תגיד שאתה נשבע

רומן קולג' * ספורט * חברים לאוהבים * הוא מתאהב קודם

 

החבורה שלנו הכי מגובשת שיש. היא כוללת את אחי התאום מייסון ואת שני חבריו הטובים ביותר, צ'ייס ובריידי, וגם אותי ואת חברתי הטובה ביותר, קמרון. אנחנו מבלים כל הזמן יחד ואפילו מתכננים ללכת יחד לקולג', שם הבנים יפתחו את קריירת הפוטבול שלהם. בני משפחתי תמיד היו הדבר החשוב לי ביותר, ולא אסכן את הקשר שלי איתם בעד שום הון שבעולם, גם אם זה אומר להישאר לעד מאוהבת בסתר בגבר שלעולם לא יוכל להיות שלי. ואז מגיע הקיץ האחרון שלנו לפני הקולג' ומשהו משתנה. חלומותיי הכמוסים ביותר מתגשמים ונשברים כמעט מייד לאחר מכן, זורקים אותי לקרשים.

השנה החדשה בקולג' מביאה לצד שיברון הלב התחלה חדשה, אהבה חדשה בדמות הקוורטרבק החתיך של 'הכרישים', נוח ריילי. נוח הוא כל־כך יותר מכל מה שאי פעם חלמתי עליו, אבל אז משהו קורה ו... אני נזרקת שוב להתחלה, התחלה שבה כלום לא ידוע, ואין לי עבר, הווה או עתיד. איך אצליח להדביק מחדש את רסיסי חיי, אם כלום לא ברור ואף אחד לא מוכן לעזור לי לעשות את זה?

 

תגיד שאתה נשבע מאת סופרת רבי המכר מייגן בריידי הוא רומן רומנטי רגיש ועמוק על אהבה שבכוחה להפיל את החזקים ביותר ולכבוש את ליבם של הקשוחים ביותר. ספרים נוספים של הסופרת שראו אור בהוצאת אדל: סדרת תיכון בריישו.

1

אריאנה
הנסיעה לאושנסייד בדרך כלל שלווה, אבל אמש אחי מייסון ושני חבריו הקרובים ביותר, צ'ייס ובריידי, הגיעו להסכמה שבשתיקה ש'רק עוד משקה אחד' פירושו עוד תריסר בירות. אז הם נשארו עד מאוחר, בילו ונפרדו מבני כיתתם במסיבת הקיץ האחרונה שלהם בעיר שבה נולדנו.

חברתי קמרון ואני ידענו שלא כדאי שנחגוג חזק מדי בלילה שלפני נסיעה ארוכה, אז הלכנו הביתה מוקדם כדי לסיים לארוז לקראת הטיול האחרון שלנו לבית החוף לפני שניסע לקולג'.

הנסיעה לא הייתה אמורה לארוך יותר משלוש שעות וחצי, אולם אנחנו בוואן הארור הזה כבר יותר מחמש. כבר לפני שנים למדנו שנסיעות עם בנים חמוצי פנים שסובלים מהנגאובר לא מהנות, אבל הנה אנחנו שוב, בניסוי ששמו 'כמה פעמים גבר צריך לעצור כדי להשתין?'.

התשובה היא שבע. עצרנו כבר שבע פעמים בגלל השלפוחית של בריידי. לפחות נראה בחמש־עשרה הדקות האחרונות שהם מתאוששים, סוף־סוף מרשים לנו להגביר את המוזיקה מספיק כדי לזהות מה בדיוק אנחנו שומעים.

האמת היא שאני לא צריכה להתלונן. נסיעות קבוצתיות הן פחות או יותר הזמן היחיד שבו אני יכולה להעמיד פני תמימה כשאני נשענת קצת יותר מדי על הכוכב הראשי של הפנטזיות שלי, המוכר כחברו הטוב ביותר של אחי. שם המשחק הוא 'שחקי, אבל אל תגזימי', ואני טובה בו. מן הסתם מפני שהיו לי שש שנים לפתח את המיומנות הזאת לדרגת שלמות.

