המלכים המובחרים ספרי ההמשך

מארז ההמשך מכיל את שני ספרי ההמשך בסדרת המלכים המובחרים - 

1. נסיכת הצללים
2. נסיך האופל

תקציר הספר נסיכת הצללים

"אהבה היא פראית, אהבה היא עיוורת, אהבה היא משהו שהם אולי לא ימצאו..."

טילי סטופרום

פעם הייתה בחורה צעירה שחיה בקרוון חבוט בצד הלא נכון של מסילת הברזל. יום אחד היא פגשה בגבר הלא נכון ונפלה למחילת הארנב של המלכים המובחרים, למערבולת של שקרים, שנאה והונאה, ויצאה ממנה לעולם של כסף, יוקרה וכוח.

 הבחורה הזאת היא אני, המלכים שוכחים נולדתי לעולם הזה של כסף, תככים ושליטה. גם אם הוזנחתי על ידי אימא שלי, אני יודעת לשחק את המשחק הזה. אולי כוכבים לא נוצצים בעיניים שלי, אבל אש בוערת בהן, וכשהיא תגיע לשיא שלה, אי אפשר לדעת את מי היא תשרוף.

נייט ריברסייד־מאלום

הדבר הכי גרוע שאי פעם עשיתי היה להכניס לחיי את טילי. כל מה שהיא מכירה זו גרסה מעוותת של המציאות. יש הרבה דברים שהיא לא יודעת, דברים שהיא עומדת לגלות, סודות שהוסתרו ממנה. הסודות האלה, שנשמרו על ידי המלכים המובחרים, עומדים לרסק את עולמה ולקרוע אותה לגזרים, ואולי גם אותי.

את כולנו.

נסיכת הצלילים מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן עכשווי על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שמעולם לא היו אמורים להתגלות.

זה הספר הרביעי בסדרת המלכים המובחרים. הספרים הקודמים: ברבור כסוף, בובה שבורה ושתיקה מן המתים. ראו אור בהוצאת אדל.

הקדמה

זו הפעם הראשונה שאני שמה אזהרת טריגר בתחילת ספר שכתבתי. אני בדרך כלל אומרת שהשם שלי הוא כשלעצמו אזהרת טריגר. אתן מכירות את הכתיבה שלי. כל הסיפורים מדממים מהדמיון שלי אל המקלדת, אבל הפעם אני חייבת לתת אזהרה. יש בספר סצנה שהיא לא רק אפלה ומטרידה, היא גם אמיתית. זה קורה, וזה השפיע עליי במהלך חיי. היה לי קשה מאוד לכתוב את הסצנה הזאת, ולאורך כל תהליך הכתיבה של הספר ניסיתי להימנע ממנה. התבכיינתי לחברתי הטובה על שאני כל־כך לא רוצה לעשות את זה. ניסיתי לקחת את הסיפור לכיוונים אחרים, אבל תמיד חזרנו לאותו שלב.

אני מבטיחה שריככתי את הסצנה ככל האפשר, מה שלרוב לא תואם את הסגנון שלי, אבל במקרה הזה הרגשתי שזה הכרחי.

תמיד נשארתי נאמנה לדמויות שלי ולאופן שבו הסיפורים שלהן מתפתחים בראש שלי. לא רציתי לשלול מהן את זה, ואני מקווה שתבינו.

פרולוג

כמה פעמים בחיים אומרים שאת מוצאת את הנפש התאומה שלך? פעם אחת? פעמיים? שלוש? גלידה נזלה במורד הצוואר שלי בזמן שחשבתי על זה. הציטוט המקושקש על חתיכת נייר ישנה היה 'בחיים מוצאים שלושה סוגים של אהבה. הראשונה תראה לך את כל מה שעשית לא בסדר. השנייה תראה לך שמגיעה לך אהבה. השלישית תראה לך איך ההרגשה למות בעודך בחיים'. לא ידעתי למה במוחי הצעיר בגיל שש לקחתי את המילים האלה ושיניתי את משמעותן בראש שלי, אבל זה פשוט לא נשמע לי נכון. למה שארצה לאהוב שלוש פעמים? נשמע מתיש.

