אמא יתומה

“כל ימי חיי, עד לבגרותי, נאלצתי להיות אסירת תודה על כל מה שעשו למעני….הם לא ניסו להבין את מצוקתה של ילדה קטנה, אשר לבה הצטמק מסבל וממחסור באהבה, הם לא הבינו שילדה ללא משפחה, איננה זקוקה לצעצועים ולבגדים יפים, אלא אך ורק למעט אהבה וחמימות אנושית”. (מתוך ספרה “קורות חיי” של אסתריקה אסא). 

אסתריקה הקטנה מתייתמת מאמה בגיל צעיר וננטשת על ידי אביה. סבתא סטריאה, אמא של אמה, אישה מאמינה בעלת לב גדול ואוהב, מאמצת את אסתריקה ומבטיחה שאמא תחזור עם תחיית המתים. הילדה גדלה בצל האמונה שהמשיח יחזיר לה את אמא כשיגיע לירושלים, היא מחכה לו מדי יום, אך המשיח לא בא.

בעקבות הרעב בירושלים יורדות השתיים למצריים במטרה לחיות שם בביתו של הדוד ליאון, אך מותו הלא צפוי של הדוד מאלץ את סבתא סטריאה לשוב לירושליים. אסתריקה היתומה נשארת לבד בקהיר, ועוברת מסע תלאות הנע בין בית הספר האיטלקי-יהודי ליתומים, למשפחת אומנה הממררת את חייה, לביתו של דוד עשיר אחר שמתנכר לה. 

הספר מגולל את עלילת חייה, את הקשיים שחוותה, את הגעגועים והאכזבות שהיו מנת חלקה עד שפגשה את באנרי בחיר ליבה, נישאה לו וזכתה לחיות בזוגיות אוהבת ומאושרת עד סוף ימיה. 

סיפור חייה של אסתריקה אסא ע”י בתה יהודית זיו, שכתבה בעבר שלושה ספרים “סיפורה של איזבל”, “נויה והבלון האדום” ו”הילדים משם”. 

כל האירועים והדמויות שמתוארים בספר התרחשו במציאות, אך הסופרת נטלה לעצמה חירות שלא לדייק בפרטים ולהפליג מדי פעם למחוזות הדמיון.

פרק א: פרידה מאמא
"סבתא רבתא סטריאה קראה לי בשם אסתריקה, אך לאחר שנישאתי, אנרי כינה אותי 'אתי' וזה היה הכינוי שלי עד סוף חיי.

אמי, ביאה לבית לוי, ילידת ירושלים, נישאה לאבי, משה אסא, יליד חיפה ממוצא תורכי, שניהם התגוררו ברחוב יונה במורד רחוב הנביאים. אני נולדתי בשנת 1791 בחיפה בתפר שבו עברה השליטה בארץ בין העות'מנים לבריטים.

כשהייתי כבת חמש, סבתא סטריאה, אמא של אמי, אותה כיניתי בשם 'נוניקה' באה לבקר בחיפה את בתה ואת נכדתה ונשארה מספר ימים... ישנם זכרונות הנשארים חרוטים לעד בזכרונה של ילדה, ואני זוכרת את פרטי יום הקבורה של אמי..."

('קורות חיי'' יומנה של אסתר גוליגר)

באותו בוקר ישנתי במטה הגדולה והלבנה שהייתה מכוסה בשמיכה רכה, כשלפתע הרגשתי את שפתיה הרכות של נוניקה נוגעות בעדינות בלחיי.

"בואי ijika de la nona1 בואי להגיד שלום למאמיקה".

"למה? מאמיקה נוסעת?"

"היא לא נוסעת, היא לא כל כך מרגישה טוב, והיא רוצה לחבק אותך".

נוניקה הרימה אותי בזרועותיה וריח נפלא נדף משיערה שהיה עטוף במטפחת חומה שנקשרה בצדי הראש.

"נוניקה שמת ריח טוב בשערות שלך".

"נכון", חייכה נוניקה, "אני שוטפת את השיער שלי במי ורדים".

"אני אוהבת את הריח הזה".

כשאני בזרועותיה וידיי מחבקות את צווארה, הגענו לחדר הגדול. מאמיקה שכבה על מיטה גדולה מכוסה בשמיכה לבנה, ראשה היה מונח על שתי כריות גדולות עטופות בציפיות לבנות, פניה חיוורות, עיניה עצומות, ושיערה החום והארוך מפוזר על כתפיה.

נוניקה התכופפה לעברה של מאמיקה ולחשה, "Bea madre mia2 אסתריקה...אסתריקה באה לחבק אותך".