ביום שבו צ'ייס ומשפחתו עברו לבית שמעבר לכביש, אני הייתי זו שראתה אותו ראשונה. זה היה כאילו חותם בלתי נראה ירד מהשמיים והטביע על מצחו את המילה 'שלי'. נכון שהייתי בחטיבה אז, אבל ראיתי את הסרט 'השכן ממול', הבנתי את כוחה של אובססיה, ושלי התחילה ברגע שהנחתי עליו את עיניי. אומנם האובססיה שלי לא הייתה מהסוג הרצחני, אבל כל זה לא חשוב. צ'ייס הרפר הגיע לשכונה והייתי נחושה להיות זו שתראה לו אותה, אז לחצתי על בלמי האופניים בקצה המדשאה שלהם וזכיתי בתשומת ליבו.

ברגע שחייך אליי עם הגשר בפה שלו מעברה השני של המדשאה, אחי התאום מייסון הופיע משום מקום, משהו שהוא מצטיין בו, רץ אליו והתנגש בו, מפיל אותו לאדמה. כשהוא חזר ונעמד, הוא נהם על צ'ייס משפט שעליו אני לפעמים מאחלת לו להיחנק.

"שמור מרחק מאחותי!"

עצרתי את נשימתי בציפייה למכות שהייתי בטוחה שיגיעו כי היה ידוע שאחי מכסח בנים שמעיזים להתקרב אליי, אבל אז הילד חום השיער וירוק העיניים פנה לאחי, פיו מלא בדשא, ובחיוך שאל אותו באיזו נבחרת פוטבול הוא משחק כי הוא רוצה להצטרף.

פלטתי נחרת בוז ונסעתי משם מפני שידעתי שבשאלה הזאת מייסון ובריידי מצאו להם חבר טוב חדש ואני שוב נותרתי כמו איזה תמרור אדום עם קו לבן במרכזו.

צמד החברים צמח לשלושה והבית שלנו הפך למקום הבילוי המועדף עליהם. עד אז מעולם לא הבנתי את כל עניין ה'מים הגנובים ימתקו'. איך עצם העובדה שאת לא יכולה לקבל משהו רק גורמת לך לרצות בו יותר.

כל מה שנותר לי לעשות זה לצפות מהצד בספורטאים של החטיבה הופכים לחתיכים של התיכון. כל בחורה רצתה נגיסה, ומי יכול להאשים אותן? הם היו תלמידים למופת, כוכבי ספורט וילדים רעים בחשאי. לא משנה מה היה הטיפוס של הבחורה, אחד מהשלושה קלע לטעמה. אהבתי להתבדח שהם כמו השחקן דוויין ג'ונסון, שבכל תפקיד שלו נראה שונה, אבל תמיד חתיך. בריידי בהחלט התאים לגרסת המתאבק שלו.

ברצינות, כל השלושה ניחנו בגנים משובחים. מייסון הגבוה והרזה לגמרי היה יכול לשמש ככפיל של השחקן תיאו ג'יימס. בריידי נראה כמו בובת קן על סטרואידים וצ'ייס... טוב, הוא היה שיא השלמות. לרוע מזלי, כל הבנות חשבו ככה.

בגובהו ובמבנה גופו הוא דמה למייסון, אלא ששערו היה בכמה גוונים בהיר יותר. עיניו הבורקות היו בצבע שהיה תערובת של דשא ושל אצות. הוא היה אדיב, חזק ובעל ביטחון עצמי, כמעט שתלטן כמו מייסון ובריידי, אבל משלושתם הוא היחיד ששחרר את הרצועה מפעם לפעם כשזה נגע לנו, הבנות.