עדיף ללקק את הגלידה הזאת.

"טילי!" קראה אחותי, פייטון, ומשכה את תשומת הלב שלי מחלון הראווה של החנות.

"מה?" אחותי הייתה שונה מאוד ממני. אני הייתי בלונדינית, ולה היה שיער ג'ינג'י, ונמשים בהתאם. היא הייתה מקובלת בבית הספר, בעיקר כי היה לה אכפת מדי ממה שחשבו עליה. אני הייתי חנונית.

"קדימה, אידיוטית! אם נאחר אבא יתעצבן ואת יודעת מה קורה כשהוא מתעצבן."

גביע הגלידה שלי נפל לרצפה המטונפת כשמשמעות המילים המעליבות שלה שקעו. ניגבתי את ידיי במכנסיי הקצרים והנהנתי. "טוב, בואי נזוז."

טעם של מתכת השתלט על פי ברגע שנפלתי על הרצפה. כל החדר הסתחרר בצורה מוכרת מדי.

"איחרת. למה איחרת?"

מגף עבה התנגש בצלעותיי ושמעתי משהו נסדק. "אכלתי את הגל־גלי־גלידה שלי."

הוא צחק חזק כל־כך, שהתכווצתי.

אני שונאת את הצחוק שלך.

ריח ויסקי זול ומעופש רקד עם עשן סיגריות והתנפץ סביבי, יוצר את הריח המוכר של מר דארן לאביט, הידוע גם בתור אבא שלי.

אני מתמקדת בשקע מסוים ברצפת הקרוון שלנו. המקום שעיניי תמיד מצאו אחרי שחטפתי מכות שהביאו אותי לתנוחה הזאת. הייתי קולעת לשם את הגולות שלי בשביל הכיף, עכשיו אני נאחזת בשקע הזה כהוכחה לכך שאני עדיין חיה.

המכות נמשכות כשעה. שעה של אימה מוחלטת, ואני תוהה אם אצא מזה בחיים. אני ארצה בכלל להיות בחיים אחרי זה?

"זו אשמתי, אבא. אני נתתי לה את הגלידה המטופשת," פייטון מביעה מחאה.

אבא לא ממש מתייחס אליה.

כרגיל.

אני עוצמת עיניים ונותנת למחשבות לשאת אותי לעולם מופלא שבו לא קיים כאב. אבל כאב קיים בכל מקום. זה תמיד היה ככה. כבר כשהייתי בת שש ידעתי שהחיים שלי יהיו מלאים בשום דבר מלבד כאב.

אומרים שכשאת מאבדת את המאהב שלך, הייסורים קשים עד כדי כך שעצם המחשבה על כך יכולה לשתק אותך.

אני פוסעת צעד הססני לעבר חלקת הקבר ומניחה זר פרחים על המצבה, מתעלמת מכל מי שהתאסף כאן היום.

הם שיקרו. הכאב הכי משתק לא מגיע מאובדן מאהב, אלא מאובדן של מישהו יקר לך כל־כך, שלא הגיע לך מלכתחילה.

נייט
בן ארבע־עשרה
"אני פאקינג שונא את המקום הזה," לחשתי לבישופ בזמן שכרסמתי שוק של עוף. ניסיתי בכל הכוח להתעלם משורת החנויות שברחוב הראשי של פרדיטה והבטתי באנשים שהתרחקו מאיתנו. הרגשתי כמו משה כשקרע את ים סוף. אנשים פחדו מאיתנו, ומסיבה טובה. המוניטין שלנו אף פעם לא אכזב. בכל הפעמים שהייתי פה, תמיד היה מקום אחד שלא יכולתי להתעלם ממנו, 'סיזר עוף בגריל'. האיש צולה את העוף שלו בצורה מושלמת. בכל פעם שאנחנו מגיעים לפרדיטה אני קודם כול הולך ל'סיזר', לא משנה מה המשימה או למה אנחנו שם.

ש'המלכים' יחכו.

