אפריל ומאי הן שתי אחיות, שגם לאחר נישואיהן בחרו להתגורר זו בסמיכות לזו. הן נוהגות להיפגש בבית קפה בעיר ולשתף זו את זו בסודותיהן הכמוסים, אך דבר אחד הן לא מעיזות לומר; כל אחת מהן משתוקקת לחיות את חייה של רעותה.
בדרך נס ובניגוד לכל היגיון, כל אחת מהן מקבלת את מה שביקשה לעצמה. אך אז הן מגלות שהשינוי המיוחל לא משפר את חייהן, אלא משיג בדיוק את ההפך.
כשסוד נורא מן העבר מתגלה, המשברים שכבר כמעט נשכחו שבים ומטלטלים את חייהן בעוצמה מסחררת.
האם הן יצליחו לצלוח את הסערה ולהחזיר לעצמן את השליטה על הנעשה בחייהן?
זהו רומן על מערכות יחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה, שבו מעורבים מין, כסף וכמיהה לילדים.
גליה קופליס עסקה בחינוך ואף כתבה ספרי ילדים וספר העוסק בפילוסופיה. זהו הרומן הראשון שלה.
קיסרית סין
פניו של גיורא, קפטן היאכטה, הזכירו למאי את סבא שייע, הסבא האהוב שלה. היא לא ידעה למה המשפחה גירשה אותו. בלחייהם נחרטו קמטים שחתכו את צדדי הפנים. היו לשניהם אותן עיניים כחולות מחייכות ואותה רעמת שיער לבן שופעת שנפלה על עיניהם, אלא שגיורא קשר את שערו בבנדנה כמו שודד ים, ואילו שייע גזר בעצמו את בלוריתו והסתיר אותה מתחת לכובע קסקט שסידר באלכסון גנדרני.
היאכטה לא הייתה רחוקה מהחוף והתנדנדה קלות כמו עריסה של תינוק.
הנדנוד עצר פתאום. הספינה הזדעזעה והקפיצה ממקומם את האורחים. מאי, שעמדה בראש המדרגות מול הים, נפלה למים. חבל שחור, עבה וארוך, שהיה כרוך סביב עצמו כגלגל, נחלץ מהקשר והתקרב אל מאי.
"אף אחד לא קופץ," נבח גיורא הקפטן. רק זה חסר לו. הוא לא צריך להתעסק עם עוד אנשים שיתעסקו עם החבל וזה עם זה.
האורחים ראו את מאי נאבקת במים, ראשה התבלט, אך המים כיסו אותה שוב ושוב. היא נסחפה בזרמי המים. אולי לא ידעה לשחות. גיורא קפץ למים ושחה לעברה. המרחק ביניהם היה קצר אבל בכל פעם שהתקרב אליה, גופה התרחק. הוא שחה במהירות, תפס את ידה ומשך אותה אליו. בידו השנייה ניסה להרחיק את החבל אבל החבל חזר למקומו. הוא תפס את קצה החבל בין שיניו וחזר עם מאי בשחייה לספינה.
כאשר עלו לסיפון איליי, גיסה של מאי, ובעלה נתי מיהרו להגיע אליה. איליי דחף בהיסח הדעת את נתי בכתפו. הוא חיבק את גופה של מאי ביד אחת, הניח אותה בזהירות על רצפת הסיפון והעיף בה מבט בוחן. רגע אחרי כן קלט את גיורא הרועד וסייע לו להתייצב על המדרגה התחתונה. רק אחרי שאיליי התרחק ממאי, בעלה התכופף והניח שתי אצבעות על צווארה. הוא חש את הדופק ולחץ על חזה עד שמים ניתזו מפיה. היא נרעדה. פניה שהכחילו חזרו לצבעם הטבעי.
אנשי הצוות מיהרו לעטוף את שניהם במגבות חמות.
"יש פה רופא?"
"איפה רופא האונייה?" נשמעו קריאות בין האורחים.
