גורל מלכותי

אויבים לאוהבים * תיכון * רומנטזי

אני נַייט דוורו, בן המלך והמלכה של ממלכת סטיג'יאן, היורש של ראת', אדון הצללים. נולדתי לשלוט בקסם האפל. בממלכה שעוצמה זולגת מהסדקים שלה, אף אחד לא יגיד לי מה נכון. ואז המועצה מחליטה שאחיי ואני צריכים ללכת ללמוד באוניברסיטת ראת' כדי ללמוד להסתדר עם הלא־מחוננים וגם עם האגרנטים, יצורי קסם האור. מבחינת המועצה זו חובה, מבחינתי זו גלות. להעביר ארבע שנים של העמדת פנים שאני מישהו שאני לא, בעולם שלא שייך לי? אני יודע שאשנא כל רגע, ומשתמש בכל אמצעי כדי להעביר את הזמן. קצת אבקת פיות, קצת מניפולציית מחשבות ומסיבות פרועות.

זה עובד בשנה הראשונה, אבל כשאני חוזר לקמפוס בשנה השנייה, אני יכול להרגיש שמשהו מהותי השתנה. לונדון נכנסת לחיי. היא לא־מחוננת, אנושית, חסרת ערך, אבל יש לה עיניים קרות כקרח, שיער כמעט לבן ונוכחות שמעירה בי משהו קדום.

הצל שלי לוחש שהיא שלי, שהיא בת הזוג שהגורל ייעד לי,

אבל אין מצב שזה נכון. הגורל טעה ואני אוכיח את זה, גם אם אשמיד אותה בדרך.

גורל מלכותי מאת סופרות רבי המכר אמו ג'ונס ומייגן ברנדי הוא פנטזיה אפלה על תשוקה בלתי צפויה, מרד בגורל וגבולות שנשברים. כשהאהבה חוצה ממלכות, אפילו קסם אפל לא יכול לעצור אותה. זה הספר הראשון בסדרת אדוני הזעם.

לונדון

האם החרא הזה יכול לעבור לאט יותר?

עיניי מזנקות אל שעון המשחק במה שנראה כמו הפעם המאה. הפה הבלתי נגמר של טרוור עדיין מקשקש כמו שקשקש מאז הפלת הדסקית, שפתחה את משחק הראווה של היום.

למה הסכמתי לשבת הערב עם האקס השחצן שלי, אין לי מושג. פשוט אוסיף את זה לרשימת ההחלטות הגרועות שלי. אם בן לא היה מוציא את כל המשכורת שלו על כרטיס עונתי כדי ש'החברה הכי טובה שלו תוכל להחנות את הישבן שלה במרכז ולראות אותו קורע את התחת' הייתי עוזבת כבר ברבע הראשון כי זין על זה. טרוור בילה את כל ההפסקה בלייבב. כמה פעמים בחורה יכולה להקשיב להתבכיינות של האקס שלה ולכל הסיבות לכך שאני צריכה 'לשקול מחדש את הפרידה ממנו כי בנות רוצות לצאת איתו, והוא לא יחכה לנצח'.

כאילו, הלו? האם המשפט שצעקתי, "כלבה, את יכולה לקבל את הזין הדפוק שלו!" והאבן שהשלכתי על השמשה הקדמית של הרכב שלו היו מעודנים מדי? נראה שהתשובה לכך היא 'כן' גדול ושמן.

הגבר, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, מתחנן בפניי כבר שבועיים שאסלח לו. לא בדיוק רציתי אותו עוד לפני שאיזו בחורה מהמעונות שלי אמרה שהיא ראתה אותו במגרש החניה עם איזו חתיכה אחרת, אז אני בוודאי לא רוצה אותו עכשיו. רק חיכיתי שמישהי תבוא ותיקח אותו ממני, וידעתי שהעיניים הגדולות שלו יגרמו לזה לקרות.

