הילדים משם

“הילדים משם” מספר את סיפורם של ניצולי השואה שמגיעים בשנות החמישים לשכונת הדר יוסף, מתמזגים עם תושבי הארץ ועם מהגרים מארצות שונות, בונים מחדש את חייהם, ונוצרים בתוכם את סוד השואה.

לא ההורים ולא הילדים מדברים על הזוועות שעברו עליהם ‘שם’ ורק שברי מילים ומשפטים מסתוריים דולפים מדי פעם החוצה, לאוזניה של יהודית בת האחת עשרה, שבונה בדמיונה את ‘שם’ כמקום אפל, לא ברור ומסקרן מבלי להבין מה קרה שם באמת.

יחד עם זאת האנשים והילדים מ’שם’ שובים את ליבה, פרידה שאותה היא מלמדת עברית, כריסטינה אתה היא יוצרת ארמון קסום מצעיפים, ברוך הסנדלר שמברך אותה לשלום בכל בוקר, ועוד רבים אחרים שהרצון שלהם לבנות ולהיבנות בארץ מתגבר על כל הזוועות.

הספר נכתב בהשראת זיכרונות הילדות של יהודית זיו שכתבה בעבר שני ספרים – “סיפורה של איזבל” ו”נויה והבלון האדום”.

פרידה משכונת התקווה
"אמא, מה את עושה" שאלתי כאשר ראיתי את אמי מפנה את ארונות המטבח ועורמת אותם בארגזים. "אנחנו עוברים לגור במקום חדש" "אנחנו עוזבים את הבית שלנו? שאלתי בתדהמה? "הבית שלנו מאד צפוף וקטן ולכן אנחנו נאלצים לעבור לשכונה שנקראת "הדר-יוסף." "איפה זה?" "זה לא רחוק מכאן ושם תהיה לנו דירה משלנו. אנחנו רוצים לגור בדירה מרווחת יותר, בלי שותפים למקלחת ולשירותים, סבתא נונה קבלה דירה כזאת והסכימה לתת לנו אותה ברוב נדיבותה." "ולמה אנחנו לא קיבלנו דירה?" לפני קום המדינה ואין לנו זכות 1946"כי אנחנו הגענו בשנת לדירה." חששתי לעזוב בית ושכונה שאני כל כך אוהבת. "כאן יש לי הרבה חברים וחברות," אמרתי ודמעות זלגו מעיני. "גם שם תמצאי חברות וחברים חדשים," ניסתה אמא לעודד אותי. "אני לא רוצה חדשים, אני רוצה ישנים!" מספר ימים לאחר מכן, התמלא הבית בקרטונים קטנים וגדולים
שאבא אסף ברחוב. הקרטונים היו מלאים בבגדים, מצעים, ספרים, כלי מטבח והפרימוס הישן של אמא. המטה של אברם עמדה מקופלת בצד הדלת לצד האופניים שלו, ואני הבנתי שזהו יומי האחרון בבית הספר. החום היה כבד מנשוא. גופי מיאן להקשיב לרגליי והתיק שעל הגב היה כבד הפעם במיוחד. "את באמת עוזבת את שכונת התקווה?" שאליעקב השכן ואני לא עניתי. כאשר הגעתי לכיתה, סיפרתי למורה האהוב שלנו, ברוך דובדבני שאנחנו עוזבים ופרצתי בבכי, "אני רוצה להישאר, ואני צריכה לעבור למקום שנקרא הדר...משהו, ואני לא רוצה בכלל!" ברוך דובדבני, היה מורה שקט, מאד קשוב, ואהוב על התלמידים. הוא חיבק אותי מול כל הכיתה ואמר, "ילדים יקרים, יהודית עוזבת אותנו למקום אחר, אני חושב ששם המקום הדר יוסף, ואנחנו רוצים לאחל לה בהצלחה רבה, עכשיו היא עצובה מעט, אבל כשהיא תגיע לביתה החדש היא תתרגל ויהיה לה שם טוב מאד." "בהצלחה! " קראו כל הילדים פה אחד והדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי. "אני גם בטוח שתצליחי בביה"ס," המשיך המורה לעודד, "את תלמידה טובה, חרוצה וחברותית ואני מבטיח שיהיה לך טוב שם." בהפסקה, יצאתי כרגיל לשחק עם כולם, קפצתי בחבל, שיחקתי קלאס והמשכתי כאילו לא קרה דבר, כמעט שכחתי שלמחרת עומד להתרחש שינוי גדול בחיי.
