עיסקה רומנטית

שלי גריר רחוקה מהבית. ללא פרוטה ובלא דרכונה, היא תקועה כעובדת במועדון לילה מפוקפק ללא אמצעי בריחה – עד שאש ברנן נכנס. מה עושה זר חסון ומצודד כל כך במקום כזה?
אש מציע לה מוצא, אבל שלי חייבת לתהות מדוע הוא מבקש להצילה. האם הוא באמת רוצה לגונן עליה, או שיש מחיר תמורת ראשה.... וגופה?

קו המים היה עמוס באנשים, האוויר הדיף צחנה של אלכוהול, אוכל שומני ומקצבים לוהטים של מוסיקה מקומית. אנשים יצאו מתוך הברים העמוסים והמועדונים המפוקפקים ויצרו קבוצות משתנות תמיד בתוך הלחות המחניקה של הלילה הדרום אמריקני.

'כמו אבקת שריפה שזקוקה רק לניצוץ,' הייתה הערכתו הצינית של אש ברנן.

הוא נע בקלילות אבל עם מטרה, בקצב שלא היה מהיר מדי, על פני אבני המדרכות העקומות. מבטו הכחול הצונן הבזיק על פני שלטי הניאון המבליחים שפרסמו משקאות ונשים, התעלם ממבטים שנשלחו לעברו, חלקם מודדים, אחרים מזמינים. כל אותו זמן שמר על הקצב שלו.

לוגיסטית הוא היה במרחק של קצת יותר ממייל ממרינת סנטו־מרטינו, שם עגנו המיליונרים עם היאכטות שלהם ושם שעשעו מועדוני לילה ובתי קזינו את התיירים העשירים. במציאות, המקום היה מרחק שנות אור משם, וכל תייר שהיה כסיל דיו להסתכן ולהגיע לכאן יצטרך לחזור על עקבותיו או להסתכן בשוד או גרוע מזה.

אש שיער שהוא משתלב בסביבה לא רע. קצוות צרובי השמש של שערו הבלונדי הכהה נגעו בצווארון חולצתו הכחולה הישנה, שנפתחה בצווארון וחשפה חזה שרירי ושזוף. מכנסי חאקי דהויים נצמדו אל אגנו הצר ורגליו הארוכות. כפות רגליו כוסו בנעלי בד עתיקות יומין, ושעון זול הקיף את פרק ידו.

גובהו ומוטת כתפיו, כמו גם אווירת הביטחון שהקרין, העידו שמדובר בגבר שמסוגל לטפל בעצמו ושאף יעשה זאת אם יתגרו בו.

הוא נראה בעצמו כסבל הזקוק למנוחה ושעשועים, אבל ברור היה שהוא סלקטיבי בבחירותיו.

והלילה הבחירה שלו נפלה מן הסתם על מאמא ריטה. הוא חלף על פני לוחות התצוגה שעוטרו בצילומים של נערות בשלבים שונים של התערטלות וירד במורד שתי המדרגות שהובילו אל הכניסה למועדון, שם עצר והביט סביב.

זה היה מקום מהסוג הרגיל, עם בר ארוך ושולחנות צפופים מאוד, מוקפים בגברים בלבד, ובמה קטנה שהוארה בזרקורים קטנים וחזקים, עם עמוד מרכזי עליה הציגו הנערות.

האוויר היה מעובה מעשן טבק וצחנה של משקאות זולים. ומלבד צלילי הפסנתר, עליו ניגן גבר קטן קומה ועצוב פנים עם שפם כבד, לא נשמע כמעט רחש במקום. רוב הלקוחות ישבו ובהו במשקאות שלהם.

אש הניח שהם הם ממתינים לנערות.

ליד הדלת ישבה אישה עצומת מידות מאחורי שולחן. שמלת הנצנצים נמוכת המחשוף שלה בצבע ירוק־ליים נצמדה אל חישוקי השומן העצומים שלה שכאילו נשפכו פנימה, ושערה המסולסל היה צבוע מהגוני עשיר. שפתיה היו מתוחות בחיוך ארגמני שמעולם לא הגיע לעיניה, שדמו לגולות קטנות וכהות השקועות בתוך הררים של בצק.

מאמא ריטה, יש להניח, חשב אש בזעף פנימי.

היא סימנה לו להתקרב אליה. "אתה משלם דמי כניסה, קרידו." זו הייתה הוראה יותר מאשר שאלה, ואש נעתר לה וגבותיו התרוממו קלות נוכח הסכום הנדרש.

"מאמא, כל מה שאני רוצה זה לשתות. אני לא רוצה לקנות את המועדון שלך."

החיוך התרחב. "אתה תקבל, איש שלי. השמפניה הכי טובה, ונערה יפה שתשתה אותה איתך!"

"רק בירה." אש פגש את מבטה. "ואני אחליט אם אני רוצה חברה." מבטיהם הצטלבו לרגע ואז היא משכה בכתפיה והנצנצים התפתלו והבהבו.

״מה שתרצה, קרידו.״ היא הקישה באצבעותיה. ״מנואל — תמצא שולחן טוב לגבר היפהפה הזה."

