קשר מזויף

אולי הקשר ביניהם הוא רק העמדת פנים, אך את הכימיה הזאת לא היה ניתן לזייף...

הצגה עבור המצלמות

תשוקה שלא נועדה להימשך רק בחג המולד!

אנני מיקס ויתרה על חלומותיה כשלקחה על עצמה את החוב של אחותה. אבל פגישה אקראית אחת עם טיציאנו אקארדי הלוהט, ולפתע החיים שהיא תמיד דמיינה לעצמה נראים שוב בהישג יד... אם היא רק תשחק את תפקיד פילגשו של המיליארדר.

כדי להימנע מהנישואים שמנסים לכפות עליו, טיציאנו הפלייבוי חייב להמציא לעצמו סיפור אהבה. אנני, המזכירה התמימה, היא המועמדת המושלמת להשתתף בהעמדת הפנים הזאת ולמלא את התפקיד. רק שהוא לא היה מוכן כלל ללהט הפראי שהתלקח ביניהם... שאותו הוא חייב להצליח לרסן לפני שהוא שורף לגמרי את שניהם!

זאת לא הייתה הפעם הראשונה, בחייו הנפלאים בהחלט של טיציאנו אקארדי, שאישה נופלת לרגליו.

ההבדל המשמעותי במקרה הזה היה שהאישה הנ"ל כלל לא הסתכלה עליו כשנפלה, לא הוטחה לקרקע מעצם המבט ששלחה אל יופיו הגברי המפורסם-מאוד.

איזה חידוש מרענן.

טיציאנו, שמעולם לא ממש נחפז במעשיו, לקח את הזמן שלו הפעם, במיוחד. אחיו חסר ההומור והמשעמם מאוד – שלרוע המזל היה המנכ"ל היציב והאחראי של תעשיות אקארדי, האיש שהיה מופקד על ההון המשפחתי, ונורא מכול, חסין לחלוטין בפני הקסם האישי המלבב של אחיו הצעיר, לא משנה עד כמה טיציאנו התאמץ למצוא חן בעיניו – דרש מטיציאנו להתייצב לסקירה הדו-שבועית הקבועה. המפגש הזה היה הופך לעניין יומי, אם אגו היה מצליח לכפות לחלוטין את רצונו, אבל אי אפשר היה לדרוש מטיציאנו להגיע למשרד יום-יום. לא כשיש מקומות הרבה יותר מעניינים שבהם הוא יכול להיות. חוף הים בריו או בפיליפינים, למשל. או כל אחת מערי תבל הזוהרות, ממילאנו עד טוקיו ובחזרה. או למען האמת, כל מקום שבו נאספות נשים יפהפיות.

הוא די נחשב למומחה בתחום.

אבל הוא היה כאן היום, במשרד המשעמם הזה, בניגוד למיטב שיקול דעתו. ולרצונו. הוא התעורר בלונדון, לראשונה מזה מספר שבועות של הסתיו העגמומי הזה, ובגלל בגידה של אנשי צוות הבית שלו, ששיתפו פעולה עם עוזרו האישי המפחיד של אחיו, אגו ידע שהוא נמצא בסביבה.

הזימון הרועם הגיע בשיא הווליום, בשיחת טלפון שטיציאנו בשום פנים לא היה מקבל, אילו הייתה מגיעה מהמספר של אחיו.

זה לא שטיציאנו שנא את תפקידו כמנהל השיווק של החברה – התואר הרשמי שבעוונותיו, הוא נאלץ לשאת. נהפוך הוא. לא רק שהוא נהנה מהעבודה, הוא אפילו – להפתעת כולם, בהתחשב בנימת הפליאה הכמעט מעליבה שבה זה הוזכר תמיד – מילא את התפקיד די טוב.

עובדה שהוא ידע שדי מטריפה את אחיו.

כי קל יותר היה לפטור את טיציאנו, אם האח הצעיר לבית אקארדי לא היה יותר מבטלן חסר תועלת כמו שהוא תואר בכותרות של עיתוני הרכילות.

נכון שהוא גם העניק לא מעט תחמושת לעיתוני הרכילות הללו, אך הוא היה גבר, ככלות הכול, ועל כן פגום במידה ממש טרגית. והוא היה תמיד הראשון להודות בכך. האם זאת אשמתו, שנשים יפהפיות רבות כל כך אינן מסוגלות לעמוד בפני הקסם שלו? או שבגלל שהוא נהנה מאיזה ערב בילוי סוער, אנשים מניחים שהוא תלוש וקל דעת כמו רבים מהאנשים שמשתתפים בערבים הללו?