"אנחנו לא חייבים להיות פה הרבה זמן, תירגע."

אני נוגס ביס גדול וקורע את הבשר מהעצם בזמן שאני מסתכל על אישה שהולכת עם הילד שלה. אני לא מת על ילדים. בני־זונות מעצבנים. מהר מאוד היא מחביאה את הילד מתחת לזרוע שלה ומושכת אותו איתה. אני חושף מולה שיניים ונושך. היא משחררת צווחה קטנה וטסה כמו עכברוש מבוהל.

בישופ מניד בראשו. "תפסיק להפחיד את המקומיים."

"שיזדיינו." אני שמח לקראת השביל שלפניי, השביל שאני יודע שמוביל היישר לצינוק של קטיה. אם 'צינוק' הוא אחוזה שנבנתה מהשיש הכי נדיר ששובצו בו יהלומים מסותתים, כמובן. "מה היא רוצה?" אני שואל, זורק את העצם לתוך פח שעל פניו אנחנו חולפים בדרך.

"אני לא יודע עדיין. בטח את הזין שלך."

אני מרים לעברו אצבע משולשת כשאנחנו מגיעים לשער הכניסה. הברזל המוזהב מתנוסס גבוה מספיק כדי לאפשר בקושי הצצה אל תוך המבצר שיש בפנים. שומר יוצא, לוחץ על כפתור שפותח את הנעילה, ואז פוסע צעד לאחור ונותן לנו לעבור.

ברגע שאנחנו בתוך השטח שלה, עוקפים את גני הסלעים המובילים לדלת הכניסה, קטיה מקדמת את פנינו בראש המדרגות בשמלת משי ארוכה. המשי האדום כדם נראה כאילו הוא נשפך מעור השנהב שלה בגלים של טבח. עיניה מאירות כשהיא מביטה ישירות בי.

"נתנאל. אתה גדל להיות חתיך."

"תמיד הייתי לוהט, על מה את מדברת?" אני לא אוהב את קטיה. אף פעם לא באמת אהבתי. היא מסתכלת על גברים כאילו הם כלי משחק, וזה נכון. כלומר, עומדת לרשותה קבוצה של אנשים שבה היא עושה מה שהיא רוצה. עם זאת, זה תפקידה כבת למשפחת סטופרום. ככה זה היה מעולם, ואלוהים יעזור לנו, ככה זה יהיה גם בדורות הבאים.

היא אלת הפיתוי.

אני כמעט נחנק מהמחשבות שלי. זאת אומרת, זה לא שהיא לא מושכת כי היא בהחלט מושכת לגילה, היא פשוט משדרת נואשות. אני אוהב בחורות עם קצת פלפל כי ברגע שהן מגלות איך לכסות את הניבים שלהן, הן מוצצות הכי טוב.

היא מגלגלת את עיניה ומחווה אל חדר הישיבות הגדול שנמצא מאחורי מדרגות הזכוכית שמהן ירדה הרגע.

"מאלום, אתה שחצן כרגיל."

הגוף שלי מתקשה למשמע אזכור שם המשפחה של אבא שלי, אבל אני מתעלם מהמהלומה המילולית שלה ונכנס אחרי בישופ לחדר. היא מתיישבת על כורסת יחיד גדולה שדומה לכס מלכות, שנראה כאילו נלקח היישר מתוך תפאורה יוקרתית של סרט על ימי הביניים.

היא מגחכת ואז מביטה מעבר לכתפי. "אה, הנה הוא. חברים, אני רוצה שתכירו מישהו חשוב מאוד."

אני מסתובב כדי לראות על מי היא מסתכלת ורואה בחור שחייב להיות צעיר ממני בשנה לפחות. הוא רזה, תווי פניו חדים, שערו בגוון עכור ויש לו את העיניים הכי כהות שראיתי אי פעם. הן כמעט שחורות, וזה אפילו לא הצבע שגורם להן להיראות כהות, אלא האופן שבו הוא בוהה בי. כאילו אני חפץ, לא אנושי. ראיתי את המבט הזה בעבר, אחי וברנטלי חולקים את אותו מבט. רק שאת ברנטלי אני מכיר ואת הבן־זונה הזה לא, אז הדרך שבה הוא בוהה בי ובבישופ כרגע גורמת לי לשבת על קצה המושב שלי.

