סדרת המלכים המובחרים 2 - בובה שבורה

"הברבור הכסוף בימים עברו נחשב יצור מוכתם. כל נערה שתיוולד לתשע הראשונות היא ישות מוכתמת. זה לא מקום בשבילה."

הברבור הכסוף הוא יצור שאין לו זכות קיום. שמי הוא מדיסון מונטגומרי, והברבור הכסוף זו אני.

שיקרו לי.

רימו אותי.

ריסקו אותי.

חסרת כל יכולת לאסוף את שברי הזיכרונות ואת מחשבותיי המבולבלות, חתכתי את חוטי המניפולציות האחרונים שעדיין קשרו אותי אל ביתי, ארזתי מזוודה ועשיתי את הדבר היחיד שחשבתי שיציל אותי. עליתי על מטוס ועזבתי.

זה מה שעושים לך שקרים והעמדות פנים; הם משנים את כל זווית הראייה שלך על החיים, הם לוקחים ממך את כל מה שחשבת שיש לך, מעמידים אותך מול מראה ומראים לך מי את באמת.

המלכים המובחרים שיחקו בי. מהלך אחר מהלך בישופ הונה אותי. הוא חשב שלנצח אשאר הבובה השבורה שלו.

עכשיו הבובה הזאת רוצה לחזור ולשחק, והפעם אני אהיה זו שאקבע את החוקים.

בובה שבורה מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן אפל על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שעדיף שהיו נשארים קבורים כי לפעמים האמת יכולה לשבור אותך.

זה הספר השני בסדרת המלכים המובחרים. הספר הראשון בסדרה, הברבור הכסוף, ראה אור בהוצאת אדל.

אמו ג'ונס נולדה בניו־זילנד וגרה באוסטרליה. היא כתבה עד היום עשרים ושלושה ספרים שכיכבו ברשימות רבי המכר בעולם ותורגמו לשפות רבות.

פרק 1
"מדיסון? את בטוחה שאת רוצה לעזוב?" שואלת טייטום ומביטה בי, ידיה מונחות על ההגה.

"כן." אני מביטה מהחלון. "אני לא יכולה להיות בסביבתם כרגע."

היא עולה על הכביש המהיר. "את רוצה לדבר על מה שקרה שם?"

אני מדליקה את הרדיו בתקווה לעצור את שטף שאלותיה. 'אהבה טיפשית' של ג'ייסון דרולו מתחיל להתנגן.

"אז אני מבינה שהתשובה היא לא," היא ממלמלת ומחזירה את תשומת ליבה לכביש. אני עוצמת את עיניי ומאבדת את עצמי במילות השיר. שתזדיין אהבה. שיזדיינו כל הרגשות שמזכירים אהבה או שמפגינים אותה. האדם היחיד שאמור היה לאהוב אותי ללא תנאים גם בגד בי. מה זה אומר? האם בשום מצב אי אפשר לאהוב אותי? או שאנשים רבים כל־כך חושבים שלא מגיעה לי האמת? אם לומר בכנות, שתי האפשרויות האלה מחורבנות.

השיר מסתיים ואני סוגרת את הרדיו. אני מבינה שהמצב שבו אני נתונה לא נגרם באשמתה של טייטום ואני לא צריכה לכעוס עליה.

"את לא צריכה לעשות את זה איתי, טייט, אבל אני לא יכולה להישאר כאן, איתם, לחיות את כל השקרים האלה."

היא נאנחת. "מאדי, אני לא עוזבת אותך. אני יודע שהידידות שלנו התקדמה מהר, אבל... מעולם לא היו לי חברות, ואני קצת..." פניה מאדימות. היא מביטה בי. "בודדה. אז אני לא משאירה אותך כאן לבד."

"את מבינה שתצטרכי להיפטר מכל כרטיסי האשראי שלך?" אני שואלת, בוחנת את תגובתה.

ההבנה חולפת על פניה לרגע לפני שחיוך מפציע על שפתיה. "כן, מאדי. תחשבי שהם כבר נעלמו."

"באמת?" אני שואלת, מרימה גבה.

"כן." היא מהנהנת ואני כמעט קונה את זה, עד שהיא מוסיפה כלאחר יד, "מייד אחרי שאמשוך כמה אלפים."

אני צוחקת, מנידה בראשי ומדליקה את הרדיו שוב. מה, לעזאזל, אנחנו הולכות לעשות?

"או־קיי," אומרת טייטום ומעבירה יד בשערה בזמן הנהיגה, "אנחנו צריכות לחזור לבית שלך ולאסוף במהירות את כל מה שנצטרך."

"כמו מה?" אני שואלת, מזועזעת מהרעיון שאנחנו צריכות לחזור הביתה. "לא, טייט. אני לא רוצה לחזור לשם."

היא מביטה בי. "ומה נעשה, מאדי? אין לנו הרבה אפשרויות. אנחנו צריכות דרכונים וכל זה!"

"או־קיי," אני לוחשת, נשענת על המושב ומנסה לחשוב על פתרון. "או־קיי, אני רק יורה פה באוויר, אבל אני מבטיחה שאם זה לא יצליח, נוכל לפרוץ לבית שלי ולקחת כל מה שאנחנו צריכות."

טייטום נרגעת. "אז לאן אנחנו נוסעות?"

אני בולעת את הגוש שבגרוני. "לריברסייד. לספרייה."