שכנעתי את עצמי שזו דרכו לבדל את עצמו מאח מגונן מדי, ולהיות הגבר עם העיניים היפות שיש לו תשוקות נסתרות, אבל אולי זו הייתה רק משאלת לב שלי.

תשעים אחוז מהזמן אני חושבת על הגבר שלצידי. זו הקלישאה השחוקה ביותר בספר, לרצות מישהו שאת לא יכולה לקבל. אהבה נכזבת לחברו הטוב של אחי, אח שמגונן עליי בטירוף, וכן, אני מודה, גם קצת פסיכופת בכל הנוגע לאלה היקרים לו.

הוא לא מסוגל לנהוג אחרת. ברגע שהיינו בוגרים מספיק כדי לשמוע איך איבד אבי את אחותו הקטנה, מייסון הפך למשימת חייו להיות הצל שלי בכל צעד. בנוסף, מותו של בן זוגה של חברתנו, פייטון, לפני שבועיים, הפך אותו לפרנואידי.

העובדה שצ'ייס היה מעולף במשך רוב הנסיעה הצילה אותי מעשרות מבטים נזעמים במראה האחורית. אני בטוחה שזו הסיבה לכך שמייסון מתעקש שאשב באמצע בכל פעם שאנחנו יוצאים לנסיעה משותפת. כדי שיוכל לעקוב אחריי בעיניו כל העת במראה.

זה מתוק לראות איך אחי התאום לוקח את תפקיד ה'אח הגדול' ברצינות תהומית. זה גם מעצבן.

אם היינו עומדים בלוח הזמנים, היינו מגיעים לעיירה כבר באחת־עשרה בבוקר, אבל אנחנו פונים לדרך הגישה לבית רק בשעה רבע לאחת. מייסון בקושי מספיק להעביר את ההילוך למצב חניה כשקמרון פותחת בתנופה את הדלת וקופצת מהטנדר. היא רצה במעלה המדרגות ואז סבה על רגליה היחפות ובחיוך מרימה את זרועותיה.

"בואו, חבר'ה! השעון מתקתק!"

"יש לנו עד סוף החודש!" מייסון צועק מבעד לחלונו הפתוח.

"וכבר איבדנו חצי יום!" קאם מתיזה בחזרה.

אני מחייכת וטופחת על כתפו של אחי. "קדימה מייס, כבר איבדנו חצי יום," אני מקניטה. הוא רוטן כשאני יוצאת מהטנדר והולכת בעקבותיה של קמרון אל מרפסת העץ המקיפה את הבית כולו. קורנת משמחה, היא קופצת ומתיישבת על המעקה. אני מצטרפת אליה ובריידי ניגש לעמוד לידנו.

"זה מטורף!" קאם מנידה בראשה, סוקרת את האזור.

"לגמרי." בריידי מביט בים, חיוך על פניו.

צעדים כבדים מאחורינו מודיעים לנו שהשניים האחרים הצטרפו אלינו. חמישתנו עומדים שם לרגע, נושמים לקרבנו את אוויר הים על מרפסת בית החוף. זה בית החוף שלנו, מאז החודש שעבר. האימהות של כולנו חברות טובות מאז ימי התיכון, ועוד לפני שהן התחתנו, הן קנו יחד את בית החוף.

עם השנים הן התחתנו עם האבות שלנו וכל משפחה רכשה לעצמה בית חוף אחר, טוב יותר, חדש יותר. המשפחות שלנו מבלות פה את כל חופשות הלימודים. מעולם לא הבנו למה האימהות שלנו לא מכרו את הבית הראשון שהן רכשו, אבל עכשיו אנחנו שמחים על זה כי אנחנו משתמשים בו בכל הזדמנות.