הסקנדל האמיתי, ידע טיציאנו, היה שהוא בעצם השתתף במאמץ של אחיו להפוך את החברה המשפחתית – זו שסבם הקים באיטליה ואביהם הרחיב לשווקים נוספים – לתאגיד הבינלאומי שהיא כיום. כולל המטה הנוצץ והמרשים הזה בלונדון התוססת, הרחק ממעון המשפחה העתיק ליד פירנצה, עם כל שיחי הוויסטריה וכל החרטות הנושנות.

לא שעובדות מעיקות כאלה הפריעו לאחיו, בבואו להעניק לו איזו הטפה או חמש. כשאגו החליט לשאוג עליו, בנוקשות לא מתפשרת, עם הרבה התייחסות לכל המורשת המשפחתית ולכל מה שראוי לשם אקארדי, אף בן תמותה או אל לא היה מצליח לעצור אותו.

טיציאנו, שדי נהג לחשוב שהוא מין שילוב של השניים, למען האמת, היה די רגיל לכל הרעש ולכל הדרמה שהיו כרוכים בזה.

זה גם נראה לו די משעשע, בדרך כלל. אגו אכן נהג לנאום ולנאום, וטיציאנו אהב להתרווח מולו ולהיראות כאילו הוא באמת חסר תועלת כמו שרוב האנשים חושבים. זה היה משחק שהם שיחקו. זה הזכיר לו את ילדותם, איך הם נהגו לרדוף זה אחר זה בגבעות של טוסקנה, כשהם מזגזגים בריצתם בין עצי הברוש. איך הוא היה יכול שלא ליהנות מהגרסה הבוגרת של זה?

בעיקר מפני שאחיו בבירור לא נהנה מזה, אלא הלך ונעשה קודר וכעוס יותר ויותר, בתגובה לשאננותו של טיציאנו. טיציאנו תיאר לעצמו שבשלב כלשהו בעתיד, הוא עומד למצוא את עצמו ממש שרוע על רצפת משרדו של אגו, מעמיד פנים שהוא ישן בזמן שאחיו מצליף בו את ההטפה החביבה עליו, בנוגע למראית העין.

למען האמת, הוא די חיכה לרגע.

למרבה הצער, בסתיו הזה, ההרצאות הפכו לצרור פקודות מעצבנות, להתמסד כבר ולכבול את עצמו למישהי, מהלך מאמלל שממנו טיציאנו היה נחוש להימנע באושר, במשך שארית ימי חייו. הרי בכל זאת, הוא היה הבן השני למשפחת אקארדי, כך שחובת העמדת היורש ממילא לא חלה עליו, תודה לאל. אז מה זה משנה, איך הוא מבדר את עצמו? עתיד האימפריה היה נתון בידיו הקפדניות והלא מתפשרות של אחיו, לא בשלו.

עובדה שלא שכנעה את אגו כלל וכלל בכך שטיציאנו יכול להיות פטור מחובותיו.

כך שיכול להיות שמראה האישה מולו – שהזעיפה פנים אל הקלסר שחבקה בזרועותיה, במהרה לרדת במדרגות, שבהן הוא עלה באדישות הרבה ביותר שעלה בידו להפגין – עניין אותו הרבה יותר משהיה יכול לעניין בדרך כלל. בעיקר כשהיא הגיעה אל המישורת ביחד איתו, מעדה על מה שנראה כמו נעל סירה פרקטית מאוד, והשתטחה על הרצפה. תחת מטר המסמכים שהתפזרו לכל כיוון, היא נעצרה רק סנטימטרים מהבוהן הגדולה שלו.

שהייתה נתונה במעטפת של עור משובח, שנתפר במלאכת יד על ידי מיטב מעצבי הנעליים של רומא, נאטוּרלמֶנטֶה.

"אני מודע בהחלט להשפעה שיש לי על נשים," הרגיע אותה טיציאנו, אחרי שהיא הגיעה לעצירה מוחלטת, והמסמך האחרון סיים לצנוח ארצה לצידה כמו פתית רך של שלג. "אבל אני חייב לתת לך תוספת ניקוד על המאמץ, קארה. להמטיר ככה מסמכי חברה זה מהלך חביב מאוד. באמת."

ובכל יום אחר, או הזדמנות אחרת, הוא היה מסתפק בזה. הוא היה פוסע בקלילות מעל גופה של עוד אישה שרועה לרגליו וממשיך להתקדם לעבר משרדו הנוצץ של אחיו, בקומת הפנטהאוז של המגדל היוקרתי הזה ברובע העסקים – בדרך הארוכה ביותר שניתן למצוא. בכל יום אחר, הוא היה שוכח ממנה כליל עוד לפני שהיה מגיע אל המישורת הבאה.

אלא שזה לא היה כל יום אחר.