הא. אולי זו הסיבה לכך שהבחורה מהמעונות, שאת שמה אני לא זוכרת, הסתכלה עליי כאילו אני מטורפת כשהלשינה עליו. אני בטוחה שהתגובה שלי הייתה חיוך. אולי אפילו יצאתי בדילוגים מהחדר המשותף.

כמו שאמרתי, לא כל־כך אכפת לי ממנו. היה כיף להעביר איתו את הזמן בהתחלה, וזה בערך הכול. אולי זה מחורבן שלא נפרדתי ממנו מוקדם יותר, אבל ידעתי שהוא הולך לבגוד בי, בדיוק כמו שידעתי שהוא יחזור אליי בזחילה אחר כך.

החיים שלי אולי כאוטיים, אבל החושים שלי מדויקים ומעולם לא הוליכו אותי שולל. השאלה אף פעם לא הייתה אם הוא יעשה את זה, אלא מתי.

אז כן, אני אוהבת להפוך אנשים אחרים לצד הרע בסיפור. פאקינג תתבעו אותי. טוב יותר, תירו בי. עכשיו. הבחור הזה עדיין מדבר.

"אני רציני, לונדון. אין לך מושג כמה בנות התחילו איתי בקמפוס. אני מנסה לתת לך הזדמנות כאן."

אני מסתכלת על השעון. שלוש דקות עד שהחלום של בן על עונה בלתי מנוצחת מתנפץ. הם עומדים לחטוף הפסד קשה מאוניברסיטת ראת', האוניברסיטה האחרת שאיתה אנחנו חולקים את העיירה הזאת, וזה מבהיר באופן רשמי וכואב את העובדה שכשהם יתמודדו איתם במשחקי העונה הרגילה, יש להם סיכוי אפסי לנצח.

אבל למה אני מרגישה כאילו זה המשחק הארוך ביותר בהיסטוריה של ההוקי?

ברגע שאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת, היקום צוחק על חשבוני כשהסיבה בעצמה מתבכיינת עוד קצת.

"את מתכוונת לדבר איתי בכלל?" טרוור מתפרץ בכעס, משלב את זרועותיו כמו הגבר־ילד שהוא. איכס.

"מה אתה רוצה שאגיד?" שאתה מריח כאילו התרחצת בבושם של סבא שלך, ואתה משעמם־תחת? "שזה בסדר שהזדיינת עם איזו בחורה במושב האחורי של המכונית שלך במגרש החניה מחוץ למעונות שלי?"

הוא רוכן קדימה במהירות, ובראייה ההיקפית שלי אני קולטת את עורו בצבע השמנת הופך ארגמן כשכמה תלמידים סביבנו אפילו לא מנסים להסתיר את הגיחוכים שלהם. הם נאלצו להקשיב לו מתבכיין בדיוק כמוני, והם צוחקים עליו עכשיו. אני חושבת שאולי אני חייבת לזרים האלה בירה אחרי זה.

נותרו שלוש שניות.

"את כלבה אמיתית, את יודעת את זה?" הוא מסנן.

לא אכפת לי מספיק כדי לגלגל עיניים. השעון מגיע לאפס ובצד הנגדי של הזירה זועקים ומריעים, בעוד בצד שלנו הצופים ממהרים לפנות את המקומות בתקווה להימנע מלהיתקע בהמון כתף אל כתף בהליכה חזרה לקמפוס.

טרוור מזנק ממקומו ומגיש לי את ידו, ואני מגחכת ומרימה את רגליי על המושב שמולי, שריק עכשיו.

שפתו מתעקלת. "את לא יכולה לשבת כאן ולחכות עד שבן יהיה מוכן לעזוב! הוא אפילו לא ירד מהקרח עדיין!"