אם כי, יש לומר שהבית לא נראה בכלל כפי שנראה כשהיינו ילדים. הוא שופץ לחלוטין ונצבע בגוון כחול של ים, ונוספו לו חלקים. יש לו מרפסת עץ שמקיפה את כולו ומאחור יש מרפסת עצומה, שעליה אנחנו עומדים כרגע. שביל גישה פרטי יורד למזח. יש אפילו מערכת שמע עם רמקולים טמונים בקירות, ורצפות עץ. אין נקודה אחת בבית שאליה המוזיקה לא מגיעה. הבית ניצב בקצה שורת הבתים, כך שהוא מבודד והמוזיקה לא מפריעה לאחרים המנסים ליהנות מחופשה רגועה. זה מקום המפלט המושלם, ארמון על המים, ולפני זמן קצר הוא הוענק לחמישתנו במתנה.

ההורים שלנו הפתיעו אותנו במסיבת הסיום של התיכון והעניקו לנו את תעודת הבעלות על הבית. השמות שלנו רשומים כבעלים שווים. זה גם אומר שאף אחד מאיתנו לא יכול למכור אותו ללא הסכמת האחרים. הם סיפרו לנו שהחליטו כבר לפני שנים לעשות את זה כדי לשמור על החבורה שלנו, לא משנה לאיפה ייקחו אותנו החיים אחרי הקולג', כפי שהמקום עשה עבורם אחרי שהם סיימו את לימודיהם. אם החיים ירחיקו אותנו זה מזה בשלב מסוים, תמיד נוכל לחזור לפה.

לומר שהתרגשנו תהיה לשון המעטה, אבל עבורי זו גם הייתה שיחה מעט מדכאת, למען האמת. אני לא עד כדי כך תמימה להאמין שחיינו לעולם לא ישתנו, שנהיה יחד לעולם, אבל המחשבה על האפשרות האחרת מבהילה.

אנשים חדשים ייכנסו לחיינו, אני יודעת. אבל מה יקרה אם החיים שלנו יתהפכו לגמרי? מה אם נאבד זה את זה לאורך הדרך? מי יהיה שם כדי למשות אותנו מהמים?

ייתכן שזה דרמטי מעט, אבל זו אפשרות אמיתית. אפשרות מחורבנת.

בעוד פחות מחודש מהיום, העתיד יתחיל. אחי והבנים ייסעו ל'אוויקס' לתחילתה הרשמית של קריירת הפוטבול שלהם בקולג', וקאם ואני ניסע הביתה לארוז כדי להתכונן לפגוש אותם בקמפוס, כמה ימים לפני מפגש הפתיחה של השנה.

זו יציאה מהבית אל החיים האמיתיים. זו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאחי לא יהיה במרחק של דלת ממני. אף שזה קצת מפחיד, זה גם נחמד שמעונות נבחרת הפוטבול נמצאים לא רחוק מבניין המעונות שלי ושל קאם. פירושו של דבר הוא שמייסון לא יוכל לפקח עלינו הרבה וזו סיבה טובה מספיק כדי לחגוג את המעבר למעונות שלנו.

אני אוהבת את אחי, אבל הוא צריך להירגע. יש לו מזל שלא בחרתי ללמוד בקולג' בצד השני של המדינה. מצד שני, אין סיכוי שהייתי עושה את זה. אני לא הייתי מסתדרת ללא קרבתו של אחי. יש שיאמרו שאני תלותית. אני אומרת שזה קטע של תאומים.

"אז, אנחנו בסדר עם החדרים שבחרנו לפני שבועיים?" מייסון שואל, מפר את השקט. "הבנות בקומה השנייה עם חדר האמבטיה המשותף ואנחנו למטה?"

"אימא כבר עיצבה את החדרים כשהגיעה לבדוק מה קורה עם פייטון, והיא ציידה את המקרר בשבוע שעבר, אז, "

"אין החלפות!" קאם קוטעת אותי בחיוך.

הבנים צוחקים ומייסון שולף את המפתח מכיסו. "אין החלפות." הוא מחייך חיוך רחב. "מוכנים לחגיגה? אין הורים, אין חוקים."