מנואל, גבוה, יפה תואר וזועף, מיהר אל שורת השולחנות הקדמית שניצבה סביב הבמה, אבל אש עצר אותו.

"זה יספיק לי," אמר והתיישב בירכתי החדר. מנואל משך בכתפיו וחזר אל הבר בזמן שאש התרווח על כיסאו ובחן את סביבתו בצורה מוקפדת יותר.

נאמר לו שמאמא ריטה בחרה מכל הנערות שהגיעו לסנטו־מרטינו, וזה נראה לו נכון. כמה מהן כבר ישבו בחברת לקוחות ועודדו אותם להגדיל את הזמנותיהם בבר, אבל היו כמה שעמדו ליד הבר ואש בחן אותן בצורה סתמית בזמן שהוציא מתוך כיסו חפיסה של סיגריות דקות, הדליק אחת ומיהר לשמוט את קופסת הגפרורים הריקה לתוך המאפרה.

הנערות היו תערובת קוסמופוליטית, חשב. כולן צעירות ורובן יפות.

הוא ראה כמה צפון אמריקניות וכמה אירופיות, כמו גם כמה נערות מקומיות, שנשאבו לנמל מתוך החוות והמטעים בחיפוש אחר אלטרנטיבה לנישואים בגיל צעיר ואינספור לידות. טוב, אין ספק שמצאו את מבוקשן, חשב בציניות, וכבש דקירת צער חטופה. מפני שהוא לא הגיע לשם כדי להרגיש חמלה. הוא לא יכול להרשות זאת לעצמו.

"ראית משהו שמוצא חן בעיניך, סניור?" מנואל חזר עם הבירה שלו וחיוך יודע.

"עדיין לא," השיב אש בצינה וניער את האפר מהסיגריה שלו. "אני אודיע לך כאשר אחליט."

מנואל משך בכתפיו. "כרצונך, סניור. אתה רק צריך לדבר." הוא נד בראשו לעבר פתח מקושת עם וילון חרוזים מאחורי הבמה. "יש לנו חדרים — חדרים מאוד פרטיים — שם הבנות יכולות לרקוד בפניך באופן פרטי," הוסיף תוך רמיזה בוטה. "אני יכול לסדר את זה. תמורת מחיר, נטורלמנטה."

"אתה מדהים אותי," אמר אש. "אני אזכור את זה."

הבירה הייתה טובה במפתיע, וקרה בצורה נפלאה, והוא לגם ממנה ארוכות והפנה את תשומת ליבו מהחיוכים הזוהרים של הבנות מלאות התקווה והתרכז במקום בנגן הפסנתר שהמשיך להתעקש בנגינתו על מבחר רחב של נעימות מוכרות למרות אדישות קהלו.

'אני מקווה שהמכשפה הזקנה ליד הדלת משלמת לך טוב, אחי,' אמר אש באלם וכיבה את הסיגריה שלו. 'אתה ראוי לזה.'

נגן הפסנתר הגיע לסוף המחרוזת שלו וקם למחצה מתוך הכרה במחיאות הכפיים שלא הגיעו. הוא התיישב שוב והקיש על אחד הקלידים.

וילון החרוזים רעד ונערה חלפה דרכו.

עם הכניסה שלה נשמעה נהמה מוזרה ונמוכה מתוך הקהל. החיות משחרות לטרף, חשב אש בסלידה ואז עצר ועיניו הצטמצמו כאשר ראה אותה כראוי.

היא הייתה בלונדינית, קצת נמוכה מהגובה הממוצע למרות העקבים הגבוהים שלה. גופה ההדוק והרזה עטה שמלה שחורה קצרה. החלק העליון, בסגנון סטרפלס, היה חתוך על פני שדיה הגבוהים והמעוגלים ועורה זהר כשיש. הבד המשיי נאחז באגנה הצר ונגמר קצת נמוך מאמצע ירכיה ויצר את הרושם שתחתיו היא עירומה.

אבל היא לא עלתה אל הבמה והתחילה בריקוד. תחת זאת, בראש רכון מעט, בלי להביט באיש ותוך התעלמות מוחלטת מהשריקות והצעקות, היא הקיפה את הבמה עד שהגיעה אל הפסנתר. היא נשענה עליו, כאילו שמחה שתמך בה בזמן שהפסנתר ניגן את ההקדמה ל״הרוג אותי ברכות".

היו לה פנים מרהיבות, חשב אש בזעף ותשומת ליבו נלכדה באופן מלא. גבותיה וריסיה היו כהים באופן מעורר השתאות, והקיפו עיניים ירוקות וחוששות כעיני חתול. היו לה עצמות לחיים עוצרות נשימה ופיה היה צבוע ורוד סקסי לוהט.

והיא הייתה מפוחדת עד צאת נשמתה.

הוא ידע זאת מרגע שנכנסה. הוא הרגיש בכוח הפחד שלה דרך המון האנשים שהפרידו ביניהם, חש בו כאילו יד קרה הונחה על כתפו. עכשיו הבחין בכך שהידיים הקטנות מאוגרפות לצידי גופה ושהחיוך על שפתיה מתוח וריק.

