינטליגנטי, מקסים ומושלם, מושלם עבורי.

הלב שלי תקוע עכשיו חזק בגרון כשאצבעותיו מלטפות את שערי והוא מטה את ראשי כלפי מעלה כדי לפגוש את שלו. ניקולס רוכן קדימה את הסנטימטר האחרון ומאיר את עולמי כמו כוכב נופל. ציפייה, פליאה ותחושה עצומה של משהו נכון דוהרת בעורקיי. הוא מנשק אותי ואני אבודה, בדיוק כמו שידעתי שיקרה.

איזה לילה קסום ויוצא דופן.

פרק 1

שנה ותשעה חודשים לאחר מכן...

איזה יום מגעיל ומחורבן. גשם ניתך מהשמשה הקדמית של המכונית המחורבנת באותה מידה של ליאון, עמיתי לעבודה, שמריחה כמו צ'יפס קר של מקדונלד'ס ועצי אורן. הוא מקיש בקצות אצבעותיו על ההגה ורוכן מעט כדי להסתכל החוצה. המגבים שלו מכים הלוך ושוב עם כל מה שיש להם, אבל הגשם יורד כאילו מישהו חתך את השמיים באמצע והאוקיינוס נשפך החוצה בשאגה.

"שוב תודה על הטרמפ."

"בטח, מתי שתרצי."

אני מהדקת את שפתיי ושואפת פריחה של אורן. הריח הזה שהוא פיזר כאן לפני שנכנסתי למכונית עומד לאפוף אותי לשארית היום. אני לא יודעת יותר מדי על ליאון, אז זה בהחלט אפשרי שיש גופה בתא המטען ותרסיס האורן מיועד לכסות על זה.

"יורד גשם די חזק," אני אומרת. ברנדי לא יכלה לקחת אותי הביתה כי אחותה אספה אותה מוקדם. זאק לקח את האופנוע שלו היום, ואני בטוחה שהוא מתחרט על זה. מליסה הציעה לתת לי טרמפ, בתקווה שאסרב, וזו הסיבה שעשיתי זאת. אני די שונאת את עצמי על כך שאני עדיין רוצה שהיא תאהב אותי. היא הייתה עוקצנית כלפיי באופן בלתי סביר מאז ששידכתי לה את החבר של הארוס שלי, שהתגלה כבוגד סדרתי. היא חושבת שניקולס ואני ידענו שהוא הטיפוס הבוגד מלכתחילה ושהרסנו את האמון שלה בגברים בכוונה.

"כן, אמור לרדת גשם כל השבוע."

"זה ממש חרא בשביל 'תעלול או ממתק'."

ליאון מסתובב אליי לרגע לפני שעיניו מחליקות חזרה לכביש, או מה שהוא יכול לראות ממנו — למען האמת, אני לא יודעת איך הוא עדיין מצליח להתקדם כי אני לא יכולה לראות דבר. מבחינתי, יכול להיות שאנחנו נעים בשדה. סוף אוקטובר עכשיו, ויש ארבע מעלות בחוץ. בשבוע שעבר לבשתי מכנסיים קצרים. בשבוע שלפני כן היה כל כך קר שכמעט ירד שלג.

כן, הסתיו בוויסקונסין הוא עונג צרוף.

"את מחלקת ממתקים?" שואל ליאון.

התשובה צריכה להיות ברורה. אני אוהבת ממתקים ואני אוהבת ילדים, במיוחד בנים קטנים ומעצבנים כי אני חושבת שהם מצחיקים. אני גם אוהבת את הסתיו. כל החודש השתמשתי בצללית הנחושת המנצנצת שבפלטת הצלליות שלי, מנסה להעניק לעפעפיים שלי את אותו זוהר עדין של שמש השוקעת מעל שדה דלועים.

רצפת חדר השינה שלי היא בלגן של סוודרים רכים שגורמים לי להרגיש כמו קפטן בים, מגפיים בגובה הברכיים ואין־סוף צעיפים. כל ארוחה מכילה רמז מתובל של דלעת. אם אני לא מעכלת דלעת, אני נושמת אותה פנימה כמו מכורה, מצפה כל משטח פנוי בבית שלי בנרות שמריחים כמו אוכל. פאי תפוחים, פאי דלעת ופאי דלעת־תפוחים.