"והפעם אין אף אחד מתחת לגיל החוקי לשתייה." בריידי הודף אותי ואת מייסון בהומור מכיוון שבריידי, מייסון ואני חגגנו שמונה־עשרה לפני שלושה ימים.

אני מביטה בצ'ייס, שבמקרה מביט לעברי בדיוק באותו הרגע. הוא מחייך ואני משיבה חיוך.

"שיט," החברה הכי טובה שלי מקניטה, "העניינים הולכים להתחמם פה."

לו רק היה לי מושג עד כמה הכרזתה של קמרון הולכת להיות נכונה.

2

אריאנה
"המקרר פתוח, קחו אלכוהול, תזיזו את התחת ובואו נתחיל במסיבה!" קמרון דופקת בקצב על דלפק המטבח בעזרת בקבוק ולא מפסיקה עד שכולנו מתכנסים סביבה.

"זהירות על השיש, קאמי בייבי, תוציאי הכול עליי במקום," בריידי מקניט, נשען על אמות ידיו.

"בפעם הבאה, בריידי. בפעם הבאה." היא מחייכת ומתחילה למזוג לכוסיות הזכוכית שצ'ייס הוריד עבורה. אני מביטה סביבי. המטבח הוא כל מה שאפשר לצפות מבית חוף, בהיר ומרווח. שולחן האוכל אובאלי וענקי וסביבו ספסלים ארוכים המרופדים בכריות בצבעי תכלת ולבן.

השולחן ניצב לפני חלון שקוע שיש לו מושב צמוד. אפשר לשבת שם ולצפות בחוף, בזריחה ובשקיעה, בלי להוציא רגל מהבית. יש אי גדול באמצע, כיריים ותנור כפול מאחוריו.

קאם יושבת מאחורי האי הזה כרגע וממתינה שכל אחד ייקח לעצמו כוסית. "בואו נרים כוסית לכל החרא המטומטם שאנחנו הולכים לעשות בזמן שאנחנו פה, ולכיף המטורף שיהיה לנו." אנחנו צוחקים ועיניה הכחולות מצטמצמות בשובבות. "אני רצינית, אידיוטים. החופשה הקטנה הזאת הולכת להיות רשמית הזיכרון האחרון שלנו יחד לפני שחיינו החדשים מתחילים!"

"היא צודקת." צ'ייס ניגש לעמוד ליד קאם בחיוך. "בואו נמצה את זה עד הסוף."

"ומתי בדיוק אנחנו לא ממצים משהו עד הסוף?" שואל בריידי. "אנחנו הולכים להשתלט על החוף הזה, ילדה."

קמרון תופסת בלחייו, מוחצת את שפתיו כמו דג. "זו הרוח הנכונה, ילד!" הוא שותלת נשיקונת על שפתיו ובולעת בלגימה את המשקה שלה. כל השאר עושים כמוה.

עיניי מעקצצות מצריבת האלכוהול ואני צוחקת כשקמרון מנערת את ראשה.

"או־קיי, החרא הזה מרושע!" היא צוחקת, מעבירה בשמחה את הבקבוק לבריידי כשהוא מושיט את ידו.

"אפגוש אתכם בחוף. מייס, תתקשר לדודן שלך ותגיד לו שיביא את התחת שלו לפה, ואחד מכם, חנונים, שיביא כדור פוטבול!" ובזאת בריידי נעלם מבעד לדלת ההזזה האחורית. קאם פונה אליי, מבטה זדוני.

"קדימה, ילדה, בואי נלך להחליף בגדים. יש כנופיית נערי חוף שם בחוץ שקוראים לנו."

אני מניעה את גבותיי. "אולי השעווה הברזילאית שעשינו תצדיק את עצמה."

"פאק, הלכתי מפה," מייסון רוטן וממהר לדלת המרפסת. הוא עוצר רגע לפני שהוא יוצא ופונה לצ'ייס. "אתה בא?"