"דיימון, תכיר את בישופ ואת נייט. הם ראשי הדור הזה של 'המלכים'."

דיימון הולך לקראתנו ואני מתכונן להושיט יד כדי ללחוץ את ידו, אבל הוא צועד ממש על פניי, דוחף את היד הנדיבה שלי מהדרך. הוא רוכן אל קטיה ומנשק אותה על השפתיים. "לבחור בטח יש תסביך אימא מורכב," אני ממלמל ומניד את הראש.

קטיה מלקקת את שפתיה ומתבוננת בו עובר לעמוד מאחורי הכיסא שלה, כדי לעמוד על המשמר כמו כלב טוב. העיניים שלה נשארות על עיניו. "תאמין לי, אין לך מושג..."

אני מרים רגל כדי להניח אותה על שולחן הקפה. "למה אנחנו כאן?"

היד שלה מגיעה אל דיימון, שידו מונחת על הכתף שלה. הבחור מפחיד ברמה של נורמן בייטס מ'פסיכו'.

"אני צריכה להגיד לכם משהו, ואני חייבת שתבטיחו לי שתשמרו את הסוד הזה לשנים הבאות."

בישופ לא נרתע. אני צוחק. "יש לך את החוצפה לבקש את ההבטחה שלנו לגבי סוד, כאילו את אחת מ'המלכים'."

העיניים שלה פוגשות בעיניי. "יש לי בת. הייתי רוצה שלא תהיה לי בת. אני צריכה את ההבטחה שלכם שאחרי שאעלם, תדאגו שהיא לא תהיה קיימת יותר. בתמורה, אתן לכם את כל מה שאתם רוצים."

אני מלקק את השפתיים ומטה את ראשי כשאני מנסה לפענח אותה. היא לא משקרת. אני יכול לראות את זה באופן שבו העיניים שלה פוגשות בעיניי אחרי כל מילה. "תמשיכי."

"אם וכאשר אעזוב, תוודאו שהצאצאית שלי לא תכבוש את כס המלכות הזה. בתמורה, אודיע לאנשים שלי שאתם צריכים לקבל אחריות על פרדיטה. אני יודעת כמה זמן 'המלכים' קיוו שזה יקרה." העיניים שלה חולפות בין שנינו.

"נשמע טוב. תודיעי לנו לאחר שעשית את זה, ואני מבטיח שאהרוג אותך בעצמי," אני עונה בנחת, שולח לה נשיקה באוויר כתוספת קטנה של סוכר.

"הו, נתנאל, תמיד כזה מקסים." היא מפנה את תשומת הלב שלה לבישופ. "אם אמות בידו של מלך כלשהו, העסקה תבוטל."

אני פותח את הפה כדי להקניט אותה קצת, אולי לדגדג אותה במקומות מגורים ולהרטיב את כולה רגע לפני שאסטור על פניה בעזרת הזין שלי ואגיד לה ללכת להזדיין, אבל בישופ מדבר לפניי ואני לא מספיק.

"עשינו עסק."

1

טילי
"אהבה היא פראית, אהבה היא עיוורת, אהבה היא משהו שהם אולי לא ימצאו..."

טיפות קטנות של מים מחליקות על דופן הכוס ומזכירות לי את הפעם ההיא שבה אחותי ואני לא הלכנו לישון כי חיכינו שאימא תחזור מקניות. ישבנו ליד החלון במשך שעתיים. הייתי אולי בת ארבע, אבל אני זוכרת את זה בבירור, כאילו הכול מוקרן ב־HD בראש שלי, וחוזר על עצמו שוב ושוב. כל פרט, כל ריח, כל תקתוק של השעון.

תיק.

תק.

תיק.

תק.

כשהיא עזבה אותנו, היא לא רק לקחה את עצמה, אלא גם תלשה ממני ומאחותי את כל מה שעשה אותנו ילדות קטנות, וגם מאבא שלי, למרבה הצער.