הוא חשב שהיא דומה לחיה קטנה, לכודה לאור הפנסים הקדמיים של מכונית, בלי יכולת לזוז.

אבל לא הייתה שום בעיה עם הקול שלה כאשר התחילה לשיר. קולה היה נמוך, חזק וצרוד מעט. מסוג הקולות שגבר ירצה שיגיד את שמו בגניחה ברגע השיא, חשב אש ופיו התעקל בתיעוב עצמי.

הקהל שלה הקשיב לה בזמן ששרה, אבל בחוסר מנוחה קל. למרות שקולה היה מצודד, הרי שההבטחה של השמלה הזעירה היא שדיברה אליו. הם לא יכלו להאמין שהיא מציעה שיר בלבד. כל הנערות האחרות התפשטו, אז למה היא לא יכולה?

היא עברה בלי מאמץ לשיר הבא שלה — "מישהו שישמור עליי". היא כבר לא הביטה ברצפה. ראשה התרומם ודומה שהביטה מעבר לתחומי המועדון בערגה וכמיהה לא מוסתרות שהלמו את מילות השיר.

ובאותו רגע קולה רעד לכדי דממה ואש פגש את מבטה מעבר לראשי ההמון. נפגש — והחזיק בו לרגע אחד עוצר נשימה ונצחי.

עכשיו, חשב, 'אני יודע למה נכנסתי הנה הערב.'

השיר נגמר והיא מיהרה להשפיל את ראשה בביישנות נוכח תגובת הקהל, ואז חזרה כלעומת שבאה. אש חיכה כדי לראות אם תחזיר אליו את מבטה, אבל היא לא עשתה כן ופשוט נעלמה מאחורי הווילון כשבעקבותיה שריקות וצעקות אכזבה.

אש כילה את הבירה שלו וקם על רגליו. מאמא ריטה הרימה את עיניה כאשר התקרב ועיניה היו חדות וחריפות.

"רוצה משהו, קרידו?"

"אני רוצה את הזמרת," אמר אש בקול שטוח.

היא שקלה את הדברים. ״שתשב איתך — שתשתה איתך כמה משקאות — שתהיה נחמדה?"

"נחמדה, כן," אמר אש. "אבל באחד החדרים הפרטיים שלך, מאמא. אני רוצה שהיא תרקוד לפניי. לבד."

גבותיה התרוממו והיא התחילה לצחוק, והנצנצים רעדו והבזיקו. "היא הנערה החדשה ביותר שלי. היא עדיין לומדת, מי קורסון. ואולי אני שומרת אותה ללקוח עשיר, בכל מקרה. אתה לא תוכל להרשות אותה לעצמך."

הוא אמר ברכות, "תנסי אותי."

"מטורף," אמרה. "למה לבזבז את כל הכסף שלך? תבחר נערה אחרת. אחת שרוקדת טוב."

"לא," אמר. "את ציפור השיר. אני אשלם עבורה את המחיר."

היא בחנה אותו. "יש לך כל כך הרבה כסף?" היה בקולה חוסר אמון כן.

"את יודעת שכן." אש הוציא מתוך הכיס האחורי שלו צרור שטרות, קילף אחדים והשליך אותם על השולחן לפניה. "ואני יודע מה אני רוצה."

היא נטלה את השטרות במהירות. "זה בשבילי," אמרה. "עמלה. אתה צריך לשלם גם לה. כמה שהיא שווה. עבור מה שתגרום לה לעשות בשבילך. זה לא יהיה קשה," הוסיפה. "גבר יפה תואר כמוך, קרידו." היא צחקה שוב. "תלמד אותה כמה דברים, סי?"

"סי," ענה אש ברכות. "אני אתן לה את שיעור חייה." הוא עצר לרגע. ״יש לה שם?״

היא תחבה את הכסף שנתן לה בתוך מחשופה וקמה על רגליה. ״קוראים לה מיקלה." היא חייכה אליו בניצחון. ״תשתה עוד בירה — על חשבון הבית. אני אלך להגיד לציפור השיר שהיא נערה בת מזל."

אני מקווה שגם היא תחשוב כך, אבל זה כבר בידי האלים, חשב בזמן שחזר אל השולחן שלו — כמו הרבה דברים אחרים. והוא הזמין את הבירה שלו והתיישב לחכות.

שלי קרסה על השרפרף לפני הראי ואחזה בקצה שולחן ההלבשה עד שהרעידות פסקו. חלף כמעט חודש מאז החלה לשיר במועדון והיא הייתה צריכה להתרגל כבר. אבל היא לא התרגלה ואולי לעולם לא תצליח להסתגל למקום.

אלה היו פני הגברים — עיניים לוהטות ורעבות שטרפו אותה — שלא הצליחה להתמודד איתם, הדברים שצעקו אליה ושהייתה אסירת תודה שאינה יכולה להבינם כיאות.