בתחילה צ'ייס לא זז, אבל אז הוא מניד בראשו וקמרון מסווה את צחוקה בשיעול, יודעת שציירנו לו תמונה בראש.

"כן." הוא מכחכח בגרונו ומרים פוטבול מדלי ליד הדלת. "אני מאחוריך."

ברגע שהדלת נסגרת, קאם ואני מתקפלות מצחוק.

"זה היה גדול." היא טופחת על כף ידי ואנחנו ממהרות במעלה המדרגות, לוקחות את המזוודות שלנו ממקומן ליד הקיר, שם הניחו אותם הבנים, ונכנסות לחדרים שלנו.

"אני לובשת את הוורוד!" קאם צועקת.

"תיארתי לעצמי. אני חושבת שאלך על השחור." אני פותחת את המזוודה, מוציאה ממנה את בגד הים ועוברת לחדר האמבטיה כדי להתלבש. אני בדיוק מושכת את הרצועות דרך הלולאות בחלק התחתון כשהיא מתפרצת לחדר האמבטיה המשותף ומפנה לי את גבה.

"תקשרי את זה בשבילי. וגם, אני מטילה וטו על בגד הים השחור לטובת האדום."

אני מגלגלת עיניים ומסדרת את חזיית בגד הים שלה. היא מביטה בעצמה במראה שעל הקיר. "תודה, ויקטוריה, על מכירת הקיץ המדהימה שלך," היא ממלמלת.

"היא כנראה עושה משהו לא בסדר כי אני לא ממש רואה סודות בדבר הזה," אני מקניטה. היא מפריחה לי נשיקה. לחברתי הטובה יש גוף מדהים, וכמעט הפוך ממני בכל המובנים. גובהה של קאם הוא בקלות מטר שבעים ושבע, ואילו אני בקושי מטר שישים וחמש. היא גבוהה, אתלטית ונראית כמו דוגמנית עם עיניים כחולות וצלולות בטירוף.

היא שונאת שמכנים אותה 'רזה'. בשנות נעורינו אנשים היו מקניטים אותה על שהייתה גבוהה מדי או רזה מדי. זאת אומרת, הם היו חוטפים מכות אחר כך ממייסון או מבריידי, אבל בכל זאת, זה היה ממש רע למשך זמן מה. הבנים תמיד ניסו לגרום לה לחשוב שגובהה לא משמעותי, אבל זה לא יכול היה לקחת את הכאב שהמילים של האחרים גרמו לה.

היא ניסתה הכול, מדיאטת פחמימות ותרופות, ועד משקה חלבון עתיר קלוריות, וכלום. חילוף החומרים שלה פשוט לא עובד ככה. כעת, כשהתבגרנו, היא למדה לשאת זאת בגאווה, והתמלאה באזורים מסוימים. היא הולכת לחדר הכושר עם הבנים כדי לשמור על מסת השריר ולהוסיף משקל לגופה. ללא קשר, היא תמיד הפגינה שפע ביטחון עצמי, טיפוס של 'לעולם אל תראי להם שאת מזיעה'.

קמרון אוספת את שערה הבלונדיני בקוקו גבוה ופונה אליי, משליכה אליי את בגד הים האדום שלי. "אני מתה לראות איך החמודים שלך נראים בזה." היא מחווה לעבר שדיי.

"ברצינות?"

"בהחלט. לכי עד הסוף או לכי הביתה."

"מייסון עלול לגרור את התחת שלי הביתה אם אעשה את זה," אני אומרת בבדיחות ומרימה את בגד הים. "הדבר הזה צורח 'דייט חמישי, מנסה לקבל זיון'."

"את מדברת כאילו לא הורדת זה עתה את החזייה שלך כדי להחליף לבגד ים."

"אחת-אפס לך." אני פושטת את בגד הים השחור ולובשת את בגד הים האדום והזעיר.

