המלכים המובחרים 5 - נסיך האופל

"כל מה שחשוב הוא שסיפור האהבה האפי ביותר שאי פעם היה בעולם שלנו נמצא על סף השמדה מוחלטת. אפוקליפסה של אהבה."

נייט ריברסייד־מאלום

טילי צריכה לדעת שאין לה כל דרך לנצח אותי. המוח מחזק את הלב, מקשיח את הקצוות ומכין אותו למלחמה, אבל זו מלחמה שבה אין לה כל דרך לנצח, מפני שזה מאבק עם הגורל. היא הולכת להישבר, היא הולכת ליפול; היא תחזור אליי בסופו של דבר על ארבע מפני שזו לא אגדה מחורבנת ואני לא אביר על הסוס הלבן. אני אקח את נשמתה רק כי אני יכול.

טילי סטופרום

הסודות של המלכים המובחרים עכשיו שייכים גם לי. אני לא רק נמצאת בעומק המשחק, אני זו שעוזרת לנהל אותו. הייתי צריכה לברוח, אבל תמיד היה לי יצר הרסני שמתדלק את הגוף באדרנלין.

האהבה השתלטה על הנשמה שלי וגרמה לי לעשות שטויות כמו להתאהב בגבר שיכול להרוס את עולמי בתנועת אחת באצבע הקטנה. הנשמה שלי אולי מעונה, אבל אני יודעת שאני חייבת להשתחרר מאחיזתו של נייט. אין בבכי שלי מספיק דמעות כדי לכבות את השריפות שהצתי בכל הטעויות שעשיתי.

נסיך האופל מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן עכשווי על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שמעולם לא היו אמורים להתגלות.

זה הספר החמישי בסדרת המלכים המובחרים. הספרים הקודמים: ברבור כסוף, בובה שבורה, שתיקה מן המתים, ונסיכת הצלילים, ראו אור בהוצאת אדל.

1

טילי
נייט דוחף אותי לאחור אל התא הקר ובוחן אותי. "את אוהבת את זה, נסיכה, נכון?"

אני מנידה בראשי, מסרבת להראות שום רמז לפחד שעובר בי. נייט הוא כמו כריש כשמדובר בפחד. הוא חש את זה במים וחושב שהגיע הזמן לטרוף. "לא, אני לא. מה אתה עושה? ולמה אני כאן?"

עיניי עולות מעבר לכתף של נייט ונוחתות על ברנטלי, שמתבונן בי בתשומת לב. "ברנטלי?" בדיוק כשאני חושבת שהוא הולך להגיד משהו, אולי להעמיד אותי במקומי על כך שאני בכלל מפקפקת בהם, הפה שלו נסגר. אני מסתכלת עליו נעלם בחזרה אל המסדרון.

"הוא לא יעזור לך. תישארי כאן ואל תזוזי, טילי. אם תנסי לברוח, נהרוג אותך."

אני לא יודעת למה יש חלק במוח שלי שלא מאמין שהוא יעשה את זה. לא עושים כזה בלגן כדי להשאיר מישהי בחיים רק כדי לחסל אותה אם היא עושה משהו כזה חסר חשיבות כמו לא להקשיב. נייט מגחך כאילו הוא שומע את מה שאני חושבת. הוא נסוג, יוצא מהתא ונועל את המנעול. עיניו לא עוזבות את עיניי לרגע.

"תמיד יש סיבה לכך שאנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, טילי. זוכרת?"

אני לא עונה לו. אני מחליקה במורד הקיר הקר ונוחתת על ישבני. השקט נמשך לרגע ארוך לפני שאני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת שוב, ואז אני רואה את המגפיים של ברנטלי מזווית העין. "מה הקטע, ברנטלי? ניצחתם. לכו ותחגגו. תסניפו עוד קוקאין או תזיינו עוד בחורות." אני לא רוצה לדבר עם דיימון עד שהם ילכו, וחלק ממני עדיין מנסה להרגיע את המוח המשוגע שלי מלחשוב על כל האפשרויות של למה ואיך הוא עדיין חי.

ברנטלי פותח את המנעול. נקישות המתכת הכבדות מטלטלות אותי. הוא פותח את התא ונכנס. אני אמיצה מספיק כדי להרים את עיניי אליו כשהוא רוכן למטה, יורד לגובה שלי, מרפקיו נחים על ברכיו.

כף ידו מגיעה אל פניי. "תנשקי אותי."

"מה?" אני שואלת, מבולבלת. עיניי נופלות על השפתיים הנפוחות שלו.

הוא לוחץ קלות על לחיי, פניו מתקרבים לפניי. "תנשקי אותי."

אני רוכנת קדימה עד שהשפתיים שלנו נוגעות, הקטיפה החמימה שלו מרפרפת על שלי. אני כורכת את זרועי סביב עורפו וגניחה חומקת מתוכי כשאני מושכת אותו אליי.

אני מנשקת אותו כי אני כועסת.

אני מנשקת אותו כי אני פגועה.