***
למחרת בבוקר, אבא העיר אותי בחיבוק ונשיקה.
"מה? כבר עוזבים?" לבי דפק בחוזקה, בתוכי קיוויתי שמדובר בחלום רע ועוד מעט אתעורר, אך הכל היה מוכן ליציאה. לאחר ארוחה אחרונה בדירה, אמא נתנה לי יד והציעה שנלך להיפרד מהשכנים האהובים שלנו. אני לא רציתי להיפרד, אך בכל זאת התחבקנו איתם ושוב פרצתי בבכי. "כמה זמן לוקח לכם להתארגן?" צעק נהג המשאית מלטה, "אין לי זמן, אני עולה עם הסבל לקחת את הקרטונים!"
לקחתי את התיק החום על כתפיי, נפרדתי מהמסדרון העגול עם כל השכנים, מהסולם העולה לגג הקסום, מהיונים ההומיות של אבא, שגם הן היו עצובות וחסרות מנוח. אבא ואמא יחד עם אברם אחי התיישבו ליד הנהג, אני ישבתי על החפצים מאחור, והמשאית החלה בדרכה לכיוון הדר יוסף. בדרך נפרדתי מהבית האהוב עליי, מהמכולת בה נהגתי לקנות את המסטיקים הכי טעימים בעולם שהגיעו מאמריקה, מהחנות של אבא ברחוב אצ"ל, מהשוק המדהים של שכונת התקווה ומרחוב סלמה, ממנו ירו על השכונה שלנו לעתים כל כך קרובות (מהיריות דווקא שמחתי להיפרד). המשאית היטלטלה בקצב קבוע שהטיל עלי תרדמה, עיני הפכו כבדות יותר ויותר עד שנעצמו לחלוטין ואיתן נעלמה שכונת התקווה האהובה.
*** לפתע המשאית נעצרה. פקחתי את עיניי, לשמאלי עמד צריף ירוק עם חלונות ירוקים עם קונטור בצבע לבן, לא הצלחתי לראות את דלת הכניסה ולא הבנתי למה עצר הנהג דווקא פה. ?" צעק הנהג וגברת אחת 22 "מישהו יודע איפה קהילת לודז' עם סלים עצרה וענתה "שמאלה עד סוף הרחוב."
"תודה רבה," צעק הנהג ופנה שמאלה לרחוב צר. בצדו של הרחוב ראיתי שורה של בתים מלבניים זהים, לכל בית שתי קומות, ארבע דלתות וליד כל דלת חלון קטן, שתי קומות, "איך נדע למצוא את הדירה שלנו?" לחשתי לעצמי, הכל כל כך דומה, ואז נעצרה המשאית.
אבא , אמא ואברם הקטן ירדו, אבא התקרב אלי והושיט את שתי ידיו "בואי ילדתי, הגענו." "איפה הבית?" שאלתי וקפצתי לתוך ידיו של אבא. כאן," הצביע אבא על בית פינתי עם דלת וחלון קטן. הנהג פרק את כל החפצים מהרכב והניח אותם על האדמה הקשה והיבשה בחצר שמסביב לדירה. הצצתי מהדלת הראשית לתוך הדירה, החלל היה חשוך והריח לא מוכר. דירה ריקה בת חדר וחצי. אמא נכנסה ופתחה את הדלת, את החלון הגדול ואת החלונות הקטנים של המטבח והשירותים, "צריך להכניס אויר נקי הביתה" אמרה נמרצות. הנהג סיים לפרוק את החפצים מחוץ לדלת הכניסה, קיבל את כספו ונסע.
