נשבע להגן עלייך

רוצה אותה אבל אסור * הבת של הבוס * אסור לנו להתאהב

אני מחויב לתפקיד שלי ומיה קסטיל היא לא יותר מעבודה.

עבודה יפהפייה להחריד ומרגיזה עד טירוף.

לפני שנה הוטלה עליי המשימה לשמור עליה, שתהיה תמימה, בטוחה ורחוקה מהעסקים של אביה.

לא היה לי מושג שהאש הפנימית שלה תהפוך לאובססיה החדשה שלי.

להעמיד פנים שאני לא רוצה אותה – זה קל.

להתעלם מהניסיונות שלה להתקרב – קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

בכל פינה היא דוחקת בי, חודרת מתחת לעור שלי ומחזירה את ליבי הקפוא לפעום.

היא גורמת לי לרצות אותה כל־כך עד שאני כמעט מתפוצץ מהרצון לחבק אותה.

הידיעה של הסודות שאביה מסתיר ממנה ושל הגורל הצפוי לה במוקדם או במאוחר, מובילה אותי בדרך שאף אחד מאיתנו לא יחזור ממנה.

אני לכוד בין חובה לתשוקה. הבטחתי לאביה, הבוס שלי, שאשמור עליה. והיא אכן בטוחה.

בטוחה מכל אחד, מלבדי.

נשבע להגן עלייך מאת סופרות רבי המכר ג'י. אל. בק הוא רומן עכשווי על אהבה מסוכנת, אהבה בין שני אנשים שהגיעו ממעמדות שונות. היא עשירה והוא עובד בשביל אבא שלה, אבל הלב לא בוחר במי להתאהב.

בק כותבת על גברים חזקים שלוקחים את מה שהם רוצים ומוכנים לעשות הכול למען האישה שהם אוהבים.

פרולוג

מיה

הכול הרבה יותר שקט עכשיו, כשהמסיבה נגמרה.

אני לא יודעת כמה פעמים התהלכתי בשטחים המקיפים את ביתו של אבי בשנה שחלפה מאז הגעתי לחיות איתו, אבל הן הספיקו כדי שאסתגל לשקט ששורר כאן בלילה. זה מה שקורה כשאתה חי בשטח עצום, ללא אף נפש חיה במרחק קילומטרים. אם אני רוצה לבקר שכנים, אני צריכה להשתמש ברכב, אבל אני לא הולכת לבקר שכנים, וגם אם הייתי, לא הייתי הולכת לבד. אני יכולה להיות לבד רק בחדר האמבטיה ובחדר השינה שלי.

זהו.

הלילה, זה לא משנה. אני בטוחה שהכוסיות ששתיתי במהלך המסיבה לא יזיקו. אני מרגישה לוהטת, חופשייה ומאושרת.

הלימודים בבית הספר התיכון הסתיימו. הגיע הזמן להתחיל את חיי. סוף־סוף.

אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש ככה. מיליוני בנות כנראה היו שמחות להיות במקומי. כמה פעמים משהו כזה קורה? לגדול כאדם רגיל עם אימא יחידנית שהחליפה גברים כאילו היו ממחטות נייר. ליתר דיוק, למרבה הצער, הם החליפו אותה.

הם היו משליכים אותה ברגע שסיימו.

אבל היא מעולם לא למדה. אף פעם לא הבינה שהם היו חדשות רעות. גדלתי בבית עם דלת מסתובבת, כך לפחות הרגשתי. הלכתי לבית הספר והיו לי כמה חברים, אבל החלום הגדול שלי היה לברוח ולבנות לעצמי חיים. חיים שבהם לא אצטרך להסתמך על גבר, כמו שאימא שלי תמיד חשבה שהיא צריכה.

ואז פתאום הכול השתנה. איבדתי אותה, אבל הרווחתי את כל השאר. אבי המסתורי הופיע והציל אותי.

לפחות, ברור שזה מה שהוא חשב שהוא עושה. ואני מניחה, בדרך מסוימת, שהוא אכן הציל אותי. אחרת, איך הייתי שורדת?

לא דמיינתי את כל זה. ילד שמעולם לא פגש את אביו, תמיד תוהה לגביו. איפה הוא? מי הוא? במה הוא עוסק. כשהייתי קטנה, חלמתי שאבא שלי הוא איש חשוב, שהוא לא יכול להיות איתנו בגלל שהעבודה שלו דורשת ממנו להסתובב בכל העולם, אבל חלמתי שיום אחד הוא יופיע בדלת הכניסה ויגיד לי שכל הבעיות שלי נגמרו, שאוכל לחיות כמו נסיכה.

