מארז המשפיעניות

מארז המשפיעניות כולל את 2 הספרים:

1. אהבה מסט ראשון
2. אקס על הכוונת

לכל מי שרק לעיתים רחוקות מוצא את עצמו בספרים ובסרטים.

לכל מי שלא מציית לכללי היופי של המיינסטרים.

מגיע לכם סיפור אהבה גדול מהחיים.

לכולנו מגיע.

 

פרק 1

חדר הכושר אמור להיות המקום הבטוח שלי. המקום שבו אני פורקת מתח, נטענת מחדש באנרגיה ותוהה על דברים מסתוריים, פלאיים ואקראיים כמו איזו הזויה הייתי לחשוב שאוכל לעשות שביל באמצע, אי שם בשנת 2011?

לכן אני מבועתת ומזועזעת באותה מידה כשהריבאונד שלי מהטינדר, ג'ו, מופיע פתאום על ההליכון שמימיני.

אני מכינה את עצמי למפגש מביך ומגושם, אבל למרבה המזל, נראה שתשומת ליבו ממוקדת במסך המגע של ההליכון.

כשהוא לוחץ על הכפתור כדי להגביר את המהירות, אני קולטת ריח של כלב רטוב. הוא מביט באופן לא ממש מרומז לעברי, ואז מסיט את עיניו.

כמובן, ג'ו מהטינדר היה אדיב מספיק כדי להזמין לי אוּבּר אחרי הסטוץ הרבעוני הלא מלהיב שלנו לפני שבועיים. אבל זה ממש צירוף מקרים שאנחנו מוצאים את עצמנו באותו חדר כושר, מכל המקומות בבוסטון.

אני תוהה אם הוא עקב אחריי. אולי הטרפתי אותו במיטה? עד כדי כך שהוא היה מוכרח לבלוש אחריי, איתר את חדר הכושר שלי, וביים פגישה כאילו מקרית? בהתחשב בנוכחות שלי במדיה החברתית, זה לא דבר בלתי אפשרי.

בכל הזדמנות שיש, אבא שלי מזהיר אותי מפני הסכנות הטמונות בכך שאני מפרסמת באינסטגרם היכן אני נמצאת, כי יש חשש שיחטפו אותי וימכרו אותי להיות שפחת מין. בסגנון הסרט חטופה. רק שאבא הוא ממש לא ליאם ניסן. אין לו 'כישורים מיוחדים' מלבד המתכון האגדי שלו לעוף בשומשום. וכל עוד מרכז הכושר אקסקליבר ממשיך לתת לי חברות בחינם בתמורה לקידום מכירות באינסטגרם שלי, אני מוכנה להסתכן.

ג'ו מהטינדר ואני נועלים מבטים פעם נוספת כשאני מחזירה לעצמי את הנשימה אחרי אימון אינטרוולים מהיר. המבט המשותף שלנו נמשך שתי שניות יותר מהראוי, ואני לא יכולה שלא להבחין איך שערו המטופח, בתסרוקת של להקת בנים, נשאר מסודר באופן מעורר חשד עם כל צעד כמו של ג'ירף שהוא עושה. גם אם הוא עקב אחריי וגם אם לא, האינסטינקט הראשון שלי הוא לברוח מהזירה.

אז אני עושה זאת.

אני מוצאת מפלט באזור האחים של חדר הכושר, הידוע גם בשם אזור אימוני הכוח.

כמבקרת קבועה בחדר הכושר, אני מחליפה הנהונים מכבדים עם שאר הלקוחות כשאני נכנסת לשם. קהל מוכר של בחורי אחווה מנופחי שרירים משוטט ליד ספסלי דחיקת המשקולות תוך כדי לגימה של שייק חלבונים, כאילו הם על סף התייבשות. היום הם לובשים את הגופיות הקרינג'יות האלה בצבעים זרחניים, שתלויות נמוך מדי מתחת לבתי השחי שלהם. ייאמר לזכותם שהם מסורים מאוד לשגרת היום־יום שלהם. ואחרי שאני קולטת לרגע את דמותי המזיעה — האדומה כמו עגבנייה — במראה המתפרשת מדלת עד דלת, מתחת לתאורת פלורוסנט חזקה, אני לא ממש בעמדה לשפוט מישהו.

בחור ששוכב ברגליים פשוקות על ספסל הדחיקה גונח באופן מופרז, ומטיל סט משקולות על הרצפה בחבטה עזה. בדרך כלל, דבר כזה מורט לי את העצבים, אבל אני עסוקה מדי בלמהר לעבר מחזה מפעים שאני רואה בשביל שיהיה לי אכפת. מכשיר הסקוואטים החביב עליי פנוי. תודה לאל.

מכשיר הסקוואטים שליד החלון הוא אחד מתוך שני מתקנים כאלה כאן. הוא מתפאר בנוף של מועדון לילה מטונף הנמצא מעבר לרחוב, חזית חביבה על חבורת אופנוענים רצחנית.

האור הטבעי שם הוא מצוין ומותאם כדי לצלם את האימונים שלי, במיוחד בהשוואה לאלטרנטיבה — המכשיר שאפוף בצללים הנמצא ליד מלתחת הגברים — שמדיפה בקביעות ריח ניחוח של דיאודורנט אַקס.

המכשיר שליד החלון מספיק קרוב אל המאוורר התעשייתי, כך שאני יכולה להתענג על הרוח באמצע הזיעה, אבל לא קרוב מדי, כך שאין סכנה שאחטוף היפותרמיה בגלל הרוח. הוא גם נמצא במיקום מעולה כדי לבהות בטלוויזיה, שמסיבות בלתי ידועות תקועה באכזריות על ערוץ האוכל.

אני סוגדת למכשיר הסקוואטים הזה ממש כמו שאימא גות'ל מתייחסת אל השיער של רפונזל.

הוא מעניק לי חיים. חיוניות. ארבעה סטים של סקוואטים והאנדורפינים שלי מזנקים למעלה למשך יום אחד לפחות, מפנטזים על כך שהעוצמה של ירכיי מוחצת את נשמותיהם של אלף גברים.

עצם המחשבה מסחררת אותי, ולכן אני מכריזה בעלות על המכשיר. אני מניחה את הטלפון ואת האוזניות שלי על הרצפה, ואחר כך הולכת לשתות במתקן השתייה. הגבר עם זקן התיש, שלובש מכנסי ברמודה המגיעים עד הברך וגם ווקמן של סוני, היישר משנות התשעים, ניגש לשם בו זמנית. הוא מנופף לי באדיבות בידו לגשת לפניו.

אני שולחת אליו חיוך מעריך. "תודה."

הגב שלי מופנה למשך שלוש שניות שלמות כשאני שותה. אחרי שהרוויתי את צימאוני, להוטה לבצע קצת סקוואטים, אני מסתובבת ומוצאת דמות בעלת כתפיים רחבות במיוחד, מבצעת מתיחות ממש מול מכשיר הסקוואטים שלי, זה שליד החלון.

מעולם לא ראיתי את הגבר הזה קודם, ואני בטוחה שהייתי זוכרת אותו אם כן.

הוא גבוה, הרבה מעל מטר ושמונים, בעל מבנה שרירי שממלא בנדיבות את הטי־שירט האפורה הבלתי יומרנית שלו ואת מכנסי הספורט הקצרים. מבט אחד על שרירי הזרוע העצומים שלו, וברור שהוא מתמצא היטב במכון הכושר. כובע בייסבול שחור עם לוגו בלתי מוכר מצל על פניו. מהצד, רואים שלאף שלו יש בליטה קטנה, כאילו נשבר פעם.

אני מתמרנת לידו כדי לקחת את הטלפון שלי, ובכוונה משתהה עוד כמה שניות כדי להעביר את המסר שהמתקן הזה תפוס. ההודעה לא מגיעה אליו. במקום זאת, הוא מתקדם ואוחז בידיו הגדולות את המשקולת, וגבותיו מתחברות מתוך ריכוז עמוק.

או שהוא לגמרי מתעלם ממני, או שהוא באמת לא הבחין בנוכחותי. אני מצליחה לשמוע את המקצב העמום של המוזיקה דרך האוזניות שלו. אני לא מצליחה לזהות את השיר, אבל זה נשמע רציני, כמו הבי מטאל.

אני מכחכחת בגרוני.

אין תגובה.

"סליחה," אני קוראת בקול רם ומתקרבת קצת יותר.

כשמבטו פוגש במבטי, אני קופצת ומייד לוקחת חצי צעד אחורה. לעיניו יש צבע ירוק־יער מהמם, כמו שטח של עצי אורן צפופים, על שטח הררי מכוסה ערפל, שיד אדם לא נגעה בו. לא שאני יודעת את זה מניסיון אישי. החשיפה שלי לאזורי הטבע הפראיים מוגבלת אך ורק לערוץ דיסקברי.

אני כמעט מתהפנטת מהעוצמה שבעיניו עד שהוא נובח, "מה?" ואחר כך מסיר באי־רצון את האוזנייה הימנית שלו. הקול שלו עמוק, מחוספס וקצר, כאילו הוא לא רוצה להטריח את עצמו בדיבור איתי. הוא מסיר לרגע את כובע הבייסבול שלו, וחושף שיער גלי, בצבע בלונד מלוכלך, שמסתלסל על העורף. הפה שלי מתייבש מייד כשהוא מחליק על השיער הסמיך שלו ביד אחת ואחר כך מחזיר את כובע הבייסבול לראשו.

