שני חדרים בלב

קוראים לי לין רום, אני בת עשרים ותשע. אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות מדי, החלטתי לשנות כיוון. הפסקתי לבכות בגלל הפרדה מהאקס ובגלל מה שעשה לי והתחלתי לבלות וליהנות. רציתי להיות חופשייה ו"לראות עולם", כלומר לעשות סקס לא מחייב והרבה.

התוכניות שלי השתנו ברגע שפרצה המלחמה. הייתי חייבת מישהו שיעבור איתי את התקופה הקשה הזאת. מצאתי מישהו. בעצם שניים. שני לוחמים. שאלוהים יעזור לי, גברים במדים עם נשק זה ואו...

מאז שהכרתי אותם, החיים שלי התהפכו. לא יכולתי לבחור ביניהם. מאט, חייל מהכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, הגיע לארץ בתחילת המלחמה. בחור גבוה, מקועקע, שלא מחפש קשר רציני.

תומר, הבחור הסקסי מהקפה שגויס למילואים ביום הראשון למלחמה.

שני חדרים בלב הוא רומן שופע תשוקה לוהטת, המתרחש בתקופת מלחמת חרבות ברזל. זהו סיפור אהבה מיוחד על שתי אהבות גדולות.

טריגרים: הספר מיועד לקהל בוגר. הוא מכיל תיאורים מיניים גרפיים, שפה בוטה ואלימות.

קולין מור (שם בדוי) כתבה את ספר הביכורים שלה מתוך רצון עז לחשוף את הרגשות ואת הקשיים שחוותה מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל ומתוך רצון להכניס קצת גוונים של ורוד לתוך האפור והשחור בתקופה הזו.

קולין נשואה ואם לילד בן שמונה. חוץ מקריאה ומכתיבה, קולין אוהבת ספורט, ים, ויש לה חולשה להולכים על ארבע.

טרופים: רומן אסור, MFM, רומנטיקה במלחמה.

ראשון
לין
7 באוקטובר
יום שבת. שש וחצי בבוקר. אני מתעוררת בבהלה מהאזעקה. הרבה זמן לא שמעתי אזעקה. פאק, מה זה קשור עכשיו?

ניקה, הכלבה המהממת שלי, נכנסת אליי לחדר בריצה. היא מזהה את הצליל הזה, עברנו יחד כמה וכמה תקופות כאלה שהאזעקות היו חלק בלתי נפרד מהיום, אבל הפעם הן לא מפסיקות. עוד אזעקה ועוד אחת ועוד אחת. משהו מוזר קורה פה. אני קמה במהירות מהמיטה, ניקה צמודה אליי, אנחנו נעמדות במסדרון שבין החדרים, זה המקום הכי מוגן בבית שלי, הוא פנימי ורחוק מהחלונות.

ניקה לא שקטה, היא תמיד רועדת כשנשמעת אזעקה ועוד יותר כשנשמעים הפיצוצים שבאים אחריה. אני מלטפת אותה, מנסה להרגיע אותה, זה לא בדיוק עוזר. הדי הפיצוצים כל כך חזקים. היא ממשיכה לרעוד. האמת היא שאף פעם לא פחדתי מאזעקות, אני לא מהאנשים שנכנסים להיסטריה.

אני גרה בתל אביב. בדרך כלל, אין פה הרבה אזעקות. לכן הבוקר משהו מרגיש לי מוזר. רק שלא התחלנו עוד מבצע לחימה, זה כבר הפך להסדר קבוע, שקורה כל כמה חודשים.

הטלפון שלי מצלצל. השארתי אותו ליד המיטה, אני לא יכולה לגשת אליו, אני חייבת להישאר במרחב המוגן המאולתר שלי בינתיים. הדי הפיצוצים עוד בשיאם. מי שזה לא יהיה, שימתין בסבלנות. עוד מעט אחזור לכולם.

הטלפון לא מפסיק לצלצל. הודעות מתקבלות בזו אחר זו בקצב מטורף. אני מתחילה לדאוג. אלו לא סתם אזעקות. משהו קורה.

שקט. נגמרו הפיצוצים. אני ניגשת לחדר ולוקחת את הטלפון. על המסך מופיע מספר לא נורמלי של התראות על הודעות נכנסות ועל שיחות שלא נענו.

לפני שאני מספיקה לחזור לשיחה שלא נענתה מההורים שלי, אימא מתקשרת.

״היי, אימא,״ אני עונה מייד.

"הכול בסדר?״ הקול שלה שונה. ״תנעלי את הבית, תסגרי את החלונות ואל תפתחי לאף אחד את הדלת!" אימא שלי בהיסטריה. זה לגמרי מוזר, אני לא מבינה מה קורה. נו, בסדר, הייתה אזעקה, זה לא משהו חדש במדינה הזו.

"אימא, תירגעי רגע, מה ההיסטריה? אני תכף יוצאת לעבוד מהקפה."

"איזה קפה?!" היא צועקת לתוך הטלפון. "תפתחי חדשות!"

"אימא, עוד לא התעוררתי, תני לי רגע לשטוף פנים," אני אומרת ותוך כדי השיחה עם אימא נכנסות שיחות משיר ומרז. פאק, מה נסגר? משהו פה מסריח.