שם התחילו המכות. שם הוא הפך מאב מכבד לרוע טהור.

אני לא זוכרת הרבה ממנו לפני אותו היום, רק את הדברים הטובים, אבל כל יום שבא אחרי אותו יום טבוע בראשי כמו סלע שנתקע באדמה לאחר התפרצות געשית.

"את בסדר, פואלה?"

אני משחררת נשיפה כשאני שומעת את הקול והכתפיים שלי נרגעות. אני מלקקת את שפתיי ופונה אליו, מניחה את ידי על ידו. "אני בסדר, דיימון."

עיניו נופלות על התינוק שבזרועותיו, התינוק שלי, ואז חוזרות אליי. העיניים היפות שלו מלאות אור, כאילו היו מתות כל חייו עד לרגע הזה.

"עוד מעט נסיים, טילי. היית מעולה," מבטיחה לי טינקר בעדינות מאיפשהו בין רגליי. הצלחתי להתעלם מהכאב, או שאולי זה כי דחפתי מתוכי תינוקת בגודל מפלצתי, אבל מה שבטוח זה שלא הייתי מוצאת את הכוח לעשות את זה אם זה לא היה בשבילו.

כשדיימון מביט בי, עיניו נוצצות כמו שדמיינתי שעיניו של אבא שלה ינצצו. "היא יפה, פואלה."

אני נושכת את שפתי בעצבנות כשהוא מניח את הגוף הקטן שלה על החזה שלי. היא פולטת קול קטן של בכי, האגרוף שלה מורם אל פיה כשראשה הקטן נע מצד לצד. טינקר ניגשת אליי ומסירה את הכפפות מהידיים.

"אוי, ילדה מתוקה. היא רעבה."

"אני לא יודעת איך עושים את זה." אני באמת לא יודעת. לא חשבתי שיש עצם אימהית אחת בגוף שלי עד לרגע הזה, שבו בהלה חדרה לעצמותיי מהמחשבה שאני לא מסוגלת להאכיל ביעילות את הילדה שילדתי. אני יודעת ללא צל של ספק שאשמור על הילדה הזאת עד יום מותי.

"זה בסדר," אומרת טינקר ומקרבת אל השד שלי את התינוקת. הפנים הקטנות שלה נראות מעוכות על השד שלי. "היא תדע מה לעשות. זה אולי יהיה קצת לא נוח בהתחלה, אבל זה לא אמור לכאוב. אם זה כואב, תכניסי את הזרת שלך לתוך פיה בעדינות, תשחררי את הפטמה שלך ממנה ואז תנסי שוב. הפה שלה צריך לכסות את כל החלק הזה." היא מחווה לאזור הפטמה.

אני עושה את זה לפי ההוראות של טינקר והפה הקטן שלה נצמד. הפטמות שלי מתחממות, כאילו מים זורמים לקצותיהן, ואז הלגימה הרועשת שלה שוברת את הדממה.

טינקר צוחקת. "היא רעבה!"

האחות השנייה, שעזרה לתפור אותי שם למטה, אורזת והולכת. רק כשהיא מחוץ לטווח שמיעה, טינקר אומרת, "הם באים, טילי. הם כולם באים."

הטון שלה נשאר מאוזן כאילו היא מדברת על מזג האוויר. אני קופאת. "מה?" כבר חודשים שהמוח שלי והלב שלי נמצאים בסחרור רגשי בכל הנוגע לנייט ריברסייד־מאלום. יש ימים, ימים רעים, שבהם אני סגורה בחדר שלי באחוזה של קטיה בפרדיטה, ואין לי שום דבר מלבד הזיכרונות של נייט ושלי, והם מתנגנים בראשי שוב ושוב.

ניצלתי את הזמן שלנו יחד, את הרגשות שהיו לי כלפיו, כנחמה. ללא ספק התאהבתי בנייט, הלב והמוח שלי יודעים זאת בכל נים בגוף שלי, וזה תמיד יהיה הוא, אבל אני לא נאיבית. ידעתי למה הכנסתי את עצמי ברגע שהרשיתי לעצמי לפתוח את שער הרגשות שלי כלפיו.