האסתטיקה שלי פשוטה בצורה אגרסיבית ולא מתנצלת. חלק ממנה מושפע מהמוכרת ההיא בחנות מאק שאמרה לי שאני 'סתיו', בגלל העיניים הענבריות והשיער הארוך והחלק שלי בצבע פקאן, אבל אני יודעת בנשמתי חובבת הדלעת, העלים הנופלים וכובעי הצמר שגם אילו הייתי בהירה יותר, האסתטיקה שלי הייתה זהה. אני בחורה פשוטה. זה בדי־אן־איי שלי.

ובכל זאת, לא מתחשק לי לחלק ממתקים בליל כל הקדושים. אפילו לא קישטתי, מה שבעבר היה אחד הדברים האהובים עליי בתחילת העונה.

יכול להיות שבסופו של דבר אבלה את הערב לבד, לבושה בטרנינג כשאני צופה בתוכנית טלוויזיה גרועה, בזמן שניקולס ישחק ב־Gears of War בבית של חבר, או שניכנס לישון לפני השעה תשע בערב לאחר שנחלק לילדים מאוכזבים מגוון מברשות שיניים זולות וחוט דנטלי.

"אולי," אני אומרת לבסוף, כי כבר לא אכפת לי מה אני עושה. אני יכולה לנסוע ברכבת הרים או לערוך רשימת מכולת, ורמת ההתלהבות שלי תיראה זהה. המחשבה מדכאת אותי, אבל מה שמדכא אותי יותר זה שאני לא מתכוונת לעשות שום דבר בנדון.

"הייתי עושה את זה אם הייתי גר ברחוב סואן יותר," הוא אומר. "ילדים לא מגיעים ל'תעלול או ממתק' במקום שבו אני גר."

אין דבר כזה רחוב סואן כאן במוריס. זו עיירה כל כך קטנה שקשה למצוא אותנו על מפת ויסקונסין. יש לנו רק שני רמזורים.

אנחנו חולפים על פני פנסים, צמיגי המכונית משפריצים גלי מים כמו משה שחוצה את ים סוף. אם הייתי נוהגת, כבר הייתי נכנסת למגרש חניה לפני נצח ומחכה שזה ייגמר. אבל ליאון לגמרי רגוע. אני תוהה אם הוא שומר על אותה הבעה נעימה כשהוא קוצץ אנשים לחתיכות ומחליק את השאריות הנוזלות שלהם במורד קרש החיתוך לתוך תא המטען שלו.

לא שליאון אי פעם נתן לי סיבה להיזהר ממנו. אני צריכה לערוך בזהירות כמה בירורים בנוגע למקום המגורים שלו או משהו כזה, אבל עין אחת שלי ממוקמת על מספרי האזמרגד של השעון הדיגיטלי שלו, ואני תוהה אם ניקולס כבר בבית, כי אני מקווה נואשות שהוא לא. בכל יום מגרש הגרוטאות נפתח בעשר בבוקר ונסגר בשש בערב, למעט שבתות, שבהן הוא פתוח מאחת־עשרה עד שבע.

ניקולס הוא רופא שיניים ב'רייז אנד סמייל — רפואת שיניים' שעל הכביש הראשי שבו אנחנו נמצאים עכשיו, לנגלי, והיום הוא אמור לסיים בשש. בדרך כלל אני מגיעה הביתה לפניו כי הוא עוצר בבית הוריו כדי להביא לאימא שלו קפה או לקרוא איזה מכתב לא ברור שהיא קיבלה בדואר או מה שזה לא יהיה שהיא מקרקרת עליו בכל יום נתון. אם היא עוברת יותר מעשרים וארבע שעות בלי לראות אותו, מערכת ההפעלה שלה קורסת.

