האמת תהרוס אותם * בעירה איטית * הבדלי מעמדות *מסתורין *רומנטזי

לאחר שלוש שנים של חיפושי שווא נשבעתי שבחצות בדיוק אפסיק לחפש אחריה, אך בחצות ושלוש דקות דלתות הארמון הכבדות נפתחו לרווחה ואהובתי לשעבר עמדה על הסף, רטובה עד לשד עצמותיה. ברק זעזע את הממלכה והאיר אותה מאחור, וברקע נשמע הרעם המטלטל שהודיע שחיי קיבלו שוב תפנית לא צפויה. החיים נתנו לי הזדמנות נוספת, אך לא יכולתי להתנפל עליה בחיבוקים ובנשיקות.

היא לא באה לפה כדי לחדש את אהבתנו. היא באה לפה כמלכה כובשת של שמונה ממלכות, שעתה התאוותה לקבל גם את הכתר שלי. אבל היא לא עמדה להסתפק רק בו. היא תכננה לכבוש את דיינימור ואז לצפות בה נשרפת עד היסוד יחד עם כל יושביה. היא החליטה לקחת לעצמה את הארמון הזה ובדרך לכתוש עד דק את הלב שלי.

שמש שקרנית מאת ג'י הוא רומן פנטזיה על נסיך בעל שאיפות לכוח ועל בחורה הבורחת מהכוח הזה, אך נראה שהוא רודף אחריה לכל מקום.

זה הספר השני בדואט זיכרון מלכותי. הספר הראשון נקרא, נסיכת הקרח.

זה ספרה השני של ג'י, סנסציית הרשתות החברתיות, שרואה אור. 

פרולוג
ויליאם

בשנה הראשונה להיעלמותה של קימברלי אדריאן, אני, המלך הכול־יכול שלא הצליח להציל את אהובתו, הצלתי כל סנטימטר מהממלכה הארורה שלי. כולם היו מאושרים, מספר מקרי הפשע ירד כמעט לאפס, בדיוק כמו העונשים הקשים. חסרי הבית התארחו בבתי הארחה במימון הארמון ואני, המלך כאוב הלב, דאגתי לכל אחד ואחד מהם כאילו היו אהובתי הנעדרת. אולי היא הייתה בדיוק כמוהם, אבודה ומפוחדת.

ביטלתי אישית את העונשים מהפחד שהיא תנסה לקחת אחד מהם על עצמה, כהרגלה.

הייתי בטוח שקרה לה משהו. היא נשבעה שלעולם לא תברח, שתמיד תבחר בה, או לפחות במה שעושה לה טוב. אני בחרתי בה שוב ושוב בתקווה שיום יבוא וגם היא תבחר בעצמה. בעבר תמיד בחרה באחרים ופגעה בעצמה, ואני תמיד הייתי שם כדי לבחור בה במקומה.

בשנה השנייה כולם, מלבדי, היו בטוחים שהיא מתה, אבל כפי שהיא לימדה אותי, הרגשתי אותה בכל נשימה. יכולתי להישבע שהרגשתי את זה בכל פעם שכאב לה, וזה כאב לי מפני שבכל פעם שזה קרה, לא הייתה לי דרך לעזור לה. זה הרג אותי קצת בכל יום שחלף.

החזרתי את העונשים. אולי מישהו ישמע על בחורה משוגעת שקפצה להציל אדם זר, נסיכת הקרח שהפשירה את הירח. הייתי בטוח שאני האשם בעזיבתה, שקרה לה אסון אך ורק באשמתי.

בשנה השלישית שכנעתי את עצמי שהיא אשמה בעזיבתה, שהיא נטשה אותי, הפנתה את גבה אל האדם שאהב אותה, בחרה בכל דבר אחר מלבדי, מלבדנו. רגע לפני שהרמתי ידיים, נתתי לה הזדמנות אחרונה, אולי תחזור ותשכנע אותי אחרת, תגיד לי מילים יפות יותר מהמחשבות שאכלו אותי בכל לילה.

באין אדם שישכנע אותי שאפשר למלוך בדרך שונה, דיינימור הפכה לסיוט לאור היום. לא היה יוצא או נכנס, העונשים החריפו, בתי ההארחה הפכו למועדוני לילה. שלג כיסה את המדינה, השמש ניסתה נואשות לזרוח בין העננים הכבדים, אך השלג לא הפסיק במשך שלוש שנים, גם לא בחודשי הקיץ.

כבר לא היה קיץ. אפילו אני, שבעבר נהגתי לצחוק איתה על כך שאני לא יכול לעצור את השמש, תהיתי אם השמש באמת עצרה, בדיוק כמו העולם שלי שעצר ביום שבו היא נעלמה.

רגע לפני תום השנה השלישית, מיואש ומתוסכל, רגע לפני שכיביתי לחלוטין כל רגש אנושי בי, נשבעתי שלא תהיה שנה רביעית, שבחצות בדיוק אפסיק את החיפוש אחריה ואחפש אחר כלה חדשה. ארורה תהיה הקודמת. עדיפה יפה ושותקת מאשר דעתנית עם הבטחות ריקות. אמשיך בחיי בדיוק כמוה. הרי איך בחורה אחת יכולה להצליח למוטט ממלכה שלמה?

