מי היה מאמין שמפגש מקרי יקבל תפנית גורלית כזאת?

ברונו

כל חיי הערצתי את אחי הבכור, הקאפו של המאפיה בניו יורק, סמכתי עליו בעיניים עצומות וידעתי שאלך איתו באש ובמים, עד שיום אחד הסוד שהוא הסתיר מפניי התגלה. כעסתי עליו כל־כך, שברחתי והשתכרתי. עשיתי טעות ונחטפתי, ואני עובר עינויים קשים בידי האויבים שלנו. אם לא אותה בחורה יפהפייה שהופיעה לפתע, הייתי מת מזמן. האם היא באמת מסוגלת למרוד בכל מה שהיא מכירה כדי לעזור לי לברוח?

פיורה

לאחר רצח הוריי, הדוד שלי הסכים לקחת אותי תחת חסותו, אבל רק מפני שזה מה שאבא שלי ביקש ממנו בצוואה. מעולם לא הרגשתי אצלו בבית. מעולם לא הצלחתי להסתגל לחוקים הנוקשים של המאפיה. לא הייתי אהודה בקרב בני המשפחה שלי כי מעולם לא עמדתי בסטנדרטים שלהם, תמיד חיפשתי ריגושים. התעוזה שלי הביאה אותי לגלות גבר שבוי במרתף בשטח הבית, גבר שבא ממשפחה שהייתה האויבת של המשפחה שלי, אך האם זו אכן הייתה האמת?  

יפהפייה מורדת מאת סנסציית הרשתות החברתיות סיאל הוא רומן מאפיה עכשווי על שני אנשים שמגיעים ממאפיות אויבות, היא אחייניתו הדחויה של הקונסיליירי משיקגו והוא אחיו של הקאפו מניו יורק.

זה הספר השני בסדרת יפהפיות המאפיה. הספר הראשון בסדרה, יפהפייה פראית, זכה להצלחה רבה.

פרק 1

ברונו

מאז שאני זוכר את עצמי, אבי, ג'ובאני קאסאנו, או כפי שאני קראתי לו, 'תורם הזרע', נהג להכות אותי ואת אחיי הגדולים. הוא לא פסח על אף אחד מאיתנו כשדאג לחנך אותנו לפי תפיסת חייו המעוותת. הוא חשב שככה נתחזק ונהיה היורשים הראויים לו בעולם המאפיה. במיוחד אחי הבכור. מכיוון שהיה הבכור במשפחה, הוא חטף הכי הרבה.

אחי הבכור תמיד הגן עליי מפני 'תורם הזרע' כשהייתי ילד וניסה בכל כוחו למנוע ממנו להכות אותי ולהתעלל בי. הוא חטף בשבילי את המכות, אבל כשגדלתי הוא כבר לא יכול היה להמשיך להגן עליי.

סחבתי איתי צלקת בבטני, מאחד הימים שבהם הכה אותי עד שכמעט הקאתי דם. הוא תמיד זלזל בי, שנא את שמי השני שאימי בחרה לי וכתוצאה מכך גרם גם לי לשנוא אותו.

אחיי ואני נשבענו להגן זה על זה, לעשות הכול זה עבור זה, אפילו למות זה עבור זה. אם המקום יבער, נלך בתוך האש זה עבור זה. לוקה היה הקאפו שלי, וסביו היה הקונסיליירי שלו. הערצתי אותם מילדות. תמיד עקבתי אחרי לוקה לכל מקום ועשיתי הכול כדי לזכות בתשומת ליבו. הוא היה דמות האב שלא הייתה לנו. לוקה תמיד חילץ אותנו מצרות. הוא היה הקאפו הכי טוב בעיניי, הערצתי אותו.

חלק מהמבוגרים שהיו נאמנים לתורם הזרע כשהיה בחיים עדיין חיים בעצמם, וכמה מהם לפעמים מנסים את מזלם ובכוונה מקשים על לוקה, אך הצעירים מעריצים את האדמה שעליה הוא דורך, בדיוק כמוני.

לוקה הוביל את המאפיה למקום שהיא נמצאת בו היום, הפמיליה הכי חזקה בארצות הברית, יותר מהמשפחות בשיקגו ובלאס וגאס. עקבנו אחר הפעילות שלהן, ידענו שאנחנו חזקים הרבה יותר.

