קאיה ליין

כשהגעתי לווטרוויל הייתי במנוסה. ברחתי מהאיש שהטיל צל כבד על חיי והאפיל על נשמתי. קיוויתי למצוא מקלט זמני בבית של בת דודי, וגילית שחייה גרועים לא פחות משלי.

במצבי הנואש גנבה ממשרדו של מנהיג מועדון האופנועים ׳שליחי הגיהינום׳ נראית רעיון טוב, עד שאני ניצבת בפני המנהיג המדובר, דקלן ׳דק׳ קרטר. הוא כריזמטי, קשוח ואפל, והמשיכה בינינו בלתי ניתנת להכחשה.

העתיד שדק מציע לי מפתה מאוד, אבל אני מוכרחה להילחם במשיכה שלי אליו. אני לא רוצה לגרור אותו לעברי האפל.

דקלן ׳דק׳ קרטר

אני מקבל את תואר מנהיג מועדון ׳שליחי הגיהינום׳ מוקדם מהצפוי. עכשיו כשאבי איננו אני נאלץ להיכנס לנעליו הגדולות. ואם האתגר הזה לא גדול מספיק, מופיעה בחיי בחורה חצופה וסקסית בשם קאיה ליין. היא שורפת אותי מתשוקה ומוציאה אותי מדעתי. הסחת דעת שאני לא יכול להרשות לעצמי.

כשעברה המסתורי פורץ לחיינו ומשבש הכול אני מוכרח למצוא את הכוחות כדי לא לאבד את המועדון שלי ואת אהבת חיי.

דרך משלי אל הגאולה מאת סופרת רבי המכר אושרית שטרית הוא רומן פשע מהפנט אשר ייקח  אתכם אל מעמקי עולם הפשע, יאתגר אתכם לבדוק את הגבולות והכי חשוב, יגרום לכם להתאהב. 

זהו הספר הרביעי בסדרת שליחי הגיהינום. קדמו לו דרך הגיהינום ובחזרה, דרך שמובילה אלינו ודרך של גיהינום וחטאים. כל ספר עומד בפני עצמו ויש בו גיבורים שונים. ספרים נוספים של שטרית שיצאו בהוצאת יהלומים, כמו שאת ולב פרפר, זכו להצלחה רבה וכיכבו ברשימות רבי המכר בארץ.

פרולוג
קאיה, בת אחת עשרה

״את לא יכולה להתחבא ממני, חתיכת זונה קטנה!״ הקול המחוספס מסיגריות ומעצבים רופפים הדהד בסמטה הקטנה. הלב שלי הלם בכוח וניסיתי לנשום כמה שפחות כדי לא להסגיר את המקום שלי בתוך הפח המצחין מאוכל מרקיב ועוד דברים שלא רציתי לדעת מה הם. ״איפה את, לעזאזל?״ הקול שלו התקרב, הצעדים במגפי העבודה השחוקים שלו היו קרובים מדי. אם הוא ימצא אותי, זה יהיה הסוף שלי. הוא יאנוס אותי ואז יהרוג אותי. ידעתי שהוא רוצה לעשות את זה והאימה, חוסר האונים והידיעה שאין לי לאן לברוח ייבשו את גרוני. ״אין לך לאן לברוח,״ הוא אמר בדיוק את מה שעבר לי בראש, והכה בפח בחוזקה במחבט הבייסבול שאיתו רדף אחריי כמה רחובות. הפח היטלטל ונפל על הצד. ניסיתי לא לצרוח כשהנפילה המפתיעה טלטלה את כל גופי, הפח נפתח והתכולה שלו עם הראש שלי צצו החוצה. ״כאן התחבאת, חתיכת זונה.״ בילי התכופף, תפס בשערי ומשך אותי מתוך הפח המטונף.

״אה!״ הכאב החד בגולגולת שלי היה בלתי נסבל כשהוא גרר אותי אל קיר האבן.

״תסתמי את הפה שלך, מטונפת.״ בילי בעט בבטני במגף שלו. התכווצתי ודמעות שטפו את פניי.

״בבקשה, לא...״ התחננתי אפילו שידעתי שהכול לשווא. בילי יסיים את החיים שלי לפני שהם באמת התחילו. אני אהיה כמו עוד מיליון ילדים אחרים שהורי האומנה שלהם פגעו בהם, התעללו בהם והעלימו אותם.

כשהגעתי לבית של בילי ומרדית׳ הייתי בטוחה שסוף כל סוף הגעתי לבית יציב. הם גרו בדירה רגילה לגמרי, לשניהם היו עבודות רגילות וילדים, ילד בשם מייק וילדה בשם ג׳יין. אבל זה לא היה בית נורמלי בכלל. מרדית׳ עבדה כל כך הרבה והילדים שלהם היו רוב הזמן מחוץ לבית, אצל חברים או אצל הסבתא שלהם ששנאה אותי. והיה את בילי. טיפוס דוחה שהיה רב עם אשתו או מחפש את חברתי. הוא שתה כל היום וכשלא עבד הוא ישב בבר השכונתי.

