רומן בתיכון * כוכב פוטבול * מעודדת
"שבי, די. אני לא נושך בלי רשות."
אנחה כבדה נמלטת מבין שפתיי ואני צונחת לצידו על הכיסא. "מה אתה אומר. כיתה ג', בשיעור של גברת פישר, ויש לי צלקת שתוכיח את זה."
זיוף. זה מה שאנחנו. זה מה שהסכמנו להיות.
חשבתי שזה יהיה קשה יותר, לשכנע את כולם שכוכב הפוטבול של בית הספר שייך לי, אבל שיחקנו את התפקידים שלנו היטב. למעשה, טוב עד כדי כך שהגבולות שהצבנו מתחילים להיטשטש, ובסוף נעלמים לחלוטין.
הנה הבעיה: כשמעמידים פנים בזוגיות, תמיד יש צד אחד שעושה את זה טוב יותר, ועד שאני מבינה את הטעות שלי, כבר אין דרך חזרה. ברגע שאני מאמינה לשקר שהצגנו לכולם, הכול מתמוטט עליי.
מתברר שניקו ואני מעולם לא שיחקנו באותו המגרש.
הוא לא היה חייב לשבור את ליבי כדי לנצח, אבל הוא עשה את זה בכל מקרה.
לזייף את זה מאת מייגן ברנדי, סופרת רבי המכר של וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי, הוא סיפור על גיבור שנלחם עבור האישה שלו ואישה שמתכחשת לאהבה שלה, עד שהם כבר לא יכולים יותר להתחמק מהאמת.
מייגן ידועה ביכולתה המופלאה לכתוב דמויות מורכבות, עמוקות וסוחפות וסיפורים כובשים שבהם רב הנסתר על הנגלה. סדרת תיכון בריישו שלה ראתה אור בהוצאת אדל וזכתה להצלחה מסחררת בעולם וגם בישראל.
כימיה היא המקצוע השנוא עליי, אבל גם השיעור שלו ציפיתי במיוחד מאז החלו הלימודים בשבוע שעבר, והיום אף יותר מתמיד. סוף כל סוף מצוותים אותנו בזוגות לעבודה במעבדה, ואני יודעת בדיוק מי יהיה בן הזוג שלי.
בלי לספור את עצמי, נותרו רק שלושה, שניים מהם שחקני פוטבול שאין להם כל עניין בשיעור, ולמעשה שום עניין בלימודים, ואילו השלישי הוא מספר שתיים בכיתה, גם הוא בקבוצת הפוטבול, אבל יש לו גם שכל, וגם שרירים.
אין פה שאלה בכלל.
מר ברנדו מציץ בניירת שלו, מוכן להכריז על זיווג נוסף, ואני בקושי מצליחה לעצור את חיוכי הגדול.
"ניקו סייקס."
אני פוסעת צעד אל עבר אלכס וקופאת, מבטי הזועף פונה לעברו של מר ברנדו, שהקריא את השם הלא נכון!
"רגע." אני עוברת מהבעתו המתוחה של אלכס לזו של ניקו, אשר החל כבר ללכת אל עבר שולחן המעבדה. אני פונה למר בי ומורידה את הטון. "אתה בטוח? אני לא אמורה להיות עם — "
"אני מבקש ממך לעצור שם, מיס דבנפורט," הוא קוטע אותי. "אומנם ביקשתי מכם לכתוב מי הייתם רוצים כשותף, אבל לא התחייבתי לכלום, אז אם את מתכוונת להביע שיפוטיות כלפי אחד מחברייך לכיתה, אני ממליץ לך לא להשלים את המשפט. אני מודע לכך שאת עונה לתיאור 'חביבת המורה', אבל אצלי בכיתה לא תשפיעי על קבלת ההחלטות," הוא קובע נחרצות.
אוזניי מתחממות מכעס וממבוכה, אבל השיער שלי מסתיר את זה ומתפקד כמגן כדי שהבעת פניי לא תסגיר את השפעת מילותיו עליי.
שיפוטיות, ממש.
אידיוט.
"קדימה, מיס דבנפורט. מר סייקס יושב ומחכה רק לך." הוא משחרר אותי מהשיחה ופונה לשניים שנותרו עומדים. מובסת, אני ניגשת לחלק האחורי של הכיתה, שם ממתין לי בישיבה השותף שנבחר עבורי. מובן שהמושבים הריקים בקדמת הכיתה לא היו לטעמו.