אני מתעלמת בכוונה מהפרפרים שבבטן שלי ומנידה לעבר האוזניות שהושלכו בחופזה על המתקן. "אני הייתי כאן קודם."

בהבעה קפואה, הוא מרים גבה חזקה ומביט בי בבוז, כפי שהבחורים בחדר הכושר נוטים לעשות כשנשים מעיזות לגעת במה שהם רואים כציוד שלהם. "לא ראיתי את הדברים שלך."

אני לא נרתעת מהיחס המבטל שלו, עושה צעד בטוח קדימה ומכריזה על תביעתי הצודקת.

כשאנחנו כמעט חזה אל חזה, הוא מתנשא מעליי כמו ענק, וזה מפחיד יותר משציפיתי. אני מצפה ממנו לסגת, להבין שטעה, לקלוט שהוא מתנהג כמו שמוק. אבל הוא אפילו לא ממצמץ.

אני בולעת את הגוש בגרוני ומוצאת שוב את קולי. "זה ייקח רק כמה דקות, לכל היותר. אנחנו אפילו יכולים להתחלף לסירוגין?"

הוא זז הצידה. לשנייה אחת, אני חושבת שהוא עוזב. אני עומדת אפילו להודות לו על החסד והאנושיות... עד שהוא מעז להעמיס על צד אחד של מוט המשקולות לוחית של עשרים קילו, שרירי הזרוע שלו מתפקעים בתוך הטי־שירט שהוא לובש.

"ברצינות?" אני מביטה בו, הידיים שלי על המותניים, מבטי נח על שפתיו הרכות, המלאות, המנוגדות לקו הנוקשה של הלסת המכוסה זיפים שלו.

"תראי, אני צריך להגיע לעבודה בעוד חצי שעה. את לא יכולה פשוט להשתמש במתקן ההוא שם? הוא פנוי."

כשהוא מאזן בלי רחמים את המתקן עם לוחית נוספת, הוא בקושי מזכה אותי במבט, כאילו אני לא יותר מזבוב טורדני.

אני מתגאה בהיותי אדם מכיל. אני נותנת למכוניות לעבור לפניי, אפילו אם זכות הקדימה היא שלי. אני תמיד מתעקשת על כך שאחרים ייצאו ממעלית לפניי, כמו שההורים שלי לימדו אותי. אם הוא רק היה מנומס, מתנהג בהגינות, אפילו קצת מתנצל, קרוב לוודאי שהייתי נותנת לו לקבל את המכשיר. אבל הוא לא שום דבר מהדברים האלה, ואני המומה.

"לא," אני אומרת, מתוך עיקרון.

הלסת שלו מתהדקת כשהוא מניח את זרועותיו על המוט. האופן שבו הוא רוכן לתוכו, בעמידת פישוק, בכבדות, היא מהלך טריטוריאלי מובהק. הוא שולח אליי משיכת כתף אחת אחרונה, נוזפת. "טוב, אני לא זז מכאן."

אנחנו תקועים בקרב מבטים, כששום דבר לא מפר את הדממה, מלבד צליל קלוש של קייטי פרי שרה על 'להרגיש כמו שקית פלסטיק שעפה ברוח’, הבוקע ממערכת השמע של חדר הכושר, וגבר שנאנח על מכשיר לחיצת רגליים. עיניי יבשות ומגרדות, כי אני מסרבת למצמץ, ועוצמת מבטו אינה מראה שום סימנים של עייפות.

כשקייטי פרי מתפוגגת, ומוחלפת במודעת קידום מכירות של מרכז הכושר אקסקליבר, אני פולטת חצי אנחה, חצי נהמה. הבחור הזה לא שווה את האנרגיה שלי. אני מרימה את האוזניות שלי מהרצפה ופוסעת אל המתקן הפחות נחשק, אבל לא לפני שאני שולחת אליו עוד מבט מרושע אחד.

 

11:05 בבוקר פוסט אינסטגרם: 'מניאקים שחושבים שחדר הכושר הוא בבעלותם.'

מאת CURVY_FITNESS_CRYSTAL:

בואו נדבר פתוח: הבוקר, איזה שמוק שחצן עם שיער יפה יותר מהשיער שלי גנב לי בגסות את מכשיר הסקוואטים. מי עושה דבר כזה? ואם אתם אשמים בפשע כזה, מה כואב לכם?

אני לא מכירה אותו אישית (ואני גם לא רוצה להכיר), אבל התרשמתי שהוא אדם מהסוג שמתעב כלבלבים ומתעב שמחה באופן כללי. אתם מכירים את הטיפוס.

בכל אופן, בסופו של דבר תיעלתי את כל הכעס שלי לתוך האימון, תוך כדי שמיעה של השיר האהוב עליי כרגע, "Fitness" של ליזו (תאמינו לי, השיר הזה הוא אש).

מחשבות לסיכום: רוב האנשים בחדר הכושר הם לא מניאקים. אני מבטיחה. תשעים ותשעה אחוז מהם סופר מכבדים ומסייעים, אפילו נערי האחווה שלוקחים סטרואידים! ואם כן יוצא לכם להיתקל באחוז האחד המבאסים האלה, פשוט תתרחקו מהם. אף פעם אל תיתנו להם כוח עליכם או על המסע שלכם בדרך לכושר.

הפוסטים שלי מתייחסים לזכר ולנקבה כאחד, תרגישו חופשי להגיב!

תודה שהקשבתם להרצאת ה־TED שלי,

קריסטל.

 

תגובה של xokyla33: כן, בובה! את כל כך צודקת. תמשיכי לעשות את שלך!!!

 

תגובה של jillianmcleod: בדיוק מהסיבה הזאת אני לא מרגישה בנוח להתאמן בחדר הכושר. מעדיפה להתאמן בבית.

 

תגובה של APB_rockss: את כותבת על זה שמעליבים את הקימורים/הגודל שלך, אבל כל מה שאת עושה זה להתאמן ולחיות בחדר הכושר? קצת צבוע, לא?

 

תשובה של CURVY_FITNESS_CRYSTAL: @APB_rockss, למעשה, אני מבלה שעה אחת ביום באימון בחדר כושר. להקדיש זמן לעצמך, אם זה בחדר הכושר, אם בהליכה, ואם באמבטיית קצף זה דבר מועיל מאוד לכל ההיבטים בחיים, כולל הבריאות הנפשית. וגם, את יכולה גם לאהוב את הגוף שלך וגם ללכת לחדר הכושר. אין בזה סתירה.

אחרי הרטינה הלא ממש ברורה שלי אתמול באינסטגרם, עשיתי אמבטיית קצף נחוצה מאוד כדי לחטט לעצמי קצת בנשמה. התגובה שלי לאותו אדם שכינה אותי צבועה, עוררה, בלי כוונה, ויכוח לוהט בממדים אפיים בין העוקבים הנאמנים שלי ובין השונאים שלי. אני מנסה לא להקדיש יותר מדי תשומת לטרולים, אבל אחרי גנב מכשיר הסקוואטים ושתי כוסות של מרלו, הרגשתי טיפה לוחמנית. וזה משהו שהולך ונבנה אצלי כבר כמה חודשים.

במשך שבע שנים, ניסיתי לנפץ סטריאוטיפים שמנופוביים ומזיקים בתעשיית הכושר. צברתי לי מאתיים אלף עוקבים באינסטגרם על בסיס המסר שהעברתי, של אהבה עצמית ללא קשר לגודל הגוף.

הדרמה מכך שאני 'גדולה מדי' בשביל להיות מאמנת אישית, אבל עדיין 'לא מספיק גדולה' כדי לייצג את הקהילה העגלגלה היא אופיינית למה שמתרחש בתוך התהום של חלק מהתגובות.

אין שום מצב ביניים.

ביוש הגוף גס הרוח, וההערות הגזעניות שמופיעות מדי פעם, הפכו להיות יותר נפוצות ככל שמספר העוקבים שלי גדל. כדי לשמור על מסר חיובי, התעלמתי מהערות השנאה. העובדה היא שאני אוהבת את הקימורים שלי. רוב הזמן, אני רק בן אדם.

מדי פעם, הטרולים מצליחים לחדור דרך השריון שלי. כשזה קורה, אני נותנת לי תקופת חסד קצרה להתבוסס בזה. ואז אני מראה להם אצבע משולשת בצורה של תגובה 'מעוררת תיאבון' (תמונה של כל הגוף, רק ליתר ביטחון).

אבל אתמול בלילה, קצת לפני שאמבטיית הנצנצים והקשת בענן שלי התפוגגה לגמרי, עלה בדעתי שהעוקבים שלי כנראה נעלבים לא פחות, ואולי יותר, מההערות. אם אני רוצה להישאר אותנטית ונאמנה למצע שלי — דימוי גוף חיובי, אולי הגיע הזמן להשמיע קול.

האימון של היום הוא הזמן המושלם לחשוב על אסטרטגיה.