בגלל שאגו הכריז שלא רק שטיציאנו צריך להתחתן – רעיון מזוויע כשלעצמו – הוא גם אמור להתחתן עם הכלה המשעממת להחריד שאגו בחר בשבילו. טיציאנו הכיר את הבחורה האמורה. אפילו פגש אותה, בכמה אירועים משמימים שנטפו מהוגנות ואחריות. היא הייתה מין בתולה נזירית, לדעת כל מי שהכיר אותה וגם על פי התרשמותו, אבל הייתה במקרה גם בתו האהובה של אחד הלקוחות הטובים ביותר של תעשיות אקארדי.

אם כי אולי אהובה לא הייתה המילה המתאימה ביותר. מה שלא היה נתון לשום ויכוח הוא שויקטוריה קאמרון היא בתו היחידה של אביה המאוס. למיטב הבנתו של טיציאנו, תשוקתו היוקדת של האיש לשלוט בבחירת החתן של בתו, תוך שהוא מבטיח שזה ישרת את האינטרסים שלו, התאימה לימי הביניים ולא לתקופתנו. טיציאנו ממש לא האמין שוויקטוריה האומללה והמשעממת חוותה אי-פעם מגע של גבר. או בילתה אי-פעם יותר משלוש שניות במחיצתו של גבר, בלי שאביה יבוא לחפש אותה ולהשגיח עליה.

כאילו שזה יכול להיראות מושך למישהו, היותה נערת מנזר חסרת כל ניסיון, בימינו אנו, עד כדי כך שגברים צריכים להיות מרוסנים בחברתה, לבל יאבדו את השליטה מרוב ערגה ותאווה.

כה מגוחך.

כשטיציאנו הציע לאחיו שאוורארד קאמרון הקפדן והמהוגן יפסיק לעשות הצגות ופשוט יעמיד את בתוליה למכירה פומבית, כמו שברור בעליל שהוא מעוניין לעשות – רק בלי לקרוא לזה ככה במפורש, כמובן – אגו רק נעץ בו מבט זועם, כמו שנהג לעשות, בביטוי של נוקשות ואכזבה.

זה לא שינה בכלל את העובדות.

כוונתו של אגו הייתה שטיציאנו יהיה הקונה שמציע את ההצעה הגבוהה ביותר, על פריט שטיציאנו לא רצה בכלל. מה שנדרש מטיציאנו אם כך היה פשוט מאוד, לדברי אחיו שנאמרו בשיא ההתנשאות המצווה. טיציאנו היה צריך להתאפק ולהימנע ממעלליו המוגזמים ביותר, ואז, אחרי שיהיה נשוי וממוסד לחלוטין, הוא יממש את המעללים הללו רק במסגרת נישואיו.

בהתחשב בכך שבמשפחת אקארדי לא מתגרשים, כי למה לחלק נכסים והון אם אפשר פשוט לחיות בנפרד באחוזה המשפחתית רחבת הידיים שנזכרה לעיל, הצעתו של אגו הייתה בעצם לא פחות ממאסר עולם.

טיציאנו אהב את חייו כמו שהם. הוא לא נחפז בכלל לצעוד בכוחות עצמו אל הצינוק שלו.

בגלל זה הוא נשאר לעמוד שם, להביט מלמעלה על ערימת האישה המסכנה והמסמכים התאגידיים שלרגליו. ובגלל זה הוא היה שם, כדי לספוג את מלוא עוצמת מבטה הזועף של האישה, כשהיא הרימה את ראשה, הסיטה אחורה קצת שיער אדמוני שצנח על עיניה והבהירה לו שהבעת הזעף לא הייתה טעות.

בכך שהיא העצימה אותה, בהוסיפה להתבונן בו.

"אני לא יכולה להגיד שמפתיע אותי, שגבר שלבוש כמוך הוא בזבוז מוחלט של החלל שהוא תופס," היא אמרה, למרבה התדהמה. היא התרוממה מהרצפה והסתכלה סביב, כאילו רק עתה היא מתחילה לקלוט את מה שעלה בגורל המסמכים והקלסר שלה. "כמה אבירי מצידך, באמת. בבקשה, תמשיך לעשות מה שעשית קודם. אני בטוחה שזה חשוב יותר מלעזור למישהי שנפלה במדרגות."

מאחר ולא היה רגיל לנימת קול כזאת מפי אישה – אלא רק מהפה של אחיו – לקח לטיציאנו שנייה להבין שהיא נוזפת בו.