קאם נשכבת על המיטה ובודקת הודעות בנייד, אבל מרימה את מבטה כשאני נעמדת מולה בתנוחת המרילין מונרו הטובה ביותר שלי. "מה את חושבת?"

"אני חושבת שכדאי שתודי לאיש הגדול שם למעלה מדי יום על הדולי פרטונים האלה שבהם הוא בירך אותך." היא סוקרת אותי בעיניה. "הכוסיות בעונה החדשה של 'משמר המפרץ' לא מגיעות לקרסוליים שלך."

"תודה. קדימה, בואי נלך." אני עושה את דרכי לדלת.

"רגע." היא מתיישבת על המיטה. "בואי נדבר דקה."

ניכר עליה שהיא במתח לגבי משהו, כך שאני צונחת על המזרן לצידה וממתינה שתדבר.

"הטיול האחרון שלנו הסתיים רע מאוד עם תאונת הדרכים של הדודן שלך ושל דאטון. זה היה מדכא, אבל עכשיו יש לנו הזדמנות לסיים את הקיץ בנימה חיובית."

"בגלל זה נסענו הביתה עם ההורים לשבועיים. כדי ללחוץ על כפתור האתחול."

"כן, אני יודעת. רק שאנחנו מתקרבות לתחילת הלימודים, וברגע שנגיע ל'אוויקס' סדר היום שלנו יהיה עמוס. זו תהיה הפעם הראשונה שלא נוכל לבלות הרבה זמן חופשי יחד," היא אומרת בטון קצת יותר מדי רציני עבורה.

"קאם, נהיה שותפות לחדר," אני אומרת, "נראה זו את זו מספיק, ותמיד יהיו לנו את סופי השבוע."

"כן, אבל..." הוא נושפת. "אני מניחה שאני פשוט רוצה ליהנות, את מבינה? זו הפעם האחרונה שבה אין לנו אחריות חוץ מלשמור על עצמנו שלא נשתכר עד אובדן חושים או נירצח." אני צוחקת, אבל היא לא סיימה לדבר. "אז אני בעד לעשות מה שעשינו בטיול הקטן והסודי שלנו. פשוט ניהנה, ועל הדרך נרים אצבע משולשת נסתרת לבנים."

"נשתזף ללא חלק עליון ולעזאזל עם הבנים?"

גניחה משועשעת יוצאת ממנה והיא מתיישבת ומטלטלת אותי בכתפיי. "לא אמרתי לנסות לגרום להם לרצוח אותנו," היא מקניטה בחיוך, "אבל כן, זו האנרגיה."

שתינו פורצות בצחוק. "אז כיף אמיתי של גיל שמונה־עשרה. לשחות, לרבוץ, לאכול, לשתות, לרקוד, לפלרטט..." אני מרימה גבה.

"נתמזמז עם כמה נערי חוף שלעולם לא נפגוש שוב," היא מוסיפה במשיכת כתפיים. "הבנים הולכים לעשות את זה, אז אם גם לנו בא, זה מה שאנחנו צריכות לעשות. החלק הכי טוב הוא שאין פה אף אחד שיפחד מ'האח הגדול' ומהבחורים שלו." היא מחייכת.

בצחקוק, אני מושכת את עצמי לעמידה ופוסעת לאחור לעבר הדלת. "בלי לנתח יתר על המידה, בלי להטיל ספק, רק כיף של לזרום עם מה שאולי כן, ואולי לא נצטרך להסתיר מהבנים."

"אבל אם לא נוכל..."

"על זה בדיוק אני מדברת. שיזדיינו הבנים והצורך הכפייתי שלהם לדעת כל מה שאנחנו עושות! בואי ניהנה כמה שאפשר, ומה שיקרה, יקרה."

"מה שיקרה, יקרה."