"איך את יכולה לסבול את זה?" שאלה את ג׳סינטה, אחת מרקדניות העמוד והנערה היחידה שעבדה אצל מאמא ריטה והייתה ידידותית, ולו במעט.

ג׳סינטה משכה בכתפיה. "אני לא רואה," ענתה קצרות. "אני מחייכת אבל אני לא מביטה בהם. אני מביטה מעבר — חושבת את המחשבות שלי. ככה זה יותר טוב."

זו נראתה לה כמו עצה חכמה ושלי הקשיבה לה. עד הערב, כאשר, בניגוד לרצונה, היא מצאה את עצמה נמשכת בלי הסבר למבטו של גבר. הוא ישב בגפו ליד אחד השולחנות האחוריים, דבר שכשלעצמו היה בלתי רגיל, שכן רוב הלקוחות הגברים התאספו תמיד מלפנים ונהמו כזאבים למראה עור חשוף. אבל זה לא היה הדבר היחיד שייחד אותו.

ראשית, לא היה ספק בכך שהוא אירופי, ולא היו אירופאים רבים במועדון.

שנית, הוא היה יפה תואר בצורה עוצרת נשימה, כמעט מסוכנת, ויופיו החיצוני הסתיר קשיחות חזקה כאגרוף קפוץ.

הוא הצליח להעביר את המסר הזה גם מעבר לחדר הומה אדם. היא חשבה בפליאה, איכשהו הוא גרם לי להביט בו...

אז, מה הביא אותו לחפש את הגירויים הארוטיים המפוקפקים שסיפק המועדון של מאמא ריטה?

ניסיונה של שלי עם גברים היה מוגבל מאוד, אבל החושים אמרו לה שזה הגבר האחרון עלי אדמות שצריך לקנות את התענוגות המיניים שלו.

אלוהים, חשבה בקוצר רוח, המצב כנראה גרוע אם את מתחילה לפנטז על לקוח.

והמצב היה אכן גרוע ככל האפשר. חייה הפכו לסיוט ללא סוף, התחוור לה בזמן שקילפה מעליה את הפאה הבלונדינית המתועבת והעבירה את אצבעותיה בקוצים הקצרים והרכים של שערה שהיה בגון העורב.

מאמא ריטה הייתה נחרצת ביחס לזה. ברונטיות אינן בבחינת חידוש באזורים אלה של העולם. הגברים שבאים למועדון שלה רוצים בלונדיניות, ובעיקר בלונדיניות חיוורות עור.

זה נראה לה כמו ויתור קטן בזמנו, והיא הייתה כה נואשת — וכה אסירת תודה על שהיה לה מקום לגור בו ואפשרות להרוויח מעט כסף — עד שהייתה ודאי מסכימה לכל דבר. בעיקר אחרי שניתנה לה אפשרות לשיר. היא חשבה שזה מבשר התחלה חדשה אחרי כל האסונות שנפלו עליה, אבל למעשה, זו הייתה רק ההתחלה.

היא לא תצטרך להישאר במועדון זמן רב, אמרה לעצמה בביטחון גדול. היא תחסוך די כסף ותקנה לעצמה כרטיס טיסה שיוציא אותה מכאן.

אלא שזה לא הסתדר ככה. הכסף שקיבלה נראה הגיוני כאשר הוצע לה בתחילה, אבל ברגע שמאמא ריטה ניכתה ממנו שכר דירה תמורת החדר הזעיר ושורץ הג׳וקים בקומה העליונה של המועדון, כסף תמורת השמלות המכוערות שהתעקשה ששלי תלבש ותשלום תמורת שירותיו של גומז, נגן הפסנתר — שהייתה משוכנעת שהוא לא ראה מעולם — לא נותר לשלי כמעט דבר כדי לקנות אוכל.

וגרוע מכל, מאמא ריטה לקחה ממנה את הדרכון שלה, שהיה הדבר היחיד שנותר לה בעולם, נעלה אותו במגירת שולחנה והפכה אותה לאסירתה.

המלכודת נפתחה והיא נכנסה לתוכה, חשבה במרירות.

תמיד הייתה אפשרות להרוויח יותר, במובן, כפי שמאמא ריטה הבהירה מלכתחילה. שלי תוכל להיות ידידותית, לשבת עם הלקוחות, לעודד אותם לקנות שמפניה מזויפת ויקרה מאוד. אבל גם אם המחשבה על כך לא הייתה גורמת לעורה להצטמרר, הרי שג׳סינטה הזהירה אותה מפני האפשרות.

״את מרוויחה יותר — היא לוקחת יותר," אמרה לה הנערה האחרת במשיכת כתף.

"יום אחד את יושבת עם לקוח; למחרת את מורידה את הבגדים. מפני שאת לא יוצאת מכאן אלא אם מאמא ריטה תגיד שאת יכולה לעזוב. והיא תבחר מתי ולאן. ואת עוד לא ריצית את הזמן."

היא עצרה לרגע והביטה בשלי בעיניים ישירות. "יש מקומות גרועים מזה, תאמיני לי. ואל תנסי לברוח, מפני שהיא תמיד תמצא אותך ואז את תצטערי יותר ממה שנדמה לך."