ואז, כאילו לא די היה בהבעת הזעף שלה, האישה פשוט... התעלמה ממנו. היא החלה לאסוף את הדפים, כשהיא זוחלת על ברכיה וידיה לפניו. הוא היה יכול לחשוב שזה עוד ניסיון למשוך את תשומת ליבו, כי בכל זאת, זה העניק לו תצפית טובה מאוד. הוא לא ראה מעולם את האישה הזאת, אבל היה ברור לו ממבט אחד, שהיא אחת מאינספור העובדים חסרי הייחוד שהועסקו פה. מזכירה, כפי הנראה, הוא היה מוכן להתערב, או איזה תפקיד דומה. נעלי הסירה שעליהן היא מעדה היו זולות, עם עקבים שחוקים, וגם הסוליות היו בלויות. חצאית העיפרון שהיא לבשה הייתה בגוון חום של בוץ, והוא לא האמין שמישהו עשוי לחשוב אותה לאופנתית. ובהסתובבה לפניו על ארבע, החולצה הלבנבנה שהיא תחבה לחצאית התרוממה וחשפה לעיניו את הוורוד המזעזע של התחרה שהיא לבשה מתחת.

הוא לא היה איזה נער גס רוח, ועדיין היה בה משהו שלכד את תשומת ליבו. אולי היה זה האופן שבו מותניה נעו מצד לצד, שגרם לו לחשוב על היקפם הצר, ולתהות איך ירגיש, למדוד את קימוריה בכפות ידיו.

מפתה היה לחשוב שבדיוק לשם כך, היא זוחלת לפניו. כדי לפתות אותו לעשות בדיוק את זה.

אבל יכול להיות שמה שהיה באמת מרתק בעיניו היה כמה חסרת מודעות עצמית היא נראתה. ומה שהיה מפתיע הרבה יותר, נראה שבאמת לא היה אכפת לה כהוא זה אם הוא עומד ומתבונן בה באספה את הדפים שלה או לא.

זאת הייתה תחושה שהוא לא חווה אי-פעם בעבר.

הוא היה טיציאנו אקארדי. ממנו לא מתעלמים. הוא לא היה מסוגל לזכור רגע אחד בכל ימי חייו, שבו הוא לא זכה לתשומת לב מקסימלית מכל מי שהיה סביבו.

והוא לא היה מסוגל לומר שהוא מלא התרגשות מכך שזה קורה כעת. מה שהוא גילה – כשרגע מדכא אחד רדף אחר רעהו, בעוד שהיא מוסיפה לזחול על המישורת, רוטנת לעצמה ואוספת את הדפים כדי לתחוב אותם בחזרה לקלסר שממנו הם נפלו, כאילו שכחה לחלוטין שהיא לא לבדה שם – היה שהשאלה שליוותה אותו תמיד זכתה סוף-סוף למענה. כאן, על מישורת גרם המדרגות הארור הזה, ביום שלישי אפור וחסר ייחוד, בסתיו העגמומי.

הוא אהב לומר, וגם עשה זאת לעיתים קרובות, שזאת לא אשמתו שהוא ניחן במשיכה כל כך ממגנטת, שכל מי שפוגש אותו לא מסוגל שלא למקד בו את מלוא מעייניו. איך הם יכולים בכלל להימנע מכך? אבל עכשיו התחוור לו, שהוא באמת מעדיף את ההרגשה הטובה שנלווית לידיעה שהוא עומד במרכז המחשבות של כל אחד.

הכול תודות לאישה האלמונית הזאת שאם הוא לא טועה, ממש שלחה אותו לדרכו.

הוא אמר לעצמו שזה רק בגלל החידוש, לא שום דבר אחר – בטח שלא מתוך רצון ילדותי למקד בחזרה את תשומת ליבה אל המקום בו היא הייתה אמורה להיות – כשהוא כרע לפניה, נטל מידיה את הקלסר, אסף את ערימת הדפים הגדולה שעוד הייתה פזורה שם ותחב אותם פנימה.

"זה לא היה ממש מועיל," היא אמרה לו. לא הבעת התודה המתוקה שהוא ציפה לשמוע. היא התרוממה מעל ידיה, כך שניצבה על ברכיה לפניו כעת, ונעצה בו מבט מלא טינה. עוד הבעה שאף אישה לא כיוונה אליו מעולם. ובטח שלא בתנוחתה הנוכחית. "ברור לך שאני צריכה לארגן אותם על פי הסדר, נכון?" אלא שאז היא צחקה. "על מי אני עובדת? אני בספק אם יש לך בכלל איזה מושג מינימלי, מה אנשים עושים עם המסמכים שעוזרים לחברה שלך להתקיים, נכון?"

"אז את כן יודעת מי אני." טיציאנו חייך. "זה מנחם. לרגע מפחיד אחד, יכולתי להישבע שהפכתי להיות סתם בן-אדם."

"ומי, אם יותר לי לשאול, יכול בכלל שלא להכיר אותך, אפילו ירצה בכך?" במבטא שלה הסתתרו רמזים של הצפון, מה שאומר שהמקום שממנו היא באה, במדינה הקרה הזאת, היה מקום עוד יותר קפוא ועוד פחות מסביר פנים מלונדון הרטובה והחשוכה של סוף הסתיו – אם כי לחייה היו סמוקות. הוא מצא את עצמו מתבונן בהן בעניין. "היה לי הרושם שאתה עושה מאמצים, כדי לוודא ששמך ינשא בכל מקום אפשרי, כבר מאז שהיית בן שש-עשרה בערך."

