אהבות שבורות

* מחליק אומנותי * שחקנית הוקי * קולג' *

בי־ג'יי

בפעם הראשונה שפגשתי את וינטר מרקס כמעט דרסתי אותה בג'יפ שלי. למען ההגינות – היא התפרצה לכביש ולגמרי לא הייתי מוכן לפגוש את הבחורה היפה ביותר שאי פעם ראיתי. פלרטטתי איתה, היא הרימה לעברי אצבע משולשת ורכבה על אופניה לתוך היער, משאירה מאחוריה מזכרת – נעל החלקה של הוקי. זו הייתה התערבות משמיים, ואני לא מתכוון לוותר על ההזדמנות.

וינטר

אף שבי־ג'יי חושב שהוא הנסיך הלא כל־כך מקסים שלי, אני ממש לא הסינדרלה על הקרח שלו. אני מנצלת כל דקת זמן־קרח שאני מקבלת כדי לשחק הוקי, אבל אין לי אשליות או חלומות לברוח לתמיד מהכלא שהוא החיים שלי. זה לא אומר שלא אנצל כל רגע שיש לי עם בי־ג'יי. הוא מספק לי את המפלט המושלם, ולו לזמן קצר. אהבה היא טובה כל עוד יודעים למה לצפות ממנה. כשנותנים לה להיכנס יותר מדי, מה שמקבלים זו אהבה שבורה.

אהבות שבורות מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא רומן רומנטי עכשווי על זוג שמצליח למצוא את האיזון בין חלומות גדולים לבין המציאות הקשה. זה הספר השלישי בסדרת סודות בוערים. הספרים הקודמים בסדרה: שקרים קטנים, חטאים מתוקים. ספרים נוספים של הסופרת שיצאו בהוצאת אדל: סדרת כוכבי ההוקי, קמע המזל.

בי־ג'יי

כמעט פספוס

"אני יוצא לזירה." אני לוקח תפוח מקערת הפירות ומנשק את אימא שלי על הלחי. היא מעיפה מבט בשעון שעל הכיריים.

"חשבתי שאין לך אימון עם אדל עד עשר."

"אין לי. רק הולך לזמן־סולו על הקרח." אני נוגס מהתפוח בזמן שאני ממלא את ספל הנסיעות שלי בקפה.

"אל תשכח שיש לנו החלקה חופשית הלילה," אומר אבא כשהוא מורח חמאה על טוסט.

"מצפה לזה." אני מניח מכסה על כוס הקפה שלי ופונה לדלת.

"תפוח לא יספיק לארוחת הבוקר, רנדל. אתה צריך חלבון!" אימא קוראת אחריי.

"יש לי חטיפי אנרגיה בתיק. נתראה בזירה!" אני תוחב את רגליי לנעליי, תופס את מפתחות הג'יפ ומוציא את התחת מהבית לפני שאימא תנסה להושיב אותי לארוחה בת שבע מנות. החלקה על בטן מלאה אף פעם לא מומלצת.

דקה לאחר מכן אני יוצא מהחניה אל הכביש, אבנים יורקות מתחת לצמיגים. אני מאט בצומת, מעיף מבט לשני הכיוונים ויוצא אל הכביש הראשי. לפתע דמות על אופניים יוצאת במפתיע מהשביל המיוער שעובר במקביל לכביש. אני לוחץ על הבלמים והצמיגים צורחים.

הלב שלי בגרוני כשאני יוצר קשר עין עם הבחורה שעל האופניים. היא חובשת קסדה, תודה לאל. עיניה פעורות בהלם ושפתיה יוצרות את המילה 'פאק' כשהיא מסובבת את הכידון. אני בטוח שאנחנו עומדים להתנגש, אבל היא מצליחה להתיישר לאחר שהיא כמעט מחליקה.

"לעזאזל, גבר!" היא תופסת בידית הדלת של הג'יפ כדי להתייצב, "קוראים לו תמרור עצור מסיבה טובה! זה לא תמרור 'חכה שנייה ותמשיך לנסוע'!"

ברגע הקצר שבו הפנים שלנו במרחק של בקושי מטר, אני שם לב להרבה דברים. הראשון הוא, שהיא חתיכה לוהטת. פניה הן זוויות וקווים חדים ועיניה בצבע השמיים כשהם סוערים, אבל שפתיה המלאות מרככות את תווי פניה וסנטרה המחודד נותן לפניה צורת לב. יש צלקת משוננת במרכז סנטרה ונמשים שמנקדים את גשר אפה. שערה הארוך והכהה משוך לאחור בצמה שתלויה כמעט עד מותניה, ותיק הוקי קשור לאחורי האופניים שלה. "זמן התגובה שלך מדהים," אני אומר כמו אידיוט.

"ברצינות? יש לך מזל שלא פגעתי בג'יפ שלך, טיפש."

הדבר האחרון שאני צריך לעשות הוא לחייך, אבל אני לא יכול שלא. "לעזאזל. את מהממת ויש לך לשון חדה, ואת גם משחקת הוקי? זו התערבות משמיים. את אשת החלומות שלי."

היא מביטה בי כאילו יש לי שני ראשים ואז מכווצת את שפתיה ודוחפת את עצמה מהג'יפ. היא מקיפה את מכסה המנוע ומרימה אצבע משולשת אל השמשה הקדמית.

"אני מקווה בשבילך שאתה לא מזיין כמו שאתה נוהג!" היא צועקת.

כשהיא רוכבת במדרון התלול המוביל אל השביל בצד הנגדי של הכביש, הצמיג האחורי שלה מחליק על החצץ והיא נופלת. "לעזאזל." אני מדליק את פנסי האיתות שלי, משחרר את החגורה ויוצא מהג'יפ. עד שאני מגיע אליה היא כבר עולה על האופניים שלה ונעלמת לתוך היער, אבל לא לפני שאני קולט את הלוגו של 'בונז' על גב החולצה שלה. זו מאפייה מקומית שמכינה דונאטס תפוחים מטורפים. כל מי שאני מכיר מכור אליהם, וזה כולל אותי.

סימני החלקה מהצמיגים שלה ניכרים על החצץ, ומשהו נוצץ בין פרחי הבר בצד הכביש. אני מתכופף כדי לראות טוב יותר. זה מחליק סקי עם חריצים על הסכין. אני מרים אותו ומחייך. נראה שאעשה עצירת ביניים לפני שאגיע לזירה.