גבר במדים לבנים רץ אליה. הוא הרחיק את הסובבים בתנועת יד.
" הכול בסדר," אמר אחרי שערך בדיקה שטחית. "אם תרגישי משהו, אפילו טיפה חריג, תגידי לנתי או לגיורא, או שתצלצלי למספר הזה". הוא הגיש לה כרטיס ביקור של הספינה עם רשימת העובדים.
היא התבוננה בפניהם המבוהלים של האורחים, בילדים שאפריל חיבקה, בראשו של נתי שהציץ מאחורי האורחים שהתקהלו, וחייכה במבוכה.
הכול הרעיפו שבחים על גיורא. אבל הוא לא הרגיש גיבור. הוא התנצל ואמר שדבר כזה יכול לעשות כל אחד.
האורחים ההמומים פרצו בצחוק של הקלה והדחיקו את התקרית מזיכרונם.
* * * * *
איליי שארגן את המסיבה הכי מוצלחת בים, כמו שאמר, העיף מבט מודאג לעבר האורחים.
"חבר'ה, מישהו צריך משהו?" שאל.
"אל תתרגש," אמר גיורא. "דניאל יסדר כל בעיה. שב, תרגיש בנוח".
עילאי או איליי כפי שביטאו את שמו, הרגיש כמו בעל הבית של היאכטה האצילית כי הוא זה שהזמין את החברים. כולם ידעו שגיורא הוא בעל הספינה והשיט הוא מתנה לאיליי. אף אחד לא ידע שאיליי ארגן באופן קבוע לקפטן המבוגר, שחי בגפו, מסיבות מרובות בצעירים, בתמורה לעסקאות משותפות.
מאי שמחה שאיליי לא בעל הספינה. היא התבוננה באיליי וכל מה שראתה היה זחיחות, אותה יהירות שהייתה מרוחה על פניו אפילו כששקע בחובות והסתבך. מבחינתו להיות חבר שלו שווה יותר מאשר להיות גיורא עם יאכטה. "מה שאני נותן תמיד שווה יותר ממה שאחרים נותנים לי," אימץ לעצמו חשיבת מנצחים.
"הנה מה טוב ומה נעים שבת האחיות אפריל ומאי גם יחד, שתהיו לי בריאות, עם המשפחה וחברים," שר עילאי במיקרופון וכולם ליוו אותו בשירה. לאחר מכן בירך את הנוסעים הנהדרים והצוות הנפלא, ואת אשתו הנפלאה אפריל, ואת הגיסים המדהימים, מדהימים, מדהימים שלו נתי ומאי, אבל הם שמעו רק את המשפט הראשון שלו. שאר המשפטים נבלעו בשאון גלי הים, רעש הלעיסה ושיחות החולין. הם הנהנו בראשיהם בפיזור נפש כאילו הם מקשיבים לו. הוא לא ציפה שיקשיבו לתוכן דבריו אלא רק שישימו לב אליו. הם הרשו לו להרגיש שהוא מוביל. לא טרחו להעיר לו שהוא, מבחינתם, לא מנהיג אלא בעל תפקיד ייצוגי כמו מלכת אנגליה.
השמש נפרדה באיטיות עצלנית מהסיפון העליון, והעניקה עוד חצי שעה של נצנצים בכתום וזהוב עד ששקעה. הצללים של הכיסאות התארכו ומחצית פניהם של הנוסעים שישבו נגד השמש, השחירו.
רוב האורחים, בני משפחה וחברים, התחלקו לזוגות. הרווקים והרווקות הבודדים שחגו סביב הנשואים בכל מסיבה הפכו לכמעט משפחה. מספרם של הרווקים היה אי זוגי, שלושה גברים ושתי נשים.