"אני שמח ששמת לב," השיב טיציאנו בעצלתיים, כשהוא קורע את מבטו מלחייה. "אבל, קארה, את בטח יודעת שמענגים ככל שכל הפלרטוטים האלה יהיו בעיניי, זה לא ממש נבון מצידך. כנראה שאת לא זקוקה לעבודה שלך יותר מדי, אם את מוכנה לסכן אותה רק כדי להשחיז את ציפורנייך מול גבר במעמדי."

בהביטו בה, מרותק יותר מכפי שהיה לו איזה רצון לנתח ברגע זה, עיניה – בגוון מפתיע של אפור, שהעלה בדעתו את הבקרים הערפיליים השקטים שהיו מה שהוא הכי אהב בלונדון – קיבלו הבעה רצחנית כמעט. היא הסמיקה קצת, מה שגרם ללחייה להתלהט עוד יותר. ובעוד שאצל כל שאר הנשים, הוא היה מניח שזאת תגובה ביולוגית לא רצונית לשלמות הגברית הגלומה בו, הוא היה די משוכנע שבמקרה של האישה שלפניו, זה נבע רק מחמת זעמה.

יוצא מן הכלל.

ובנוסף היא גם לא נכנעה, מה שהיה עוד יותר מרשים.

במקום זאת, היא העלתה על פניה חיוך קפוץ. "כנראה שחטפתי מכה הגונה בראש, כשנפלתי," היא אמרה, אם כי טיציאנו חשב ששניהם יודעים יפה מאוד שזה כלל לא קרה. "אני מתנצלת. למען האמת, אני די זקוקה לעבודה הזאת. תודה שהזכרת לי."

"הכול נשכח," אמר טיציאנו בנפנוף יד נדיב. "אבל תאמרי לי, קארה, מה בדיוק התפקיד שלך פה?" הוא השפיל את מבטו אל הקלסר שהחזיקה בידה. "קצת תיוק, זה מה שאת עושה?"

"קצת תיוק והרבה הקלדה," היא השיבה, ולא בנימת קול של אישה שאוהבת לבצע אחת מהמטלות הללו. אם כי הוא היה מסוגל בהחלט להזדהות עם זה. "כבר לא קוראים לזה מאגר המזכירות בימינו, אם כי זה מה שזה, בעצם."

"את מזכירה?"

"אכן." היא כחכחה בגרונה, אולי היא שמעה את קולה מהדהד מקירות חדר המדרגות, כי בהביטה סביב כעת, היא נראתה הרבה יותר נבוכה משהייתה עד כה. "האחראית עליי לא תשמח שלוקח לי זמן רב כל כך לחזור עם המסמכים האלה. ועוד כשהם לא מסודרים לפי הסדר."

"כמה זמן את כבר עובדת פה?"

היא לא נחפזה בהפנותה את מבטה אליו, ולמרות שהיא השתדלה עדיין לחייך חיוך קפוץ, עיניה האפורות נעשו חשדניות. "שנה," היא אמרה. "טוב, כמעט שנה."

"שנה." הוא הטה את ראשו מעט הצידה. "משונה מאוד. אני די בטוח שבכלל לא ראיתי אותך, עד כה."

ואז, להפתעתו, הוא ראה כל מיני מענים מושחזים עולים ומורדים בחזרה, בתוך עיניה האפורות. הוא היה חייב להניח שכל אחד מהם היה ארסי יותר מזה שקדם לו.

הוא היה די מאוכזב, כשהיא לא זיכתה אותו באף אחד מהם. במקום זאת, חיוכה התרחב, אם כי הוא היה משוכנע, איכשהו, שזה לא בא לה בקלות. "כל רגע היה עונג צרוף."

טיציאנו צחק. "אני מפקפק בכך. בין אם קוראים לזה מאגר המזכירות או לא, זה לא נשמע כמו משהו מהנה. אני לא מסוגל לחשוב שבעצמי, הייתי נהנה מזה."

אבל היא לא נמשכה להמשיך את השיחה, מה שהיה תקדים נוסף. "אני מתנצלת על התפרצותי קודם, שאולי נבעה מאיזה זעזוע מוח קל שקיבלתי, אדוני," היא אמרה, וזה נאמר במתיקות מספקת. הצרה הייתה שהוא כלל לא קנה את זה.

היא נראתה כאילו היא מנסה להזדקף, אך הוא הקדים אותה, קם על רגליו ושלח יד כדי לתפוס במרפקה ולסייע לה.