אני חושבת שכבר הגעתי למצב הזה, חשבה שלי בקדרות. ומי אמר שבלונדיות נהנות יותר?

היא נאנחה ואז קמה על רגליה והחלה לצעוד לעבר קולבי השמלות בפינה. היא הופיעה פעמיים בערב, והייתה צריכה ללבוש שמלה שונה לכל הופעה, דבר שייצג בעיה. כאשר החלה, היא לבשה שמלות ערב, אבל אלה נלקחו בהדרגה והוחלפו בבגדים חושפניים שמארחות ורקדניות לובשות. דבר שהגביל חמורות את אפשרויות הבחירה שלה.

היא נשכה את שפתה כאשר הגיעה אל השמלה האחרונה שהוספה לאוסף, שמלת עור עם חצאית זעירה וחלק עליון שהיה רשת של חרוזים שחורים וקטנים. מוטב היה כבר אם לא הייתה לובשת דבר, אבל היא הניחה שזה היה המסר של מאמא ריטה.

אבל זה לא יקרה לעולם, אמרה לעצמה בנחישות קודרת. אני אסתלק מכאן איכשהו, יהיה הסיכון אשר יהיה. ומעתה ואילך אני לא אבטח באיש. בעיקר בגברים...

כל גופה רטט כאשר חשבה על רמון. היא ניסתה בכל מאודה לא לחשוב עליו, אבל זה לא היה אפשרי תמיד, למרות שהזיכרון הגופני שלו התפוגג למרבה המזל ככל שחלפו הימים. היא התקשתה לזכור כיצד נראה, או כיצד נשמע קולו. יום אחד אולי תשכח את מגעו, חשבה ברעד, או אפילו את האשליה הכואבת כאילו הייתה מאוהבת בו.

במובן מסוים, חשבה, כל מה שקרה ביניהם נראה מרוחק — כאילו קרה לשני אנשים אחרים בתקופת חיים אחרת.

אלא שזה לא קרה כך, ולכן הייתה כאן, נטושה ושדודה במקום הנורא הזה.

היה אולי משפיל לחשוב על הצעדים שהובילו אותה הנה, אבל זה היה גם מנחם.

אחרי הכול, היא נזקקה לברוח מחייה באנגליה ומעתיד שהיה כל כך מתוכנן עבורה. למרות הכול, היא עדיין האמינה בכך. לרוע המזל, היא עברה בסך הכול מן הפח אל הפחת, ובאמצעות רמון.

אבל איכשהו היא תחזיר לעצמה את השליטה בחייה.

אני אשרוד, אמרה לעצמה בנחישות מחודשת.

היא תלתה את השמלה השחורה במקומה כאשר הווילון השקוף של חדר ההלבשה נפתח ולינה, אחת מרקדניות החיק, נכנסה פנימה.

״נערה, מאמא ריטה רוצה לראות אותך, במשרד שלה — עכשיו."

גבותיה של שלי התרוממו. זו הייתה הפעם הראשונה שנקראה לשם כך. בדרך כלל נערה נקראה בגלל התנהגות לא הולמת, חשבה ונדרכה למרות רצונה. היא ראתה כמה מהבנות עם פרצופים שרוטים וחבורות ופיות מדממים אחרי מפגש עם ידיה השמנות ועדויות התכשיטים של מאמא ריטה.

מודעת לכך שהרקדניות מפעילות רשת ידיעות שאין שנייה לה בעולם, היא ביקשה לשמור על קול שליו. "את יודעת למה?״

עיניה של לינה נצצו ברשעות. "אולי תתחילי לעבוד למחייתך, מותק, כמו כולנו."

שלי הביטה בה בסנטר מורם. ״אני עובדת — כזמרת."

"כן?" קולה של לינה היה לועג. "טוב, יכול להיות שזה ישתנה ובקרוב מאוד. אומרים שאיזה בחור רוצה להכיר אותך טוב יותר."

שלי הרגישה כיצד הצבע אוזל מפניה. "לא," אמרה בצרידות. "זה בלתי אפשרי."

"תגידי את זה למאמא ריטה." לינה משכה בכתפיה בחוסר עניין. "ואל תגרמי לה לחכות."

המשרד היה בקומה העליונה, והגישה אליו הייתה באמצעות גרם מדרגות עשוי ברזל. שלי התקרבה אליו באיטיות והולם ליבה התגבר. לא ייתכן שזה עומד לקרות, חשבה. אין ספק שלינה הייתה סתם אכזרית, מפני שמאמא ריטה אמרה לה בהתחלה שיש מספיק נערות נכונות במועדון, ושהיא לעולם לא תלחץ על אף אחת לעשות דברים שאינה רוצה לעשות.

ושלי האמינה לה. למעשה, היא סמכה על זה.

נשמע רחש רגליים על המדרגות ומנואל הופיע לנגד עיניה.

שלי נסוגה כדי לאפשר לו לעבור בניסיון לא להתכווץ יותר מדי. מרגע שהתחילה לעבוד במועדון היא גילתה שהוא מהווה בעיה. אם לא היה דוחה אותה מלכתחילה עם יופיו המחוספס, הרי שניסיונותיו הבלתי נלאים לדחוק אותה לפינות ולמשש את גופה היו מעוררים את תיעובה.