הבוקר גיליתי שאחד הצמיגים שלי שטוח לחלוטין. כשעמדתי שם, בוהה בו, חזרתי שנה אחורה, ליום שבו ניקולס ציין שהוא צריך ללמד אותי איך להחליף צמיג. נעלבתי מההנחה שלו שאני לא יודעת איך מחליפים צמיג, העמדתי אותו במקומו והודעתי לו שכבר שנים אני יודעת איך לעשות זאת. אני אישה מודרנית, אחראית ועצמאית. אני לא צריכה גבר שיעזור לי בתחזוקת הרכב.

העניין הוא שאני לא ממש יודעת איך להחליף צמיג. מזג האוויר הבוקר היה נעים, ולא היה לי מושג שהולך לרדת גשם, אז החלטתי ללכת ברגל — וזה מה שהביא אותי למצוקה הנוכחית שלי במכונית של ליאון, כי אין סיכוי שאלך הביתה. הסוודר הזה עשוי מקשמיר.

השקר הקטן שלי בנוגע לצמיגים יצא קצת משליטה כשאבא של ניקולס, בעל אמונות מיושנות מצערות, העיר שנשים לא יודעות איך להחליף שמן. בתגובה אמרתי, "סליחה! אני מחליפה שמן כל הזמן." אמרתי את זה מטעמי פמיניזם. אף אחד לא יכול להאשים אותי. אז אולי התפארתי שפעם החלפתי את הבלמים ורפידות הבלמים שלי ושמעולם לא נזקקתי לסיוע ממכונאי רכב. כאילו, מעולם.

אני יודעת שניקולס חושד ומנסה לתפוס אותי בכל פעם שהמכונית שלי צריכה תיקון. למרבה הנוחות, אני מכונאית מומחית רק כשהוא בעבודה, אז הוא אף פעם לא רואה אותי בפעולה. אני מתגנבת למוסך שבמוריס כמו פושעת ומשלמת לדייב במזומן. דייב הוא איש טוב. הוא הבטיח שאף פעם לא ילשין עליי ונותן לי לקחת קרדיט על העבודה שלו.

כל בניין בלנגלי הוא כתם קר וכחלחל בכל הגשם הזה. אנחנו חולפים על פני גרסה של קלוד מונה של 'רייז אנד סמייל', ואני מתפללת שלניקולס אין ראייה של נץ ויוכל באורח פלא לראות אותי במושב הנוסע של מכונית מוזרה. אם ייוודע לו שלא נהגתי היום, הוא ישאל למה. אין לי תירוץ לגיטימי. הוא עומד לגלות ששיקרתי בקשר לידע שלי במכוניות, והפרצוף הזחוח שלו של ידעתי את זה, הולך לעצבן אותי כל כך שאני עלולה לחטוף התפרצות של אקנה.

בכל מקרה אין לו שום עניין לחשוד ביכולות הטכנאות שלי.

זה סקסיסטי להניח שלא אדע איך לתקן צינורות דולפים ורצועות תמסורת, וכל מה שגורם לרכב לנוע. הוא צריך להניח שכל השקרים שלי הם אמת.

אני רוצה שליאון ימהר למרות שחלקלק בחוץ, ואני ממש מעדיפה לא למות במכונית הזו שמריחה כאילו היא נשפה יער שלם בפתח האוורור שלה. אני תוהה איך אני יכולה לנסח את הבקשה לסכן את חייו כדי שיישאר לי זמן לחפש סרטוני הדרכה ביוטיוב לפני שניקולס יחזור הביתה.

האם האפשרות להחליק מהכביש כדי לשמור על ההונאה הזו שווה את זה? כן. בהחלט כן. לא טיפחתי את השקר הזה במשך כל כך הרבה זמן כדי שהוא יתפוצץ לי בפרצוף בגלל קצת גשם.

אני מרימה כוס חד־פעמית מהרצפה והופכת אותה. "דאנקן דונאטס, הא? אל תיתן לברנדי לגלות."

אחותה של ברנדי היא הבעלים של בית קפה, ה'בלו טוליפ', וברנדי היא השגרירה שלה במגרש הגרוטאות. היא לא נותנת לאף אחד בעבודה להתחמק מההתנשאות שלה על רשתות קפה גדולות.

