דורי ונאור

רומן מתח * מצילים אחד את השני * הזדמנות שנייה

סיפור אהבה שגורם ללב לפעום בחוזקה ונוגע בנקודות שבהן כאב הופך לתשוקה.

דורי, סטודנטית לסיעוד, מתאהבת בנאור, השכן האתלטי שלה. רק כשזה מאוחר מדי, היא מבינה שהוא לוחם בקבע. דורי נקרעת בין האהבה האמיתית שנאור מציע לה לבין הפחד לאבד אותו בפעילות מבצעית. היא איבדה את אביה בתאונת אימונים בצבא, ולא רצתה חיים אומללים כמו אימה שהפסיקה לתפקד מאז.

אימה הזהירה אותה מהקשר עם נאור, אך היא בוחרת ליהנות ממנו כל עוד היא יכולה. אחרי הכול, הוא נוגע בה כמו שאף אחד לא נגע בה. דורי בוחרת להיאחז ברגע, כנגד כל הקולות הפנימיים שקוראים לה לברוח.כשהוא נעלם, היא מבינה שאימה צדקה. הכול זמני.

דורי ונאור הוא רומן ישראלי עכשווי על רקע המציאות הישראלית המורכבת והסוערת. הסיפור מתאר באומץ את המקום שבו אהבה, אובדן ופחד נפגשים. זהו סיפור שמרסק את הלב ונוגע בנקודות שבהן כאב הופך לתשוקה.

אני לא יודעת בוודאות מתי התחלתי לשים לב אליו ולאימוני הבוקר שלו. אני זוכרת שבשלב מסוים, כשחזרתי מהסיבובים עם צ'אי, ראיתי דמות משתקפת בלוח האינטרקום הענק של הבניין. כל יום באותה שעה הוא מסיים את הריצה, עומד על המדרכה ממול, מוריד את החולצה, מנגב את הפנים ואת הגוף המיוזע שלו. אחר כך הוא תוחב את החולצה לגומי של המכנסיים הקצרים שלו מאחורה, כך שהיא תלויה על גופו כמו מגבת. הוא מניח את ידיו על החומה הנמוכה ומותח את גבו ואחר כך גם את רגליו. הוא מסיים סדרת מתיחות ומתיישר.

כל הזמן הזה אני עומדת עם הגב אליו מול לוח האינטרקום ומביטה מהופנטת בהשתקפותו. אני מהופנטת מהעור בצבע זית, מהשרירים המשורטטים. לעזאזל, הוא נראה כמו דוגמן מתוך ספר ללימוד אנטומיה. יש לו גוף של לוחם. אני גרה כאן מספר חודשים, ראיתי אותו עד עכשיו רק מתאמן, טרם זכיתי לראות אותו בסיטואציה אחרת. מי יודע, אולי עוד יתמזל מזלי. בינתיים הוא מתחיל ללכת ונעלם לו בתוך אחד הבניינים.

בגיל עשרים ושבע, אחרי שהחבר שלי נפרד ממני ועבר לחו"ל, מצאתי את עצמי מחפשת דירה. ההורים שלו מימנו לו את הלימודים בהרווארד ודאגו לו גם להתמחות בהמשך, העיקר שיתרחק ממני, שחלילה לא יתחתן עם יתומה, בת של אלמנת צה"ל.

"איתי הדושבאג," מורן קורא לו.

"תעברי כבר לדירה של סבתא!" נובח עליי מורן מהצד השני של העולם.

"אתה מתכוון לדירה שלך." תיקנתי אותו. "חוץ מזה, יש שם דיירים כרגע, שכחת?" אני מניחה את ראשי בכף ידי, זה נורא להרגיש אבודה.

"בעוד חודשיים הם עוזבים, הודעתי להם כבר. עכשיו תניחי לי, אני צריך לחזור ללקוחות שלי."

ידעתי שהוא לא באמת צריך לחזור ללקוחות שלו. הוא פאקינג בהודו וכל "הלקוחות" שלו מחוקים מהתחת ואני בספק אם מישהו שם מצליח לחבר משפט.

"אני לא אעמוד בשכר הדירה שאתה דורש. אני לומדת ובזמן שנשאר לי אני עובדת. המשכורת שלי לא תכסה את זה." אני לא מוותרת, אפילו שהמילה האחרונה היא תמיד של מורן. אני יודעת ששכר דירה בצפון הישן של תל אביב מתחיל בששת אלפים שקלים.

"איזה שכר דירה בראש שלך?" מורן מגחך.

"נראה לך שאגור אצלך בחינם?" אני מבינה את הכוונות הטובות שלו, אבל זה לא מתאים. אני לא מסוגלת לשלם את שכר הדירה הגבוה ובטח שלא לגור אצלו בחינם.

