כשאהוב הנעורים שלך הופך לבוס שלך, מה כבר יכול להשתבש?
לוסי מייוות'ר, הידועה בשם ל. פ מייוות'ר, לא באמת צריכה עבודה.
הסופרת המפורסמת שבנתה קריירה מהעולמות שיצרה יכולה להישאר סגורה בביתה לנצח... אבל זה לא מה שהיא רוצה.
יש עולם שלם בחוץ, והיא רק רוצה להיות חלק ממנו.
לכן, כשהיא מקבלת הזדמנות לעבוד אצל פליקס מורטי, החבר הכי טוב של אחיה הגדול והגבר שבו היא מאוהבת מאז ומתמיד, היא לא מהססת.
זו ההזדמנות שלה להכיר אנשים, ליצור קשרים ואולי גם לכבוש את הלב של הגבר שכבש את שלה לפני כל כך הרבה שנים.
הבעיה היחידה? לוסי היא המזכירה הכי גרועה שאי פעם עבדה בחברה של פליקס.
היא מפספסת שיחות טלפון, מדלגת על פגישות ומתלבשת כאילו היא בנופש באנטרקטיקה.
ובכל זאת, הוא לא מוכן לפטר אותה.
פליקס מורטי הוא אדם קר וחסר רחמים, ויש לו רק חולשה אחת – לוסי. הילדה הקטנה שעקבה אחריו, עם כוכבים בעיניים וראש מלא סיפורים, התבגרה והפכה לאישה יפהפייה שהוא לא מצליח להתרחק ממנה.
כשהוא סוף־סוף נכנע למשיכה הבלתי נשלטת כלפיה, פליקס מרגיש דברים ששכח שקיימים.
אבל ללוסי יש סודות, ולפליקס, בעיות אמון.
כשהוא בוגד בה באופן כזה שמסכן את חייה, הוא עלול לאבד אותה לנצח.
לכל מי שאוהבת את הבוסים הרגזניים, הבחורות הטובות – והמתח המתוק שביניהם, חולמת בהקיץ הוא רומן סוחף על אהבה בלתי אפשרית וסודות כמוסים שמשנים הכול.
זהו הספר הראשון בסדרת החולמות מאת סופרת רבי־המכר, סוזי טייט. כל סיפור מסתיים בסוף סגור וניתן לקרוא אותו כבודד.
"לוסי, את מקשיבה לי?" פליקס סינן בכעס, ואני זזתי קצת בכיסא. התשובה הכנה הייתה 'לא'. במקום זה, התמקדתי באופן שבו השיער היפהפה, המלא והכהה שלו ליטף את צווארון החולצה.
התחלתי להנהן, אבל כשהמיקוד שלי עבר אל הבעת פניו החמורה, הנדתי בראשי.
פליקס נאנח ונופף בידיים באוויר בדרך האיטלקית מלאת ההבעה הזאת שנראה שנשמרה אצל משפחת מורטי, למרות שהם נמצאים בבריטניה כבר שני דורות.
"על זה בדיוק אני מדבר. החלומות בהקיץ האלה שלך פשוט לא מקובלים. ויל שוב התלונן עלייך."
ויל הארור. הממזר המגעיל הזה יכול ללכת לחפש את החברים שלו.
נשכתי את השפה והשפלתי מבט. להסתכל על פליקס במשך זמן רב מדי היה כמו להביט בשמש — הוא היה יפה תואר עד כדי סנוור. עור שזוף מאוד ועיניים חומות, כל כך כהות עד שנראו כמעט שחורות, קו לסת חזק עם זיפים קצרים ומסוגננים בשלמות, כתפיים רחבות, גבוה מספיק כדי לגמד את הקומה ההוביטית שלי, וקווי חליפת המעצבים שלו תפורים במדויק לגופו השרירי.
הוא היה האדם המושך ביותר שפגשתי אי פעם בחיים האמיתיים. אפילו כילד היה לו את החן האיטלקי הנינוח הזה שאנחנו, האנגליים החיוורים והמגושמים יותר, יכולנו רק להתפעל ממנו.
כחכחתי בגרון כדי שמילים ממשיות יצליחו לצאת מעבר לגוש שנוצר שם.
"לא התכוונתי לחלום בהקיץ," אמרתי בקול חלוש. "פשוט המוח שלי לפעמים משוטט, ואני סוג של... מאבדת את הזמן."