אני מנשקת אותו בשביל הסיכוי שנייט איכשהו צופה.

בדיוק כשהלשון שלו מחליקה לתוך פי אני משחררת נשיפה, מגיבה לחדירה. הנשיקה שלו מחושבת כמו האופי שלו. הוא נותן מספיק בלי לתת יותר מדי.

הוא מוצץ את השפה התחתונה שלי ומלקק אותה. זרועותיו נכרכות סביב מותניי ומביאות אותי לעמידה על רגליי. ירכיו העבות מפרידות בין ברכיי ומותחות אותן לצדדים כשהגוף שלו שוקע נגד שלי, דוחף אותי אל מוטות המתכת.

הוא מרים אותי במותניי כשאני כורכת את רגליי סביבו. כל הזמן הפה שלו ממשיך לתקוף את פי. הבטן שלי מפרפרת, הליבה שלי פועמת.

אני רוצה אותו.

תמיד רציתי אותו במידה מסוימת ועכשיו, כשנייט ניפץ היטב כל אמון שהיה לי בו, אני מרגישה חסרת אחריות. אם פוגעים במישהי מספיק, היא מתאקלמת לכאב. בדיוק כמו פצע, אם לא חובשים אותו, מדממים.

ברנטלי מתרחק ומניח אותי בחזרה על הרגליים בזמן שהוא תופס בידי. "עכשיו את חייבת לי פעמיים על שהרגזתי אותו, ונסיכה, אני תמיד גובה חובות."

הוא גורר אותי אל מחוץ לתא שלי, פותח את התא הסמוך לזה של דיימון ודוחף אותי פנימה. אני מסתובבת בדיוק בזמן כדי לראות אותו סוגר את הדלת. "ברנטלי — " אני רוצה להתנצל. אני רוצה לומר הרבה דברים.

הוא מניד בראשו. "לא, טילי."

אני יודעת שאני חייבת לו על זה שהוא הציל אותי מנייט יותר מפעם או פעמיים, אבל לפני שאני מספיקה להביע את התודה שלי הוא הולך, ורק כשאני שומעת את דלת הפלדה הכבדה נטרקת, אני מחליקה מטה, מתיישבת, מושכת את הרגליים למעלה ומסובבת את הראש אל עבר הסורגים שמפרידים ביני לבין דיימון. "אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה."

דיימון גורר את עצמו קדימה, נאחז בסורגים. "ראיתי דברים הרבה יותר גרועים מזה, פואלה."

הלב שלי מתכווץ כשהוא משתמש בכינוי החיבה שלי. חשבתי שלעולם לא אשמע אותו שוב. "חשבתי שאתה מת, דיימון. כולנו חשבנו שאתה מת. כולנו התאבלנו עליך." מדיסון צצה לי בראש ואני מתכווצת. "כולם ידעו חוץ ממני?"

דיימון מניד בראשו. הוא לובש מכנסי ג'ינס מרופטים וחולצה שנראית כאילו עברה הרבה. "לא."

אני מעסה את הרקות. "אלוהים אדירים. מדיסון לא יודעת שאתה חי?" אני צווחת, מנידה בראשי.

בקטע אנוכי, הידיעה שהחברה הכי טובה שלי לא בגדה בי גורמת לי להרגיש טוב יותר, אבל חלק גדול יותר ממני מבועת עכשיו ממה שיקרה כשהיא תגלה.

היא ובישופ כבר בריב, אני לא רוצה לדעת מה יקרה כשהיא תגלה שהוא הסתיר ממנה את הסוד הגדול מכולם, שהאח התאום שלה עדיין בחיים.

עיניי עפות אל המצלמה הקטנה שממוקמת בפינת התא החשוך. הנקודה האדומה מאותתת על כך שהם צופים. אני מרימה לעברה אצבע משולשת.

צחוק קל נשמע מהפינה ואני קופאת. "מי זה?"

דיימון נשען לאחור, ואפילו שאני לא רואה הרבה באור הזה, אני קולטת את הצלקת שעל עורפו, שמגיעה עד לצוואר שלו. איך, לעזאזל, הוא עדיין בחיים?

אני מצמצמת את עיניי בניסיון להביט טוב יותר בצללית שמתחבאת בפינה החשוכה ביותר של התא שלי. "אני נשבעת שאם זה אתה שוב, נייט, אכרות לך את הזין הפעם."

עוד צחוק, ואז הדמות פוסעת קדימה, האור החלש מהחלון הקטן נאבק לעבור דרך הסורגים שעל החלון. הדמות לובשת סווטשירט כהה עם קפוצ'ון שמסתיר את רוב הפנים שלה, אבל אני רואה את קו הלסת החד.

מכנסי הג'ינס שלו הרוסים, אבל זה מפני שהם נלבשו הרבה פעמים, ולא נחתכו בקטע אופנתי. חגורה שחורה וכבדה תלויה נמוך סביב מותניו. עיניי נודדות במעלה שתי הזרועות המכוסות בשרוולים ארוכים, אבל אני רואה קעקועים מתגנבים לעבר ידיו.