בלילה הראשון שלה בחדר העלוב והטחוב דחקו בה חושיה להצמיד כיסא לידית הדלת. בשלב כלשהו באישון לילה היא התעוררה משנתה הטרופה כאשר שמעה בחוץ קולות חרישיים ואת הידית מורדת ללא הועיל. היא נקטה אמצעי זהירות זה מאז.

לא היה טעם להתלונן בפני מאמא ריטה, מפני שהנערות האחרות טענו שהוא אחיינה — יש שאמרו שהוא אפילו בנה.

עכשיו, הוא שלח לעברה מבט נוטף זימה. "אולה, נערת דבש."

"ערב טוב," ענתה שלי בקול חד וחיוכה התרחב.

״אה, את כל כך חושבת את עצמך — כל כך גאה, צ׳יקה. יותר מדי טובה בשביל מנואל המסכן. אולי מחר תשירי כבר שיר אחר." הוא ליקק את שפתיו. "ותשירי אותו בשבילי."

היא שלטה ברטט התיעוב שלה. "אל תחכה יותר מדי."

דלת המשרד הייתה פתוחה ומאמא ריטה ישבה ליד שולחנה והשתמשה במחשב הנישא שלה. היא בירכה את שלי בחיוך קריר. "היית נפלאה הערב, איחה. אחד הלקוחות כל כך התלהב שהוא רוצה הופעה פרטית."

ליבה של שלי החסיר פעימה. ״של שיר מסוים?״ היא נשמעה צוננת יותר מכפי שהרגישה.

״את צוחקת ממני, קרירה?״ הקרירות נעשתה לפתע קפואה. "הוא רוצה שתרקדי בשבילו." הגוף העצום חיקה בתנועות גרוטסקיות את הריקוד הנדרש.

שלי נענעה בראשה. "אני לא רוקדת," אמרה ופיה חרב לפתע. "אני... מעולם לא רקדתי, אני לא יודעת לרקוד..."

"הסתכלת על האחרות." מאמא ריטה משכה בכתפיה. "והוא לא רוצה בלרינה. יש לך גוף טוב. תשתמשי בו."

כן, חשבה שלי, אבל ראיתי את הבנות רוקדות על השולחנות במועדון עצמו. שם יש גבולות ברורים. אבל חדר פרטי הנו עסק אחר לגמרי...

היא אמרה בייאוש, "אבל את מעסיקה אותי כזמרת. זו הייתה העסקה. יש לנו חוזה..."

מאמא ריטה צחקה בלעג. "סי, אבל התנאים השתנו ברגע זה."

"אז זו הפרת חוזה וזה מבטל את ההסכם בינינו." שלי החזיקה את ידיה על קפלי החצאית שלה כדי להסתיר את העובדה שרעדו. "אז, אם תחזירי לי את הדרכון שלי, אני אעזוב מייד," הוסיפה בניסיון להישמע עניינית.

"את חושבת שזה כל כך פשוט?" שאלה האישה המבוגרת ונענעה בראשה כמעט בצער. "את חולמת, איחה."

"אני לא מבינה מה כל כך מסובך כאן." שלי הרימה את סנטרה. "חוקית, את הפרת את החוזה בינינו. סוף סיפור."

"זה המועדון שלי. אני קובעת כאן את החוקים." מאמא ריטה נרכנה לפנים ועיניה נצצו כמו הנצנצים של שמלתה. "ואת לא הולכת לשום מקום. מפני שאני מחזיקה את הדרכון שלך כערבון עד שתחזירי לי את כל החובות שלך כאן."

שלי נדרכה לפתע. ״אבל שכר הדירה שלי — הכול משולם מראש." מאמא ריטה נאנחה ברעד. "לא הכול, צ׳יקה. אל תשכחי את החשבון הרפואי שלך."

"חשבון רפואי?" שאלה שלי בפליאה גמורה. "על מה את מדברת?" נשמע צקצוק של תוכחה. "יש לך זיכרון קצר. כאשר הגעת הנה, הזמנתי רופא לבדוק אותך. לבדוק אם את חולה בדלקת ריאות."

שלי זכרה בזעף פנימי גבר קטן ושמן עם עיניים אדומות ומימיות וידיים לחות ולא נעימות, שהדיף צחנה של אלכוהול על פניה בזמן שנרכן מעליה בחוסר יציבות.

היא אמרה, ״אני זוכרת. אז מה?״

מאמא ריטה הושיטה לה פיסת נייר. ״רואה — זה מה שאת חייבת לו."

שלי נטלה את פיסת הנייר בקהות חושים ושפתיה נפשקו בהלם כאשר ראתה את הסכום.

היא אמרה בצרידות, "אבל הוא לא יכול לדרוש כזה סכום. הוא היה איתי שתי דקות בלבד — הוא לא נתן לי שום דבר מכל הדברים שרשומים כאן — והוא היה שתוי. את יודעת את זה."