"תקשיבי, הם צרפתים, גביתי מהם כפול ממחיר השוק כי הם יכולים להרשות לעצמם. הם חטפו את הדירה הזאת בשתי ידיים, גרו שם רק כמה חודשים במהלך השנה. הייתי מארגן להם את הדירה כל פעם לפני שהגיעו. הם עפו על זה ופינקו אותי בתמורה. הכול טוב, תאמיני לי, אני לא צריך את הכסף. פתחתי כאן מסעדה ליד הגסטהאוס. עם הכסף הזה ועם ההשקעות בבנק שמניבות לי רווחים יפים, אני יכול להרשות לעצמי לא לגבות ממך שכר דירה. אז די, תני לי לעשות משהו בשבילך." הוא מצליח לשכנע אותי, ואני מתחילה לדמיין את עצמי עוזבת סוף סוף את הבית של אימא שלי. לה אני כן משלמת שכר דירה.

"אולי אני אשלם לך מה שאני משלמת לאימא?" אני מציעה מחווה שאוכל לעמוד בה.

"את משלמת לאימא?! אני לא מאמין שהיא ביקשה ממך שכר דירה. בעצם אני מאמין. מתאים לה לעשות את זה." הוא נשמע משועשע.

"אתה יודע מה היא אומרת על כסף."

"כן, משפחת הרץ וכסף לא הולכים יחד. אז תשלמו זונות!" מורן מדקלם את המשפט הידוע שלה. את החלק האחרון מורן הוסיף בגיל שמונה־עשרה, ביום שאימא ביקשה ממנו כסף עבור כביסה וגיהוץ המדים שלו.

"תקשיבי, אני יודע מה את יכולה לעשות בשבילי. רותם מגיעה לכאן בעוד כמה חודשים, אם תוכלי לשמור על צ'אי, זה יהיה נהדר."

רותם, בת הזוג של מורן, חיה על הקו של הודו-ישראל מאז שמורן עבר לשם. היא מורה ליוגה שמחלקת את הזמן שלה בין הסטודיו בארץ לבין הסטודיו שמורן פתח לה שם. יש להם זוגיות כזאת שממיסה לי את הלב. מצד אחד היא גורמת לי להאמין באהבה, מצד שני אני יודעת שלא תהיה לי אהבה כזו לעולם.

"אני אדאג לצ'אי, אין בעיה."

"יופי," אומר מורן. "תתחילי לארוז ותצלמי לי את הפרצוף של אימא כשאת אומרת לה שאת עוברת לדירה של סוזי," אני שומעת את החיוך שלו.

סוזי היא סבתא שלנו, אימא של אבא. היא מאוד אהבה אותנו. לי היא הורישה את התכשיטים שהצליחה להחביא כשברחה מהשואה ועוד סכום נכבד של כסף. למורן היא הורישה את הדירה. אימא שלי כמעט התפחלצה כשהקריאו לנו את הצוואה. סבתא סוזי ואימא לא סבלו אחת את השנייה. אני חושבת שזה בגלל שאימא שלי לא הייתה מוכנה לשמוע את סיפורי השואה שלה. מורן ואני היינו מחכים לשמוע את סיפורי הגבורה, בעיקר את הסיפור על הבריחות ועל ההתאהבויות, זה ריתק אותנו.

זה ממש לא היה ככה... תפסיקי להכניס להם שטויות לראש. זה מה שאימא שלי הייתה ממלמלת בכל פעם ששמעה את סיפוריה של סבתא. אבל סבתא סוזי לא נשארה חייבת. את היית שם? היא שאלה אותה בתגובה ואז אימא שלי הייתה משתתקת.

מורן ואני הנחנו שבבית של אימא לא דיברו על זה משום שהסיפורים היו קשים. גם הסיפורים של סבתא סוזי היו קשים, היא פשוט סיפרה אותם בצורה כזאת שאפשרה לחיות איתם, להשלים איתם ולספר אותם.

כשסיפרתי לאימא שאני עוברת, לא הצלחתי לפענח את הבעת הפנים שלה. יכול להיות שהייתה מאוכזבת כי מעכשיו היא תהיה לבד? יכול להיות שאהבה את זה שהייתי איתה בבית? האם התאכזבה מזה שתפסיק לקבל את דמי השכירות ששילמתי לה? אי אפשר לדעת מה עובר בראש של האישה הזאת. כל מה שמעניין אותה זה כמה אשלם למורן. לא מיהרתי לענות לה, אבל היא לא הניחה לי עד שבסופו של דבר אמרתי לה שמורן לא רוצה ממני כסף. השתדלתי לומר זאת בעדינות, שלא תחשוב שיש לי כוונות מאחורי הדברים, אפילו שהיו לי. ברור שהיו לי, על מי אני עובדת. איזו אימא לוקחת מהבת שלה שכר דירה? יפה מצידו. זה מה שהיה לה לומר. ידעתי שזה כאב לה. כאב לה שהילדים שלה מסוגלים לנהל מערכת יחסים בלי לעשות חשבון של עובר ושב.