ולגבי 'מחכה רק לך'? אוי, באמת! הוא אפילו לא פתח את התיק שלו. ניקו פשוט יושב שם עם מרפקים שעונים על השולחן ומחכה.
בעודי מתקרבת הוא מרחיק את עצמו מהשולחן מעט ונשען לאחור על כיסאו, עיניו הכהות והשלוות נעוצות בי. אני עוצרת מולו. "נראה שאנחנו תקועים יחד בשנה הקרובה."
הוא מצמצם את מבטו. "נראה ככה." אני לא זזה והוא מניח את זרועו על מסעד הכיסא שלי, מטה את סנטרו לאחור.
"שבי, די. אני לא נושך בלי רשות."
אנחה כבדה נמלטת מבין שפתיי ואני צונחת לצידו על הכיסא. "מה אתה אומר. כיתה ג', בשיעור של גברת פישר, ויש לי צלקת שתוכיח את זה." אני מרימה את אצבע הטבעת שלי וחושפת את סימן הנשיכה שהותיר עליי.
"זה נקרא להשאיר חותם. הייתי חכם בגיל שמונה."
"חבל שזה לא המשיך עד גיל שמונה־עשרה, הא?"
הוא רק בוהה, לא אומר מילה, לא ניכר סימן לתפקוד מוחי סביר על פניו נטולות הפגמים. אני מנידה את ראשי, שולפת את חומר הלימוד ומניחה אותו על השולחן.
מר ברנדו מתקדם לעבר קדמת הכיתה כדי להסביר על תהליך העבודה לאחר שהכריז על הצמדים, אבל אני מאבדת מיקוד כשאני מבחינה בכך שתשומת ליבו של אלכס מופנית אליי.
הוא ממוקד בניקו, אז אני מציצה בניקו ורואה שלבחור אין שמץ של מושג. או לכל הפחות הוא מעמיד פנים שאין לו, פניו קבורות בטלפון שלו. כשאני מסתובבת לאחור, מבטו של אלכס מתקבע על פניי.
הוא מושך קלות בכתפיו ומהנהן לעברו של מר בי כאילו גם הוא לא מבין את בחירתו. בשנתיים האחרונות הוא ואני היינו שותפים במעבדה, וזה עבד מצוין. השקענו את אותן כמויות זמן ומאמץ והתוצאה הסופית הייתה פחות לחץ וציון מושלם.
עכשיו התבצע כאן חילוף לא צפוי שאומר שאצטרך להשקיע פי שניים מזמני כדי לפצות על חוסר ההשקעה של ניקו, אני בטוחה, אבל להשקיע יותר בלימודים זה לא החלק הכי קשה בכל זה. הציוות שלי עם ניקו מסכל את תוכניותיי.
זו השנה האחרונה ותכננתי ללכת על כל הקופה עם אלכס סוף־סוף, כלומר להבהיר לו שאני מעוניינת מאחר שהוא פשוט לא תופס. כן, לרוב הוא יוצא עם בחורות משוחררות יותר, כאלה שיוצאות עם כל הבחורים בקבוצות הספורט של בית הספר בהתאם לעונה ולא אכפת להן ממחויבות, אבל בכל זאת. זה עשוי לקרות.
אנחנו חברים, לרוב אנחנו מסתובבים באותן חבורות ובדרך כלל הולכים לאותן מסיבות. שנינו רוצים להצליח בבית הספר ובספורט וליהנות בדרך. אנחנו יכולים להיות טובים יחד.
אלכס מתחיל להסתובב קדימה, אבל לפתע מבטו מסתובב בחדות אל עבר השותף שלי. באותו הרגע אוויר חם ננשף על עורפי וגופי מגיב. המתח בבטן שלי מתחזק אף יותר כשלחישה בלתי צפויה יוצאת מפיו של ניקו.
"את לא יכולה להיות ברורה יותר, אבל אל תבזבזי את הזמן שלך, די." קולו נמוך ומחוספס. "הוא כבר רודף אחרי מישהי. סנדרה בלאק."
הבעת זעף נמתחת על פניי ואני מאלצת את עצמי להביט בניקו.
"בכל האימונים השבוע הוא השוויץ על איך סגר את העסקה הזאת." ניקו מושך בכתפיו וחוזר להביט בטלפון שלו.