***

קימברלי

החיים היו גיהינום במשך שנה אחת. במשך השנתיים שבאו לאחר מכן הייתי בטוחה שגיהינום זה גן עדן. דיינימור שגשגה בשנה הראשונה, אבל גם המלחמה שגשגה בממלכה, אולי אפילו כמה מהן. לא ידעתי כמה קל לכבוש ממלכה עד שראיתי אחת נכבשת לנגד עיניי בעזרת שלושה אקדחים בלבד. ברגע שהמלך נרצח הכתר עובר לרוצח, אלה הם הכללים.

בסודריה, המדינה השכנה של דיינימור, הממוקמת לאורך ערוץ האדמה שהיה פעם נהר סודריה שהתאחד עם נהר בלנקה, אפילו השמיים עצמו עיניים בזמן הכיבוש, בדיוק כמו אחי. "אני רק רוצה ללכת," התחננתי בדמעות בזמן שדם זרם סביבי בארמון הזהב של סודריה, "בבקשה." נפלתי לרצפה המבריקה וניסיתי למחות את הדם משפתיי הפצועות והרועדות. בכל חיי לא ראיתי כל־כך הרבה גופות כמו עכשיו.

"מעולם לא ראיתי אותך ככה," אמר טום, המלך העולה של סודריה, "חסרת אונים."

הרמתי אליו את מבטי המתוסכל. "רצית להיות מלך, רצית ממלכה, וקיבלת. קיבלת כל מה שאפשר לקבל בעולם הזה!" קמתי על רגליי, מותשת ממלחמות. "במשך שנה כל מה שעשיתי זה לשתוק בזמן שתכננת לכבוש ממלכה שלמה. שתקתי כשאחי בחר בך ולא בי, בכוח ולא בדם." הפניתי אצבע מאשימה אל ג'ייק, שמיהר להפנות את מבטו אל הרצפה. "שתקתי כשידיך התמלאו בדם." נשכתי את שפתי כדי לייצב את קולי. "שתקתי כשכל מה שרציתי לעשות זה לצרוח." עצמתי את עיניי בכאב וניסיתי לנקות באגרסיביות את כתמי הדם שנמרחו על צווארי, דם שבכלל לא היה הדם שלי. "עכשיו תן לי ללכת." ניסיתי לעצור את הדם שזרם מהפצע בכתפי השמאלית.

"לאן את רוצה לחזור? אל המשפחה שהשארת בארמון דיינימור?" טום צחק ונעמד מולי. "אנחנו המשפחה שלך." הוא העביר מבט אל ג'ייק.

"גם לירח יש צד אפל, אבל זה לא משפיע על הצד המואר בו," ציטטתי בהתחכמות משפט שאחי לימד אותי כשהייתי קטנה.

"שימי לב שכל זמן ששתקת, שתקו המלחמות בדיינימור," אמר טום בחיוך קטן.

"התכוונת כל זמן שאתה התעסקת במשהו אחר," תיקנתי במרירות.

"את באמת רוצה שאחזור להתעסק בדיינימור ובתושביה?" ליטף את שערי המיוזע. הסטתי את ראשי בגועל. "אני עושה את זה בשבילך," שאל באוזני והסיט את שערי אל מאחוריה. "אני נותן לך ממלכה למלוך בה."

"אני מעדיפה ארמון חול שעברה עליו סופה ולא את הארמון הזה," ירקתי בארס ובחנתי את הגופות הטריות שסבבו אותי. הוא היה צריך להרוג רק את המלך כדי לכבוש את סודריה, אבל הוא בחר להרוג את כל מי שנקלע לדרכו, גם את אלה שלא החזירו מלחמה. הוא תמיד רצה יותר ממה שהיה צריך.

"תעדיפי להילחם בי כשאת בסודריה או בדיינימור?" שאל וליטף את צווארי, "תרצי שאדרוש את מותך או את מות אהובך?" איום שקט נשמע בקולו. "תבחרי בהצלתו או בהצלתך?"

לפתע ידו נכרכה סביב צווארי. עיניי נפערו בבהלה וידיי עלו אל ידו בניסיון נואש להשתחרר מאחיזתו. ידעתי שהוא לא צחק, שהוא היה מסוגל לראות את ויליאם נושם את נשימתו האחרונה ואת דיינימור נשרפת עד היסוד.

"תעני לי!" ציווה והידק את אחיזתו כששתקתי ורק נעצתי בו עיניים מבוהלות.

"סודריה!" מלמלתי את המילה בכאב ובקושי. הוא שחרר אותי בדחיפה קלה. נפלתי לקרקע ואחזתי בצווארי בניסיון להקל על הכאב שחשתי מבעד לשיעולים חריפים. "אני בוחרת להישאר איתך." ירקתי לרצפה את הדם שהתערבב ברוק שלי. כשהרמתי את ראשי להביט באחי שלא אמר מילה על המצב, ראיתי שעצם את עיניו ונשך את פנים לחיו. "לא אלחם בך, לא אברח, לא אבקש ללכת בתנאי שתישבע לי שלא תתקרב לדיינימור או לוויליאם."

"רואה?" שאל טום בגיחוך, "תמיד יש משהו נוסף שאת יכולה לקבל."