אני מתעלמת ממנו, מרימה את הלימונדה שלי אל שפתיי ובידי האחרת מהדקת אל גופי את שולי הז'קט שלי. איך בן מזיע כל־כך בזירה של קרח, זה מעבר להבנתי. הוודקה הזולה שמזגתי פנימה היא חיקוי גרוע לקוקטייל 'למון דרופ', אבל היא גם הדבר היחיד שמנע ממני לקרוע את הראש של טרוור במהלך המשחק. הוא מחכה עד שהמעברים סביבנו יתרוקנו ואז משליך את עצמו על הכיסא לצידי כאילו הוא לא מאמין לכך שהוא צריך להישאר כאן עוד.

זה כאילו הוא שכנע את עצמו שהזמנתי אותו הערב, או שאני באמת רוצה שהוא יישאר בסביבה. זה לא נכון.

הזירה מתחילה להתרוקן. הקבוצות עושות את דרכן בחזרה לחדרי ההלבשה, אחת זוכה לשבחים בזמן שהאחרת מקבלת נזיפות. בן המסכן נמצא בקצה המחורבן של המקל. למרות זאת, הוא הבקיע שער הלילה, גם אם יישבע שזה לא נחשב כשאמלא את חובתי בתור החברה הכי טובה שלו ואתמקד בשער הזה בניסיון לעודד אותו. הוא יהיה שיכור ויאמר שוב ושוב שרק לוח התוצאות קובע, ושום דבר שאומר לו לא ישנה את זה.

אבל יש בהפסד גם משהו חיובי. הפסד אומר שאנחנו משתכרים הלילה.

בהיותו הרציונלי והאחראי בין שנינו, בן הכועס ובעל גישת ה'שיזדיינו' לא מופיע לעיתים קרובות, אבל זו גם הגרסה האהובה עליי ביותר שלו. אני חיה למען הלילות שבהם החבר הכי טוב שלי בעניין של לעשות בלגן, והלילות האלה נעשו נדירים ביותר. הלימודים שלו והתפקיד שלו על הקרח עזרו ליצור גרסה מסורה אפילו יותר של הבחור הכי טוב שאני מכירה.

עשרות אפשרויות לצרות שאנחנו עלולים להיקלע אליהן הלילה רוקדות במוחי, ואנחה קטנה ומאושרת בורחת מפי כשאני מרוקנת את תכולת הכוס שלי ונהנית מהבאז. מובן שטרוור הורס את זה כשהוא פותח את הפה ומביא לכדי סיום את השתיקה המבורכת.

"את יודעת שבן מאוהב בך, נכון?" הוא נאנח כשהוא מסתכל סביבו, מניד בראשו כאילו הזירה עצמה פוגעת בו.

יכול מאוד להיות שהיא באמת פוגעת בו. ילד עשיר, קטן ומסכן. אני אפילו לא יודעת למה הוא בבית הספר שמדורג שני. הוא אומר שההורים יכלו להכניס אותו לכל מוסד לימודי שהם רוצים. הוא אוהב לספר כמה הם עשירים, כמעט כאילו הוא משתמש בזה כטקטיקה להשיג זיונים, אבל הוא צריך להשקיע יותר מחשבה בסיפור שלו כי למה שהוא ילמד ב'דראגן סטייט' כשיש אוניברסיטה טובה יותר בעיר הזאת, והם אלה שהרגע קרעו את התחת שלנו במשחק?

"לונדון! את בכלל מקשיבה לי?"

אם הייתי יכולה להשתיק את קולו, התשובה לא הייתה מסובכת. למרבה הצער אני לא יכולה, אז הפעם אני כן מגלגלת עיניים, רק כדי שהוא יראה כמה הוא מעצבן אותי ואולי יבין את הרמז וילך לעזאזל. "כן, אני מקשיבה, ולא, הוא לא."

בעוד שלוש, שתיים, אחת...

"את עיוורת אם את לא רואה את זה, אבל אני משוכנע שאת כבר יודעת. אולי בגלל זה נפרדת ממני? אולי את פשוט..."