אבל למורת רוחי, גנב מכשיר הסקוואטים שוב הגיע, ביום השני ברציפות. הוא מבצע מתיחות באזור האחים של חדר הכושר. מוכרחים להיות לו שרירי ארבע ראשי נהדרים כאלה?

הוא מצמצם את מבטו לכיווני כשאני עוברת דרך השער המסתובב. ומייד הבעת פניו הופכת מניטרלית לזועפת, כאילו עצם נוכחותי קלקלה לו את היום.

אני מביטה בו מהצד לפני שאני מעבירה את תשומת ליבי המזויפת אל ציטוטי המוטיבציה הגנריים המודבקים על הקיר בפונט בולט ואגרסיבי: אם זה לא מאתגר אותך, זה לא ישנה אותך.

להתחמק ממנו במשך כל האימון שלי זה דבר קשה יותר משציפיתי. לא משנה לאן אני הולכת, אני רואה אותו בזווית עיני, תופס מקום יקר עם גופו השרירי המהמם.

כשהתעוררתי הבוקר, חלף במוחי הרעיון שייתכן שהוא חדש במכון הכושר אקסקליבר, שעדיין לא למד את חוקי האתיקה של חדר הכושר. התכוונתי לתת לו ליהנות מהספק. אולי פשוט היה לו יום רע. אולי הוא בילה את כל הלילה בבהייה למרחק, ליבו נחמץ מחרטה. אלוהים יודע שגם לי היו לא מעט אימוני זעם.

כל האפשרויות האלה מאבדות משמעות כשהוא קושר קשר לנצח אותי על אופני הכושר הסמוכים. כשאני תופסת אותו מביט במסך שלי, אני משתמשת ב'מלאכית של צ'רלי' הפנימית שלי ולוחצת על הדוושות בכל הכוח.

כשמגיע סימן העשרים קלוריות, שנינו מפסיקים, מתנשפים, כפופים על הכידון. איפור ה'ללא איפור' שלי כנראה כבר נמס כולו, ואני רואה כתמים. אבל המאמץ שלי היה שווה את זה כי ניצחתי אותו בשלושים ושניים מטרים. הוא פשוט רותח כשהוא קורא את המסך שלי. נראה שהוא לא מסוגל להתמודד עם הניצחון שלי כי הוא מזעיף מבט וחותך מהר אל המתקנים.

פחות מחצי שעה מאוחר יותר, המשחק מסתיים רשמית, כשאני רואה אותו עוזב את מכשיר לחיצת הרגליים בלי לטרוח לנגב את המושב. המקומות האפלים ביותר בגיהינום שמורים לאלה שלא מנקים את המכשירים אחרי השימוש בהם.

מאחר שאני מרגישה שאני מוכרחה להשמיע את קולי בשם כל לקוחות חדר הכושר המצייתים למדיניות ההיגיינה, אני מניחה את המשקולות שלי וצועדת לעברו.

בזמן שהוא הוא שקוע כולו בסיבוב של עליות מתח ללא מאמץ, אני עומדת, פי פעור לרווחה, מהופנטת שלא בכוונה מהשרירים המתוחים והמשורגים של זרועותיו שמתכווצים עם כל תנועה.

הוא משדר וייב של כריס אוונס, אבל עם שיער ארוך יותר ושופע. אני לא יודעת אם זה הניצוץ בעיניו העצומות למחצה או שאלה גומות החן, אבל יש לו מראה נערי שגורם לו להיראות קצת נגיש כשהוא לא מסתכל עליי במבט זועף.

כשהוא קולט אותי פוערת פה לעברו כמו איזו מעריצה מטורפת שצמאה לאיזה סלפי, הוא עוצר רגע ונתלה מהמוט. "איך הנוף משם למטה?"

אני עומדת לומר אלוהי, גם משום שזה לגמרי נכון, וגם כי ברירת המחדל שלי היא להחמיא לאנשים. זה מה שאני עושה למחייתי. אבל הדבר האחרון שהבחור הזה צריך זה חיזוק לביטחון העצמי.

אני מהדקת במודע את שפתיי לפס שטוח ומגייסת לעזרתי את המבט החמור של אימא שלי כשהיא מאוכזבת מאוד מהבחירות שלי בחיים. אני מושיטה לו מגבת נייר, שפיזרתי עליה כמות נדיבה של חומר חיטוי, לנוחותו, כמובן. "לא שכחת משהו?"

הוא ממצמץ. "לא שאני יודע."

"שכחת לנקות את מתקן לחיצת הרגליים."

הוא משחרר את המוט ונוחת נחיתה חלקה כשהוא מביט במגבת הנייר האחוזה בין אצבעותיי כאילו נטבלה קודם בחומצה גופרתית. "את עוקבת אחרי האימון שלי או משהו?"

"לא," אני אומרת, בטון קצת מתגונן מדי. "אבל אתה צריך לנגב את המכשירים אחרי שאתה מסיים לעבוד עליהם. זה הכלל כאן. אנשים לא רוצים לגעת בזיעה היבשה שלך." אני מתכווצת בתוכי. אני יכולה כבר באותה מידה לעשות לי תסרוקת קארה של אחת ש'רוצה בבקשה לדבר עם המנהל'. אבל אני לא יכולה לסגת עכשיו. למעשה, אני מחזקת את הטיעון שלי ומצביעה על השלט שעל הקיר מימיננו, שעליו כתוב, אנא נגבו את המכשירים לאחר השימוש.

הוא אפילו לא שולח מבט אל השלט. במקום זאת הוא בוחן אותי, זרועותיו שלובות על חזהו הרחב. "עוד לא גמרתי עם המכשיר. את לא יודעת מה זה סופר סֵטים? את יודעת, כשאת עוברת מתרגיל לתרגיל ברצף."

"אני יודעת מה זה סופר סט!" אני אומרת בחדות. להט מזנק מהבטן התחתונה שלי אל לחיי כשאני קולטת שביישתי אותו שלא בצדק. זה מפחיד. אני מתפללת בשקט שאיעלם לתוך איזה בולען בלתי קיים כלשהו. אולי זו נקמה קוסמית על כך שהתעסקתי בעניינים לא שלי.

הוא שולח אליי חיוך ידעני ומתחיל בסט נוסף.

וכאילו האינטראקציה הכואבת הזאת לא התרחשה מעולם, אני נעלמת אל תהום הנשייה כדי לצלם את סרטון ההדרכה שלי לאימוני גב על מכשיר הכבלים. זו הזדמנות מצוינת לקדם את חברת בגדי הספורט העמידים לזיעה שנותנת לי חסות.

אני כבר באמצע צילום של עשר שורות של כבלים, כשגנב מכשיר הסקוואטים מופיע פתאום משום מקום. הוא בוחר להחנות את גופו המסיבי ממש מול המצלמה, מכל המקומות שבעולם, וחוסם את הצילום. בתוך הזעם האילם שלי, אני מאבדת פוקוס, ולא זוכרת האם אני בחזרה הראשונה על התרגיל או בחזרה העשירית.

הוא נשען בעצלתיים על המכשיר, עוטה חיוך זחוח שאני מתחילה לחשוב שהוא הפרצוף הטבעי שלו במצב מנוחה.

"כן?" אני שואלת בשיניים חשוקות, עצבנית מהמחשבה שאולי אצטרך לצלם מחדש את כל הקטע.

הוא שולף מגבת נייר מאחורי גבו, ותוקע אותה מול הפרצוף שלי. "הנה. כדי שלא תשכחי לנגב את המושב."

הטון הסרקסטי שלו, המשולב עם נחרת הבוז, אומר לי שהוא לא עושה את זה מטוב ליבו. זה אקט עוין של תוקפנות, שמגביר את היריבות בינינו.

לפני שאני מספיקה לנסח תגובה עוקצנית, הוא שומט את מגבת הנייר בחיקי ורוקד לו לעבר המלתחה.

פרק 2

גנב מכשיר הסקוואטים כיבד בנוכחותו השחצנית את מכון הכושר אקסקליבר ביום השלישי ברציפות. הכתרתי אותו רשמית לנמסיס של חדר הכושר שלי.

אני נמצאת פה פחות מחצי שעה ואני כבר מפנטזת איך אני 'בטעות' הולכת להתיז עליו עם בקבוק של חומר חיטוי כימי.

הכול התחיל עם מפגש מצער בכניסה. הוא החזיק ללא מילים את הדלת פתוחה בשבילי ובשביל לקוח נוסף, כאילו הוא הפך פתאום לאיזה ג'נטלמן אבירי. הזעפתי מבט לעברו, והלכתי אחריו בזהירות תוך כדי ניסיון לא להעריץ את התחת השרירי שלו במשך יותר משנייה לוהטת אחת.

מתברר שלספקנות שלי בנוגע לאביריות שלו היה בסיס מוצק. ככל הנראה הוא מוגבל למעשה נדיב אחד ביום (או כך חשבתי), משום שכעבור פחות מחמש־עשרה דקות, הוא נדחף לפניי ליד מתקן המים, ולקח לעצמו את הזמן כשמילא את בקבוק המים המפלצתי בגודלו. עד השוליים.