מזווית העין הבחנתי בקבוצה גדולה של נשים, לבושות שחורים שישבו צמודות לקירות ברגליים משוכלות. הן הביטו בי, פכרו ידיהן לשמיים, ואחדות אף סטרו על הלחיים בפה פעור. כולן ישבו בשקט ובקושי אפשר היה להבחין בנוכחותן.

"נוניקה, נוניקה מי הנשים האלה?"

"סתם נשים" אמרה נוניקה. היא קרבה את פניי לפניה של מאמיקה וביקשה ממני לנשק אותה. נרתעתי בגלל הפנים הלבנות והעיניים העצומות, ולמרות זאת ניסיתי לחבקה.

"מאמיקה, מאמיקה!" קפצתי על המטה וחיבקתי את מאמיקה שלי חזק "בואי נשחק כמו פעם. ישנת מספיק! אני רוצה לשחק אתך, למה את לא עונה לי? נוניקה למה מאמיקה לא עונה לי???"

מאמיקה סובבה אלי את פניה החיוורות וחיוך קטן עלה על שפתיה.

"נוניקה, נוניקה מאמיקה מחייכת!" הנחתי את ידיי על לחייה וביקשתי "קומי מאמיקה, קומי!"

"אני מרגישה לא טוב chikitika שלי, נוניקה תיקח אותך בינתיים לחדר, ואחרי שאנוח נשחק".

"בואי", לקחה נוניקה את ידי "מאמיקה עייפה מאד, צריך לתת לה לנוח".

"לא! לא! אני רוצה לשחק עם מאמיקה!"

"אסתריקה...אסתריקה..." לחשה אמא ודמעה ניגרה מאחת מעיניה.

“נוניקה, למה מאמיקה בוכה?"

נוניקה הרימה וחיבקה אותי בחוזקה, "וואמוס3".

"אבל מאמיקה לא נתנה לי נשיקת לילה טוב", הושטתי את ידי ללטפה, "מאמיקה...בואי! בואי!" דמעות הציפו את עיניי.

כשיצאנו מהחדר שוב שאלתי, "נוניקה מי הנשים האלה?"

"חברות של מאמיקה שבאו להיות לידה בגלל שהיא מרגישה לא טוב".

"שלום חברות של מאמיקה", נופפתי להן בידי. שלוש נשים פרצו בבכי, ואחת ענתה לי מבעד לדמעות "שלום איג'יקה חמודה שלום, שלום", והמשיכה לבכות.

"למה החברות של מאמיקה בוכות"?

"הן עצובות כי מאמיקה לא מרגישה טוב".

לפתע החלו הנשים לזמזם וחזרו שוב ושוב על אותה נגינה עצובה ושקטה.

למה הן שרות? החברות של מאמיקה קצת מפחידות אותי".

"לא צריך לפחד", ענתה נוניקה, "הן נשים טובות".

"אני לא מכירה את החברות של אמא ואני רוצה לצאת מפה עכשיו...."

נוניקה לא השיבה רק החישה את צעדיה לעבר היציאה.

לפתע, החלו הנשים לצרוח ואני הרגשתי מכה מפחידה בחזה. ניסיתי לקפוץ מידיה של נוניקה שחיבקה אותי חזק מאד והוציאה מהחדר. השכנה שרינה הגיעה בריצה וחטפה אותי מזרועותיה של נוניקה, "בואי לדודה שרינה", אמרה וניסתה למשוך אותי משם.

"לא רוצה! לא רוצה!" צרחתי בתחושה שמשהו רע מתרחש, "אני רוצה את מאמיקה שלי ואני רוצה את נוניקה שלי נ ו נ י ק ה ...." צרחתי במלוא הגרון, אבל נוניקה לא שמעה ולא ענתה ושרינה חיבקה אותי ולקחה אותי לדירתה, חדרון קטן עם חלון הפונה לרחוב.

ברקע שמעתי את קולותיהן של המקוננות והצטרפתי לבכי שבקע מהחדר הסמוך, מבלי לדעת מדוע.

שרינה עירסלה אותי בזרועותיה ניגבה את דמעותיי במגבת קטנה לבנה, ושרה לי שיר ערש מרגיע שגם מאמיקה ונוניקה נהגו לשיר לי לפני השינה.

Durme’ durme ijika Buena” נומי נומי ילדה טובה , nani’ nani nahani ‘ נומי נומי נים...."

שרינה הטובה עירסלה אותי בזרועותיה עד שנרגעתי ואט, אט עצמתי את עיניי.

צרחות, זעקות שבר, דפיקות על הקיר המחבר בין חדרה של מאמיקה לבין הקיר של החדר שבו ישבתי, העירו אותי שוב.

נבהלתי ושוב התחלתי לבכות, "אני רוצה את נוניקה שלי", קפצתי מתוך זרועותיה לעבר הדלת ופרצתי החוצה בדיוק כשנוניקה הגיעה והרימה אותי בזרועותיה.