אנחנו מתקרבות לבית הספר. טייטום מחנה את המכונית בחזית ופונה אליי. "את בטוחה לגבי זה?"

אני מחפשת את המילה המתאימה, אבל לא מצליחה. "לא." אני דוחפת את הדלת ויוצאת בדיוק כשהדלת של טייטום נסגרת.

"טוב, מזל שהבאתי את נעלי הריצה שלי." היא מקיפה את המכונית ובאה לעמוד לידי.

אני מביטה מטה על רגליה. "אלה לא נעלי ריצה, טייטום."

טייטום הולכת אחריי כשאנחנו פונות לכיוון בית הספר ומתגנבות לצד כיתות הבנות, מתכופפות מתחת לחלונות ועושות את דרכנו מעבר לבריכה אל הספרייה הנמצאת מאחורי חדר הכושר.

כשאנחנו מגיעות לכניסת התלמידים, אני מעבירה את כרטיס התלמיד שלי על התיבה הקטנה עד שהאור הירוק מהבהב ונשמע צפצוף. אנחנו פותחות את הדלת ונכנסות.

די שקט כאן. כמה תלמידים מסתובבים פה ושם, אבל אף אחד לא שם לב אלינו. הדלת נפתחת ושוברת את השקט שיכול לשרור רק בספרייה.

ראשה של מיס וינטרס מתרומם כשהיא שומעת אותנו מתקרבות והיא מניחה לספר שבו הייתה שקועה.

עיניה מתרחבות כשהיא רואה אותי, ואני מביטה בה במבט מתחנן.

היא קמה על רגליה ודוחפת את משקפיה במעלה אפה, וכשהיא צועדת אליי ואל טייטום היא מסתכלת סביבה בפחד מובחן.

"בנות, איך אני יכולה לעזור לכן?" היא מעלה חיוך מזויף.

"אני יודעת." זה כל מה שאני מצליחה לומר. כל הפעמים שרציתי לשאול 'מה, לעזאזל' קורה?' מסתכמות עכשיו בשתי מילים פשוטות.

מיס וינטרס עוצרת ומטה את ראשה הצידה כשעיניה נסחפות אל מעבר לכתפי לרגע לפני שהן חוזרות אליי. "את יודעת?"

אני שומרת על קשר עין איתה. "אני יודעת."

היא אוחזת בכוח בזרועה של טייטום ובזרועי ומובילה אותנו בחזרה אל הדלת שדרכה נכנסנו. היא פותחת אותה, דוחפת אותנו בחזרה אל שמש אחר הצהריים וסוגרת את הדלת מאחוריה.

היא נושפת אוויר וידה עולה למצחה ומעסה אותו ברכות, במחווה מדיטטיבית כמעט.

"לעזאזל." היא מותחת את צווארה ועוצמת את עיניה לרגע. "אז את יודעת שאת הברבור הכסוף?"

"הכסוף? למה את מתכוונת?" שואלת טייטום ומביטה בי בגבה מורמת.

"כן," אני לוחשת, "אבל אני לא יודעת מה זה אומר, איך את יודעת על זה או למה כולם משקרים לי."

"אני לא יכולה..." מיס וינטרס מנידה בראשה. "אני מצטערת, מדיסון, אבל אני לא יכולה להסתבך בכל זה. זה מסוכן מדי."

"טוב, אז את יכולה לעזור לי להיעלם?"

מיס וינטרס מביטה בי במבט מלא רחמים. "את לא יכולה לברוח מ'המלכים', מדיסון. הם יהרגו אותך." היא מסיימת את דבריה בלחש.

"הם יהרגו אותי בכל מקרה. בהנחה שקראתי את הספר נכון."

"איפה הספר?" שואלת מיס וינטרס ומביטה סביבה בעצבנות.

"הוא בתיק שלי. את עומדת לעזור לי או לא?"

היא מחפשת את עיניי ואז שולפת את הטלפון שלה. "תראי, אני מכירה בחור. תגידי לו שטינקר שלחה אותך."

"טינקר?" אני שואלת כשהיא גוללת בטלפון הנייד שלה.

היא מביטה בי. "כן, טינקר." היא עוצרת ומורידה את זרועותיה לצדדים.

"מה?"

"זה רק... תקשיבי, את צריכה לעשות את זה נכון, אם את הולכת לעשות את זה. תשיגי את כל המסמכים שהוא צריך ממך ותמשכי את כל הכסף שאת צריכה לעת עתה. הוא לא זול. את לא יכולה שיהיו עלייך יותר מעשרת אלפים במזומן אם את טסה לחו"ל, אז תמשכי עשרת אלפים, ואז עוד שמונת אלפים כדי שתוכלי להשיג מבני את כל מה שאת צריכה."

היא נותנת לי את מספר הטלפון שלו ואני שומרת אותו במהירות בזיכרון הטלפון שלי.

"הוא יגבה ממך ארבעת אלפים לכל אחת." היא משתתקת לרגע ואז אומרת לי, "תברחי, מאדי. תברחי ואל תחזרי לעולם כי לא משנה מה בישופ מרגיש אלייך..." היא מחפשת את עיניי. "אין לזה משמעות. לא הייתה לזה משמעות גם כשזה נגע לחאליס."

"למה את מתכוונת? מה את יודעת על חאליס?"

פניה מתקשות. "אני יודעת שהוא תקע לה כדור בין העיניים."