ליאון צוחק. "אה, אני יודע. אני צריך להסתיר את זה כמו סוד מלוכלך. אבל הקפה בדאנקן דונאטס טעים יותר, ואת צריכה לקחת בחשבון את הנאמנות שלי לשם. כשאתה חולק שם משפחה עם דאנקן דונאטס — לשם הולכת הנאמנות שלך."

"שם המשפחה שלך הוא דונאטס?" אני עונה כמו אידיוטית מוחלטת, שבריר שנייה לפני שאני מבינה את הטעות הברורה שלי.

"שם המשפחה שלי הוא דאנקן, נעמי." ליאון מעיף אליי מבט בהבעת פנים שאמורה להיות את רצינית? כי זה פרט שכנראה הייתי אמורה לדעת עד עכשיו מאחר שאני עובדת איתו מאז פברואר בחנות שבמגרש הגרוטאות, שהוא לא ממש מגרש גרוטאות. זהו עסק משפחתי. אבל הגינונים שלו עדיפים לאין שיעור על שלי, לכן במקום זה, ההבעה שלו אומרת הו, זה דבר מובן לחלוטין לומר, אני מניח.

אני רוצה לפתוח את הדלת ולהתגלגל החוצה, אבל אני מתאפקת. יש סופת מונסון בחוץ, וצללית הנחושת המנצנצת עלולה לנזול על הלחיים שלי. בראות המוגבלת הזו, סביר להניח שאסתובב ישירות אל תוך התנועה ואידרס. תמונת האירוסים שלי בשחור־לבן תופיע בעיתון, עם הודעה שבמקום פרחים, המשפחה של הארוס שלי מבקשת לתרום ספרים לארגון הצדקה שלהם ששולח ספרי לימוד בנושא היגיינת שיניים לבתי ספר למעוטי יכולת.

לרגע אני רותחת, כי זה בדיוק מה שיקרה, ואני עוקצנית למדי, כך שאני חושבת שאעדיף לקחת את הפרחים.

סוף־סוף אנחנו נכנסים לרחוב קול, הרחוב שבו אני גרה. אני כבר משחררת את חגורת הבטיחות כשאני מצביעה על הבית הלבן הקטן והשכור עם הסיטרואן הישנה והאמינה שלי והמזראטי הזהובה מלפנים, הכי לא תואמות שיש.

ניקולס בבית. לעזאזל. הוא עומד במרפסת עם הדואר של היום ותיק עור תחוב מתחת לזרועו, פותח את דלת הכניסה. הפעם האחת שאני צריכה שהוא ירעיף אהבה על אימא שלו אחרי העבודה, ובמקום זה הוא חוזר ישירות הביתה כמו אידיוט.

אני בודקת את המכונית שלי ומתנשפת. הצמיג כל כך שטוח, כל הגלגל הזה עקום. זה נס אם ניקולס לא שם לב. הסיטרואן נראית מעוררת רחמים ליד המכונית הנוצצת שלו, כל כך לא במקום במוריס שכולם יודעים למי היא שייכת בכל פעם שהיא שורקת ברמזור בדיוק כשהוא הופך לאדום.

לעומת זאת, המכונית של ליאון היא מפלצת פרנקנשטיין של חלקים יפניים. רובה בצבע אפור־כחול עמום, מלבד הדלת שבצד הנהג, שהיא אדומה ושחוקה מחלודה, ותא המטען, שהוא לבן ולא נסגר כמו שצריך. הוא רעד לאורך כל הנסיעה, מה שתרם לחששות שלי על כך שהוא מחביא שם מישהו כבול עם פה חסום.

ליאון המסכן. אני יודעת שאומרים שצריך להיזהר מהשקטים, אבל הוא תמיד היה נחמד אליי, ולא מגיע לו מבט חשדן. הוא כנראה לא ג'ק המרטש.

"נתראה הלילה," הוא אומר.