היו שם עוד שני ילדים קטנים, ילדיה של אפריל, תמר בת החמש ונדב בן השנתיים. החברים העניקו להם המון תשומת לב. הילדים שמחו לרוץ לכאן ולשם ולצלול לתוך החיבוקים. כשמיצו חיק אחד קפצו לחיק חם אחר. כאשר נמאסו עליהם החיבוקים הם התרוצצו עד שהתעייפו ונחתו שוב על ברכי המחבקים.
"הגיגית הזאת?" קולו הצרוד של גיורא גרם לאחרים לזקוף אוזניים.
הוא נשען לאחור וידיו משולבות מעל ראשו.
"הגיגית הזאת," כך אהב לומר על היאכטה החדשה שלו באדישות מעושה. הוא השקיף אל הנוסעים בעיניו העצומות למחצה וחיוכו הקטן הבליט את אינספור הקמטים בתוך עור הקלף של פניו.
גיורא הפעיל את המוזיקה והרקיד את האורחים ששמחו לסלק את שיירי הריגוש המעיק שעדיין נותר בהם אחרי הכמעט טביעה. אחרי כמה דקות של ריקודים הם נפלו בעצלות על כיסאות הקש, על הפופים הצבעוניים והכריות. כשהשיחות כמעט כבו מישהו טרח להצית אותן שוב כמו במדורה לקראת דעיכה.
"אנחנו כמעט כמו בתיבת נוח, זוגות, זוגות," ציין עילאי.
"גם אני הייתי זוגות זוגות עד שהתגרשתי." אמר שי ונענע את ראשו ספק משלים, ספק מצטער. שי התנועע בכל פעם שדיבר. מאחורי גבו כינו אותו שי השייקר.
"אני אלמן. קורה," אמר גיורא ומייד התחרט והתרחק מהחבורה. בעבר שירת כאיש ביטחון בשגרירויות בחו"ל. היו כאלו שלחשו שרק זה היה כיסוי לשירותו במוסד.
דניאל מיהר למזוג לנוכחים עוד מהקוקטייל חסר השם.
"אפשר להפסיק את הרווקות," הוסיף גלעד, הנשוי הטרי.
"תמיד אופטימי, אחי היקר," הפטיר שי השייקר. הוא הושיט את כוסו הריקה לדניאל שסימן באצבעותיו "חכה רגע".
גיורא חזר אל האורחים מהמקום שהגלה את עצמו .
הוא שתה מספר כוסות מהקוקטייל.
אפריל שהכירה אותו זמן רב אמרה: "יהיה לך כיף להראות לקרובים ולחברים שלך מן העבר כמה הצלחת. בפעם הבאה תביא את המכרים האלו ליאכטה."
גיורא הרים את עיניו והתבונן למרחוק במבט חולמני. "כשהייתי ילד רציתי להראות לחברים שלי, להורים שלי, לחברים שלי, למורים שלי ולשאר האידיוטים שהכרתי שאני מצליח," אמר. "היום כבר אין למי להראות. אלו שנשארו כבר לא כיף לנקום בהם. כולם זקנים או מתים. חבל שמתו."
הוא חייך. הם גיחכו.
נשים וגברים נמשכו לקפטן. הסיפורים שסיפרו עליו היו מוגזמים אבל הוסיפו להילה שלו.
גופו היה מוצק, נמוך מהממוצע אבל הוא נראה גבוה ממה שהיה באמת. חיוכו היה כשל ילד אבל הוא לא נראה צעיר מגילו, שבעה עשורים, ולא רצה להיראות צעיר יותר. למרות חזות הקפטן שלו כמעט שלא עלה בעבר על כלי שיט.
בדרך כלל חסך מילים והתשובות שלו בשיחה ממוצעת היו:
"מה שלומך?"
"חיובי."
"איך העסקים?"
"סטנדרטי."
הייתה שתיקה נעימה. הרוח הייתה קרירה אבל כולם חשו חמימות.
שוב התנגנו באונייה שירים מוכרים. הנוסעים הצטרפו לשירים במילים שזכרו וחלקם קיפצו כמו ילדים.