***
יחד עם אבא, אמא ואברם הקטן הכנסנו את כל החפצים הביתה. בבית עמד ריח חריף של סיד שהשרה תחושת ניקיון. הושטתי יד לאברם ושנינו נכנסנו בצעדים מדודים. ריח הסיד היכה באפי והרגשתי תחושת זרות. "מסריח"! צעק אברם וביקש לצאת מיד. ישבנו שנינו על הארגזים בזמן שאמא ואבא בתוך הבית עסקו בארגון, ואני לא הפסקתי לחשוב על הדירה שלנו בשכונת התקווה,
על השכנים ועל היונים שהשארנו על הגג. "יהודית, בואי לעזור ותפסיקי לחלום," ביקשה אמא ואני נכנסתי והתחלתי לפתוח את הקרטונים. הוצאתי את המצעים המוכרים שלי והמקום התמלא בריח הבית הקודם. אבא ואמא הכניסו את המטה ואני ואברם בן השלוש גררנו פנימה את המזרון, אני מלפנים ואברם דחף מאחור. לאט לאט הכנסנו את כל החפצים ואמא החלה לסדר את המטבחון הקטן. היא הניחה את הסירים על המדפים החשופים מתחת לכיור הקטן והבטיחה לתפור וילון. את המטה שלי ושל אברם הנחנו בחדר הכניסה, לידם העמדנו שולחן אוכל קטן עם כסאות מקופלים וכבר לא היה מקום לזוז. "לא צפוף," הכרזתי ואמא ענתה בכן מהוסס. חדר וחצי שלם רק לעצמנו נראה לי מרווח מאד. בית משלנו, ללא שותפים במקלחת, ללא שותפים בשירותים, כל השטח שייך לנו כולל האדמה שסביב הבית שהייתה מכוסה כרגע בקוצים וצמחי בר. ישבנו לארוחת הערב. אמא הגישה לחם עגול ופרוס מרוח במרגרינה עם סוכר וכוס חלב לי ולאברם, ובינתיים אבא שהיה מומחה בהכנת סלטים, הכין סלט שחתך דק דק, מיץ לימון, זיתים שחורים חתוכים. היינו מאד רעבים ועם הטעימה הראשונה של האוכל המוכר התחלתי להרגיש בבית, האוכל המוכר ניחם את כולנו. "אבא," שאלתי, "לפני כמה חודשים סיפרת שאין לנו מספיק כסף לקנות בית גדול יותר, אז איך הצלחנו לקנות את הבית הזה?" אבא התרווח על הכסא, החזיק קפה שחור בידו והסביר. , את זוכרת 1949 "נונה (סבתא פאולינה) עלתה לארץ בשנת יהודית שהלכנו להביא אותה מהמעברה בפרדס חנה?"
"כן," צחקתי, "הלכנו במעברה וקראנו פאולינה, פאולינה עד שמצאנו אותה, ואז לקחנו אותה הביתה, והיא גרה איתנו למרות שהיה נורא צפוף. נהננו מאוד כשהיא הייתה אצלנו, נכון אבא?" "נכון מאד," ענה אבא והמשיך, "נונה הגיעה אחרי קום המדינה, ולכן היא קיבלה מהמדינה את הדירה הקטנה הזאת בתנאי תשלום נוחים מאד. נונה היא אשה נדיבה, ומכיוון שהבינה כמה צפוף לנו בשכונת התקווה, היא החליטה ללכת לגור עם אחותי יוקי, שלה יש דירה גדולה ברמת גן, ולאפשר לנו לגור כאן, ולהשתחרר מהצפיפות של הבית בשכונת התקווה." "אז נונה תבוא לגור אתנו כאן? אני מתגעגעת אליה מאד." "היא תחלק את זמנה בין יוקי לביננו." אהבתי מאד את נונה שלי ושמחתי.
בשארית היום פרקנו קרטונים וכשכל הארגזים התרוקנו, אבא יצא לזרוק אותם לזבל. נשכבתי על המטה, והבטתי בדירה 'הגדולה' שלנו, היו לנו שירותים ומקלחת רק שלנו. בשכונת התקווה חלקנו מקלחת ושירותים עם שלוש משפחות, וכאן אברם ואני בחדר קטן אמנם אבל רק של שנינו. בשכונת התקווה כולנו ישנו באותו החדר עם נונה. שמחתי שתהיה לנו דירה מרווחת, אבל עדיין התגעגעתי לשכונת התקווה שכל כך אהבתי.