"נוניקה, נוניקה שלי...." בכיתי וחיבקתי את צווארה. כשהרחקתי את פניי מפניה, ראיתי ששיערה המסורק תמיד למשעי, פרוע ועיניה אדומות ונפוחות. "נוניקה למה את בוכה ולמה השיער שלך כל כך פרוע?"

"עוד מעט אספר לך Ijika שלי", הידקה סבתא את החיבוק.

"למה החברות של מאמיקה כל כך צועקות, צורחות ובוכות? הן באמת חברות של מאמיקה?"

"לא בדיוק, בואי נלך לחדר שלך, לא לפני שנגיד תודה לדודה שרינה" .

"תודה דודה שרינה".

“חמודה יש לי עוגיות שאת אוהבת, אתן לך ולנוניקה שלך בסדר?"

"מה הייתי עושה בלעדייך שרינה יקרה", חיבקה אותה נוניקה ושתינו חזרנו לחדרי.

הנשים המשיכו לבכות בקול ובכיין היה מוזר מאוד וחזק.

"נוניקה, למה החברות של מאמיקה כל הזמן בוכות" ומי הנשים האלה?"

סערה נוספת של צרחות פרצה ביתר שאת, כל הנשים צעקו, בכו וצרחו בקולי קולות ונוניקה פרצה אף היא בבכי מר.

"נוניקה מה? מה קרה למה הן בוכות?"

"הן לא בוכות הן מקוננות".

"מה זה מקוננות?"

Ijika” קטנטונת שלי", המשיכה נוניקה להתייפח.

"נוניקה את בוכה בגלל המקוננ....האלה?

"ijika שלי המקוננות בוכות וצועקות כאשר מישהו מאד חולה. בדרך כלל, כשמישהו מאד מאד חולה קוראים למקוננות והן יושבות בחדר ובוכות על המחלה של האדם השוכב במיטה".

"אז הן עצובות בגלל שמאמיקה מאוד חולה?"

"כן", אמרה ולא הוסיפה דבר.

אחר כך הכינה ארוחת ערב ושתינו הלכנו למיטה. התיישבתי על המיטה והתפללתי, "אלוהים תעשה שמאמיקה תבריא מהר, אמן."

נוניקה לא ענתה וחיבקה חזק.

"שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד", התפללתי והוספתי "ושמאמיקה שלי תהיה בריאה מהר".

נוניקה כיסתה אותי בשמיכה ורודה רכה ושרה לי את שיר הערש 'דורמה, דורמה'. ריח הוורדים עטף את חושיי, עצמתי עיניי ונרדמתי.

למחרת בבוקר, קמתי ורצתי כמו בכל בוקר לחבק את מאמיקה.

"מאמיקה, מאמיקה", צעקתי בשמחה, אבל המיטה הייתה מיותמת ומסודרת. הסדינים היו ישרים וראשה לא היה מונח על הכריות.

"נוניקה, נוניקה", צעקתי "איפה מאמיקה שלי"?

היא הרימה אותי בזרועותיה וחיבקה אותי בחוזקה, "Ijika אני צריכה לספר לך משהו".

"מה?"

"מאמיקה שלך עלתה אתמול לשמיים".

"מה?? איך היא עלתה לשמיים ומתי היא תחזור?"

"היא תחזור, אבל רק כשהמשיח יבוא. הוא יבוא במהרה בימינו, ואז כל האנשים שמתו יחזרו מהשמיים".

Ke venga el Mashiah ke sea en muestrus dias (שיבוא המשיח, שזה יהיה בימינו).

"אבל, אני רוצה שהיא תחזור מהר, נוניקה".

“אז תתפללי שהמשיח יבוא מהר. ככל שיגיע מהר יותר, כך גם מאמיקה שלך תחזור מהר יותר. המשיח צריך לבוא על חמור לבן וכולם מחכים לו. הוא יגיע בהתחלה לירושלים, ובגלל זה אנחנו לא יכולות להישאר בחיפה. אנחנו חייבות לחזור לשם, וכשמאמיקה תשוב נחכה לה כבר בירושלים.

השתתקתי. מאמיקה עלתה לשמיים, חשבתי ופתאום מאד רציתי לחבק אותה. החיבוק של נוניקה עזר לי, אך ידעתי שכבר לא אוכל לחבק את מאמיקה והיה לי מאד קשה לבד. מאותו היום, התפללתי השכם והערב שהמשיח יביא אותה בחזרה. אבל היא לא חזרה.

"נוניקה, למה את לובשת את כל הבגדים השחורים שלך? גם המטפחת החומה שלך עכשיו שחורה, אני לא אוהבת שחור, עצוב לי".

