בלב האש

החבר של אחי * חברי ילדות * קרבה מאולצת

״אתה ההתמכרות שלי ואם באמת אכפת לך ממני כמו שאתה אומר, אז אתה תעזור לי להיגמל."

קתרין

התאהבתי בגבריאל וסט עוד לפני שידעתי מה זו אהבה וככל שהתבגרתי האהבה הזאת הפכה להיות מהסוג שמשתלט על המוח ועל הלב ולא מותיר מקום לאף אחד אחר.

לצערי זו הייתה אהבה חד־צדדית, וכמו כל האהבות החד־צדדיות גם שלי נועדה להסתיים בשיברון לב.

כשהחלטתי להתרחק העבר שלי חזר לרדוף אותי ונאלצתי לעבור לגור איתו באותה דירה.

עכשיו השאלה האמיתית היא מה מסוכן יותר, העבר שלי או הגבר שלעולם לא יהיה שלי, אבל מסתכל עליי כאילו אני הכי יקרה בעולם?

גבריאל

קתרין מאקנה מעולם לא ביקשה ממני דבר מלבד ליבי, אבל זה היה הדבר היחיד שלא יכולתי לתת לה. בשבילי היא הייתה אחותו הקטנה של גרייסון. עד שהסוד שהיא הסתירה מכולנו אילץ אותה לעבור לגור איתי וגיליתי שקתרין היא לא הילדה שאני זוכר.

האישה עם הקעקועים והביטחון העצמי ריסקה את החומות שבניתי לפני שנים, ועכשיו אני חייב לענות על שאלה אחת חשובה.

מי היא בשבילי?

בלב האש מאת סופרת רבי המכר שובל מימון הוא רומן רומנטי עכשווי על אהבה בין האנשים הנכונים בזמן הלא נכון. זהו הספר הרביעי בסדרת להבות תואמות. ספרים קודמים: בקו האש, לשחק באש ובשטח אש. אפשר לקרוא כל ספר בסדרה כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכתה להצלחה רבה.

קתרין

נעתי בכיסא הפלסטיק באי־נוחות, לחיי השמאלית פעמה בכאב והחזקתי בידיי את נעלי העקב הגבוהות.

"הנה." טום הושיט לי כוס מים ולקחתי אותה בחיוך נבוך.

"תודה."

"את בטוחה שאת לא רוצה קרח בשביל הלחי שלך?"

"אני בסדר," מיהרתי לומר, המבוכה שלי הייתה גרועה מהכאב. ידעתי שזה היה רעיון גרוע לתת לסמנתה להיות אחראית למסיבת הרווקות, אבל גם בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שהערב יסתיים בקטטה ובליווי משטרתי לתחנה.

"אני לא בטוח שתוכלי להגיד את זה אחרי שהוא יגיע לכאן."

פניי בערו ונאבקתי בדחף לגנוח בתסכול. "לא היית צריך להתקשר אליו."

טום צחק. "אני אוהב שהראש שלי מחובר לגוף שלי, קתרין. וזה היה משתנה אם הוא היה מגלה שלא התקשרתי אליו ברגע שהבנתי את מי באתי לעצור."

"בסוף הם החליטו לא להגיש תלונה, לא היית חייב לעצור אותי," התגוננתי. "יכולת פשוט לתת לי ללכת כמו כולם."

"קיבלתי הוראות מלמעלה." הוא קרץ לי. לעולם לא אשכח את המבט המשועשע על פניה של סמנתה כשטום הכניס אותי לניידת. אני אגרום לה לשלם על זה.

"יש לי טפסים שאני צריך לטפל בהם לפני סוף המשמרת אז אם את לא צריכה ממני כלום, אני אגש לשולחן שלי."

"אני בסדר, תודה." הוא נפרד ממני בחיוך. השענתי את ראשי על הקיר מאחוריי, עצמתי עיניים ועברתי בראשי על האנשים ברשימת החיסול שלי.