אחי ידע לבחור את המלחמות שלו בקפידה, הוא ידע מתי להתווכח עם האנדרבוסים ומתי להקשיב להם. סביו, אחי השני, תמיד היה מכונס בתוך עצמו ופחות משתף פרטים על חייו האישיים, ובכל זאת, הוא ידע לתת עצות מצוינות, כפי שהיה מצופה ממנו בתור הקונסיליירי.

את אימי בקושי זכרתי. הייתי בן ארבע כשהיא נרצחה, ובמשך שמונה־עשרה שנה הייתי בטוח שתורם הזרע אחראי למותה ומעולם לא סלחתי לו על זה. לא סלחתי לו על מה שעשה לאחיי ולי. גם אם לוקה ניסה להסתיר ממני את האמת, ידעתי שהוא התעלל באימא. הייתי בטוח. הוא היה אכזרי, ולא היה לו אכפת מאף אחד חוץ מעצמו. אסור היה לגרום לו להיראות חלש. בכל פעם שהרגיש שזה מה שגרמנו לו להיראות, הוא הגיב באכזריות יתרה.

שמחתי כשהוא מת. שמחתי שלוקה שם קץ לחייו, ושמחתי על כך שעזרתי לו לעשות את זה, אבל הלילה גיליתי שאחי הבכור, זה שסמכתי עליו יותר מכול, זה שגידל אותי ושהיה כמו אבא בשבילי, הוא זה שנעץ בליבה של אימי את הסכין.

כעסתי עליו כמו שמעולם לא כעסתי. לא חשבתי שאי פעם ארגיש כל־כך נבגד, אז ברחתי. הייתי חייב להתרחק מהאחוזה המשפחתית. חייב להתרחק מאחיי.

מצאתי את עצמי יושב בבר מרוחק ממרכז העיר, בשכונה ענייה שלא היה בה דבר חוץ מנרקומנים וזונות, כי ידעתי שהסיכוי שלוקה ימצא אותי שם קלוש. זה לא היה בר ששייך למאפיה, שם יכולתי לשבת ולחשוב על הכול, להבין איך, לעזאזל, הייתי אמור להתמודד עם העובדה שאחי רצח את אימי.

לא ידעתי אם אצליח לחזור הביתה. הייתי עצבני מדי מכדי להקשיב להסברים שלו. לא רציתי להקשיב להם. סובבתי את הנוזל החריף שנותר בכוס ובהיתי בה בעיניים ריקות.

אחי, שסמכתי עליו יותר מכל אחד אחר, שיקר לי. מעולם לא הרגשתי תחושת בגידה נוראית כמו זו. רוקנתי את מה שנשאר בכוס בניסיון לשכוח את הקלטת הדפוקה שהרסה הכול, הקלטת שבה הופיע קאפו הארגון בשיקגו, אחיה הקטן של אימי, הדוד שאיתו לא היינו בקשר כבר שנים, מאז מותה של אימא. מאז שהברית הופרה.

"תן לי עוד מאותו הדבר," ביקשתי מהברמן המסומם. לא זכרתי כבר כמה שתיתי מהרגע שהגעתי לשם. עיניי היו מטושטשות.

"אתה צריך לשלם," אמר.

ליקקתי את שפתיי היבשות בעצבנות. "פאקינג תן לי עוד שוט," נהמתי. אפילו לא שמתי לב מה הברמן מזג לי כשהחליט להיענות לבקשתי, כמו שהיה צריך. ברגע שראיתי מזווית עיני את הכוס כשהושיט לי, חטפתי אותה מידו.

הנוזל החריף החליק בגרוני בתחושת צריבה שנהניתי ממנה. נהניתי מתחושת השיכרון שאפפה אותי. ככה שתיתי עוד כוס ועוד כוס, עד שהרגשתי שאני עומד לאבד שליטה.

ירדתי מכיסא הבר ומעדתי. לא הצלחתי ללכת בקו ישר. "איפה השירותים, לעזאזל?" שאלתי בכעס, אף שלא הייתי בטוח אם היה מישהו בקרבתי שיכול היה לענות לי. התקדמתי והתנגשתי באחד השולחנות. מעדתי שוב ופניי כמעט פגשו ברצפה המלוכלכת.