נייט הוא שחקן.

אין לי ספק שהוא מתעב אותי. לא כי הוא בטח חשב שברחתי ממנו, אלא כי עכשיו, במחשבתו, הסתרתי ממנו את הבת שלו. "טינקר," אני לוחשת בדחיפות, אחיזתי מתהדקת סביב הבת שלי. "מה זאת אומרת הם באים? 'המלכים'?"

טינקר מעבירה את האצבע על פניה של בתי ומחייכת באהבה בזמן שהיא עונה. "כן. את לא מבינה, טילי. קטיה רוצה לפגוע בתינוקת."

"לפגוע?" אני כמעט צורחת. עצם המחשבה על מישהו שמתקרב לתינוקת הזאת מתוך כוונה רעה גורמת לטפרים שלי להישלף.

טינקר יורה מבט בדיימון. דיימון תופס בידי. "יש לי תוכנית, פואלה."

עיניי מתרוצצות בחדר, מחפשות דרך מוצא. יש דלת אחת שמובילה למסדרון הראשי, והוא ככל הנראה נמצא תחת אבטחה כבדה, כמו כל אזור בבית הגדול והמחורבן הזה.

"אין דרך אחרת, טילי. תקשיבי לדיימון, בסדר?"

הדלת נפתחת והאחות השנייה חוזרת פנימה, בידיה טלפון. אני נמתחת, אבל דיימון מניח את ידו על הכתף שלי.

"תסמכי עליי, פואלה?" הוא שואל, עיניו מחפשות את עיניי. הבורות השחורים האין־סופיים שלו, שאין לי ספק שמסתירים כמה מהסודות המטרידים ביותר שידע האדם.

אני בולעת את הרוק ואז מהנהנת. "כן. אני סומכת עליך."

הוא מצמיד נשיקה למצח שלי ומושיט את ידו לטלפון שהאחות מוסרת לו. היא מכחכחת בגרונה. "יש לך בערך חמש דקות לפני שהם יתחילו לשאול למה חזרתי לפה. תזדרז, דיימון."

אני מטה את ראשי ובוחנת אותה. גם היא בסדר? נראה שרק טינקר ודיימון, אבל אולי טעיתי. תשומת ליבי נופלת לתג השם שלה. כתוב עליו 'ג'סיקה' באותיות שחורות.

"הוא לא עונה לטלפון שלו." דיימון מנתק, עיניו מזנקות לטינקר בלחץ.

"אנחנו צריכים עוד קצת זמן." תשומת הלב של טינקר פונה אל האחות. "את יכולה לקנות לנו קצת זמן?"

האחות מביטה בכולנו בחוסר רצון, אז אני מנצלת את הרגע כדי למשוך את תשומת ליבה. "ג'סיקה? בבקשה. אם יש משהו שאוכל אי פעם לעשות למענך, אהיה חייבת לך לנצח."

"בסדר." היא נושפת. "אגיד שעדיין לא ילדת ושיש סיבוכים, אבל אתם חייבים לדעת שאני צריכה לתת את התינוקת לאחד הבנים האבודים אחרי הלידה. זה שלא לקחתי אותה אליהם עד עתה מציב אותי ואת המשפחה שלי בסכנה חמורה, טינקר."

"אני מבטיחה לך, ג'סיקה, שאת והמשפחה שלך תהיו מוגנים," טינקר אומרת לה בביטחון. אני יודעת שהיא איתנו כשזוויות העיניים של ג'סיקה כבר לא נראות מתוחות.

"בסדר."

אני מסתכלת שוב סביב החדר שלי, החדר שהעניק לי מסתור והגנה בחודשים האחרונים. זה לא הזיז לי במיוחד כשהייתי רק אני. אפילו שהייתי בהיריון, המציאות של הבאת ילדה לעולם לא נראתה לי אמיתית. עכשיו זו המציאות, ואין ספק שאעשה כל מה שאני צריכה לעשות כדי להוציא אותנו מהמצב הזה.