האידיוט עם בת הזוג שהחליט למשש את סמנתה בהחלט הרוויח לעצמו מקום. אם הוא היה מבין מה זה 'לא', לא הייתי צריכה לחבוט בו. החבר המטומטם שלו שסטר לי הצטרף אליו. גם סמנתה ברשימה. אם היא לא הייתה מתעקשת ללכת למועדון המפוקפק הזה כדי לעשות דווקא לאקס שלה, לא הייתי מוצאת את עצמי בסיטואציה הזאת. אבל המקום הראשון שמור לו.

איך הוא העז להגיד לטום לקחת אותי לתחנה כאילו אני פושעת?! וכשדרשתי מטום לתת לי לדבר איתו הוא סירב לקחת את הטלפון או לענות לשיחות מהנייד האישי שלי. חתיכת אידיוט שוביניסט! כשאני אראה אותו אני...

"קתרין." נדרכתי. הקול הגברי היה מוכר לי כל כך שהייתי מזהה אותו בכל מצב. פקחתי את עיניי ורוח הלחימה שלי התנדפה ברגע שמבטינו נפגשו. עיניו הכהות בערו בכעס, לסתו הייתה חשוקה וחזהו עלה וירד במהירות כאילו הוא רץ.

סרקתי אותו בזריזות. חולצת הטי השחורה שלבש הדגישה את כתפיו הרחבות והייתה רופפת באזור חזהו השרירי, מכנסי הג'ינס הבלויים הדגישו את ירכיו העבות והאקדח על מותניו רק הוסיף למראה המושך שלו.

לעזאזל, האם מתישהו המראה שלו יפסיק לגרום לליבי לפעום במהירות? שאלתי את עצמי.

"היי." קולי יצא גבוה מהרגיל וכמו טיפשה נופפתי בידי לשלום.

"היי?" הוא חזר אחריי והתקרב לקראתי. הפעם היה תורו לסרוק אותי, אבל לא היה זכר לתשוקה בעיניו, רק כעס. הסטתי את שערי הצידה בדיסקרטיות, ניסיתי להסתיר את הסימן על פניי.

הוא לא אמר מילה כשרכן קדימה ולמרות הסיטואציה המתוחה לא יכולתי להתאפק ונשמתי נשימה עמוקה. הריח שלו תקף את חושיי. שילוב של וניל, ניחוח חריף שעד היום לא הצלחתי לזהות, ומשהו שהיה מיוחד לגבריאל.

קפאתי במקומי כשהוא הצמיד את פניו לשלי, הוא היה קרוב כל כך שיכולתי לספור את ריסיו. נשכתי את שפתי כדי להחניק את צליל הכאב כשהרגשתי את ידו הגדולה על לחיי. הוא הסיט בעדינות את שערי הארוך ושמעתי את נשימתו החדה כשראה את הסימן האדום.

"מי עשה את זה?" צמרמורת חלפה בגבי לשמע הנימה האלימה בקולו.

"תאמין לי אם אגיד שנפלתי?" שאלתי בתקווה.

"אל תתחכמי, קתרין. אני לא במצב רוח מתאים לשטויות שלך."

"אני בסדר, זו רק מכה קטנה."

"הפנים שלך נפוחות."

"אל תגזים, גבריאל. זו סך הכול הייתה סטירה קטנה."

"סטירה?" הטמפרטורה בחדר כאילו צנחה בשתי מעלות. "מישהו סטר לך?"

"בעטתי לו בביצים," אמרתי. "אני חושבת שבשורה התחתונה אני עשיתי יותר נזק," אמרתי בחיוך וקיוויתי שזה יקל את המתח, אבל לפי המבט הרצחני של גבריאל זה לא עבד.

"הוא פה?"

"מי?"

"אל תעמידי פני טיפשה, קתרין."

נעצתי בו מבט רושף. "איך קראת לי?" הנחתי את הנעליים על הרצפה ונעמדתי, נאלצתי להטות את ראשי לאחור כדי שאוכל להביט בעיניו. "אתה הסיבה שגררו אותי לתחנת המשטרה ואתה מרשה לעצמך לקרוא לי בשמות?"