היה לי מזל שכבר הכרתי כמה גברים שניסו לגעת בי לפניו ולמדתי איך למנוע דברים כאלה, אבל בילי היה שונה. הוא היה חסר מנוחה, אגרסיבי, וכשאשתו לא הייתה בסביבה אני הייתי שק החבטות שלו ופתרון לתסכולים המיניים שלו.

הצלחתי לסבול את זה עד אותו יום. באותו יום הוא היה אגרסיבי מתמיד וכמעט הצליח להפשיט אותי, אבל אני לא יכולתי להשלים עם זה. הכרתי ילדים אחרים במערכת, ילדים כמוני שמבוגרים פגעו בהם, ולא רציתי להיות כמוהם. הייתי חייבת לברוח משם וזה מה שעשיתי, אבל בילי לא הסכים לוותר, לקח את מחבט הבייסבול שלו ורדף אחריי. רצתי הכי מהר שיכולתי, רציתי להילחם, רציתי להיות בסדר ולא להיות כמו גרייס עם המבט החלול או כמו טימי האלים וחסר המנוחה.

״זה נגמר היום, זונה קטנה. מי את חושבת שאת? מי, לעזאזל, את חושבת שאת?!״ הוא טלטל את גופי באגרסיביות וכל האוויר יצא מריאותיי.

״אני לא... סליחה.״ הדמעות כבר זלגו בחופשיות והתפללתי שמישהו יגיע ויציל אותי.

״סליחה בתחת שלי! כבר שנה את משחקת משחקים, אבל היום זה נגמר!״ הוא הרים אותי כמו בובת סמרטוטים והרחתי את הנשימה המסריחה שלו.

בילי התנשף ומחבט הבייסבול שלו השתפשף על לחיי. הפחד לפת אותי.

״הצילו, בבקשה. שמישהו שיעזור לי!״ צרחתי בכל כוחי.

הוא הטיח את ראשי בקיר. המכה הייתה כואבת ואני צנחתי לרצפה. צרחתי כשהוא המשיך לחבוט בי במחבט שלו בכל גופי. אלוהים, זה כאב כל כך ואני ידעתי שזה הסוף שלי. הוא תלש ממני את הבגדים, אבל לא מצאתי בתוכי כוחות להילחם. הגוף שלי היה שבור והנפש שלי מרוסקת.

ואז כמו מתוך אוויר דק הוא הופיע. הידיים של בילי נעלמו והוא צעק בבהלה. מתוך מסך הדמעות שלי ראיתי איך מחבט הבייסבול שלו התרומם לעבר הדמות הכהה, אבל הדמות התחמקה ממנו. בילי קילל ולפני שהספיק לעשות משהו קול נפץ אדיר החריד את הסמטה, גופו הגדול של בילי נפל קדימה ורק הנשימות החדות שלי והבכי החנוק הדהדו מקירות הסמטה. האור הקלוש ממנורת הרחוב הקשה עליי לראות את האיש שצעד לעברי לאט מתוך הצללים. הוא בעט בבילי חסר החיים. הוא היה מת. האיש הזה ירה בו.

הוא היה גבוה ורזה הרבה יותר מבילי, לבוש כולו בשחור והחולצה שלו הייתה מוזרה. אף פעם לא ראיתי גבר שלובש צווארון גולף. השיער שלו היה שחור וחלק, אסוף בקוקו ארוך. רעדתי מכאב ומפחד והעיניים הכהות שלו סקרו אותי במבט מתעניין. בידו היה האקדח שהרג את בילי. כבר ראיתי אקדחים בבית האומנה הקודם שהייתי בו וגם לאבא שלי היה רובה. בעזרתו הוא הרג את אימא שלי והתאבד כשהייתי בת שש.

״פאק. המניאק ממש דפק לך את הצורה, ילדה.״ טון קולו היה נמוך והעביר רעד בכל גופי.

״אני, אני...״ לא ידעתי מה לומר. כאב לי, היה לי קר והרגשתי חסרת אונים.

אומנם הוא הרג את בילי, אבל לא ידעתי מה הוא מתכוון לעשות לי או איתי. הייתי נתונה לחסדיו של זר. לפחות עם בילי ידעתי מה מחכה לי. לא עם האיש הזה, איש שנראה ממש מפחיד.

״תפסיקי לדבר. אני סנֵייק ואני אקח אותך למקום מבטחים. את לא שייכת לסמטה הזאת, נכון?״ הוא הרים גבה כהה.

״לא,״ הנדתי בראשי ועל שפתיו הדקות עלה חיוך, סוג של חיוך שעורר בי רגשות מעורבים.

״אני מכיר את ההרגשה הזאת, ילדונת.״ סנייק חייך, כרך את ידיו סביב גופי, ולהפתעתי לא היה שום דבר מיני או מפחיד במגע שלו.

הלילה שבו פגשתי את סנייק והוא נשא אותי בזרועותיו כל הדרך אל הדירה שלו היה הלילה ששינה את חיי לנצח. אם רק הייתי יודעת מה יקרה בשנים הבאות, יכול להיות שהייתי בורחת באותו הלילה, אבל לא ברחתי וסנייק הפך להיות המושיע שלי וגם הסוהר שלי.