אני ממשיכה במעלה החזה הגדול שלו, חולפת על פני סמל ה'נייקי' שעל הסווטשירט, עד הצוואר שלו.

הצוואר. אני קופאת. הצוואר שלו מכוסה כולו בקעקועי גולגולות ושושנים, ושורות של כיתוב. מתחת אני רואה עור שזוף. אני מגיעה לשפתיים שלו. הן בצורה של קשת מושלמת, מתעקלות בכל המקומות הנכונים. השפה התחתונה שלו קצת שמנמנה. הלסת שלו חדה וסימטרית לחלוטין. עצמות לחיים שקועות.

ואז אני סוף־סוף גוררת את עיניי למעלה, כדי לפגוש בעיניו.

אלוהים ישמור.

"אני מכירה אותך?" אני לוחשת, כל המחשבות עפות מראשי. הוא יפהפה. הוא נראה מוכר כל־כך.

הוא מרים את ידו אל הקפוצ'ון ומוריד אותו. "לא."

"אבל..."

הלסת שלו מתקתקת, עיניו עפות אל הגוף ששוכב בתא הסמוך.

אני לא יכולה להפסיק לבהות בו. אני כנראה צריכה להפסיק לבהות. חוץ מנייט, הוא אולי הבחור השני הכי חתיך שראיתי בחיים. פעם זה היה בישופ.

אני קופאת, המוח שלי עובד כמו שצריך עכשיו כי אני פוסעת קדימה, תופסת בסנטרו ומושכת כך שהוא מסתכל למטה אליי. עיני הברקת שלו בוחנות את עיניי, לא מסגירות דבר.

אני מפסיקה לנשום, האחיזה שלי בסנטרו מתהדקת. זווית הפה שלו עולה בחיוך אפל מהסוג שאני מכירה היטב, רק שזה באמת מפחיד.

"כן, נראה לי שיש לי קרוב משפחה שאת מכירה."

"קרוב משפחה?" אני מנידה בראשי ומשחררת את הבחור.

הוא מותח את הצוואר. "מתברר שיש לי אח, ומתברר שאנחנו דומים כמו תאומים."

אני מלקקת את השפתיים. "כן. בישופ יודע שאתה כאן?"

הוא מחייך והעיניים הכבדות שלו מוצאות את המצלמה שבפינה. "עכשיו כן." הוא מניף את ידו לעבר חאליס. חאליס המתה. "רציתי סיבוב איתה. לא חשבתי שתגמרי אותה בבת אחת."

מתעלמת מהמחווה שלו כלפי הגופה, אני משאירה את עיניי נעוצות בו, סקרנות גואה בתוכי. "מה היא עשתה לך, ומה... איך אתה כאן?"

הוא מניד בראשו. "זה יותר מדי מכדי להיכנס לזה עכשיו, אבל היא הרגה את אימא שלי. הם היו הרבה, אני הייתי אחד. לא ידעתי על בישופ עד שהגעתי לכאן, והיא הניפה אותו מולי כמו פיתיון טרי, מחכה שאשבר ואנגוס בו."

יש כל־כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת, אבל אני יודעת שזה לא הזמן לשאול, אז אני מביטה בו עד שאני מגבשת את המילים הנכונות שאני רוצה לומר. "אז חאליס הביאה אותך לכאן?"

הוא מהנהן ומתיישב על הרצפה. אני פוסעת צעד אחורה ומחליקה למטה ליד הדלת, יושבת מולו, אבל עם מספיק מרווח בינינו. אני לא מכירה אותו או את הסיפור שלו, והעובדה שאני כלואה איתו בתא מושכת בכל פעמוני האזהרה שלי.

הוא מושך את הקפוצ'ון שלו בחזרה על ראשו. "קוראים לי אייבל, אני האח הקטן של בישופ. אותו אבא, אימא אחרת. אני עדיין בתיכון, ואני מתאבק MMA בקרבות כלובים."

"טוב," אני ממלמלת. "כן. בהחלט גדלתם במקומות אחרים."

אייבל שומט כתפיים. "זה הביא לאימא שלי קצת כסף שעזר לה עם הוצאות כשהייתי קטן. למדתי בדרך הקשה, לא בדרך הפריווילגית."

מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי, אבל אחת מסוימת נתקעת ולא מסכימה לשחרר. "למה? למה היא הביאה אותך לכאן?"

הוא מרים רגל אחת ומניח את המרפק שלו עליה. "סיפור ארוך." עיניו חודרות דרכי, ואני חייבת לקחת רגע כדי להרגיע את עצמי. "שמעתי עלייך."

"באמת?" אני מרימה את הגבה ומקרבת את ברכיי לחזה. אני נאבקת לא להביט לעבר דיימון, הראש שלי עדיין לא לגמרי מעכל את המצב. משהו קורה, משהו שאני לא מבינה. "מה שמעת?"

אייבל מחייך. "שעשית תינוקת עם מלך, ושקטיה הייתה אימא שלך."