אחרי שגזל ללא התנצלות את מקומי בתור, הוא מיהר אל ספסל לחיצות החזה כמו גרסה קצת יותר סקסית של סופרמן, כדי לעזור לפאטי, אישה קשישה, לקוחה קבועה בחדר הכושר, שאף פעם לא מחמיצה הזדמנות להתלונן בפני כל מי שנמצא בקרבתה הכללית על החסרונות השונים של חדר הכושר (הטמפרטורה ה'קפואה', המוזיקה ה'בריונית', והיעדר 'אווירה').

כשגנב מכשיר הסקוואטים חייך אליה חיוך מלאכי אותנטי למחצה אחרי שהציל אותה מלהימחץ על ידי משקולת, הייתי מוכרחה לייצב את עצמי. האם האיש הזה סובל מפיצול אישיות?

אני מעבירה את הפוקוס שלי מהאני האגואיסטי אך מבלבל מאוד של הבחור הזה אל מל, הלקוחה האישית החדשה שלי. אנחנו מחליפות סיפורי אימה על האינסטגרם במהלך הפסקה מהירה, אחרי סבב של עבודה על שרירי הזרוע והשריר התלת־ראשי.

"היה איזה בחור ששלח לי הודעות של דיק־פיק כל יום, במשך חודשים, אחרי שהעליתי תמונה של ביקיני." היא מעקמת את פיה, עושה תנועת הקאה כשהיא נזכרת, ומראה לי את הצילומים בטלפון שלה.

אני רוכנת לעברה, מזייפת סקרנות ומעמידה פנים כאילו לא הצצתי כבר בכל החשבון שלה עד לשנת 2012. לתמונה יש מסגרת מושלמת. היא מביטה במבט מפתה אל עבר המרחק, שיער שופע גלי מונח על כתף אחד, רגליים מתנדנדות בתוך מה שנראה כמו איזו בריכת גג פלצנית, אקסקלוסיבית, שמיועדת רק לאנשים יפים. היא לובשת ביקיני בצבע ורוד־ברבי.

מל היא אחת מתוך קומץ משפיעניות אינסטגרם בתחומי האופנה, היופי, והלייף סטייל שהן לא מידה אפס. כל הצילומים שלה מתוכננים באופן מושלם על רקע הדירה הלבנה כולה, האולטרה־מודרנית שלה, שיש בה פרחים טריים, גוני פסטל, וענפי תה באופן שבועי. במשך שנים רבות היא נמנעה מלהצטרף לחדר הכושר בגלל פציעת ברך שנגרמה משום שנעלה עקבים גבוהים, אבל היא ביקשה תוכנית לבניית השריר אחרי שגילתה ששתינו גרות בבוסטון.

אנחנו מסתדרות בטבעיות. שתינו בנות עשרים ושבע. שתינו ממוצא סיני, למרות שהיא מאומצת ואני חצי אירית. שתינו תומכות נלהבות של תנועת דימוי הגוף החיובי.

ויש לנו גם אובססיה לא מתנצלת לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה, במיוחד כל מה שקשור לעקרות בית אמיתיות.

"אוקיי, לעזאזל. את מזמנת כאן מבטים רציניים. לא שזו הזמנה לדיק־פיק." אני עוצרת רגע, ומביטה במספר העצום של לייקים שניתנו לצילום הזה.

היא מוחה טיפת זיעה מהמצח באמצעות ציפורן בנויה מושלמת, צבועה בלק, ואז ממשיכה בסיפור. "זה היה הכי מוזר שראיתי. הוא היה מכופף. כמו... ממש מעוקם הצידה. כמו וו."

"כמו וו?" אני שואלת בצעקת בהלה.

"כמו וו של מטרייה, קריסטל. אני לא מגזימה. את חושבת שזין יכול להישבר?"

אני עומדת להגיד לה שאין לי שמץ של מושג, ואחר כך לרטון ולומר שדיק־פיק הן אף פעם לא אטרקטיביות, אם הן בצורת וו וגם אם לא, אבל אז גנב מכשיר הסקוואטים מחנה את התחת שלו על הספסל שלידי.

הפה שלו מתעקל כלפי מעלה בשעשוע, וזה גורם לי להלם, כי לא הייתי מודעת לכך שאלה שמשתמשים ברוחו של דארת' ויידר מסוגלים לחוש הנאה. אני תוהה כמה מהשיחה שלנו על הזין הוא הצליח לשמוע.

אחרי פרשיית מגבת הנייר שלנו אתמול, נשבעתי לא להלחיץ את עצמי בכל הנוגע לזר הזחוח הזה, שדורש סטירה. אבל זה יותר מאתגר מהצפוי כשהוא יושב כל כך קרוב, ממלא את אפי בריח ניחוח הכביסה הנקייה שובה הלב שלו, ומושך את תשומת ליבי לכמה הוא נראה נפלא בקפוצ'ון הכחול ובכובע הבייסבול שלו.

אני תוהה אם גנב מכשיר הסקוואטים הוא מהסוג ששולח דיק־פיק בלי שביקשו ממנו. אחרי שהמחשבה הלגמרי לא מבוססת הזאת נקלטת אצלי, אני מנסה לגרום לה להסתלק אל הפינות הנידחות והמאובקות של מוחי.

אתם יודעים מה אומרים על כפות רגליים גדולות...

כשהוא לוקח לגימה גדולה מבקבוק המים שלו, עינינו ננעלות בתיעוב הדדי. זה מרגיש יותר כמו קריאת תיגר, וזה נשאר עד שאני ממצמצת ומנפנפת את זה. קריסטל, תהיי זן. תיאחזי בשלווה שבתוכך.

אני שוב מתמקדת במל, ששולחת אליו מבט נוסף, סקרני.

"בכל מקרה," אני אומרת, מכחכחת בגרוני כדי לפרק את המתח. "אנחנו הולכות לעבוד עכשיו על מזחלת הדחיפה." היא מחמיצה פנים. בפעם הקודמת שקבעתי לה מזחלת דחיפה, היא התנשפה והזיעה ולכן תוספות הריסים שלה נפלו.

אני מעודדת אותה לאורך מסלול אחד קצר בזמן שהיא מתנשמת ומתנשפת וממלמלת קללות עם כל צעד מאומץ. אני מחכה שהיא תתחיל לחזור את המסלול בחזרה, אבל היא מהססת.

"נראה שאני לא צריכה לסיים את המסלול שלי," היא מחווה בשמחה לעברו של גנב מכשיר הסקוואטים שמתקדם לו בשלווה, ואוחז במשקולות בדיוק באמצע המסלול.

המסלול של מל.

מי, לעזאזל, הבחור הזה חושב שהוא?

הפה שלי פעור, כמו אימא בתשדיר שירות שנדהמת שחומר הניקוי הצליח להסיר את כתם רוטב העגבניות העקשני מהחולצה הלבנה שלה. "סליחה. רק דקה אחת," אני ממלמלת.

בזרועות שלובות, אני מסתערת לעברו, חוסמת את הניסיון שלו לעקוף אותי. "תגיד, לא ראית אותנו הרגע? היינו כאן." אני מחווה בטירוף לעבר מל, שמביטה בנו בעניין כשהיא נשענת על המזחלת.

בלי לומר מילה, הוא עוקף אותי וממשיך, כאילו אני רק איזו נקודה על רדאר, בור בכביש שצריך לחמוק ממנו. אני על סף לקרוא לו שמוק מתנשא, אבל אני נושכת את לשוני ומסתלקת, כדי לשמור על אשליה של מקצוענות מול הלקוחה שלי.

"מה הסיפור שלו?" מל שואלת כשאני מסובבת בכעס את המזחלת ומפנה אותה למעבר פחות אידיאלי.

"הוא פשוט מרגיז אותי כל הזמן." אני שולחת אליו מבט זועף, למרות העובדה שהוא לא מבחין בו. הוא באמצע הזינוק, פניו הזחוחות אדומות ממאמץ, והוא ללא ספק לא מצטער, כמו אדם הגון, על המעשים שעשה לי.

מל מרימה את גבותיה המעוצבות בשלמות. "הוא בדק אותך קודם. כאילו, מכף רגל עד ראש, בזמן שדיברנו על הזין."

"הוא כנראה תכנן איך להתנקש בחיי."

"או שהוא הפשיט אותך בעיניים."

אם מישהו היה אומר לי דבר כזה לפני שנים, הייתי מטילה בכך ספק מייד. אבל עכשיו, אחרי שנים של עבודה על עצמי ועל הביטחון העצמי שלי, אני לא מטילה בכך ספק.

למרות שתמיד עסקתי בספורט, מעולם לא היה לי גוף של ספורטאית. ירשתי את הגנים של אימא שלי. גוף גדול, שרירי, עם ירכיים עבות, שדיים, וגם תחת לא חסר, ההפך מאחותי הגדולה ומהצד של אבא שלי במשפחה. שם כולם רזים וקטנים. אחוז נמוך של שומן בגוף זה לא משהו שהגנטיקה חילקה לי. לקח לי זמן להשלים עם העובדה הזאת ולהגיע אל המקום הזה. עכשיו אני מתמקדת אך ורק בביטול הסטיגמות ובניפוץ מיתוסים בנוגע לחדר הכושר עבור אנשים שאולי לא חשו שהם שייכים לשם.