ידו הגדולה נכרכה סביב מותניי והוא משך אותי אליו בעדינות, ידו השנייה אחזה ברכות בפניי החבולות. "זה לא יעבוד."

"מה לא יעבוד?" הייתי גאה בקולי היציב.

"הניסיון הקטן שלך להסיח את דעתי. עכשיו תעני לי."

"הוא לא פה."

"טום לא עצר אותו?" משהו באופן שאמר את זה גרם לי לחשוש לעתידו של טום.

"הוא לא ידע, אמרתי לו שנפלתי. הוא לא אשם."

"לכל הרוחות, קתרין."

"אתה יכול לשחרר אותי? אנשים מסתכלים ומשכתי מספיק תשומת לב ליום אחד." הוא הביט מסביב, רוב האנשים בתחנה מיהרו להסיט מבט ולהעמיד פנים שהם עסוקים במשהו אחר, אבל אחרים, אמיצים במיוחד, המשיכו להסתכל עלינו בשילוב של סקרנות ושעשוע.

"שיסתכלו, אלה ההשלכות לכך שאת מתנהגת בחוסר אחריות." שנאתי כשהוא דיבר אליי בטון הזה. הטון שמשתמשים בו כשמדברים אל ילד קטן.

"אל תדבר אליי ככה, אני לא ילדה קטנה."

"אז אולי אל תתנהגי כמו ילדה."

"לא עשיתי שום דבר לא בסדר, סך הכול יצאתי עם חברות." הוא שוב סקר אותי במבטו והרים גבה אחת עבה. הוא לא אמר מילה, אבל זיהיתי את המבט השופט. "לך לעזאזל, גבריאל." הדפתי אותו לאחור, ידעתי שהצלחתי להשתחרר רק כי הוא הניח לי. "אני בת עשרים ושבע, אני יודעת שאתה וגרייסון עדיין חושבים שאני בת שתים עשרה, אבל אני לא. עכשיו אני מתכוונת ללכת הביתה לבד אלא אם אתה מתכוון לעצור אותי, אדוני הבלש."

הוא לא אמר מילה וזה רק הכעיס אותי יותר.

עקפתי אותו וצעדתי אל מחוץ לתחנה. למרות המבוכה יישרתי את גבי וסירבתי להשפיל את ראשי. רק כשיצאתי לרחוב הבנתי שאני עדיין יחפה ושהשארתי את הנעליים שלי בתחנה.

לרגע שקלתי לחזור ולקחת אותן, אבל ביטלתי מהר את המחשבה הזאת. אין מצב שאעמוד בבושה הזאת. יכולתי להזמין אובר, אבל לא רציתי להמשיך לעמוד ליד הכניסה וכל אחד יוכל לראות אותי. רק יכולתי לדמיין איך נראיתי עומדת בכניסה לתחנת המשטרה בשיער פרוע, יחפה, איפור מרוח ושמלת מיני מקומטת.

"פאק!" קיללתי והתקדמתי בצעד מהוסס. לא הספקתי להתרחק והונפתי באוויר, זרוע שרירית נכרכה סביב ברכיי והשנייה מאחורי גבי. צווחתי בבהלה, אבל לא הייתי צריכה להסתכל כדי לדעת מי זה. "אמרתי לך שאני אלך הביתה לבד."

"אני יודע."

סירבתי להביט בו, דמעות של מבוכה צרבו את עיניי. שנים ניסיתי לגרום לו להבחין בי, אבל נראה שבכל פעם שהצלחתי זה היה בגלל הסיבות הלא נכונות.

לא אמרנו מילה כשהוא צעד לרכב שלו, שמעתי את המנעול ואז הוא פתח עבורי את הדלת. התיישבתי, אבל במקום לסגור את הדלת הוא התכופף והטה את ראשי לאחור, השאיר אותי בלי ברירה מלבד להסתכל בפניו.

"נמש," הרוך בקולו רק החמיר את המצב והתאפקתי לא לבכות. הייתי נבוכה, עייפה וכואבת.

"אני רוצה ללכת הביתה, גבריאל."

"לא התכוונתי להכעיס אותך, רק רציתי לוודא שאת מוגנת. בגלל זה ביקשתי מטום להביא אותך לתחנה."