אני מעיפה מבט באלכס שוב. הוא בוחן את ניקו ושאלה שאני לא מצליחה לפצח מופיעה על פניו, אבל גם אין לי זמן לנסות להבין. מר ברנדו מופיעה מאחוריו, מכה בכף ידו על השולחן כדי למשוך את תשומת ליבו. אלכס מסתובב ואני מזדקפת ומהרהרת במילותיו של ניקו. הוא לא אחד שמרכל, או מנהל שיחה בכלל, לצורך העניין, אז דבריו בוודאי נכונים אם הוא טרח לומר אותם.
סנדרה בלאק.
מטר ושישים, עור קרמל יפהפה, המתחרה האמיתית שלי בתפקיד התלמידה שתיבחר לשאת את נאום הפרידה בטקס הסיום של בית הספר, והבחורה הנחמדה ביותר בעולם.
נהדר.
אני פותחת את החוברת ועומדת לספר לניקו איך הוא יכול לעזור כשהוא מניח את ידו על ידי. עיניי ננעצות בו.
"יש לי את התשובות." הוא לא מסיט את מבטו בעודו מחליק אליי את הניירת עם התשובות בידו הפנויה. "תודי לי אחר כך."
"תודה?" אני שואלת בטון שטוח, מנסה להשתחרר מהיד שהניח עליי, אבל הוא לוחץ חזק יותר. "על כך שדאגת שאחד המעריצים שלך יעשה את העבודה בשבילך?"
הוא מניד בראשו, גיחוך כעת ניכר על שפתיו המלאות. "לא." הוא משחרר קצת את האחיזה, מגע אצבעותיו נותר על עורי עם הנסיגה. עיניי נודדות מטה אל ידי, מתח כבד מורגש בשריריי כשאני מאלצת את מבטי לשוב אל עיניו, אבל ניקו כבר לא מסתכל עליי. עיניו נעוצות בחזה שלי. הוא לוקח את הזמן ולא ממהר להרים את עיניו, רוכן קדימה קלות לכיווני בעודו מתעכב. אני מעווה את פניי.
"על כך שאני הסיבה לכך שהמאהב לא יכול להפסיק להביט בך."
במילה האחרונה יוהרה כמעט מרוגזת מתגנבת להבעתו, ואני קולטת שהוא לועג לי. "אני לא צריכה את העזרה שלך בהשגת תשומת הלב שלו."
"את בטוחה לגבי זה? את לא בדיוק הטיפוס הישיר."
אני מביטה בו ברוגז. "אל תעמיד פנים שאתה מכיר אותי."
"אל תשכחי שאני כן מכיר."
"הכרת," אני מסננת. "בלשון עבר."
ניקו רוכן קדימה, על פניו זעף משולב בעקשנות שאי אפשר לפספס, אבל שפתיו נותרות חתומות. אני בוחנת אותו לרגע ואז שבה וממקדת את מבטי בעמוד שלפניי. "שיהיה, לא אכפת לי מה אתה חושב עליי."
"שקרים."
תגובתו המיידית גורמת לי לסובב את ראשי אליו בחדות. עכשיו הוא זה שמביט בי בזעף.
"אכפת לך ממה שאנשים חושבים. זו הסיבה לכך שאת ידידותית לכולם, גם אם לא מגיע להם. כמו לאלכס האמונס, למשל."
"זה נקרא 'הגינות בסיסית'. אני ממליצה לך לנסות. ולא שאלתי לדעתך, כמו שלא אכפת לי מה אתה חושב עליי או על אלכס, או על כל אחד אחר, למען האמת."
"אכפת לך שהוא עדיין מסתכל?" הוא חוקר.
באמת?
צחקוק לעגני בוקע ממנו, ומאשר שסקרנותי לא מוסתרת היטב.
"ברור שאכפת לך." הוא רוכן קרוב יותר, הבוז העדין נותר על פניו בעודו מטה את ראשו בהתנשאות מרגיזה. "קדימה, די. תסתכלי עליו," הוא מאתגר אותי. "תראי אם זה נכון. את יודעת שאת רוצה."
שפתיי נמתחות לקו דק וגופי כמעט מעקצץ מרוב רצון לדעת אם הוא משקר או לא, אבל אני מסווה את סקרנותי בעזרת מבט מרוגז ומכוונת את עיניי שוב לעמוד. עליי לגייס את כל כוחותיי כדי להשאיר אותן שם.
צחוק הבס היהיר של ניקו הוא ההוכחה לכך שהמאבק שלי לא נעלם מעיניו. אני בועטת בו מתחת לשולחן.
כעבור חמש דקות הוא אומר, "הבחור שלך מסתכל שוב."
אידיוט.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