"כן, גם לי עצוב. עכשיו תישארי עם הדודה שרינה, השכנה הטובה שלנו, אני הולכת ללוות את מאמיקה למקום שבו היא תנוח עד שהמשיח יגיע".

"גם אני רוצה ללוות את מאמיקה שלי. גם אבא יבוא איתך? וגם המקוננות? למה הן צעקו ככה נוניקה?? שמעתי אותן עד הדירה של הדודה שרינה".

"היה להן עצוב שמאמיקה צריכה לעזוב אותן, אז הן בכו קצת".

"גם אני עצובה מאד שמאמיקה שלי עלתה לשמים ומתי היא תחזור. אבל עכשיו אני רוצה ללוות אותה לבית החדש שלה."

" לא מרשים לילדים בגיל שלך לבוא, יהיו שם הרבה אנשים ואת יכולה ללכת לאיבוד".

"אני לא אלך לאיבוד, אני לא אלך לאיבוד, אחזיק חזק חזק את היד שלך, אני רוצה ללוות אותה", אמרתי תוך כדי בכי.

"אי אפשר".

הדמעות זלגו מעיניי ונוניקה הבטיחה לחזור בקרוב. דודה שרינה נתנה לי יד ולקחה אותי לחדר ובו חלון שממנו אפשר היה להשקיף אל הרחוב. היא הביאה צלוחית מלאה בעוגיות, הושיבה אותי על כסא ויצאה.

"אני הולכת לבשל ארוחת צהרים, שבי בינתיים, תאכלי את העוגיות ועוד מעט אחזור".

עמדתי ליד השמשה הסגורה והבטתי החוצה. השמש זרחה ועננים לבנים קישטו את השמים הכחולים, אבל החמור הלבן שעליו רכוב המשיח לא הגיע. שורה ארוכה של אנשים צעדה ברחוב ונוניקה ואבא ביניהם.

"נוניקה, נוניקה, נוניקה...אבא, אבא.." קראתי להם אבל הם לא שמעו.

דודה שרינה נכנסה לחדר, עמדה מאחורי ואמרה, "נוניקה ואבא מלווים את מאמיקה שלך בדרכה האחרונה".

"מה זה בדרכה האחרונה?"

"לפני שהיא עולה לשמים כמובן".

"ולמה אני לא מלווה אותה גם כן???"

"אסור, ילדים וילדות צריכים להישאר בבית לחכות עד שהמשיח יבוא ויחזיר את ההורים שלהם".

לזכרה של אמי – ביאה לוי-אסא ז"ל שנפטרה ב-1922 כשהיא בת 32 בלבד.

אמא ביאה לוי-אסא – 1890-1922

אחרי הלוויה של מאמיקה עמדתי מדי יום ליד החלון בחדרה של מאמיקה. מיטתה הייתה מוצעת כאילו ישנה בה לאחרונה והסדינים הדיפו את ריחה. אהבתי לשכב על המיטה, לשאוף לתוכי את הריח מרוב געגועים, ולעמוד שעות ארוכות ליד החלון, בציפייה למשיח שיחזיר לי את מאמיקה שלי. נוניקה ניסתה לעניין אותי באפיית בורקס, עוגה או עוגיות, אבל שום דבר לא עניין אותי, "אני הולכת לחכות שהמשיח יבוא על החמור הלבן", אמרתי וחזרתי אל החלון.

באחד הימים, הבטתי לשמיים וראיתי ענן ענק בצבע לבן בוהק, בצורת חמור גדול, "נוניקה, נוניקה, החמור של המשיח בשמיים, בואי תראי".

נוניקה הגיעה במהירות ואני הצבעתי לעבר השמיים "הנה החמור. הוא הולך לאט בשמיים, אולי הוא מחפש את המשיח כדי להגיד לו לבוא ולהחזיר את כל האנשים שמתו? הוא מאוד גדול כדי שהוא יוכל להביא המון אנשים שמתו".

"אני חושבת שיקח לו זמן למצוא את המשיח", חייכה נוניקה ויצאה מהחדר.

אכזבה!!!

כשהמשכתי להביט לעבר השמיים, הגיעה לאזניי שיחה קולנית בין נוניקה לאבי. "אני לוקחת את הילדה אתי לירושלים, היא לא נשארת פה אפילו יום אחד נוסף, אתה בטח תתחתן מהר מאד ואסתריקה תהפוך לשפחה של הבית. היא לא נשארת כאן בשום אופן!"

"טוב", ענה אבא, "אני אאסוף את כל החפצים שלה לתוך הארגז הגדול מקש ואת תקחי אותה מפה".

אבא ויתר עלי בקלות.

1 ספניולית: בואי ילדה של סבתא

2 ביאה, אמא שלי ( צורת דיבור מקובלת של קרבה בספניולית)

3 הולכים.