ברנדי מארחת ערב משחקים ברוב ערבי שישי. היא מזמינה את זאק, מליסה, ליאון ואותי, עם הזמנה קבועה לבני הזוג שלנו. ניקולס מעולם לא בא לאף אחד מערבי המשחקים של ברנדי, לברביקיו של זאק או ליציאה למיני גולף של מליסה, וזה בסדר מבחינתי. הוא יכול ללכת לעשות את שלו עם החברים שלו שהוא אפילו לא אוהב, אבל מסתובב איתם בכל מקרה, כי קשה להכיר חברים חדשים כשאתה בן שלושים ושתיים.

אני באמצע הדרך בחצר כשליאון צועק במפתיע, "היי, ניקולס!"

ניקולס נותן לו נפנוף מבולבל. עמיתיי לעבודה נוטים להתעלם ממנו בכל פעם שהם באים במגע, ולהפך. "היי."

"אתה בא לערב משחקים?" שואל אותו ליאון.

צחוק שנשמע כמו 'בההה' בורח ממני, כי מובן שניקולס לא יגיע. אף אחד שם לא אוהב אותו, והוא פשוט יתגונן ויזעף כל הזמן, מה שיוציא לי את כל הכיף. אם הוא ילך, החברים שלי (אני עדיין מחשיבה את מליסה כחברה גם אם היא מעדיפה שלא, כי אני מחזיקה מעמד בתקווה שהיא תהיה נחמדה אליי שוב יום אחד) אולי יקלטו את זה שאנחנו לא ציפורי האהבה שהעמדתי פנים שאנחנו באינסטגרם שלי.

במובן מסוים, זה נוח שניקולס מתחמק מהחברים שלי ולא מתקרב מספיק כדי שהם יוכלו לבחון אותנו. הידיעה שמערכת היחסים שלנו נראית מעוררת קנאה מבחוץ היא הדבר היחיד שיש לנו, כיוון שבמציאות מה שיש לנו אינו מעורר קנאה כלל.

"למה את צוחקת?" שואל ניקולס, נראה נעלב.

"אתה אף פעם לא הולך לערב משחקים. למה הוא בכלל שאל?" אני ממלמלת ואז עונה לליאון, "לא, הוא עסוק."

"זה חבל," ליאון אומר. "אתה יודע שאתה מוזמן לקפוץ אם לוח הזמנים שלך יתפנה, ניקולס."

עיניו המצומצמות של ניקולס לא עוזבות את שלי כשהוא מגיב, "אתה יודע מה? אני חושב שאני אבוא."

ליאון מנופף בעליזות, מה שעומד בסתירה מוחלטת להלם שאני ממהרת להסתיר. "מגניב! נתראה, נעמי." ואז הוא נוסע.

מישהו אמר את הדבר הכי פשוט, נתראה, נעמי. ויש לי מחשבה מוזרה.

עבר הרבה זמן מאז שמישהו ראה אותי, כיוון שאני מסתירה כל כך הרבה מעצמי. אני, מי שאני באמת, אדם שחי כבר עשרים ושמונה שנים, עשרים ושש מהן בלי שידעו על קיומו של ניקולס רוז. דיממתי לאט את פיסות הווסטפילד מעצמי כדי להפוך לנעמי רוז. כמעט גברת רוז. אני חצי משלם כבר כמעט שנתיים, ולאחרונה אני אפילו לא יודעת אם אני נחשבת לחצי.

אבל כשמישהו קורא לי נעמי עם טוב לב בקול, אני מרגישה כמו הבחורה שהייתי קודם. במשך הזמן הקצר שנדרש למכונית של ליאון להיעלם ברחוב, אני שוב נעמי ווסטפילד.

"את לא רוצה שאני אבוא," ניקולס מאשים.

"מה? אל תהיה מגוחך. מובן שאני רוצה."

אני מחייכת אליו את החיוך הכי גדול שלי. כדי לשכנע אותו, אני צריכה לגרום לחיוך לעלות לעיניי. חיוך אמיתי. בכל פעם שאני עושה זאת, אני אוהבת לדמיין שאני מסתכלת עליו במראה האחורית שלי, נוסעת ממוריס, כדי לא לראות אותו שוב.