"אני יודעת שהיית חולה, נערה, שנזקקת לרופא. ופדרו אלוורז הוא אדם טוב." היא נדה בראשה, כאילו נהנתה מבדיחה פרטית. "הוא שומר סוד. יכול להיות שיום אחד עוד תשמחי על כך."

היא השתתקה ובחנה את שלי בסיפוק שקט. "אבל את לא תעזבי כשאת חייבת את כל הכסף הזה, צ׳יקה. אז את צריכה להרוויח כסף כדי לשלם את הסכום. ולאיש הזה שרוצה אותך יש מזומנים לבזבז. הוא יפה־תואר.״ צחוק הרעיד את גופה ומשמניה הרטיטו. ״תהיי נחמדה — ייתכן שכל מה שתצטרכי הוא לילה אחד."

"לא." שלי נענעה בראשה כמעט באלימות וזרועותיה הורמו כדי להגן על גופה. "אני לא יכולה. אני לא מוכנה. ואת לא תוכלי להכריח אותי."

"לא?" העיניים הקטנות התבוננו בה ברשעות פתאומית. מאמא ריטה הטיחה את ידה בשולחן. "אני סבלנית איתך, צ׳יקה, אבל זהו. את תעשי מה שאומרים לך — מבינה?" היא התרווחה לאחור והתנשמה בכבדות. ״אולי קודם אתן אותך למנואל — אתן לו ללמד אותך מהי הכרת תודה. רוצה בזה?״

"לא," אמרה שלי בקול שכמעט לא נשמע. "לא."

מאמא ריטה המשיכה. "או שאשלח אותך לחברה שלי קונסואלה." היא צחקה בחספוס. "היא לא תבקש ממך לשיר או לרקוד."

אלוהים, חשבה שלי וגרונה התכווץ בבהלה כאשר נזכרה ברכילות ששמעה בחדר ההלבשה. לא זה — כל דבר, רק לא זה.

היא השפילה את ראשה בתבוסה. "לא," אמרה. ואז, בקושי, "בבקשה..."

"עכשיו את מתחילה לחשוב בצורה הגיונית," הנהנה מאמא בסיפוק.

"לינה תיקח אותך לחדר. ואז אני אשלח אותו אלייך."

לינה חיכתה במעבר בחוץ. היא חייכה אל שלי בתיעוב. "הצטרפת לעולם המציאות, מותק? אחרי הלילה אולי לא תסתכלי על כולנו מגבוה כל כך."

״זה מה שעשיתי?״ שאלה שלי בקהות חושים. ״אני — אני מצטערת. לא ידעתי."

לינה התבוננה בה בחדות. "הי, את לא הולכת להתעלף לי, נכון? מפני שזה בכלל לא יצחיק את מאמא."

"לא," אמרה שלי במאמץ גדול. "אני אנסה להישאר בהכרה."

"מה הבעיה הגדולה, בכל מקרה?" שאלה לינה ופתחה דלת בקצה המסדרון. "בטח ידעת שמאמא ריטה לא מנהלת כאן מועדון צדקה. אז, למה באת הנה?״

שלי הביטה סביב ואצבע קפואה נגעה ביצורי גווה. החדר, עם המנורות בעלות האהילים הכבדים, לא היה גדול, ושלטה בו ספה ארגמנית ענקית עם ערמת כריות. מוסיקה לטינית איטית התנגנה חרש ובקבוק שמפניה על קרח ושתי כוסות המתינו על שולחן פינתי קטן.

היא אמרה בעייפות, "זו לא הייתה בדיוק הבחירה שלי. נשדדתי וניגשתי לתחנת המשטרה. אחד מהם אמר שהוא ימצא לי מקום בטוח להישאר בו בזמן שהם יחפשו את הכסף שלי. וזהו."

"נשמע מוכר," אמרה לינה. "ככה מאמא ריטה משיגה את רוב הבנות שלה — היא משלמת לשוטרים שישלחו אליה את כל הפסולת שנשטפת על ידי הים."

שלי נשכה את שפתה. "תודה."

"דה נאדה." לינה ניגשה אל הדלת ואז היססה. "תראי, מותק, זה לא כזה עניין גדול. תחייכי ותעשי את עצמך נהנית. זו לא הפעם הראשונה שלך — נכון?"

"לא." שלי ניסתה לא לחשוב על הלילות המשפילים והלא נוחים המעטים עם רמון. באותו זמן היא חשבה ששום דבר נורא יותר לא יוכל לקרות לה. כמה טעתה, חשבה באירוניה מרה.

"אם המצב ייצא מכלל שליטה, יש לחצני מצוקה מתחת לשולחן," הוסיפה לינה. "אבל אל תלחצי על הכפתור אלא אם את באמת מוכרחה, אחרת מנואל יכעס. ואת באמת לא רוצה לעצבן אותו. הוא אחד מהרעים.״ היא הרימה אצבעות בפרידה מעושה. ״אז — בהצלחה."