ולא היה בזה דבר, באופן שבו הוא תפס את זרועה ומשך אותה מעלה. היא הייתה יכולה להיות איזו סבתא זקנה, איזה ילד. אך הוא היה מודע מאוד לכך שהיא כלל לא הייתה אחד מאלו. היא הייתה אישה.

יותר מזה, היא בכלל לא הייתה כמו ויקטוריה קאמרון הסופר-משעממת.

עד כמה שטיציאנו הצליח להתרשם, ויקטוריה גודלה להיות, לכל היותר, מין קישוט יפה. אביה היה נצר לשושלת ארוכה של אריסטוקרטים שהתחתנו בינם לבין עצמם, עם כל מיני תארים שהיו תלויים לו בארון. בתו הונדסה מלידתה לשאת חן בעיני סוג הגברים היחיד שאוורארד קאמרון באמת העריך – מישהו מסוגו.

בתו הייתה בתולה תמימה עד כה, בהתאם לציפיות של אנשים כאלה, שצריכים יורשים לשושלות שלהם. ורוצים גם להוליד אותם, בוודאות מוחלטת שהבנים והבנות שישאו את שמם יהיו אך ורק פרי חלציהם. לטיציאנו לא היה ספק שוויקטוריה מסוגלת בוודאי גם לנהל כמה וכמה בתי אחוזה גדולים, צוותי משרתים, וכל שאר הקשקושים שנלווים תמיד לחיים בחוגים החברתיים הללו. היא תעשה זאת בוודאי ביעילות מוחלטת ובאפס מאמץ, תבחר את החברים הנכונים, הפעילויות ובתי הספר המתאימים, ליורשים שהיא תעמיד לבעלה, ואז תתפנה לגדל כלבי קורגי ותגלה עניין באורוות.

היא בפירוש לא הייתה אישה שתיקח לה שרשרת של מאהבים, אחרי שתשלים את חובותיה בהעמדת יורשים. לא ויקטוריה. היא תקדיש את עצמה לפעילויות הצדקה המשעממות שלה ולהתנדבות למטרות מקודשות, תיתן בחזרה לחברה תוך שהיא מעניקה דוגמה כמיטב יכולתה. היא הייתה אישה למופת, שלא תצפה ולא תדרוש דבר מהגברים שבחייה, כשהיא עמלה להותיר בעולם חותם צנוע, שיזכה להכרה רק בהספד שלה.

אפילו המחשבה על כבילת עצמו למישהי כל כך מושלמת וחסרת כל דופי הכניסה את טיציאנו לדיכאון.

בינתיים, הוא ידע די הרבה דברים על האישה הזאת, שהייתה אחוזה עדיין בלפיתתו, והיה הרבה יותר מדי מודע לחמימות עורה על כף ידו.

"שאלתי אותך מה שמך?" הוא ידע שלא. "אני בטוח שהתכוונתי לעשות את זה."

היא בלעה, ואז הטתה מעלה את סנטרה. והוא הביט בה כמו שצריך, בשיער האדום שהתמרד בקליפסים שבעזרתם היא ניסתה לרסן אותו. בעיניים האפורות הללו, רבות ההבעה, שהבהירו שהיא לא אישה למופת, אלא בפירוש מישהי חמת מזג מאוד.

להט, לחש משהו בתוכו.

"אנני," היא אמרה בחוסר רצון ניכר. "שני הוא אנני מיקס, אדוני. אני מניחה שאתה מתכוון לדווח עליי?"

"אני לא עומד לדווח עלייך," הוא הבטיח לה. ואז, בהיכנעו לדחף שלא היה מסוגל להסביר, טעם את שמה על לשונו. "אנני."

כשהיא הסמיקה הפעם, הוא כבר ידע שזאת לא הייתה חמת זעם. ויותר מכך, לא היה זה המראה שלו שגרם לה להסמיק. זה היה זה – שמה שבקע מפיו. משהו שהיה אישי לה. משהו שבפירוש לא היה אינטימי, אבל עדיין גם לא היה המשיכה הרגילה לחלוטין שחשה למראהו, כל אישה שמזלה איתרע להיתקל בו במקרה.

טיציאנו רצה להאמין שגם הוא הרגיש דבר מה דומה. ואמר לעצמו שהוא שמח שמשהו כזה קיים. ועוד יותר מכך, שניתן לשלוט במשהו הזה.

כי אנני מיקס, המזכירה הרגילה ממעמקי מאגר המזכירות של תעשיות אקארדי, הייתה בן-אדם לא ראוי מכל בחינה אפשרית. היא לא הייתה איזו עלמה אריסטוקרטית מטופחת. מבטאה היה די גס, והציב אותה במעמד נחות מזה שלו, עוד יותר משעשה ההבדל הברור בלבושם. הוא היה די בטוח שהמחיר של נעל אחת שלו היה גדול יותר מהמחיר של כל בגדיה. כאן ובמלתחה שבביתה. פי כמה וכמה.