״אימא אני כבר חוזרת אלייך.״

"אל תצאי מהבית!" היא צועקת ומנתקת.

ואו! איזו היסטריה, מה נסגר? אימא שלי, בדרך כלל, לא מתנהגת ככה. אני מתה להגיע לבית הקפה הקבוע שלי, לשתות קפה, לקרוא ספר ולעשות עיניים לקראש החתיך שלי. אין לי מושג איך קוראים לו, אבל הוא סקסי ברמות. אני יודעת לא אשלוט בעצמי עוד הרבה זמן. האמת היא שאני לא רוצה לשלוט על עצמי בכלל.

אחרי הפרדה הקשה לפני חצי שנה, החלטתי שאני עם מערכות יחסים רציניות סיימתי. סקס רנדומלי עם גברים, זה הקטע שלי עכשיו. בעשרים ותשע שנות חיי הייתי עם שני גברים בלבד. לא עוד. אני רוצה להיות חופשיה, לעשות כרצוני ולהיות עם כמה גברים שבא לי.

אני הולכת לסלון, מדליקה את הטלוויזיה ומעבירה לערוץ 12 בפעם הראשונה מאז שעברתי לכאן. הטלוויזיה שלי לא מכירה ערוצי חדשות, אני ממש לא מתעניינת בפוליטיקה. אני אוהבת תוכניות ריאליטי, יש לי חלום להשתתף בתוכנית "הישרדות" זה נראה כמו אתגר של פעם בחיים.

אני מביטה במסך ולא מאמינה למה שאני רואה. הלב שלי הולם בקצב מהיר, לא יכול להיות שזה קורה, המדינה באנדרלמוסיה, הטילים הם הבעיה הכי פחות מדאיגה. מדובר בחדירת מחבלים המונית שפרצו את הגדר והשתלטו על מספר קיבוצים בעוטף עזה.

אני משאירה את הטלוויזיה דלוקה ונכנסת לוואטסאפ. הקבוצות מפוצצות בסרטונים של צעירים נסים על נפשם, חלקם נרצחים מול המצלמה. פאק! המוח שלי לא מצליח לעכל את מה שאני רואה. אני לא מבינה מה קורה, לא רוצה להאמין שזה קורה.

רז שוב מתקשר. שיט, שכחתי לחזור אליו.

"למה לא חזרת אליי, לעזאזל?" הוא רוטן.

"אני צופה בחדשות. אני לא מסוגלת לדבר." "גם אני בהלם. אל תצאי מהבית לשום מקום, תנעלי את הדלתות ואת החלונות."

רז הוא הפרטנר שלי לריכולים על גברים, אנחנו מדרגים אותם יחד. מדי פעם הוא משתף אותי בתמונות הדיק פיק שהוא מקבל, מתברר שאצלם בקהילה זה מקביל לשיחת חולין. חוץ מענייני הגברים, אנחנו באותו ראש. שנינו חובבי ספורט, זה די מסביר את העובדה שהכרנו באמצע אימון עמידת ידיים. מעבר לכך, רז ואני שותפים לאהבה לאנימה יפנית ולהארי פוטר. בקיצור, שני חנונים.

"אני לא מבינה למה לא מראים בחדשות את מה שרץ בוואטסאפ. מה קורה פה? מאיפה הגיעו כל הצעירים האלה?"

"הם היו במסיבת טבע סמוך לגדר, המחבלים פאקינג התחילו לרסס אותם באמצע המסיבה," הוא אומר והעיניים שלי מתמלאות דמעות.

"אני לא מאמינה לך. איפה הצבא שלנו? למה אף אחד לא בא לעזור להם?" אני שואלת בקול חנוק.

"אני לא יודע, אבל אני מודאג. יש לי חברים במסיבה והם לא זמינים," רז נשמע חנוק, אני שומעת אותו בוכה.

"אהוב שלי, בוא נהיה אופטימיים ונקווה שהם בסדר. בוא אליי, נעבור את זה יחד," אני אומרת ועדיין לא מעכלת את מה שקורה. אני מרשה לעצמי להזמין את רז כי הוא גר די קרוב אליי, במרחק שלושה רחובות מפה. אני מקווה שהוא יספיק להגיע לפני שתהיה עוד אזעקה.

"אני בא."

אני מסיימת את השיחה עם רז וחוזרת לשיר שחייגה אליי כבר מספר פעמים. שיר עונה מייד לשיחה. שתינו שותקות, לא מבינות מה קורה. היא גרה קרוב אליי, אבל היא נסעה לסוף שבוע אצל ההורים שלה, אחרת הייתי מזמינה גם אותה אליי.

אנחנו מנתקות את השיחה ואני ממשיכה להתעדכן במה שקורה דרך הוואטסאפ, הטלגרם והאינסטגרם. הסרטונים שמתפרסמים ברשתות נראים כאילו נלקחו מאיזה סרט אימה. אני בטוחה שזה פייק, אין סיכוי שזה אמיתי. המוח שלי לא מסוגל לקלוט שהזוועות האלה מתרחשות במציאות. פה. בישראל.