לא תאמינו, אבל זה בדיוק מה שקרה. ומאז חייתי בדיוק כך.

אף אחד לא אומר לך שחיים של נסיכה יכולים להיות כאב ראש אמיתי. שנסיכות צריכות להיות תחת מעקב. מוגנות.

נסיכות לא יכולות ללכת לאף מקום לבד מחשש שיקרה להן משהו.

וזו הסיבה לכך שלאחר שמסיבת הסיום שלי הסתיימה וכולם הלכו הביתה, אני לא יושבת לבד ליד הבריכה. אפילו עכשיו, אני לא יכולה להיות לבד ולבהות במים, להביט איך הם נעים בעדינות בכל משב רוח. אני לא יכולה להתפעל משרשראות הפנסים שמתנדנדות הלוך ושוב ברוח הערב בלי להרגיש את המבט החודר של השומר שלי.

אני לא יודעת מה הבעיה של זיק. רוב הזמן אני די בטוחה שזו אני, שהוא מתוסכל מכך שהוא צריך ללוות אותי לכל מקום שאני הולכת אליו. אני אפילו לא יכולה לשבת בחצר האחורית שלי בלי שהוא יהיה קרוב. ככל שזה מעצבן אותי, זה בטח פי עשרה גרוע יותר בשבילו.

עם זאת, זה לא מה שמעסיק אותי עכשיו. זו העובדה שאנחנו לבד ליד הבריכה. זיק לבוש בבגדיו השחורים הרגילים, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שצמודה מספיק כדי להדגיש כל אחד משריריו המתנועעים. פי מתמלא רוק למראהו. מה הוא היה חושב אם הוא היה יודע על הלילות הרבים שבהם פנטזתי איך הוא היה נראה אם הייתי מורידה מעליו את החולצה הזאת?

"לא נכנסת לבריכה לשחות," אני מזכירה לו, מקניטה אותו קצת, עכשיו שאני שיכורה זה כבר נראה לי פחות מפחיד ומביך.

הוא קופץ קצת, כאילו קולי הפתיע אותו אחרי כל־כך הרבה שקט. "אני לא במצב רוח לשחות." ממנו, זה כמעט רומן שלם של מילים. לזמן מה חשבתי שהוא אילם, שאין לו יכולת לדבר כלל.

"המסיבה נגמרה. אין כאן אף אחד שצריך להגן עליי מפניו." אני מסתכלת סביבי, מחייכת. "לך על זה. אני לא אלשין."

עיניו האפורות נפגשות עם שלי מהצד השני של הפטיו. "למה זה משנה? מה אכפת לך?"

כל גופי חם ומעקצץ כשהוא מסתכל בעיניי. איך הוא לא יכול לראות מה הוא עושה לי? איך עברתי מתחושת תיעוב כלפיו לרצון בנוכחותו? ועכשיו זו לא הנוכחות שלו, שאני רוצה יותר מכל דבר. זו הקרבה שלו. כרגע, הוא מרוחק כאילו היה מיליון קילומטרים מכאן, ולא יושב בכיסא נוח שלושים מטרים ממני.

"פשוט חשבתי שאתה צריך קצת כיף לפעמים. זה ודאי לא כיף בשבילך, הצורך הזה לעקוב אחריי. נכון?" אני קמה, קצת לא יציבה בסנדלי הפלטפורמה שלי. אני מחליקה מתוכם ועכשיו שאני על הקרקע, אני בטוחה יותר בעצמי ועושה את הדרך יחפה סביב הבריכה האולימפית לעברו.

"זו העבודה שלי. זה לא אמור להיות כיף." מבטו מוסט אל רעש מכיוון העצים המקיפים את הבית. זו רק הרוח החמה של הלילה, אבל הוא תמיד על המשמר.

"אתה אף פעם לא מקבל זמן חופשי?"

"את יודעת את התשובה." יש משהו קרוב להומור בקולו העמוק. רמז לאישיות תחת חיצוניות האבן הזו.

"אז בוא. בוא נלך לשחות. אני לא אספר לאף אחד." אני אפילו נותנת לו חיוך קטן ומפתה ונושכת את שפתיי. הוא גבר, כמו כל גבר אחר. ואני לא עיוורת. ראיתי אותו מסתכל עליי, מסתכל לעברי כשהוא חושב שאני לא שמה לב. אני יודעת מה זה אומר כשגבר מסתכל עליי ככה. אני לא ילדה.