"תודה." נימת קולה של אנני הביעה זהירות. עיניה האפורות הביטו אל תוך עיניו. "לא הייתי מאשימה אותך, אם היית מדווח עליי. אני רוצה להבטיח לך שאני מכבדת מאוד, גם אותך וגם את החברה – "

"מספיק עם זה," אמר טיציאנו בצחוק מבטל. "אני לא אחי. הוא זה שמודאג יותר מדי ממראית העין. ממה שראוי ומה שלא. אני חושש שזאת הייתה צביעות מצידי, אם הייתי טוען פתאום שגם לי אכפת מהדברים האלה."

היא השמיעה מין צליל ניטראלי, בהוסיפה לעמוד מאובנת יתר על המידה. אם כי הוא כן הרגיש ברעד הקליל שחלף בתוכה, תחת אחיזתו.

הוא הניח למבטו לסקור אותה, נזכר בפיסת התחרה הוורודה שנגלתה לו קודם, בהיצרות של מותניה. בהד של אותו כעס מלא חיוניות, שהוא ראה בוקע מבעד לאפור של מבטה. באדמומיות של לחייה. בתפזורת הנמשים על אפה.

היא הייתה יכולה להתאים.

למען האמת, היא הייתה יכולה להתאים יפה מאוד, בעיקר אם היא באמת זקוקה לעבודה שלה. או לאיזשהי עבודה, למען האמת, מה שלדעת טיציאנו היה נכון בנוגע לכל המזכירות והאנשים הללו שנאלצים לעבוד למחייתם. זה אומר, שיש לה איזשהו מחיר. ולמרבה השמחה, הוא מסוגל בהחלט לשלם אותו.

הוא היה מסוגל לשלם לה ביד נדיבה, הרבה יותר מכל מה שהיא עשויה לקבל על תיוק מסמכים משעממים ומתן דין וחשבון לשלל מנהלי הביניים האפרוריים שמאיישים את המקום הזה.

מפני שרעיון עלה בדעתו. מסוג הרעיונות שהפכו אותו לגאון שיווקי, גם אם זה הוא בעצמו שאומר את זה. רק שבמקרה הזה, לא את החברה הוא מתכוון לשווק, אלא את חייו הפרטיים.

"יש לי הצעה בשבילך," הוא אמר.

עיניה האפורות הוצרו. שוב, לא בדיוק תרועות הגיל שהוא היה מצפה לשמוע מכל אישה אחרת. אך הוא אהב את דקירת החידוש שנלוותה לזה. "לכבוד לי," היא אמרה, וניתן היה לראות בבירור שזהו שקר. היא בלעה, ואז התאמצה להעלות על פניה חיוך שלא הגיע אל עיניה הכועסות. "אבל אני חייבת לדחות על הסף כל הצעה שהיא. מר אקארדי. אדוני."

טיציאנו הרפה ממרפקה ופסע אחורה, כך שהתאפשר לו להישען על הקיר ולהתבונן בה בנחת. וככל שהוא הרבה להתבונן בה, כך הוא נעשה משוכנע יותר שנמצא לו המענה לכל הבעיות. בעיקר כשכעסה ניכר ככה. אם הוא היה בוחן אותה על פי הופעתה, כולל נעליה הבלויות והמאמץ הכושל לעמוד לחקות את קוד הלבוש התאגידי, הוא היה יכול לראות בה את אחת הנערות העובדות הללו, שממלאות את כל הערים שבעולם – בלי שניתן יהיה להבדיל בין אחת לחברתה. היו ממש עדרים שלהן כאן, ברחבי העיר האפורה הזאת, חולמות להתקדם במעלה הסולם החברתי, להמליט כמה צאצאים עם איזה בן-זוג רכרוכי, ובסוף להגיע אל איזו דירת שיכון באחת העיירות האנגליות חסרות הייחוד הללו, שהיו בנויות בעיקר מלבנים משמימות וגאווה קלושה של מימוש שאיפות מעמד הביניים. אבל כשהוא טיפה מצמץ, הוא הצליח לראות בה משהו אחר.

את מה שהוא היה יכול להפוך אותה להיות.

"על מה את חולמת, אנני מיקס?" הוא שאל.

היא מצמצה, והבעת פניה ביטאה איזו חשדנות עמומה. "על מכונת זמן. ככה הייתי יכולה לחזור אחורה ולרדת בכלל במעלית."