בהיותי פחדנית מוחלטת, תיעבתי את הרעיון של לומר לו את האמת — שהמשרה הזאת פשוט כל כך משעממת. הייתי מודעת היטב לכך שכעוזרת אישית, הייתי כנראה הגרועה ביותר שהחֶברה הזאת שכרה אי פעם. אבל ישיבות, תאריכי יעד, מיילים ומשימות שהוכתבו לי... פשוט לא היו הקטע שלי.
מה שלא עזר היה העובדה שהבוס הישיר שלי, ויל — או מר ברנט, כמו שהעדיף שיפנו אליו — היה מניאק עקשן.
כל דבר שהיה קשור למשרד הזה הרגיש לי כמו כלוב. אפילו העיצוב זעק תא כלא.
אוקיי, אז לפליקס ולשאר האנשים החשובים במשרד היה נוף מרהיב של לונדון מהרצפה ועד לתקרה, אבל מעבר לדלתות עץ האלון הכבדות שלנו, פשוטי העם במשרד, בקושי חדר אור טבעי.
העציץ שהבאתי למשרד שלי? גסס ומת תוך ימים ספורים.
הכול היה אפור ולבן. אפילו על העטים והמחברת הצבעוניים שלי היו אנשים שהרימו גבה, עד כדי כך שנאלצתי להסתיר אותם בתיק ברוב הימים. אבל מה שהיה עוד יותר גרוע מהאסתטיקה של המקום הזה — היה האווירה. היחס כלפי השותפים כלל פחד ויראת כבוד. הדגש היה על סוג מסוים של דינמיקה מלחיצה שהייתה זרה לי לחלוטין.
רק עכשיו התחלתי להפנים את המציאות, והגעתי למסקנה שההגעה ללונדון הייתה טעות אחת גדולה. הייתי צריכה להישאר בבית. לפחות בליטל בקינגהאם לא היו נוזפים בי על בסיס יומי על זה שאני גרועה באופן כללי.
הרמתי את המבט כשפליקס נע סביב השולחן כדי לעמוד מולי, שילב את זרועותיו על החזה הרחב שלו ונשען על העץ המוצק של השולחן. ז'קט החליפה שלגופו נמתח תחת הזרועות השריריות, והפה שלי התייבש בגלל הקרבה אליו.
הוא היה ממש מתפחלץ אילו היה יודע על החלומות הלוהטים שהיו לי, כאלה שכללו אותו ואת השולחן הזה... חום מביך התפשט בלחיי רק מעצם המחשבה על זה.
"הבטחתי לאימא שלך, לוסי," הוא אמר בטון רציני. "ואני לא רוצה לאכזב אותה, אבל את הופכת את המצב לבלתי אפשרי. אנשים עומדים בתור למשרה הזאת. אנחנו בעצם נתנו לך אותה על מגש של כסף, ואת מבזבזת את ההזדמנות הזאת."
הייתי חייבת להישען בכיסא ולהטות את ראשי כדי להביט ישירות אליו. זה גרם לי להרגיש אפילו קטנה יותר ממה שהרגשתי לידו בדרך כלל.
תחושת אשמה הכתה בי מהמחשבה שאאכזב את אימא שלי ומהמחשבה על האנשים שהיו לוקחים את המשרה הזאת תוך שנייה — ושללא ספק היו מפיקים ממנה את המרב. דמיינתי אותם עומדים בטור מחוץ לבניין, נראים כאילו יצאו הרגע ממגזין ג'י־קיו — הבעת פנים חמורה במשקפיים אופנתיים, נשים זוהרות בחצאיות עיפרון וגברים שנראים כמו קלארק קנט אוחזים בתיקי מסמכים — מוכנים להעיף אותי הצידה מהדרך.
"אני... אני אשתדל יותר," אמרתי, קולי רק קצת יותר חזק מלחישה. כששיחקתי בידיים שבחיקי, משכתי את שרוולי הסוודר שלי למטה כדי לכסות את אצבעותיי ודחפתי את האגודלים דרך החורים שנוצרו שם בגלל שימוש יתר. מבטו של פליקס גלש אל ידיי, והעיניים שלו הצטמצמו.
"וזאת עוד בעיה," הוא סינן. "בסוודרים הצמריריים העתיקים האלה שאת לובשת יש חורים. לא שמת לב איך שאר האנשים במשרד מתלבשים, לוסי? את לא יכולה להמשיך להופיע בתלבושות הישנות והבלויות האלה שלך. אני מנהל כאן עסק רציני. אני לא אומר שאת צריכה ללבוש חליפות עסקים, אבל את יכולה לפחות להיפטר מהבגדים אכולי העש וממגפוני הצמר האלה שראו ימים טובים יותר — והימים האלה היו בשנות התשעים, כשאנשים נעלו מגפוני צמר."