"אני אכנס ראשונה, אם אתה מפחד מדי." אני מושיטה יד אל עורפי, אצבעותיי מוצאות את רצועות השמלה. אני מושכת את הקצוות ומניחה לשמלה להישמט מגופי, חושפת את הביקיני הקטנטן שאבי היה מת לחלוטין אם היה יודע שאני לובשת.

זיק יודע את זה. הוא מניד בראשו לעבר הבית ועיניו מוצאות אותי שוב. "יצאת מדעתך? הוא יהרוג אותך אם הוא יראה אותך לובשת את זה."

"כן?" זו בטח הוודקה־חמוציות ששתיתי, שנותנת לי אומץ, שמקרבת אותי לזיק צעד אחד בכל פעם. "אז אני מניחה שהוא לא צריך לראות אותי בזה, נכון? מה אתה חושב שאני צריכה לעשות?"

"מיה..." הוא נאנח, מותח את רגליו הארוכות וצוחק במבוכה.

"אני תמיד יכולה להיפטר מזה. זה יעשה את העבודה?"

הלשון של זיק משתלטת על שפתיו כאילו הן פתאום התייבשו וזה עושה אותי נועזת מתמיד. זה נותן לי את האומץ להושיט יד מאחוריי שוב, הפעם למשוך בחוטים המחזיקים את החלק העליון של בגד הים.

הוא משחרר מה שנשמע כמו גניחה חנוקה. "אל תעשי את זה."

"קדימה. אני אישה בוגרת. אני כמעט בת תשע־עשרה ועכשיו סיימתי את התיכון. ממה אתה מפחד?" נתתי לחלק העליון ליפול, הפטמות שלי מתקשות בשנייה שהאוויר פוגע בהן. לפני שאני מספיקה לאבד את האומץ שלי, אני מושכת את הקשרים בירכיים ומניחה גם לחלק התחתון ליפול.

הוא לא יכול להעמיד פנים שהוא לא מעוניין – אחרת, למה עיניו צמודות לשדיים שלי? הוא אולי האיש הכי קשה ובלתי קריא שפגשתי אי־פעם, אבל בסופו של דבר, הוא עדיין גבר. הוא מזהה גוף יפה כשהוא רואה אותו. העובדה שמעולם לא הייתי עם אף אחד לא אומרת שאני לא יודעת להשתמש בגוף שלי.

"ובכן?" אני מתגרה בו. "אתה מוכן להירטב?"

פיו נפתח, עיניו נפקחות. זהו זה, זה קורה. הוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. אני יכולה להרגיש את זה. סוף־סוף אחרי כל ההמתנה והרצון, זה הולך לקרות. כל מה שפנטזתי עליו. אני כל־כך קרובה אליו, שאני כמעט יכולה להרגיש את נשימתו עליי. אין צורך במאמץ להושיט אליו יד, לתפוס את ידו ולהניח אותה על גופי.

"תתלבשי." הוא קם, ידיו מתהדקות לאגרופים. "ותכבדי את עצמך קצת."

הבטן שלי מתקשה ותחושת בחילה שוטפת אותי. "על מה אתה מדבר?" אבל הביטחון נעלם מקולי ועכשיו הוא לחישה רועדת.

"את יודעת על מה אני מדבר. תעשי את תעלול הזנזונת הקטנה הזו עם אחד מהבחורים האלה שהיו כאן קודם. לא איתי." הוא מנופף ביד, מצביע על הבגדים שלי. "עכשיו, לפני שאספר לאביך."

מרה עולה בגרוני כשאני רואה את הגועל בעיניו. אני לא יכולה להאמין לזה. אני רוצה למות. אני רוצה לקפוץ לבריכה ולעולם לא לצוף. איך יכולתי לטעות כל־כך? חשבתי שהוא רוצה אותי. חשבתי...

לא משנה מה חשבתי. עכשיו הוא מסתכל עליי כאילו אני פיסת אשפה – כאילו אני מגעילה אותו. בקושי יש לי זמן למשוך את הכיסוי מעל ראשי לפני שאני תופסת את בגד הים שלי ורצה במהירות הביתה עם דמעות בעיניי וגוש בגרוני.

איך יכולתי להיות כל־כך טיפשה?

איך אני אמורה להתמודד איתו שוב?