נשענתי על הקיר ונשמתי נשימות עמוקות. שתיתי יותר מדי. "שיט," קיללתי ושפשפתי את עיניי המטושטשות. "פאק." המשכתי להתקדם במורד המסדרון החשוך בניסיון למצוא את השירותים המזוינים. "זאת דלת?" שאלתי בשכרות ומיששתי את הידית שלא הצלחתי לראות בבירור.

הצלחתי לפתוח את הדלת, אך לחינם. שירותים לא היו פה. "נו, באמת," רטנתי ונכנסתי בכל זאת אל מה שנראה כמו מחסן. "מה ביקשתי, לכל הרוחות? שירותים מזוינים?" נתקעתי בכמה דברים בזמן שהתקדמתי, ומצאתי דלת נוספת. פתחתי את הדלת לסמטה אפלה, שהיו בה פחי זבל גדולים ושרר בה ריח של בשר רקוב. "אין בעיה, אני אשתין בחוץ," אמרתי לעצמי.

בקושי הצלחתי לעמוד זקוף, בקושי ראיתי מה אני עושה כשפתחתי את הרוכסן ושלפתי את איברי כדי להשתין על הקיר. "סוף־סוף." נשמתי לרווחה.

לאחר שסיימתי, רכסתי את הרוכסן והלכתי לאחור. רגליי נתקעו במשהו והפעם באמת נפלתי על הקרקע. "פאק." ניסיתי להתרומם, אך הראש שלי הסתובב. שמטתי את זרועותיי על הקרקע המטונפת.

פתאום לשכב כך על הקרקע היה נוח יותר מאשר לקום. היה זה כאילו גופי בגד בי ולא הצלחתי להתרומם. הרגשתי מסומם. משהו לא היה טוב בשתייה המזוינת, חשבתי כשעייפות התחילה להשתלט עליי. משהו בתוכי צעק לי לקום, אך לא הצלחתי. "לעזאזל," פלטתי בנשיפה חנוקה ורגע לאחר מכן איבדתי את ההכרה.

התעוררתי עם כאב ראש רציני ורצון להקיא. גנחתי בכאב ופקחתי את עיניי באיטיות, מנסה להזיז את ידיי. מצמצתי כשידיי לא זזו בחופשיות. מצמצתי שוב ושוב עד שהראייה המטושטשת שלי התחילה להתבהר. רעש מתכתי משך אליו את תשומת ליבי והדופק שלי זינק.

שרשראות. הייתי כבול בשרשראות אל הקיר שמאחוריי, ורגליי היו כבולות זו לזו. ישבתי על מזרן בלוי בתוך תא מסריח, והצחנה בתא הקטן רק הגבירה את הבחילה שלי. ניסיתי לזוז בכל כוחי, אך השרשראות הגבילו את תנועתי וגם ככה הרגשתי חלש מאוד.

איפה הייתי, לעזאזל?

"פאק!" סיננתי בזעם. לא ידעתי בידי מי אמות, בידי מי שהחליט לחטוף אותי או בידי אחי הבכור, שיהרוג אותי במו ידיו כשיגלה זאת. התחלתי לחקור את החדר בניסיון למצוא דרך לצאת, אבל ידעתי שזה חסר סיכוי.

פטישים עדיין הלמו בראשי, החדר היה חשוך ועיניי צרבו. השענתי את ראשי לאחור באנחה ורשמתי לעצמי תזכורת לא להשתכר שוב לבד בבר שכוח אל. כן, זו הייתה בהחלט מסקנה חשובה.

הדלת התחילה להיפתח לאט. הזדקפתי במקומי ושמרתי על פנים חתומות, ללא כל רגש, מחכה לראות מי הבן־זונה שהולך להישרף בגיהינום ברגע שאצא מכאן.

שני גברים צעדו פנימה. חיוך נפרש על שפתיי. זיהיתי אותם. ברוכה הבאה, פאקינג שיקגו.

מי שהיה אמור להיות הדוד שלי, אחיה של אימי, הביט בי בשנאה מוחלטת. לא פגשתי אותו מעולם, אך זיהיתי אותו מהתמונות שראיתי אצל תורם הזרע. הוא גרר כיסא והתיישב עליו. את הגבר האחר, שנשען על הקיר, זיהיתי כלא אחר מאשר הקונסיליירי שלו.

נדפקתי חזק.

"ברוך הבא לשיקגו, אחיין יקר."