דניאל, מלצר דק גזרה, שזוף והבעת פניו חביבה, לבוש מכנסי ג'ינס צמודים ושערו אסוף בקודקודו בצורת כדור קטן שחור, שירת אותם. הוא התרוצץ הלוך וחזור, ושאל פעם את זה ופעם את זו שאלות לא הכרחיות.
לא ברור היה אם זה גבר או אישה. הוא פלרטט ללא הבחנה עם גברים ונשים. אפריל ששאלה אותו: "איך אני יכולה לפנות אליך? כמו אל אישה או כמו אל גבר?"
לאפריל הייתה צללית דומה לזו של דניאל. מרחוק נראו כתאומים והדבר שעשע את האורחים.
דניאל הוסיף טבליות שוקולד ורום למגש עם כוסיות הקוקטייל.
"אתם יכולים לפנות אליי בכל צורה שאתם רוצים," אמר כשהוא פונה אל האורחים. נחישות נשמעה בתשובה שלו ומאי החליטה שהוא גבר. אחר כך חשבה שהוא אישה בגלל אותה סיבה. בעצם, זה לא משנה. אולי הוא עצמו לא יודע ולא רוצה לדעת.
עוד בבוקר לפני שמאי עלתה לספינה היא זיהתה אותה מרחוק לפי התמונה שאפריל שלחה לה. היא זכרה את שם הספינה "קיסרית סין" ואת צללית הציפור, את הקווים הארוכים, הנקיים, את החרטום הארוך והאלגנטי, את הגג דמוי הכנפיים שנראה כאילו הוא תלוי באוויר ואת צבעה הלבן הזוהר.
היא צעדה אל הספינה יחד עם שאר החברים. כולם לבשו בגדי חוף דקים, חולצות ארוכות בצבעי ירוק, אדום, צהוב ותכלת שהתנופפו ברוח הקלה מעל מכנסיים לבנים.
הייתה זאת תקופה שאחרי נפילת הבורסה. אנשים התכנסו בבתיהם ולא בזבזו. ההרגשה הכללית הייתה שצריך להצטמצם. הם קיבלו בשמחה הזמנה לאירוח חינם על יאכטה גנדרנית, ואיליי חיבב ראוותנות.
לאחר מספר שעות בספינה, הנינוחות השתנתה מיחסים מנומסים לסימביוזה רכה.
הספינה החרמנית והמחרמנת עם הפופים הרכים, עם הקווים המעוגלים של השולחן והכיסאות, עם צורת החמוקיים של השיש בשירותים, עם המלצר עם המין הלא ברור, עם הצוות שמילא כול בקשה, שטה באיטיות על המים הים תיכוניים במרחק מה משפת הים בתל אביב.
הם פתחו את הארוחה בשתיית קוקטייל דאקירי. אפריל ושאר המוזמנים שפכו לקערה את כול מה שהביאו מהבית. על השולחן ניצבה קערה עמוקה שהכילה מיץ תפוזים ולימון מעורבבים במים וסוכר עם יינות שהביאו באי האונייה, בעיקר רום. המוזמנים הוסיפו עוד ועוד נוזלים.
דבורה הייתה אחראית על הטעם הסופי. היא טעמה בכל פעם מחדש, מצצה, ליקקה את שפתיה, ואמרה עוד, עוד סוכר, עוד רום, עוד ליקר, עוד מיץ, עד שסיימה ללקק הכול, גם את האוויר המלוח ואמרה, די.
קולה של דבורה בלט בין יתר הקולות, כמו שיער החלודה שלה שהיה אסוף בסיכות ובגומיות צבעוניות.
"אין כמוך, דבי." אמרה אפריל.
הם טבלו את מצקת הקוקטייל ושפכו את היין לגביעים. איש לא התרגש כאשר מדי פעם ידיים נגעו בידיים זרות.
מאי הרגישה סחרור אחרי שתייה של מספר כוסות והפסיקה.