"קח אותי הביתה, בבקשה."

"אל תבכי, נמש. אף פעם לא יכולתי לסבול לראות אותך בוכה."

"גבריאל," השתתקתי כשהוא מחה בעדינות את הדמעות שלי ובפעם השנייה הלילה הייתי קרובה אליו כל כך. הפנים שלו מזמן נחרטו בזיכרוני ובליבי, ולפני שהבנתי מה אני עושה שפתיי רפרפו על שלו והופתעתי מעד כמה רכות הן היו. ידיי רעדו כשכרכתי אותן סביב צווארו ופי ניסה לשדל את שלו לנוע, ללא הצלחה. גבריאל היה נוקשה כמו פסל תחת מגעי. הוא אפילו הפסיק לנשום. באותו רגע ידעתי, גבריאל וסט לעולם לא יאהב אותי בחזרה.

הפסקתי לנשק אותו, אך לא התרחקתי, הנחתי את מצחי על שלו והרשיתי לעצמי עוד כמה רגעים איתו.

"קתרין..."

"באמת לא ידעת?" לחשתי.

"ידעתי מה?"

"על הרגשות שלי, גבריאל. באמת לא ידעת שאהבתי אותך מגיל ארבע עשרה?" השתיקה שלו הייתה התשובה שלי ושפתיי נמתחו לחיוך עצוב. "ברור שידעת. שום דבר לא יכול לחמוק ממך. נכון, אדוני הבלש?" שנאתי את המרירות בקולי ועוד יותר שנאתי שהיא מכוונת כלפיו אף שהוא לא עשה דבר לא בסדר.

"אני מצטער."

"על כך שאתה לא אוהב אותי?"

"אני אוהב אותך, קתרין. פשוט..."

"לא כמו שאני רוצה," השלמתי עבורו. שחררתי אותו ואילצתי את עצמי להביט בעיניו. האשמה שראיתי שם ריסקה אותי כי ידעתי. גבריאל וסט הוא מסוג הגברים שתמיד יקבלו על עצמם את האשמה, לא משנה מה. "זה בסדר. פשוט קח אותי הביתה."

"נמש."

"מספיק, גבריאל. אני עייפה, כאובה ונבוכה. כל מה שאני רוצה זה להגיע לדירה שלי, להתקלח וללכת לישון."

ידעתי שהוא רוצה לומר משהו נוסף, הבנתי את זה מחריקת השיניים שלו, אבל הוא לא דיבר. הוא סגר את דלת הנוסע והלך למושב הנהג. לאורך כל הנסיעה לא הסטתי את עיניי מהנוף המתחלף. כשהגענו לבניין הדירות שלי היססתי לפני שפתחתי את הדלת.

"מחר אנחנו נעמיד פנים שכלום לא קרה, אוקיי?"

"אני לא חושב שזה רעיון טוב."

"נראה שלא, אבל זה מה שאני רוצה."

הוא נאנח וידעתי בלי להסתכל עליו שהוא העביר יד בשערו הארוך.

"אם זה מה שאת רוצה."

"אני מבטיחה לך שנהיה בסדר. זה ייקח לי זמן ואולי קצת העמדות פנים, אבל בסוף אנחנו נהיה בסדר, גבריאל. אתה והמשפחה שלך חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ואני לא ארשה למשהו טיפשי כמו אהבה חד־צדדית להרוס את זה." אילצתי את עצמי להסתכל עליו מעבר לכתפי ולחייך. קמט הדאגה בין גבותיו קרא לי. רציתי להושיט יד ולהעלים אותו, אך עצרתי את עצמי. "לילה טוב, גבריאל." יצאתי מהרכב לפני שהייתה לו הזדמנות לענות.

סגרתי אחריי את דלת הדירה שלי והנחתי לדמעות לזלוג.

נשארתי ערה כל הלילה, בכיתי על אהבת ילדות ועל תקוות מטופשות וכשהשמש זרחה נדרתי נדר. אני אפסיק לאהוב את גבריאל וסט.