אני מפסיקה להקשיב לו שוב, שרה את הפזמון ל'קיץ משלי' בראשי, כשתחושת מודעות זולגת על עמוד השדרה שלי. עיניי מזנקות למעלה וקצת שמאלה, מתמקדות על קבוצה של בחורים שעומדת שם. תשומת הלב של אחד מהם מופנית אלינו, אני חושבת.

שערו כהה כמו הקפוצ'ון שלו, אבל הוא רחוק מכדי שאבחין במשהו אחר. זה לא משנה כי אני עדיין לא יכולה להסיט את מבטי. עיניי נעות לאורכו, מזנקות לבחור כהה שיער אחר משמאלו כשהוא מצטרף ומניח זרוע על כתפיו של הראשון. על הידיים שלהם תלויים תיקי ציוד.

אז הם משחקים עבור אוניברסיטת ראת'. אבל איך הם החליפו בגדים מהר כל־כך?

הבחורים צועדים כמה צעדים אחורה ואני נשבעת שהם מביטים ישירות בי. אני כמעט יכולה להרגיש את זה. זה כאילו משקל העיניים שלהם לוחץ על הצוואר שלי, גורם לי לבלוע. אם הם לא מסתכלים עליי, אז אני מדמיינת דברים בראש מסוחרר רק כי מזגתי כמה שוטים לתוך הלימונדה שלי.

"את רצינית עכשיו?!" טרוור רותח.

לפתע, אני מאבדת את הסבלנות ומזנקת על רגליי מהר כל־כך, שהראייה שלי מיטשטשת. לפני שהוא מספיק להבין מה קורה, אני דוחפת אותו חזק כל־כך, שהוא כמעט נופל על המושבים, אבל למרבה הצער הוא תופס את עצמו בשנייה האחרונה. "מי, לעזאזל, אתה חושב שאתה?" אני מתפרצת, מסתערת אל המעבר ועולה במדרגות שתיים בכל פעם.

כעס מחמם את עורי ואצבעותיי מתחילות לרעוד כמו שהן רועדות תמיד כשאני כועסת, אז אני תוחבת אותן לכיסי הג'ינס שלי כדי להסתיר אותן. לעזאזל אם אתן לו לחשוב שאני רועדת מפחד. אין בו שום דבר שמפחיד אותי.

"את מטורפת, לונדון! התעלמת ממני כל הזמן הזה רק כדי לבהות באיזו קבוצה מטופשת של ספורטאים מהאוניברסיטה היריבה בזמן שאני יושב ממש לידך? מה זה, החרא הזה?"

אלוהים, הבחור הזה.

"אני יכולה לבהות במי שאני רוצה, טרוור. אני גם יכולה לשכב עם מי שאני רוצה, משהו שהחלטת לעשות כשעוד היינו יחד." אני משתמשת במילה בצורה רופפת. "אז תסלח לי אם עצם המראה שלך גורם לי לרצות להקיא על הנעליים שלי, וזה אומר משהו, כי אלה 'ג'ורדן ארבע אס', והרגע קיבלתי אותן."

אנחנו מגיעים לכניסה למנהרה והוא מתנגש בכתפי בעזרת כתפו כשהוא עובר וממלמל, "כלבה."

אני מחכה עד שהוא יעבור את הפינה, ואז משחררת חיוך. סוף־סוף! אני מתכוונת ללכת לכיוון השני, גם אם זו הדרך הארוכה לחדר ההלבשה שממנו בן יצא, אבל רגליי ננעלות במקומן. בטני מתהפכת ואני תוהה אם הוודקה מתנגשת בנאצ'וס שאכלתי בהפסקה השנייה כשאני מסובבת את ראשי ומביטה שוב לפתח המנהרה, אל המקום שבו עמדו רק לפני כמה דקות ארבעה מבניה הטובים ביותר של אוניברסיטת ראת', רק שהפעם, אין שם אף אחד.