גראמפי-סאנשיין * נישואי שידוך * בעירה איטית

אלה נישואי תועלת בלבד, או תחילתה של אהבה?

קמילה

כל חיי רציתי להרגיש נאהבת, להיות בעלת ערך בעיני מישהו אחר. רציתי לחוות אהבה ללא תנאים כמו הגיבורות שתמיד קראתי עליהן בספרים. הייתי בתו של אנדרבוס בכיר, שחינך אותי לפי כללים נוקשים. כשלא פעלתי לפיהם, הוא הכה אותי והתעלל בי. כשמגיע הרגע שבו אבי מאלץ אותי להתחתן עם גבר שאני לא מכירה, גבר חסר רגש, הקונסיליירי ואחיו של הקאפו, הפחד שלי מפניו ומפני משפחתו מתעלה אפילו על הפחד שלי מפני מי שאמור להגן עליי, אבי בעצמו.

סביו

נשבעתי לקאפו שלי, לאחי, בדם, ביזע ובחיים, עד שהמוות יפריד בינינו. הלכתי איתו באש ובמים והייתי מוכן להקריב את חיי בשבילו. לכן, כשסירב להתחתן עם הבחורה שיועדה לו מפני שהתאהב באחרת, הסכמתי לשאת אותה במקומו, לטובתו ולטובת המאפיה. אלה נישואי תועלת, חסרי רגש ואהבה, עם בחורה כנועה ושקטה שמפחדת מהמוניטין שלי וממני.

יפהפייה נאהבת מאת סנסציית הרשתות החברתיות סיאל הוא רומן מאפיה עכשווי על שני אנשים המתמודדים עם טראומות, אישה המחפשת אהבה ועל גבר שאינו מרגיש דבר.

זה הספר השלישי בסדרת יפהפיות המאפיה. הספרים הקודמים בסדרה, יפהפייה פראית ויפהפייה מורדת, זכו להצלחה רבה.

פרולוג

סביו

"סביו!" לוקה קרא בשמי בפאניקה. הוא רץ לעברי, תפס וניער אותי כשראה שעמדתי קפוא במקומי לאחר שראיתי את אבא בשביל הגישה לבית. "סביו, תתעשת, אנחנו צריכים למצוא את ברונו!"

היינו רק בני תשע ושבע. מעולם לא הצלחתי להבין למה ילדים בגילים האלה צריכים לפחד פחד מוות מאבא שלהם.

לוקה ניער אותי שוב. הכרחתי את עצמי להתעשת. "מה עם אימא?" שאלתי את לוקה וכמעט רצתי אליה. היא ישבה על כיסא ליד שולחן האוכל ולא זזה, כאילו חיכתה לגורל האכזר שלה. שנאתי לראות את זה בכל פעם. נראה שבכל יום היא ויתרה עוד קצת.

"אני אדאג לה," לוקה אמר, "אבא שיכור ובמצב רוח לא טוב שוב. אני לא רוצה שתסבלו ממנו. בוא איתי עכשיו."

אפשרתי לו לקחת אותי והלכנו לחפש את ברונו. הוא היה רק בן ארבע. לוקה כל הזמן השתדל שלא יקרה לו דבר, שאבא לא ייגע בו. מצאנו אותו משחק במכוניות בחדרו. לוקה הרים אותו בכוח כשהתנגד ורצנו אל החדר המוגן. לוקה הכניס אותנו והביט בנו במבט מאיים.

"שלא תעזו לצאת מכאן עד שאומר לכם," אמר וסגר בפנינו את הדלת החכמה.

ברונו התיישב על הרצפה, קירב את ברכיו אל גופו והתחיל לבכות בכי ללא קול. אסור היה לנו לבכות. אבא שנא לראות דמעות. לא רציתי לקבל מכות; הכאב היה בלתי נסבל, בייחוד כשאבא השתמש בחגורה. בכל פעם שאבא הרביץ ללוקה, הוא דימם וזה הפחיד אותי. אם אבא שמע שפחדתי ממשהו, הוא הכריח אותי להתמודד עם הפחד. לא רציתי לקבל את החגורה בגב, ראיתי איך כאב ללוקה כשהוא קיבל מכות בגב.