המטרה של רכישת ביטחון עצמי תופסת מקום גבוה בסדר העדיפויות שלי. לא גירעון קלורי ובטוח לא המספר המופיע על המשקל.

"מל, רק עוד שלושה סיבובים," אני מורה לה בקשיחות, ומשנה לגמרי את הנושא. "תסיימי חזק לפני ערב הבנות."

התוכנית המהוללת לערב הזה, לצפות שוב בקומדיה רומנטית בנטפליקס עם אחותי טארה, היא בדיוק מה שאני צריכה אחרי כל הדרמה הזאת בחדר הכושר ובאינסטגרם.

גנב מכשיר הסקוואטים ממשיך להופיע בזווית עיני כשאני עוקבת אחרי מל לאורך המסלול. הוא נשען על מכשיר ומחזיר לעצמו את הנשימה. כשאני מסתובבת כדי לפגוש את מבטו, הוא שולח אליי חיוך שחצני.

התכוונתי להיות אדם בוגר. באמת שהתכוונתי.

אבל אחרי שהרהרתי בגניבת המסלול בחמש הדקות שחלפו מאז שמל עזבה את חדר הכושר, כל מה שיכולתי לדמיין לי היה את ההבעה השחצנית של גנב מכשיר הסקוואטים. אותה הבעה שהייתה על פניו כשעקף אותי בתור למתקן המים וכשנופף לי מול הפרצוף במגבת הנייר.

פעמים רבות בחיי, הייתי אחת שדוחקים אותה הצידה. כשהייתי בבית הספר היסודי, נתתי לילדים האחרים לבחור ראשונים את אחת הברביות שלי (תשעים אחוז מהזמן מצאתי את עצמי בסוף עם הבובה של קן). נדחקתי לתפקיד הספייס גירל (הפוש ספייס) הכי פחות אהודה במסיבות יום הולדת עם נושא. בתיכון, תמיד נתתי לכל הדחיינים להעתיק את שיעורי הבית שלי שתי שניות לפני השיעור. וגרוע יותר, לא הייתה בי היכולת לומר את דעתי או לדרוש משהו אחר.

כשגיליתי את חדר הכושר ואת קהילת טיפוח הגוף בקולג', נשבעתי שזה ישתנה. כאן, בחדר הכושר, אני לא איזה שטיחון כניסה לבית. אני חזקה ומוכשרת. אני מסרבת לאפשר לאנשים לדבר מעל לראשי, במיוחד לזר המעצבן, הסקסי מדי, הזה.

אז כשגנב מכשיר הסקוואטים שוכח את הטלפון שלו על המזרן כשהוא עובר אל ספסל לחיצות החזה, אני לא מרגישה מחויבות מוסרית רבה להחזיר לו אותו מייד. יש סיכוי גבוה שאני אתבשל עם זה עד לשעות המאוחרות, ואתמלא ברגשות אשמה וחרטה בגלל זה. אבל אז אני מזכירה לעצמי — הוא ביקש את זה. זה היה רק עניין של זמן לפני שאתפוצץ. מגיע לו להזיע קצת.

אני מדמיינת את עצמי רצה עם הטלפון שלו אל השקיעה במכונית שודים יקרה, צוחקת בטירוף כשאני לוחצת על דוושת הגז עד הסוף. אבל אז אני נזכרת שאני לא איזו עבריינית קטנה. יש לי מוסר. וזאת בדיוק הסיבה לכך שאני מניחה את הטלפון שלו על המדף המתפקע מפריטים כמו חבלי קפיצה, אביזרים שונים וחיבורים לכבלים, רק כדי להבטיח שהטלפון יהיה מוגן ולא יימחץ מתחת לנעל ריצה של מישהו.

מרוצה מהמעשה הטוב שלי, אני מחברת את הטלפון שלי לחצובה שלי ומתחילה לצלם את רוטינת הבטן התחתונה החדשה ביותר שלי, שכוללת תרגילי טוויסט בישיבה, בעיטות במהלך שכיבה ומספיק הרמות רגל כדי לגרום לכך שלאושיית הפיטנס ג'יליאן מייקלס, לא תהיה עבודה.

אני מספיקה לסיים כחצי מהאימון כשדמות גדולה מופיעה מעליי.

זה הוא.

הוא כורע על המזרן בשפתיים הדוקות ועיניו הירוקות שיורות קרני לייזר לעברי. מהזווית הזאת, אני יכולה לראות מקרוב את הירידה ההדרגתית של ריסיו. הם ארוכים ועבים באופן לא הוגן כשמדובר במין הגברי.

הוא כל כך קרוב, עד שניחוח הכביסה הנקייה שלו, המעורב בטסטוסטרון, גובר על חושיי.

ריח של זיעה בדרך כלל לא מושך, אבל אצלו, הוא כמעט משכר. אני נמנעת בכוונה לשאוף אותו לקרבי כמו מכורה לסמים.

"מה עשית עם הטלפון שלי?" הוא שואל בשלווה כשרגליי צונחות אל המזרן. הוא הרס לי את סרטון הווידאו. ושוב, הבעה של איילה תמימה, מתאימה לתחרות יופי, משתלטת עליי.

אני אפילו משתמשת במצמוץ תמים ואיטי כדי ליצור אפקט דרמטי. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר." אני מסתובבת על הצד כדי להביט בו, מוכנה לעימות.

הדרמטיות שלי לא משכנעת אותו. "אני יודע שאת לקחת אותו. השארתי אותו כאן לפני חמש דקות."

"אנשים נוטים לגנוב דברים בחדר כושר. כמו מתקני סקוואטים, למשל. איך אתה יודע שלא איזה מישהו אקראי גנב אותו?"

"ככה." עיניו משוטטות על פניי, מנסות לצוד סימן של חולשה, כמו איזה בלש במחלק הרצח שלא מוכן לקבל שום בולשיט. "כי את מחייכת. את מתנשמת חזק. ואת מתחמקת מקשר עין."

לא משנה עד כמה זה מוצדק, רמאות מעולם לא הייתה צד חזק אצלי, אפילו אם לא באמת גנבתי אותו. כדי להעסיק את הידיים שלי, אני מושיטה אותן אחורה כדי להדק את הפקעת המבולגנת שלי. "תראה, ננסי דרו, אני מנסה לצלם כאן שיעור על תרגילי בטן. אכפת לך?"

אני כמעט נכנעת ועומדת להצביע לעבר המדף שעליו מוחבא הטלפון שלו, אבל לרגע דעתי מוסחת ממבטו המרצד לעבר הטלפון שלי שעדיין מקליט. בתנועה חלקה אחת, הוא תולש אותו מהחצובה ומכניס אותו לכיס מכנסיו הקצרים.

אני מתכופפת קדימה, אבל מאוחר מדי. הטלפון שלי נעלם, עמוק בתוך המעמקים הרחוקים של אזור התחתונים שלו. "היי, מה לעזאזל?"

שפתיו מתעקלות לחיוך מרוצה. "אני לא נותן לך אותו בחזרה עד שתגידי לי מה עשית עם הטלפון שלי."

אני לא נותנת לחיוך המהפנט שלו להסיט אותי ממסלולי. זאת מלחמה. אני לא איפגע. "אני צריכה את הטלפון שלי."

"גם אני," הוא אומר בקלילות.

"מה, בשביל טינדר?" אני מתנהגת בצביעות מוחלטת עכשיו. למעשה, ג'ו מהטינדר שוב עולה על ההליכון תוך כדי שאנחנו מדברים.

הוא מזעיף מבט. "למעשה לא. בשביל דברים חשובים."

"טוב, גם אני משתמשת בשלי בשביל דברים חשובים. אני מדריכת כושר באינסטגרם." אין לי מושג למה היה לי דחוף לגלות את מקצועי. הוא יוכל להשתמש בזה נגדי. או גרוע יותר, ללעוג לי. אני מצפה ממנו לנחור בבוז או לבדוק אותי מלמעלה למטה, בלי להבין איך מישהי כמוני מוסמכת לתת עצות בענייני כושר.

אבל הוא לא עושה את זה. מבטו לא מהסס כלל. "גם אני צריך את הטלפון שלי לענייני עבודה."

אני חשה פיתוי לשאול אותו מה הוא עושה. אני משערת שזה משהו פיזי. אולי הוא חוטב עצים. או כפיל של קפטן אמריקה. או אולי דוגמן תחתונים זעוף שמוצמד בשחור ולבן ללוח מודעות בכיכר טיימס. מצד שני, הוא לא מספיק יפה כדי להיות דוגמן. אולי הוא איזה שחקן הוקי חצי מקצוען, בהתחשב בשיער הגלי השופע שלו. על סמך התצפית (או תקיעת המבט) הלא כל כך סמויה שערכתי, הסקתי שהוא כנראה לא אחד מאותם נערי אחווה שמנופפים באגרופים בשמחה ולובשים גופיות בצבעים זרחניים. הייתי אומרת שהוא קצת יותר מבוגר, אולי סוף שנות העשרים, תחילת שנות השלושים.

"אתה באמת צריך את זה לעבודה?" אני מתריסה, ומתייחסת אל הבעת פניו המעוצבנת כאל הישג חיים אישי שלי.