השתהות קצרה, ואז הוא פרץ בצחוק, והפעם זה היה ממש בהנאה. "אבל את לא מבינה, קארה. אני חייב לברך אותך, כי חייך השתנו הרגע." הוא עצר, אך היא רק הוסיפה להביט בו בטינה. הוא הרכין את ראשו. "לא יכול להיות שאת ממש רוצה להמשיך לעבוד פה לעד, אנונימית ולא מוערכת. ואכן, את לא חייבת. תאמרי לי מהו החלום שלך, ואני אגשים אותו. את זה, אני מבטיח לך."

"כנראה שבאמת חטפתי זעזוע מוח," היא מלמלה. שום דבר לא התרכך באופן שבו היא הביטה בו. לא ייתכן שזה באמת מצא חן בעיניו. "כי יכול להיות שאני לא מתוחכמת כמו חלק מהאנשים האחרים, אבל אני מקווה שאני לא טיפשה דיי, להאמין שמשהו שנראה טוב מכדי שיהיה אמיתי הוא אכן אמיתי."

"עד כמה שאת יכולה לדעת, זה יכול להיות רק עוד ביטוי משפע גילויי האקסצנטריות שלי. יכול להיות שאני מסתובב במסדרונות ובחדרי המדרגות הריקים של תעשיות אקארדי, כדי להרעיף מטוב ליבי על כל מי שאני פוגש."

"אם תסלח לי, אני חושבת שכולנו יודעים שזה לא משהו שאתה עושה."

הוא צחק שוב, כי היא אמרה את זה במתיקות רבה כל כך, בשעה שהוא ראה בקלות במבטה את מה שהיא באמת הרגישה. ""אני מתחיל עם זה, היום."

"ומה תעשה בחלומות שלי, אם אשתף אותך בהם?" היא שאלה, במה שהוא היה יכול לתאר רק כנימה מתגרה. "בהנחה שאני מסוגלת בכלל לזכור מה הם היו. דברים חמקמקים, הזיכרונות שלנו. בדרך כלל, רק אלו שיכולים להרשות לעצמם להתמסר להם, מסתובבים בעולם כשהם מתייחסים אליהם מלכתחילה. אנחנו, כל השאר, צריכים להתאמץ ולעבוד כדי להגיע לזה."

"מה אם אני אדאג לכך שתוכלי להסתובב בעולם כאוות נפשך?" הוא השיב. "או לעשות בעצם כל דבר אחר שאת רוצה?"

"ואולי מחר בבוקר, אני גם יכולה להתעורר וגלות שאני מלכת אנגליה," היא השיבה מייד. "אבל עדיין, זה לא יביא את המסמכים האלה למקומם, מסודרים, וזה לא ישלם את שכר הדירה שלי. אז אם תסלח לי בבקשה – "

"אנני," הוא אמר וגילה שיותר ויותר הוא אוהב את השם, ככל שהוא מרבה לומר אותו. "אני רוצה שתהיי הפילגש שלי."

הוא חשש היא תתמוטט מולו, אולי. או תחייך חיוך מבין. אולי הוא ציפה שתנהג כמו נשים אחרות ותפגין פחד מוגזם ותיאטרלי. מה שהוא ממש לא ציפה היה לראות את גבותיה מתכווצות ומזכות אותו שוב בהבעת הכעס הפראית שלה.

זה מצא חן בעיניו של טיציאנו, אפילו עוד יותר הפעם.

היא הסמיקה שוב, והוא הבין שהוא חוזה שוב בהתלקחות של זעמה. להבת זעם יוקדת, בלי שום צל של ספק.

וזה מצא חן בעיניו עוד יותר.

"או שאתה תדאג שיפטרו אותי, זה מה שאתה אומר?" ואז היא צחקה, אם כי זה היה מין צחוק כעוס ומריר. "אין צורך, מר אקארדי. אני אחסוך לך את הטרחה ואתפטר בעצמי."

ואז היא לקחה את כל הדפים שהחזיקה והשליכה אותם על הרצפה. הפעם, הם לא התפזרו ולא צנחו ברפרוף. הפעם הם השמיעו קול חבטה רם, אבל עדיין, לא עז כמו חמת הזעם שבה היא הסתכלה עליו.

היא לקחה נשימה עמוקה, ומשהו בהק בעיניה האפורות, וגרם לו לחשוב על טפריה של ציפור טורפת. "ומאחר והתפטרתי, הרשה לי להבהיר שלדעתי, אתה ה – "

"את טועה לחלוטין בקשר לזה, קארה מיה," הוא קטע אותה, ללא שום התרגשות. "את תהיי הפילגש שלי רק לכאורה, קיאָרָמֶנטֶה. או שמא היה נדמה לך שאני, טיציאנו אקארדי, שנראה לא פעם בחברתן המעריצה של נסיכות וכוכבות בינלאומיות, אוריד את הסטנדרטים שלי עד כדי כך, ואציע סקס לנשים בחדר מדרגות מכוער של בניין משרדים?"