כשברונו התייפח, מיהרתי לשבת לידו. "אל תבכה, ברונו. אבא ישמע."

"א־אני מ־מפחד," ברונו גמגם בקול חנוק. "א־אני ר־רוצה את לו־לוקה."

נשכתי את שפתי, לא יודע איך להגיב. אחי הקטן רצה את לוקה, וגם אני, אבל לוקה היה עסוק כרגע. "לוקה תכף יבוא," הבטחתי, אך הבכי שלו התחזק עד שנאלצתי לסתום את פיו. "בבקשה, ברונו, תפסיק לבכות, אבא ישמע."

ברונו הנהן והרים אליי את עיניו החומות, מלאות הדמעות. הורדתי את ידי מפיו. "לו־לוקה," הוא לחש.

"אם אלך לקרוא לו, תפסיק לבכות?" הוא הנהן, אז קמתי וניגשתי אל הדלת, מסמן לברונו בעזרת האצבע להיות בשקט. לאחר שהוא הנהן, פתחתי את הדלת ויצאתי.

עליתי במדרגות בצעדים איטיים ושקטים אל המסדרון הרחב. המשכתי ללכת לסלון ונעצרתי. סתמתי את פי בעזרת כפות ידיי כשדמעות עלו בעיניי והתחילו לזלוג על לחיי. אימא שכבה בשלולית דם ענקית, סכין נעוצה בגופה. לוקה שכב על הרצפה והסתכל עליה, כולו מכוסה דם, ואבא הכה אותו שוב ושוב.

רגליי רעדו והרגשתי רצון עז להקיא. החנקתי יבבות כדי שאבא לא ישמע אותי. כמו פחדן, לקחתי את רגליי ורצתי חזרה אל החדר המוגן. כשנכנסתי מחיתי את הדמעות כדי שברונו לא יראה. לא סיפרתי לו מה ראיתי, רק הבטחתי לו שלוקה בדרך.

לא סיפרתי לאף אחד מה הרגשתי אז, פחד וחוסר אונים. לא סיפרתי על הסיוטים שפקדו אותי כל הזמן מאז אותו לילה, על התמונות שנחקקו בזיכרוני. זאת גם הייתה הפעם האחרונה שבכיתי.

בלילה ההוא לוקה השתנה. הוא נעשה קר, מאיים יותר. הוא עבר את המבחן והצטרף למאפיה בגיל תשע. הוא לא היה אמור להצטרף לפני גיל שלוש־עשרה. אחי הגדול הפך למכונת הרג, ועשה הכול כדי לשמור עליי ועל ברונו מפני אבא. לא תמיד הוא הצליח.

הגאווה בעיניו של אבא בכל פעם שהסתכל על לוקה חקוקה בראשי יותר מדי טוב. אבא הרס אותנו, שבר אותנו, רצח את אימא. הוא הרס אותי ואת מה שנשאר ממני. אטמתי את הרגשות שלי. רציתי להתחזק ולעזור ללוקה לשמור על ברונו. רציתי לנקום באבא על מה שעשה. רציתי גם להצטרף למאפיה כדי שאוכל להתחזק ולחבור לאחי. לא רציתי להרגיש חסר אונים יותר, רציתי שיהיה לי את הכוח להגיב.

לוקה היה חזק ממני פיזית, ורציתי למצוא דרך אחרת לעזור לו, אז אימנתי את המוח שלי. אטמתי את הרגשות שלי והתמקדתי רק במה שהמוח יכול להעניק לי.

לא סיפרתי ללוקה שראיתי מה קרה, רק המשכתי הלאה כדי לעמוד בקצב שלו. ידעתי שיום אחד זה ישתלם, ונצליח לנקום באבא על כל מה שעשה לנו. היינו רק ילדים, אבל לא הרגשנו כאלה. ככה זה כשגדלים עם פסיכופת בתור אבא.

לא נתתי לסיוטים הליליים שלי להחליש אותי. הייתי אחיו של לוקה קאסאנו, הקאפו הבא. כשזה יקרה, אני אהיה יד ימינו, הקונסיליירי שלו.