הוא מהנהן קצרות.

"האם זה עניין של חיים או מוות?"

למרבה ההפתעה הוא אומר, "כן," ללא שום מאמץ.

עכשיו אני מתה לדעת מה הוא עושה.

אבל לעולם לא אשאל.

"תוכיח את זה."

"איך?"

"תפסיק לגנוב ממני דברים. מכשירי אימונים, שטח רצפה, המקום שלי בתור למתקן השתייה." אני מנופפת בידי במעורפל לעבר חדר הכושר.

הוא מזעיף מבט. "האם אי פעם עלה בדעתך שיכול להיות שגם אני זקוק לציוד או למרחב? זה לא חדר הכושר שלך." אנחנו תוקעים זה בזה מבטים במשך מספר נשימות, עד שהוא נכנע לבסוף.

"בסדר, אחזיר לך את הטלפון שלך. אם תיתני לי את שלי. בו זמנית."

אני מהנהנת, וקמה כדי לשלוף את המכשיר שלו מהמדף שנמצא כמה מטרים ממני. "רק לפרוטוקול, התכוונתי להחזיר לך אותו לפני שתלך הביתה."

עיניו מתרחבות כשהוא רואה את הטלפון שלו. אני מניחה שהוא פשוט אסיר תודה על כך שלא הורדתי אותו עם המים בשירותים, דבר שלמען ההגינות אכן חלף במוחי.

אני מחזיקה את הטלפון שלו בגובה החזה ומצמידה אותו אליי מייד, לפני שתהיה לו הזדמנות לחטוף אותו מאחיזת המוות שלי. "בספירה של שלוש?"

הוא מרכין את הסנטר.

אחת.

שתיים.

שלוש.

במהירות הוא לוקח את הטלפון שלו מאצבעותיי ובו זמנית מחזיק את הטלפון שלי מחוץ להישג ידי.

בוגד. הוא בדיוק הטיפוס שלא יכבד קדושה של הסכם. לאיש יש אפס מוסר.

אני נוהמת. "ברצינות? עשינו עסקה."

שפתיו מתעקלות לחיוך בפה סגור. "תגידי לי את השם שלך."

"אני לא מגלה את השם האמיתי שלי לאנשים זרים בחדר הכושר."

כשהוא פוסע קדימה, סוגר את המרחק בינינו, אוזניי הולמות כשדם מזנק אל ראשי.

הוא מחזיק את הטלפון שלי נמוך, מאפשר לי ברוב טובו הצצה מהירה במסך. הטלפון עדיין במצב הקלטת וידאו, שנקטעת על ידי פרץ התראות אינסטגרם. הוא מחייך כמו חתול צ'שייר כששם המשתמש שלי קופץ על המסך, "קריסטל."

כשהוא אומר את שמי בקול עמוק, חלק וחושני, ברכיי נחלשות. אני כמעט מתמוססת על הרצפה.

למרות שגובהי הוא מטר ושבעים ושניים, הרבה מעל מה שנחשב לנמוכה, כל ניסיון פראי שאני עושה להחזיר את הטלפון שלי הוא כישלון מוחלט. כשידו מתוחה, הוא מחזיק אותו רחוק מאוד מהישג ידי.

אני נאנחת. "אוקיי, אתה יודע שקוראים לי קריסטל. שמח? עכשיו תחזיר לי אותו." אני רואה את המסך מספיק כדי לזהות שהודעת טינדר קפצה הרגע.

עיניו נדלקות כשהוא קורא אותה בקול רם, "זאיין רוצה לדעת אם מתחשק לך נטפליקס וצ'יל ומוסר שהוא..." מצמצם את עיניו אל המסך, כאילו מנסה לאמת שהבין את המילים, "בצ'יל של שאנטי באנטי."

"אל תענה!" אני שוב מזנקת אל הטלפון שלי, אבל הוא מרחיק אותו עוד יותר.

אני נואשת לשמור על מעט הכבוד והשליטה שנותרו לי. זה לא שאני מכירה את זאיין. הוא איזו התאמת טינדר אקראית שהעברתי ימינה מסיבה אחת בלבד, זה שהוא דומה לשחקן דֶב פאטל בתמונות שלו (מעלף). אבל מאחר שהוא משתמש במילים 'שאנטי באנטי', זה כנראה הופך אותו אוטומטית ל'ממש לא'.

גנב מכשיר הסקוואטים נראה כמו הרשע בסרטי מארוול שנמצא על סף הכחדת כדור הארץ וכל יושביו. "אני הולך לבקש ממנו שיסביר מה זה 'צ'יל של שאנטי באנטי'."

עולה בדעתי שהוא מתענג על הייאוש שלי, כי כזה מופרע הוא. למעשה, זה כנראה מעודד אותו, מעיף אותו קצת. אז אני משנה טקטיקה. "בבקשה. נראה אותך." הטון שלי יציב. הוא משדר ביטחון, למרות שהדבר האחרון לגמרי שאני רוצה זה שאיזה זר נקמני ישלח הודעה מביכה בשמי.

למרבה הצער, קריאת התגר שלי פועלת כבומרנג. הוא מקליד את ההודעה ולוחץ בניצחון על 'שלח', מטה את הטלפון שלי כדי להוכיח ששלח את ההודעה.

"אני מניחה שאתה די מכיר את שגרת הצ'יל שאנטי?" אני אומרת.

"ככה את חושבת, הא?"

"כן."

הוא מניד בראשו. "לא. והייתי מוצא איזו שורת פתיחה יותר טובה מזאת."

אני חצי לועגת. "תן לי את השורה הכי טובה שלך."

הוא מחייך ומלטף את הלסת המחוטבת שלו, מעמיד פנים של מהרהר. "טוב, מלחמות גיפים תמיד עובדות. או שאולי הייתי משתמש בבדיחה קלאסית."

"בדיחה קלאסית? כמו מה?"

הוא משעין את מרפקו על המכונה לידנו. "אוקיי... את מוכנה ל'וואו'?"

אני מביטה בו בפנים נטולות הבעה.

הוא מרכך את פניו והתנהלותו הופכת מזו של גנב מכשיר הסקוואטים לזו של גבר כאילו מקסים עם חיוך מהפנט, ממש מול עיניי. השיניים שלו לבנות מאוד, למרות שאחת השיניים הקדמיות טיפה עקומה, מה שהופך אותו לקצת יותר אנושי. אוזניו מעט בולטות, אבל זה רק מוסיף לקסם המזויף שלו. "אבא שלך גנן? אז איך יצאת כזאת פרח?"

הבעת פניי מאובנת לגמרי, כדי לא לתת לו אפילו שמץ סיפוק. הבדיחה נדושה וצולעת, אבל האופן שבו הוא אומר אותה כל כך ברצינות הוא על גבול המקסים. ברגע שהמחשבה הזאת עולה אצלי, אני נותנת לעצמי סטירה מנטלית.

הוא שוב מנסה. "את תוספתן? התחושה הזאת שיש לי בבטן גורמת לי לרצות להוציא אותך לאן שהוא."

שרירי הבטן שלי כואבים מניסיון לדכא את הצחוק שלי. זה אימון שרירי בטן בפני עצמו.

"אוקיי, הבדיחות האלה גרועות ברמה אחרת. אני מקווה שלא השתמשת בהן על אישה אמיתית וחיה."

הוא מעמיד פני נעלב ומניח את כף ידו על חזהו. "אלה היו הבדיחות הכי טובות שלי." הוא מעיף מבט אחד אחרון במסך שלי, ומחזיק את הטלפון תלוי בגובה החזה. "זאיין ענה... שלח קריצה," הוא אומר ביובש, ומחזיר לי את הטלפון.

במהירות של נינג'ה, אני חוטפת ממנו את הטלפון לפני שישנה את דעתו ויחזיק אותו שבוי לנצח.

"איך קוראים לך?" המילים מתגלגלות מפי לפני שאני קולטת אפילו מה אני אומרת. למה חשוב לי לדעת את שמו החוקי? גנב מכשיר הסקוואטים לגמרי מתאים לו.

אני עוצרת את נשימתי ומחכה לתשובתו.

הוא משועשע, פותח את פיו, אבל אף מילה לא יוצאת. במקום זאת, הוא פשוט מסתלק.

פרק 3

"תודה שנתת לי לישון אצלך הלילה," מל אומרת בהכרת תודה, מכורבלת על רצפת הסלון לידי בפיג'מת משי בצבע בז', של טד בייקר, שכנראה עלתה יותר מהספה שלי.

טארה צונחת לידנו על מזרן האוויר שלה, לבושה בטי־שירט עם מדבקה תוצרת בית שרשום עליה אני שייכת למחנה פיטר קבינסקי. "אוקיי, תשימי את הסרט לכל הנערים שאהבתי. הגוף שלי ערוך ומוכן." היא משליכה לעברי מכל מלא של פרינגלס.

"באמת, טארה, בטעם רגיל?" אני רואה בזה עלבון אישי. זאת הסיבה לכך שאני לא נותנת לאחותי לבחור את החטיפים.