אחרי השתייה הוגשו לשולחן מגשים עם מנות אוכל. הם אכלו ושתו מתוך כוסות וצלחות פלסטיק שנראו אלגנטיים כמו מערכת פורצלן.
נתן קנה מתנה קבוצתית לאורחים. המתנה כללה כפות ומזלגות ארוכים שנראו כמו גופים מופשטים של נשים ושל גברים שרמזו על תנוחות סקסיות. כאשר השתמשו בכפות הארוכות הם הכניסו אותם לפיותיהם של האחרים, בעיקר של בני ובנות זוג שלא היו שייכים להם. הם דמיינו שהם עוד יותר ארוטיים וצחקקו כמו ילדי בית ספר שאומרים מילים גסות. זה לא הם, זה המזלגות והכפיות.
איליי עיקם לרגע את קצה פיו למראה הטריק הזול שגנב ממנו תשומת לב אבל הבעת הזחיחות שלו לא השתנתה.
"נתי," אמרו לנתן. "עשית את זה."
מאי חשה סיפוק כאשר עיניה נדדו אל נתן בן זוגה בעל המראה הלא מתבלט. בלי נתי ובלעדיה, שעזרה לו לארוז את הכלים, האורחים היו זוכרים רק רביצה על כורסאות, אכילה ושתייה ובאמצע אירוע קצר וקצת מפחיד. היא לא שיערה שבעוד כמה חודשים הם יספקו לחבר'ה נושאי שיחה מרתקים יותר מאשר סכו"ם סקסי.
לאחר הסעודה נשמעה שוב מוזיקת ריקודים. הגברים והנשים נעו בתנועות מתואמות זה עם זה
"חם ונעים כמו בתוך חיבוק קבוצתי," העירה אפריל.
"כמו להיות ירקות רכים ששוחים בתוך מרק עוף חמים שמריח כמו המרק של סבתא," אמרה קרן, בת זוגו של גלעד.
"איזה משפחה ואיזה ירקות? זאת אורגיה ללא סקס," פסקה דבורה.
שי השייקר אחז במותניה של אפריל שנחשקה על ידי כל הגברים כולל המלצר ללא מין. כל אחד מהם רצה להזמין אותה לריקוד אבל הם עצרו בעדם חוץ משי הגרוש המנער.
"כמות כזאת של אושר היא לא חוקית," העירה אפריל אחרי שהתיישבה. "כאילו לקחנו סמים."
"לא כדאי לפתוח פה לשטן. טאצ' ווד," העירה דבורה.
"מה כבר יכול לקרות, דבי?" שאלה אפריל.
רוח קרה מהים חדרה לאווירה החמימה וכמה מהבחורות הניחו על כתפיהן סוודרים דקים. הם היו רגילים לנסיעות וידעו איך לארוז הכול ביעילות מתיק קטן עד מזוודה.
שחפים צצו מאי שם, עפו מעל האונייה וצווחו בקול.
מאי הרגישה שהיא זקוקה לפסק זמן מהסימביוזה הדביקה.
"למה את צריכה תמיד את ההפסקות האלו כשכולם עדיין זורמים?" הייתה שואלת אותה דבורה.
מאי לא ידעה מה לענות לה. סתם צורך פנימי.
* * * * *
מאי השקיפה על הים כשהיא נשענת על אדני מרפסת היאכטה. היא התבוננה בשבילי הקצף הלבנים ששרטטו את תנועות הספינה בים שהלך והתכהה. דוק לח הציף את עיניה והסתיר לרגע את הנוף.
היא ירדה במדרגות עץ לולייניות ונאחזה בחבל העבה שבצד המדרגות.
בקומה שמתחתיה ראתה מסדרון ארוך עם דלתות משני צידיו. הדלתות היו פתוחות ולעיניה נגלו חדרים מרווחים עם רהיטי עץ, מצעי משי וחלונות עגולים. ציפוי עץ עטף את הכול, את המדרגות, את החדרים ואת הפרוזדורים.