כל הקירות היו מכוסים וילונות, כך שבלתי אפשרי היה לדעת היכן החלון — אם היה בכלל. ניסיון העבר לימד אותה שהחלון יהיה נעול ומוברח גם אם הייתה מוצאת אותו — לפני שהלקוח ימצא אותה.

אבל היא הייתה שמחה למעט אוויר צלול. האווירה בחדר הייתה כבדה ועמד בו ריח חזק. היא התחילה להקיף את החדר ועקביה שקעו בשטיח העבה והרך. היא הרימה את הווילונות ולמרבה התסכול מצאה אך ורק קירות.

היא לא ידעה באיזה רגע בדיוק התחוור לה ששוב אינה לבדה.

היא לא שמעה את הדלת, והשטיח ודאי בלע את צעדיו. עם זאת, הוא היה שם — מאחוריה. ממתין. היא ידעה את זה בביטחון גמור, כאילו חצה את החדר והניח את ידו על כתפה.

לרגע הרגישה כיצד נשימתה נעתקת, ואז שמטה את הווילון מידה והסתובבה באיטיות כדי להביט בו.

עיניה התרחבו בחוסר אמון מוחלט כאשר זיהתה אותו. הפעם, מקרוב, היופי הבלתי מתפשר והצונן — גשר האף הגברה, הקווים החזקים של הלסת ועצמות הלחיים — היו ברורים לה. פניו של אדם שאינו מוכן לקבל תשובה שלילית.

הוא התיישב על הספה, נינוח לגמרי. חיוך קטן אפילו שיחק בקצוות פיו המפוסל.

היא הייתה מבועתת יותר מאי פעם בחייה — כל גופה רעד — נבוכה עד כדי בחילה — אבל לרגע אחד הרגש השליט היה אכזבה.

היא חשבה שהוא הגיע למועדון בטעות, אבל היא טעתה. הוא לא היה טוב יותר מכל הגברים שהזילו ריר בראותם את הבנות על הבמה. חרטה פילחה אותה.

הוא אמר בפשטות, "בואנס נוצ׳ס, מיקלה."

שרירי גרונה היו כה מתוחים עד שלא יכלה לדבר, והיא רק השפילה את ראשה בניד תגובה.

מיקלה, חשבה. זה היה השם שלה במקום הזה — הזהות שלה. המגן שלה. אם תוכל להסתתר מאחוריו, ייתכן שתצליח לגרום לעצמה להאמין שכל זה לא קורה לה. שהיא מישהי שונה לגמרי, במקום אחר, בדיוק כפי שעשתה כאשר שרה. ואיכשהו היא תוכל — לשאת...

הוא שתק לרגע ומבטו הכחול והצונן חלף על פניה בתנועה כה איטית ויסודית עד שהפך את התערטלותה הממשית לבלתי נחוצה.

מתחת למעטה הדקיק של שמלתה השחורה בער עורה של שלי בגלל מבטו החד. היא ידעה שהיא צריכה להתחיל בהעמדת הפנים. מיקלה הייתה מצליחה לחייך, אבל שלי לא מצאה בתוכה את החיוך הזה.

למרות שזה לא היה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לה והיא ידעה את זה. מחוץ לחדר הזה, בעולם המציאות, היה האיום של מנואל ושל קונסואלה, וכל הזוועות שנבעו מהם.

היא חשבה, אני חייבת לעשות את זה, אין לי ברירה...

חיוכו התרחב מעט. הוא אמר, ״את לא צריכה להציע לי משקה?״

״אה — כן." היא ניגשה אל השולחן ומעדה מעט בחפזונה. היא שמחה על השהות שניתנה לה. ״רוצה לשתות שמפניה?״

בראשה היא שמעה הד של נערה אחרת — המארחת של אביה, שדאגה לכך שאורחיו יקבלו את כל מבוקשם. נערה שרצתה להשאיר מאחור.

תיזהרי במאווייך, אמר לה מישהו בעבר. מפני שהם עלולים להתגשם.

"בכלל לא," אמר. "אבל זה לא צריך למנוע ממך לשתות. את נראית כאילו את זקוקה לכוסית."

שלי עצרה בחוסר ביטחון. אחד מחוקי המועדון, ידעה, היה שהשמפניה נועדה ללקוח. הנערה אינה שותה לבדה, אם בכלל.

היא החזירה את הבקבוק אל הקרח המתמוסס. היא אמרה בצרידות, ״אני — אני לא צמאה."

״בדיוק כמוני,״ אמר. ״את רואה כמה יש לנו במשותף?״ היה לגלוג קל בקולו. הוא התבונן בה שוב, כמעט בהרהור, ועיניו היו עצומות למחצה.

"אני יודע שאת יודעת לשיר," אמר. "אז בואי נגלה איזה כישורים נוספים יש לך.״ הוא התרווח על הכרים — גבר שמתכונן לתענוגות. "עכשיו," הוסיף בעדינות.

זו לא הייתה בקשה אלא דרישה. היא הרכינה את ראשה בהסכמה ונעמדה לפניו, מחוץ להישג ידו אבל לא יותר מכך. ואז, לאט, החלה לנוע לצלילי המוסיקה.