שוב נשכתי את השפה והשפלתי מבט אל כפות רגליי. הן היו ממש צמודות אל כפות רגליו של פליקס, והניגוד לא היה יכול להיות בולט יותר. נעלי העור האיטלקיות הנוצצות שלו ליד מגפוני הצמר הבלויים והדהויים שלי.
כשחשבתי איך שאר האנשים במשרד התלבשו לעבודה, התכווצתי. אף אחת מהנשים לא נעלה משהו שהיה נמוך יותר מעקבים של עשרה סנטימטרים.
"ואת לא יכולה להמשיך לתקוע כלי כתיבה בשיער שלך," הוא אמר, ואז, לתדהמתי, רכן מעליי, ידו נשלחה אל מאחורי הראש שלי כדי לגעת לי בשיער (אלוהים אדירים, הוא נגע לי בשיער) ותלשה את עט ארבעת הצבעים שדחפתי לתוך הפקעת המבולגנת.
בלעתי רוק בעצבנות בניסיון להתאושש מפרץ האדרנלין העצום שעבר בי בתגובה למגע.
הוא קימט את המצח, הטה את ראשו הצידה ואז תלש החוצה עוד ארבעה עטים (שניים מוזהבים, עט כדורי ועט נובע) מתוך הפקעת שעל הראש שלי.
הוא הניח את כל העטים על השולחן ואז הסתובב בחזרה אליי. הרגשתי כאילו הלב שלי פעם מחוץ לחזה. "את רואה עוד איזו אישה במשרד שמכניסה כל מיני חפצים לתסרוקת שלה?"
חשבתי על כל הבלונדיניות המצוחצחות והברונטיות הבוהקות שמילאו את המשרד, וניסיתי לדמיין מישהי מהן תוקעת עטים בתסרוקת המושלמת שלה. משכתי בכתפיים ואילצתי את עצמי ליצור שוב קשר עין עם פליקס. אבל כשכל עוצמת מבטו הכהה הייתה מכוונת אליי, זה היה מפחיד, אז השתפנתי ובמקום זה התמקדתי בכתף שלו.
"אני... אה... טוב, לפעמים אני פשוט צריכה עט," מלמלתי אל ז'קט החליפה שלו. "ואני באמת לא מצטיינת כל כך בשמירה עליהם, אז השיער שלי הוא המקום ההגיוני."
"את צריכה חמישה עטים בשיער שלך כל הזמן?" הוא שאל בטון יבש.
שוב משכתי בכתפיים, אבל לא באמת ידעתי איך לענות. למען האמת, אני באמת צריכה חמישה עטים בשיער שלי. אם יהיה לי רעיון לעלילה או אסטרטגיה לפיתוח דמות, אני אצטרך לכתוב את זה מייד.
שנים של ניסיונות כואבים להיזכר בדיעבד לימדו אותי שעדיף שתמיד תהיה לי גישה לעטים ולמחברת שלי. אבל לא היה סיכוי שאחשוף את פיסת המידע הקטנה הזאת בפני פליקס.
ובדיוק אז נשמעה נקישה מאחוריי. גם פליקס וגם אני הסתכלנו כשדלת המשרד נפתחה וטביתה, העוזרת האישית של פליקס, נכנסה לחדר.
"אני כל כך מצטערת להפריע, מר מורטי," היא אמרה, ולא נשמעה מצטערת בכלל. משב האוויר שנכנס מהדלת גרם לי להצטמרר בכיסא. זה היה עוד דבר במשרד הארור הזה — היה שם קפוא.
טביתה שלחה לעברי מבט קצר ומלא ביטול, ואז חזרה להתמקד בבוס. "אבל יש לי הודעה ממר יורק שרוצה לשנות את מועד הפגישה של מחר. כנראה לאשתו יש מחר תור לבדיקת אולטרה־סאונד."
הסתובבתי כדי להתחמק ממבטה הביקורתי ועברתי להתמקד בחזרה בפליקס. הבהוב של רוגז עלה בפניו לפני שהספיק להסתיר אותו.
הגבר היה כל כך מכור לעבודה, עד שהוא בטח לא היה מסוגל לקלוט את הרעיון שמישהו צריך לטפל במשהו מחוץ למשרד ולא ניתן היה לעשות לזה 'מיקור חוץ'.