דודי, הקאפו, שיכל את רגליו. המשכתי לחייך. זה עמד להיות מעניין. "גם אני שמח לראותך, דוד יקר," החזרתי בנימה צינית, בכוונה משתמש באותו כינוי משפחתי שבו הוא השתמש, אף שהוא לא היה דוד עבורי. הוא היה האויב.

הקונסיליירי נעץ בי מבט נוקב. במקום להירתע, הרחבתי את חיוכי. "אני שמח לגלות שאני עושה לך את זה," עקצתי בכוונה מפני שעיניו לא זזו ממני.

הוא התערער. "חתיכת — "

"פרנצ'סקו!" דודי התפרץ. הקונסיליירי צעד לאחור כמו כלב טוב.

"ממושמע," המשכתי בשלי בידיעה שזה ישגע את שניהם. הוא חשק את שיניו בזעם ולא ענה. הוא גם לא יענה כל עוד דודי לא יאפשר לו.

"תירגע, ברונו," אמר הדוד שלי.

"מה אתה פאקינג רוצה?" שאלתי.

דודי חייך. "אנחנו הולכים לעשות כיף, ברונו. הרבה מאוד כיף."

"אני לא בקטע של גילוי עריות, דוד." קרצתי. "אבל לפי המבט של הכלב שלך, אני מבין שהוא בקטע שלי. אתם יכולים לממש את הפנטזיה הגברית שלכם ביניכם."

"תדבר בכבוד, ילד."

מייד לאחר מכן קיבלתי אגרוף ללסת שכמעט גרם לי לראות כוכבים. "מכה יפה," אמרתי וגנחתי בכאב. דודי בחן אותי בעיניו. לאחר שהתעשתּי, החזרתי אליו מבט ששיקף היטב את מה שהלך בראש שלי. דמיינתי איך אני שוחט אותו במו ידיי ברגע שאצא מכאן.

לפחות ידעתי שהוא לא מתכוון להרוג אותי. אם היה רוצה להרוג אותי, כבר היה עושה זאת. הנחתי שאני כאן למטרה אחרת, והייתי צריך לגלות מה היא.

"זאת רק ההתחלה. אמרתי לך שנעשה כיף."

"כן, כיף גדול. מה כולל הכיף הזה?" שאלתי בציניות.

"הרבה עינויים," השיב לדבריי. מזווית עיני קלטתי את הקונסיליירי שולף אולר מהז'קט שלו. אפשר להגיד שהתחלנו.

הוא הגיש לדודי את האולר. דודי לקח אותו מידו וירד על עקביו מולי. השרשראות מנעו ממני לזוז, וכעס התחיל לבעבע בתוכי. הוא חייך.

"זה לא יהרוג אותך."

"מה אתה אומר."

באותו הרגע הוא נעץ בבטני את האולר. חשקתי את שיניי כשהוא משך אותו לאחור ונגע בדמי שכיסה אותו. "חם."

"כן, הא? זה עושה לך את זה, דוד?" שאלתי וירקתי על הרצפה.

הוא התרומם על רגליו, חייך ויצא מהתא, משאיר אותי לדמם. הקונסיליירי האידיוט הלך אחריו. ברגע שהדלת נסגרה שחררתי נשימה שהחזקתי בתוכי. הדחקתי את הכאב בכך שניסיתי לחשוב על הכול מלבדו, בזמן שהרגשתי איך הדם זולג מגופי.

התנשפתי וניסיתי להירגע. ככל שהזמן עבר, ראייתי התחילה להיטשטש. הייתי צריך לאטום את הפצע, אבל לא יכולתי לעשות דבר. הזעתי והיה לי חם. נשבעתי שאשחט את הקאפו שלקח אותי כפעולת נקם.

לא הייתי בטוח כמה זמן עבר כשנכנס לתוך התא המסריח אדם שלא זיהיתי. התקשיתי לראות כמו שצריך והנשימות שלי היו כבדות ומקוטעות. הנחתי שמדובר ברופא כשהוא התחיל לפתוח את כפתורי חולצתי ולטפל בי. לא עקבתי אחר פעולותיו כי עמדתי לאבד את ההכרה.

לאחר שסיים לטפל בי, יצא מהתא בלי לומר מילה נוספת. נשענתי על הקיר ועצמתי את עיניי. אסור היה לי להפסיק להיות על המשמר, בטח לא בשטח אויב, אבל הייתי עייף וראשי הסתחרר. לא הצלחתי להישאר ער ואפשרתי לחשיכה לקחת אותי.