"בסדר, מה אנחנו הולכים לעשות? היא צריכה לקחת אותה לילד אבוד, ואז מה?"

דיימון מסתכל על טינקר ואז חוזר אליי. "את לא צריכה לדאוג לגבי החלק הזה, פואלה. אני אהיה זה שהיא תבוא אליו. אני אוודא שלא יפגעו בה ושהיא תחזור אלייך בשלום, אבל אנחנו צריכים שהיא תהיה בשקט עד שהמלכים יגיעו, את מבינה?" הוא מעביר את אצבעותיו בשערו, גבותיו נצמדות זו לזו בלחץ.

אני מושיטה יד אל ידו, עוצרת את תנועתו. "אני מבינה, דיימון. אעשה כל מה שאתה צריך שאעשה, בסדר?"

הוא מהנהן ואז מפיל את ידו. הטלפון שהוא מחזיק נדלק, והוא עונה לשיחה במהירות, מדבר בלטינית. טינקר מתקרבת אליי.

"נייט הולך לכעוס, טילי, אבל רק כי הוא לא יודע איך לרסן את הרגשות שלו. יש כל־כך הרבה שאת לא יודעת על עצמך ועל שושלת המשפחה שלך. כל־כך הרבה שאת צריכה ללמוד, אפילו להתאמן בדברים שאם תאפשרי, נייט יוכל לאמן אותך בהם. את לא יכולה להילחם באורח החיים הזה, טילי. אל תעשי מה שמדיסון עשתה כשהתעלמה מהסימנים ולא שאלה שאלות. את, המשפחה שלך — יש לכם כוח בעולם הזה. תתפסי את הכוח הזה בביצים."

"על מה את מדברת, טינקר?" אולי היא סוף־סוף איבדה את זה לגמרי. היא נותנת לי חיוך מתנצל, אפילו שאני לא בטוחה על מה היא מתנצלת.

"זה לא המקום שלי להסביר, אבל האמת מגיעה, וכשתמלכי, המערכת תיהרס."

לפני שאני יכולה לשאול על מה היא מדברת, דיימון מתערב. "זהו. הם יצטיידו." העיניים של דיימון מוצאות אותי והאחיזה שלי סביב התינוקת שלי מתעצמת. הוא שם לב. "אני מבטיח, טילי. לא אתן להם לפגוע בה."

הגרון שלי מתהדק כשדמעה נופלת מעיני ומתגלגלת על לחיי ומשם אל החזה שלי. "אתה מבטיח?"

דיימון מהנהן. "אני מבטיח." הוא רוכן ומנשק את ראשי. "נתת לה שם?"

אני מנידה בראשי, מוחה את הדמעה. ידו מגיעה אל לחייה והוא לוחש, "מיקאלה."

כשההברות נופלות מפיו, אני יודעת שזהו זה. "מיקאלה," אני חוזרת ומחייכת. אני מרימה מבט אל דיימון מזווית העין, הלב שלי רועם. לדיימון ולי הייתה מערכת יחסים מוזרה מאז הגעתי לפרדיטה. לא מינית, פשוט חיבור ברמה העמוקה ביותר, רמה שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. לנייט ולי היה קשר עמוק, גם מיני, מלא אש, פיצוצים ותערובת של שנאה. אל תיתנו לפנים היפות של נייט להטעות אתכם, השטן מספק לנפשות האפלות ביותר את החיוכים היפים ביותר. דיימון ואני זה קשר טהור, מאולף, רגוע. זו יותר מחברות, אבל פחות מקשר של מאהבים, אפילו שאני אוהבת אותו מאוד.

"את סומכת עליי, פואלה?"

"בתנאי אחד," אני לוחשת, מחליקה את מיקאלה לזרועותיו הממתינות. "אל תמות."

דיימון מחייך אליי חיוך קטן. "אני לא אמות. לעולם לא, טילי." הוא נועץ בי מבט. "את סומכת על זה?"

אני מכחכחת בגרוני. "תחזיר אותה אליי בשלום, ואז אענה לך."