הוא ככל הנראה חשב שאלא אם כן אתה דוגר על התינוק בעצמך, הנוכחות שלך בחדר האולטרה־סאונד מיותרת לגמרי.
טוב, ריגלתי אחר הארי יורק ואשתו וריטי כשהם הגיעו למשרד בשבוע שעבר, אז לא הייתי מופתעת מכך שהגבר הזה הציב את אשתו ואת הילד העתידי שלו מעל לעסק. הם היו מתוקים מאוד יחד. הוא הוביל אותה בחלל המשרדים כשידו על גבה התחתון, כאילו הוא פוסע בתוך שדה מוקשים ולא עובר בין כמה שולחנות, ואז אחז בידה בזמן שהם חיכו לפליקס מחוץ למשרד.
"בסדר, מה שתגידי," פליקס אמר, קולו שזור בכעס. "תודה, טביתה. תוכלי לקבוע את זה לשבוע הבא, או שהיומן שלי מלא?"
"היומן שלך תמיד מלא, אבל אני אדאג לזה," היא אמרה, יעילה כתמיד. היא פנתה ללכת בנעלי העקב האדומות המושלמות שלה, בגובה עשרה סנטימטרים, ויצאה החוצה, משאירה אחריה ניחוח של בושם יקר.
הפער בין נשים כמו טביתה וכמוני מעולם לא נראה גדול כל כך. חולצת המשי הלבנה הבוהקת שלה נתחבה אל חצאית עיפרון הדוקה שנעצרה קצת מעל לברך. כל התלבושת שלה הייתה נטולת קמטים באופן מטורף. אפילו אם הייתי מבלה שעות בגיהוץ חולצה ככה, ידעתי שעדיין החולצה הזאת לא תהיה ראויה להילבש. אבל כן, גיהוץ אף פעם לא היה צד חזק אצלי. גם הרבה מאוד דברים מעשיים אחרים לא היו, למען האמת.
הכתפיים שלי נשמטו ונאנחתי. זה היה ממש חסר תכלית. הייתי, ותמיד אהיה, מקרה אבוד. כל העניין הזה של עבודה היה רעיון טוב בתאוריה, אבל הלך והתברר לגמרי שלבוא לעבוד בשביל פליקס לא היה קרש קפיצה להרחבת אופקים כפי שחשבתי שזה יהיה.
יכול להיות שזה אפילו דרדר עוד יותר את המצב. הרעיון שהיה לי, לעבור ללונדון ולהכיר חברות לבלות איתן, היה מאוד נאיבי. לא פגשתי אפילו אדם אחד שלא היה סופר מפחיד. במקום לקפוץ לשתות משהו ולהיפגש בבתי קפה, כמו שדמיינתי לי, הלכתי בכל ערב הביתה לדירה הריקה שלי, הזמנתי משלוח אוכל לאחד ושקעתי בחזרה בתוך עולם הפנטזיה שלי — אותו עולם פנטזיה שהשקעתי את עשר השנים האחרונות בבנייתו בליטל בקינגהאם.
שום דבר לא השתנה. ההגעה לכאן הייתה חסרת טעם. הייתי צריכה להישאר בבית. לפחות שם היה לי את אימא, אמילי ומייק.
ביישנות מכאיבה ומוזרות קלה, אלה היו הבעיות שלי. הייתי מלאת ביטחון בתוך העולם הבדיוני שיצרתי לי, אבל בעולם האמיתי... לא כל כך. ולכן, מעולם לא עזבתי את ליטל בקינגהאם, מעולם לא יצאתי מבית המשפחה שלי, מעולם לא היה לי חבר — והרשימה נמשכת עוד ועוד.
אבל התקווה שמשרה בעיר הגדולה תחזק את הביטחון העצמי שלי, החלה לגווע אט־אט. וכך גם התקווה שארכוש לעצמי חברים חדשים מחוץ לבועה של הכפר שלי. עצם הרעיון להתיידד עם אישה כמו טביתה היה לגמרי נלעג.
כשהיא לא הפגינה בגלוי את הבוז שלה כלפיי, היא בעיקר התעלמה ממני. ואז הייתה גם התקווה החשאית שלא הודיתי בה בפני אף אחד — התקווה שפליקס אולי יסתכל עליי סוף־סוף כמישהי שהיא לא רק האחות הקטנה הקצת מוזרה של החבר הכי טוב שלו.
טוב, זה היה הרעיון הכי הזוי מבין כל הרעיונות שלי.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