היא מזעיפה מבט לעברי, לוקחת בחזרה את הפרינגלס, מהדקת אותם אל חזה, כאילו מגוננת עליהם מפני המילים הקשות שלי. "הטעם המקורי הוא הטוב ביותר, תודה רבה."

"בטח, אם את אוהבת טעם של קרטון מלוח," אני אומרת.

טארה מזעיפה מבט. "ואת זה אומרת הבחורה שחושבת שבייגלה הם באותה ליגה כמו צ'יפס." היא פונה אל מל, הצמה הצרפתית שלה מצליפה לה בלחי תוך כדי כך. "היא אחת מאנשי הבייגלה האלה," היא לוחשת כקושרת קשר, ומביטה בי כאילו אני גזע נדיר של אנשי חפרפרת שבוחשים בביוב.

מל מהנהנת בפנים חמורות כאילו היא מבינה.

אני נותנת לטארה בעיטה מהירה בעצם השוק. "אני מסרבת להסכים להשמצה כזאת."

טארה מעמידה פנים כאילו היא זועקת מכאב למשך שתי שניות שלמות, ואז פוצחת בסיפור ארוך ומפותל על הבחור האקראי האחרון שהיא כביכול 'התאהבה בו'. את הבחור הזה היא פגשה במעלית של בית החולים שבו היא עובדת. לכאורה, היה לו פוטנציאל להיות נפש תאומה. היא יודעת את זה כי הוא נתן לה סוכריות ורתר'ז אורגינל ואמר לה שהוא אוהב את מדי הניתוח הפרחוניים שלה, לפני שיצא מהמעלית בקומה שלו.

"סוכריית חמאה? את בטוחה שהוא לא היה אזרח ותיק נטול שיניים?" מל שואלת.

"לא, הוא לא היה מעל גיל שלושים," היא מצייצת בחזרה בהתגוננות.

"אלוהים, אני בהלם שלא סיממו אותך," אני עוקצת.

ערב הבנות שלנו הפך למסיבת פיג'מות אחרי שאחיה בן התשע־עשרה של מל התעקש לארח מסיבת שתייה פרועה בדירה שלה. אני מצטמררת מהמחשבה על סטודנטים בקולג' שמלכלכים את הספה הלבנה הצחה שלה, שהיא פריט יסוד ברוב תמונות האינסטגרם שלה.

בשונה מהבית של מל, הדירה שלי לא לבנה ומודרנית. היא תחנת כיבוי שעברה הסבה, מעוצבת עם קירות חשופים של לבנים אדומות ורהיטים עם דוגמאות נועזות, שאת רובם שיפצנו אימא שלי ואני. צביעה מחדש וריפוד מחדש של רהיטים עתיקים הפכו לאובססיה שלנו בקיץ לפני שסיימתי את הקולג'. עד עצם היום הזה, אני עדיין פושטת על מכירות חצר, שוקי פשפשים וחנויות לעיצוב הבית, מחפשת פריטים שאני ממש לא צריכה.

הדבר הטוב ביותר בדירה שלי הוא עמוד הכבאים, שמתחיל מהלופט הפתוח שמשמש גם כחדרה של טארה, ויורד עד לאזור המגורים המרווח. כששולחן הקפה שלי נדחף ונצמד אל מעמד הטלוויזיה, אפילו הצלחנו לדחוס לכאן מזרן מתנפח גדול.

אנחנו בקושי שמות לב לסרט, למרות האהבה שלנו ללארה ג'ין ולפיטר קבינסקי. במקום זאת, דעתנו מוסחת מאוד על ידי אוכל, יין ושיחה.

לא הייתי בטוחה כיצד מל תסתדר עם אחותי, מאחר שהאישיות שלה היא של כלבה שתלטנית שאומרת הכול בפרצוף, בעוד שטארה היא טיפוס רגיש ובעלת לב רך, אבל נראה שהן מסתדרות מעולה.

אנחנו מתחילות בסיעור מוחות קבוצתי כדי למצוא רעיונות לקמפיין האהבה העצמית שלי, אבל אחרי כמה כוסות יין, וכמה אנחות אקראיות למראה החמידות המטופשת של פיטר קבינסקי, השיחה משתנה.

"היו לך עוד אילו אינטראקציות עם גנב מכשיר הסקוואטים אחרי שהלכתי היום?" מל שואלת. היא אוספת את שערה הסמיך לזנב סוס גבוה חלק מושלם. אני מקנאת בבנות כמוה שיכולות לאסוף את השיער שלהן אחורה כל כך בלי מאמץ, בלי שמיליון שערות קטנות מזדקרות להן. כשאני מנסה לעשות את זה, אני נראית דומה לאורנג אוטנג צעיר עם שיער מעוך, אלא אם כן אני משתמשת בספריי לשיער כדי לשטח אותו.

טארה נאנחת. "היא עדיין מתלוננת על הבחור הזה?" כשסיפרתי לה על גניבת מתקן הסקוואטים, היא קראה לי 'קטנונית', וזה אירוני. זאת הבחורה שתכננה את החתונה המבוטלת־כבר שלה לחודש אוגוסט, החודש שבו החותנת העתידית לשעבר שלה תכננה נסיעה לאיסלנד.

"יש ביניהם איזה סוג של מתח מיני," מל מסבירה.

"לא נכון." אני שולפת שני פרינגלס שבורים מהפחית.

מל מגלגלת עיניים בביטול. "אתם לגמרי תוקעים מבטים זה בזה בחדר הכושר."

"מבטי שנאה. ואני מתכוונת להתעלם ממנו מעכשיו והלאה."

"נו, בחייך. הוא נראה בחור ממש נחמד. הוא תמיד מחזיק דלתות בשביל אנשים. לפני כמה ימים ראיתי אותו עוזר לאיזה איש שנראה כמו ד"ר פיל בהרמת משקולות."

אני נאנחת ומושיטה יד כדי לדחוף את התגית הבולטת בחזרה אל תוך גב הטי־שירט של טארה. "אוקיי, אבל למה שהוא יקבל כוכב זהב על זה שהוא אדם סביר פחות או יותר? הסטנדרטים שלי לא כאלה נמוכים."

טארה מושכת את הצמה שלה מעבר לכתף הדקיקה שלה ובוחנת את הקצוות המפוצלים שלה. "אני צריכה לראות תמונה של הבחור הזה לפני שאשפוט."

אילו רק לא הייתה לי תמונה מנטלית שלו ושל הגיחוך הזחוח שלו חרותה לנצח בתוך הזיכרון. "אין לך מזל. אני אפילו לא יודעת מה שמו." אני משמיטה, למרבה הנוחות, את העובדה שכן שאלתי אותו, והוא פשוט הסתלק לו. למען האמת, זה קצת כאב, כמו כאב קהה של חתך נייר קטן שאת משתדלת נואשות להימנע מליילל בגללו בכל פעם שאת שוטפת ידיים.

מל מתיישבת זקוף כדי ללגום מהיין שלה. "הוא חתיך. כאילו, ממש חתיך. ממש גבוה. שרירים עצומים. מרים משקולות כבדות, זאת אומרת שיש לו סיבולת גבוהה..." היא מוסיפה, ומניעה ברוב משמעות את גבותיה.

טארה מהנהנת בהערכה תוך כדי שהיא צובעת את ציפורני בהונות רגליה בצבע שזיף מזעזע. "למה את לא קופצת על העגלה שלו?"

"הדבר הזה שמכונה מתח מיני הוא מיתוס. אם בכלל, אנחנו אויבים."

טארה מחבקת את החזה שלה, כמעט מטפטפת לק על השטיח שלי. "גם סת' ואני לא חיבבנו זה את זה בהתחלה," היא מתחילה, הבעת פניה מקדירה כשהיא פונה אל מל כדי להסביר. "סת' היה הארוס שלי. נפגשנו בבית החולים. הצעתי לו נישואין... אבל ביטלנו את החתונה לפני חודשיים."

הארוס לשעבר שלה הוא הסיבה לכך שהיא השתכנה בלופט/מאורה שלי. שבעה חודשים לפני החתונה שלהם, שאליה הוזמנו מאה וחמישים איש, בשרתון, סת' ביטל את הכול, ככה משום מקום.

טארה הופיעה על סף דלתי בשעה שתיים לפנות בוקר, בפיג'מה, כשרק מזוודה מלאה בספרים בידה, עם צורך דחוף לג'אנק פוד ולמקום לישון. לילה אחד הפך לחודשיים, ואין שום סימן לכך שהיא מתכוונת לעזוב.

בגלל מצבה השברירי, שכלל התייפחויות והקשבה לטיילור סוויפט שוב ושוב, לא נטיתי להציע שהיא תצא. רק בשבועות האחרונים היא חזרה ללבוש מכנסיים ולמלא גבות. אימא ואני חושדות שהיא תחזור לסצנת הדייטינג בקרוב. טארה אוהבת את האהבה, ומעדיפה את יום האהבה על פני חג המולד.

"יש תוכניות להתחיל לצאת לדייטים בקרוב? אפילו רק למשהו קליל?" אני שואלת.

טארה מצטמררת כשהיא מכרסמת בפרינגלס נוסף. "אני לא בקטע של דברים קלילים. אם אני לא יודעת מהו השם האמצעי של בחור, אני לא מתכוונת לגעת לו בזין."