בקומה התחתונה עצרה ליד חדר שהדיף ניחוח נעים של מרק פטריות. גבר, עם כיסוי פלסטיק על ראשו, הסתיר את פתח המטבח. הוא התבונן בה במבט עוין. היא המשיכה בדרכה עד שנקלעה לחדר המכונות וסגרה את הדלת אחריה. היא התבוננה בערבוביה של חלקי מנועים שחלקם נצבעו בלבן. כמה מהם עמדו ללא נוע ואחרים רטטו. היא ליטפה את צינורות המתכת החלקים והקרירים. משם עברה לחדר הבקרה הצמוד שכלל כיסאות, שעונים ומחשב. אף אחד לא נמצא בחדרים. השומרים נטשו לזמן קצר את משמרתם וטיילו בין החוגגים.
היא הבחינה במסכי המחשב שעקבו אחרי פינות שונות באונייה בזמן אמת. היא ראתה במסכים את אפריל מושכת את חולצתה הארוכה כלפי מטה כדי שלא יראו את תחתוניה, את תומר מכניס כמה עוגיות לכיס מכנסיו, את פניה של דנה, המאושרות תמיד, חמוצות ומלאות כעס, ואת שי השייקר נשען על אפריל בחוסר יציבות שיכורית. אפריל דחפה אותו לקיר עד שכמעט נפל. מאי קלטה שהצוות בחדר הבקרה רואה הכול, ושאין מפלט ממסכי המחשב. למרות שכולם ידעו את זה, הם התנהגו כאילו אף אחד לא רואה אותם. גם היא תעלה עוד מעט, תשכח ותתנהג כמוהם.
* * * * *
מאי שמעה דפיקה בדלת חדר הבקרה.
היא לא ענתה.
היא ציפתה במתח.
שוב נשמעה דפיקה בדלת.
היא הכינה תשובה למי שלא יהיה. אולי זה אחד מצוות העובדים.
הדלת נפתחה לרווחה.
היא הופתעה לראות את איליי אבל נזכרה שגם הוא משגיח על האונייה.
הוא חייך אליה. היא לא נעה. פניה היו נבוכים כאילו נתפסה במעשה אסור.
"מה את עושה פה, מאי?" שאל איליי בטון של מבוגרים שמדברים אל ילדים.
כאילו שלא ידע שמאי תמיד מתרחקת בשלב כלשהו מכל מסיבה.
"סתם טיילתי. חקרתי את האונייה."
" את מאוד מסקרנת אותי," אמר איליי לאחר רגע. "הייתי שמח להכיר אותך יותר."
היא סקרה אותו מלמטה למעלה אל פניו המסותתים שעל קומתו הגבוהה.
"המסיבה שלך נהדרת," אמרה לאחר שפשפשה במוחה ומצאה משפט נדוש.
"תודה. עבדתי על זה הרבה. אני שואף שהמסיבות שלי יהיו הטובות ביותר."
"המסיבות שלך הן באמת מעולות. אני מאושרת כאן."
"עשיתי עסקה טובה עם גיורא. אמנם הוא בעל היאכטה אבל אני שילמתי עבור המצרכים," אמר.
מאי סברה שגיורא נתן הכול, אבל לא אמרה דבר.
למרות שהיה בן משפחה היא כמעט לא שוחחה אתו. מדי פעם הייתה הוזה בהקיץ על קשר קרוב יותר איתו, אפילו קרוב מדי, אבל נזהרה אפילו בהזיותיה. הוא היה מחוץ לתחום. היא הייתה משוחחת איתו, אם בכלל, כמו שדיברה כאשר פגשה באנשים נערצים, בהתאפקות ובהתחנחנות. היא הייתה בטוחה שבכלל לא אכפת לו מנוכחותה.
הוא התקרב עד לקוטר המעגל שלה המותר לפי כלל לא כתוב. ואז נכנס לתוך המעגל האסור עד שהרגישה את הבל נשימתו.
"יש לך אישה יפה מאוד," לחשה אליו, מופתעת.
הוא עמד זקוף והשקיף אליה מלמעלה למטה. "ראיתי אותך קודם נשענת על המרפסת. נראית אישה יפה וכל כך שונה מאפריל. היא נראית כמו דוגמנית ואת חמודה." איליי מנה כמה מהיתרונות והחסרונות של אשתו ושל גיסתו, כאילו ערך רשימה של טוב רע בכל אחת מהן.
הוא רפרף לרגע בשתי אצבעות על זרועה החשופה והיא הרגישה חלחלה מקצה קודקודה עד בהונות רגליה.
אחר כך הפריח נשיקה קלה על לחייה שיכלה להיות נשיקת ידידות בלבד. ליבה הלם כל כך בחוזקה עד שתהתה אם הוא שומע.
היא התקשתה לבלוע את רוקה. היא לחלחה את שפתיה בלשונה. כשזה לא עזר היא הרימה משולחן המחשב בקבוק מים מינראליים, של אדם זר, שהיה מלא עד למחציתו ולגמה מהפיה שלו, מודעת שזה לא שלה
"אנחנו צריכים לחזור," אמרה בחוסר שכנוע עצמי.
מחשבותיה הסתחררו. היא רצתה ולא רצתה וידעה שאיליי רק רוצה. הורמון אוקסיטוצין ששוחרר קצת בעזרת אלכוהול פגש טסטוסטרון שפעל ללא הפסקה. היא תפסה שחדר המכונות וחדר הבקרה למטה קיימים בעולם אחר מאשר למעלה, עולם של מרפסת פתוחה לעולם. בעולם שלמעלה האווירה קצת מתירנית אבל מודעת לעצמה ויודעת מתי לעצור, בעוד שבחדר הסגור למטה הכול לא מוגדר והגבולות מבולבלים.
היא פסעה פסיעה אחת לאחוריה. הוא חיכה רגע ואז התקרב.
היא שמעה את נהמת המנועים בחדר הסמוך מתגברת והופכת לרעש בלתי נסבל.
לברוח או להתקיף במשפט בוטה? להביע כעס לפני שיתקרב אליה? אולי לא להגיד לו כלום, כי ממילא כל קול לא יצא ממנה, ופשוט להסתלק. גופה בחר בתגובה הגרועה ביותר. היא עצמה את עיניה, קפאה והניחה לאיליי להחליט.
רעש המנועים נאלם.
היא התנשמה בכבדות ובמהירות.
"תודה שהצלת אותי כשכמעט טבעתי קודם," מלמלה.
"בכיף," ענה במקום להצטנע ולומר, שטויות, אני רק אחד מאלו שעזרו.
כתפיה נעו מעצמן לקראתו באיטיות.
אלמלא שתתה האינסטינקטים שלה היו עובדים ביעילות והייתה מונעת את השתלשלות האירועים העתידית שכללה גם את ההורים וגם את כל חבריהם.
קצות אצבעותיו נעו שוב בעדינות על זרועה. חזותיהם נצמדו זה לזה במגע כמעט לא מורגש. מגע בשרם הפך לחם כל כך עד שהרגישו כאילו נכוו. פניה החווירו וגופה התקשח. החזה של שניהם עלה וירד בנשימות מהירות.
ואז גופה הצטמצם והתרחק מעצמו.
הם התנתקו.
"צריך להיזהר. משהו עלול לקרות," מלמלה והשפילה את עיניה.
בו ברגע הזדעזעה הספינה בחוזקה במשך כמה דקות. לרגע השתררה חשיכה. נדמה היה למאי שעיניים מתבוננות בה בחשיכה אבל כאשר החדר הואר, העיניים נעלמו.
היא הזדקפה ויישרה את חולצתה.