מל מתכווצת. "עולם הדייטינג הוא מפחיד. ראיתי אילו טיפוסים יש בשוק."

"אני מעדיפה לתלוש לעצמי את שערות הערווה אחת־אחת מאשר להשתמש באתרי היכרויות. טינדר נראה כמו ארץ עזובה וצחיחה," טארה מוסיפה, ומביטה בי כדי לקבל אישור. "כמה זמן את כבר בלי ניל, כמה חודשים?"

הבטן שלי מתכווצת מעצם אזכור שמו של ניל. "כן."

מל נשכבת על הבטן, משעינה את סנטרה על ידיה. "מה קרה עם הבחור הזה, ניל?"

"הוא האקס שלי." אני שולחת אל טארה מבט מתרה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לקלקל לנו את הלילה עם שיחה על ניל. הוא תמיד מעכיר לי את מצב הרוח.

"הוא כמו הג'סטין ביבר לסלינה גומז שלה," טארה אומרת למל, כאילו זה מסביר את כל הדינמיקה בין ניל וביני.

"מלבד זאת שהוא מוזיקאי כושל וחלקלק שחושב שהוא מתת האל לאנושות. קריסטל היא הבחירה השנייה הכרונית שלו כשדברים משתבשים עם האקסית שלו."

אני מושכת בכתפיי כשמל מביטה בי. התיאור של טארה לגמרי מדויק.

ניל ואני נפגשנו במסיבת ליל כל הקדושים. אני אולצתי לבוא לשם ברגע האחרון, על ידי חברת קולג'. לא הייתה לי תחפושת, אז לקחתי איזה כתר פרחים אקראי, שמתי קצת איפור ססגוני, והתחפשתי כאילו לפילטר בסנאפצ'ט. ניל היה נזיר. שאלתי אותו אם הוא מתנזר, והוא הטיח את עצמו בקיר, מתפוצץ מצחוק, ואז שיחק פינג‏־פונג בירה. זה כנראה היה צריך להיות הרמז הראשון שלי.

למרות שהוא רק יצא אז ממערכת יחסים, הוא נראה כאילו הוא ממש בקטע שלי. הוא צחק מכל דבר שאמרתי וחיקה את ההבעות שלי. הוא פלירטט ללא בושה, נגע לי בזרוע וחיבק את מותניי.

"את כל כך שונה מהאקסית שלי," הוא אמר, ולגם את מה שנשאר בכוס הפלסטיק האדומה שלו. מאוחר יותר גיליתי שהאקסית שלו, קאמי, הייתה דוגמנית. גרסה גבוהה יותר של דאינריז ממשחקי הכס, עם השיער הכסוף־בלונדיני שלה וגזרה תמירה יותר. ההפך ממני — חצי אסיאתית ועגלגלה.

הסמקתי. "אני לא יודעת איך להתייחס לזה."

הוא חייך, משך קווצת שיער שלי, ורכן קרוב יותר אליי. "זה דבר טוב, תאמיני לי."

והאמנתי לו. בלעתי את כל המילים שלו, שהבטיחו לי שאני מיוחדת. שיש בינינו איזשהו סוג של חיבור חסר תקדים. יצאנו במשך שנה כמעט, למרות שכל המשפחה שלי שנאה אותו אחרי שהגיע שיכור למסיבת יום ההולדת של אבא שלי והחליט שזו ההזדמנות המתאימה לדון בבעיות עולמיות שנויות במחלוקת. אחרי זה, הפסקתי להביא אותו למשפחה שלי או לחברים, מחשש שהוא יעליב מישהו. הוא מעולם לא טרח להציג אותי בפני האנשים שלו. זה היה כאילו היינו קיימים בתוך בועה קטנה משלנו, רק שנינו, תקועים בתוך הדירה שלי במשך ימים שלמים. ואז, בלי שום התראה, הוא זרק אותי כדי לחזור אל קאמי.

"כבר התגברתי עליו," אני מבטיחה למל ולטארה, למרות שהמילים יוצאות ממני נוקשות ורובוטיות. למען האמת, אני עדיין מתגעגעת אליו לפעמים. והכאב מוכפל ומשולש בכל פעם שהוא צץ בחזרה לתוך חיי כמו איזה חצ'קון גרוע, ומבקש ממני עצות בנוגע למערכות יחסים.

מל עולה על ברכיה כדי להיות פנים אל פנים מולי. "טוב, אם התגברת על ניל, אולי את צריכה איזה סטוץ עם מישהו שנראה כמו גנב מכשיר הסקוואטים."

"מסכימה." טארה מנופפת על עצמה מסיבות בלתי ידועות, מאחר שאין לה מושג איך הוא נראה.

אני מחניקה צחוק. "אני לא מנסה להיות כאן משטרת התשוקה, אבל זה לא יקרה. אני גמרתי עם סטוצים אקראיים."

מיד אחרי שניל עזב אותי, סטוצים מילאו את החלל הריק. הם היו כיפיים ומעצימים. אולי שכחתי מה רציתי, מבחינה פיזית. אבל כשהבוקר מגיע, המציאות של להתעורר ליד איזה בחור אקראי מזיל ריר שאין לו אפילו מסגרת מיטה וסדין מתאים היא עגומה מדי, ואחר כך מגיעה התחושה המכרסמת הזאת. התחושה הזאת של רגש, של להיות מחוברת אל מישהו, כל אחד שהוא, למשך פרק זמן קצר. הזיכרון כמה טוב זה מרגיש. כמה נפלא זה שנוגעים בך, מחבקים אותך. ואז זה רק אפור. עגום. כלום. בדידות שמציפה הכול.

ולכן, בשבועיים האחרונים, מאז ג'ו מהטינדר, נשבעתי שלא עוד סטוצים אקראיים. אני מעדיפה לחכות למשהו אמיתי.

למרות התקוות של מל וטארה, המלחמה הזאת ביני ובין האויב שלי מחדר הכושר צריכה להיפסק.

לא יהיו שום זיקוקי דינור וסטוצים אקראיים, במיוחד לא איתו. למעשה, לא יהיה שום דבר מלבד שני אויבים שכל אחד מהם הולך לדרכו.

10:00 בבוקר פוסט אינסטגרם: 'קמפיין דימוי חיובי לגודל.' מאת CURVY-FITNESS-CRYSTAL:

קחו את המשקלים שלכן ואת סרטי המדידה והשליכו אותם לפח! לא תזדקקו להם.

יכול להיות שאתן חושבות, 'קריסטל, תשבי. תמזגי לך כוס יין. למה את מבקשת מאיתנו לזרוק לפח משקל יוקרתי פלצני שעלה מאתיים דולר?'

טוב, אז הייתי קצת דרמטית. מה שאני מתכוונת לומר זה — תפסיקו להסתמך על המשקלים ועל סרטי המדידה שלכן כדי להרגיש טוב בנוגע לעצמכן. היום זו ההשקה הרשמית של קמפיין האביב/קיץ שלי. דימוי חיובי לגודל. האתגר שלי הוא לעקוב אחר ההתקדמות שלכן בתחום הגוף על פי איך שאתן מרגישות, בלי אילוצים של מספרים, שמחקרים מראים שהם גורמים לחרדה ומרפים ידיים של אנשים.

כפי שרובנו יודעות, נאבקתי עם המשקל שלי במשך שנים. במלתחות של אולם הספורט בחטיבת הביניים, הבחנתי בכך שרוב הבנות האחרות היו קטנות בהשוואה אליי. אהבתי את שיעורי הספורט, אבל התחלתי להיות מודעת לעצמי ונמנעתי מלהחליף בגדים ליד הבנות האחרות. הייתי נכנסת לתוך תאי השירותים. כדי להתחבא. יום אחד, המורה שלי לספורט אמרה לי שאני לא יכולה יותר להחליף בגדים בתאי השירותים, ואז הלכתי הביתה ובכיתי.

לו יכולתי לדבר אל קריסטל בת השתים־עשרה, הייתי אומרת לה שהיא שווה כל כך הרבה יותר מסתם מספר על המשקל. הייתי אומרת לה להתאמן באכילה עד שהיא מרגישה מלאה, לא מפוצצת. לאכול מה שגורם לה להרגיש טוב, ולא רק משום שהיא עצובה או משועממת. לצאת לאכול צהריים עם חברות ופשוט ליהנות ולא לדאוג כמה קלוריות יש בכריך סאבוויי.

חלק גדול מטיפוח הכושר קשור לבריאות נפשית. אם את אומללה, מתוחה, וכל הזמן יורדת על עצמך, הגוף שלך יתנגד להתקדמות. ולא תהיה לך השראה להמשיך לדחוף קדימה כשיהיה קשה.

לכן, אני מאתגרת אתכן להצטרף אל קמפיין דימוי חיובי לגודל, על ידי כך שנתעלם מההייטרים ומהמִסְפַּרים, ונחיה את החיים הכי טובים שלנו. לגודל שלך אין שום משמעות אם את לא מאושרת. מי מצטרפת אליי?

אגב, הפוסטים שלי מתייחסים לזכר ולנקבה כאחד, תרגישו חופשי להגיב!