הוא פתח את פיו לומר משהו אבל מאי הפסיקה אותו.
"אני לא חושבת שכדאי שנמשיך להיות פה," אמרה כשנרגעה מעט. היא לא הביטה בו.
"כאילו מישהו מנסה להגיד לנו משהו או רוצה להפסיק את מה שהתחלנו," הקניט אותה איליי אחרי שתלתה בו מבט מבוהל. "אולי אימא שלכן מנופפת עלינו באצבע. אולי זה עונש משמיים."
"אולי זאת באמת אזהרה למה שעלול לקרות לנו." היא הנהנה. ההערה המגחכת שלו העירה בה חרדה עד שהתקשתה לעמוד.
איליי הרגיש ברעד שלה ותפס אותה בידה.
"מה שלום חיליק. הבריאות שלו מתחילה להשתפר?" שינתה לגמרי את נתיב השיחה. היא שאלה שאלת חולין על מחלת הסרטן של בן דודו, כאילו אמירה על מישהו אחר תבטל את מה שקרה ביניהם. היא ידעה שלא אמרה את הדבר הנכון אבל הוא ענה באדיבות.
"הוא נפטר לפני חודש. ארגנתי את הנסיעה ביאכטה כדי להירגע."
נו, באמת. הוא היה צריך לחכות עוד קצת. היא תהתה אם היה נוסע חודש לאחר מות בן דודו האהוב אם לא היה מקבל נסיעת חינם ביאכטה. מחשבה זאת הרגיעה במידה מה את רגש האשמה שלה.
* * * * *
הם חזרו לסיפון העליון.
הלילה ירד. האוויר הצטנן עוד יותר. על כתפי האורחים נזרקו שמיכות קלות משובצות שדניאל מיהר לספק להם בדאגה אימהית. טיפות גשם שחורות ניתכו על חלונות האונייה ומייד פסקו. היאכטה היטלטלה על מים אפלים. קו ארוך של אור עמום הושלך על המים ממנורות הספינה. ברחבה החשוכה הגברים והנשים שלבשו לבן, בלטו כמו שיניים בוהקות בתוך פה כמעט חסר שיניים.
בבת אחת נקטעה אווירת החמימות והשתררה במקומה טמפרטורת החדר הקרירה.
האורחים ניסו להתעלם מהתחושה הרעה בעקבות טלטול הספינה השני. קרן הגיבה בצחוק צווחני של שיכורים.
מזג האוויר המטריד לא היה מספיק סוער בכדי להבריח את הנוסעים לתאיהם. עדיין נצמדו לתחושת הנעימות החלומית הנדירה בחייהם שהציפה אותם רק לפני כמה דקות.
"בדקתי את תחזית מזג האוויר לפני כמה ימים וממנה למדתי שהסערה הייתה צריכה להתחיל בעוד שבוע," אמר הקפטן החדש בהיסוס. "אולי אלו רק סימנים מקדימים לסערה שתבוא בימים הבאים, אחרי שנעזוב."
אבל מייד אחרי כן שמעו הנוסעים את גיורא מדבר לתוך המיקרופון בקול מרגיע וסמכותי: "חברים, רדו לתאים שלכם."
תחושת היחד פסקה וכולם הפכו להיות יחידים נפרדים המגנים על עצמם.
בריצת הבהלה רצו כולם כאחד באותו כיוון ובאותו קצב חוץ מדבורה שתמיד הייתה החייל שיוצא מהשורה. היא הלכה לאט ובהיגיון. היא הייתה הפיכחת הבודדה שרק טעמה מהקוקטייל.
עוד לפני כן, בהוראתו של גיורא, כולם הצטיידו בכדורים נגד בחילה אבל לא הספיקו לבלוע אותם. חלקם חשו בחילה וחלק הקיאו בשירותים.
נשמעה חבטה ולאחריה צעקה. איליי שנקלע לאמצע המהומה נפל וחש כאב חד בידו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