קאם צווחת, מזנקת על רגליה ומשליכה את שעון היד שלה על המיטה. "עכשיו בואי נלך לגרום לכמה אידיוטים מסכנים לרייר. לא בילינו את ארבעת החודשים באימוני כושר סתם." היא מצמידה את מצחה למצחי ואנחנו מחייכות זו לזו. "הנה אנחנו באות, כלבות!"

אנחנו סורקות את החוף כשאנחנו יורדות לחול מהמרפסת האחורית, קולטות את הבנים במרחק של כעשרים מטרים ליד המים ועושות את דרכנו אליהם.

"נראה כאילו בריידי כבר מצא את הבחורה הכי לוהטת בחוף שתעסיק אותו," קאם מתבדחת, מחווה בסנטרה לכיוונו.

אני ממצמצת, סוקרת את הקבוצה הקטנה. מבטי נעצר על בחורה יפהפייה, שזופה ובעלת שיער כהה, העומדת על סלע, וחיוך משתלט על פניי. שמה קלאני אמברז, והיא בהחלט הבחורה הכי מהממת בסביבה, אבל היא לא פנויה להצעות. היא עומדת להיות אשתו של דודני, נייט, שאיתו הייתה לנו הזדמנות לבלות כשהגענו לפה לסדר את הבית בתחילת הקיץ. היא גם הבחורה היחידה שאי פעם ניצחה את בריידי בידע כללי בספורט. הוא ממש הלך וקנה כל משחק טריוויה שיש כדי ללמוד את התשובות, כך שלהבא, כשיפגוש אותה, יוכל לזכות בחזרה בתואר 'יודע כול', אבל קלאני, או לולי, כפי שאנחנו מכנים אותה, נולדה לתוך המשחק, כל משפחתה מעורבת בליגת הפוטבול, ונתונים זה הקטע החזק שלה. לבחור המסכן אין סיכוי.

היא לא רק האדם הצעיר ביותר, אלא גם האישה הראשונה בהיסטוריה של ליגת הפוטבול האמריקאי שיש לה קבוצה משלה.

"שיט, הנה מגיע הבלגן!" בריידי שורק, זוכה בתשומת ליבם של האחרים.

מייסון גונח ומניד בראשו, צועק ממרחק, "אתן מנסות לגרום לכך שאכסח במכות איזה בן־זונה?"

זה לא סוד שקמרון דלוקה על מייסון, אבל אף אחת מאיתנו לא יודעת איך הוא מרגיש לגביה. הוא עושה דברים כמו להרחיק ממנה גברים שמנסים לדבר איתה, ומחבק אותה כשהיא בוכה, אבל קשה לדעת כי זה מי שהוא, יש לו טבע מגונן. הוא דואג לה כפי שהוא דואג לי, הוא שם בשבילה אם היא צריכה אותו, כפי שגם הבנים האחרים שם. כפי שאני שם. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו משפחה, חמישתנו, ומאיפה שאנחנו באים, העובדה הזאת חשובה מכול.

זה גם מה שמקשה עליי כל־כך להבין איך הוא מרגיש כלפיה. מייס מתייחס אליה כפי שהוא מתייחס אליי, אז יש סיכוי שאין בכך דבר רומנטי. הוא לא יודע איך לדאוג לאחרים רק קצת, הוא תמיד עושה את זה מכל הלב.

זו ברכה, ולפעמים גם קללה, מפני שהוא נכנס ללחץ ומנתח הכול יותר ממה שצריך, אבל הוא לא מסוגל אחרת. אחי הוא הבחור הכי קשוח שאני מכירה, הוא כל מה שאב היה מייחל לו בבן, ויותר ממה שהייתי יכולה לבקש באח. הוא האדם החשוב ביותר בחיי, ואם יש אדם אחד בעולם שאני רוצה שיתגאה בי, זה הוא. התאום שלי הוא החצי השני שלי, אבל זה לא אומר שאני מבינה כל מהלך שלו, גם אם הייתי רוצה.

כך או אחרת, קמרון מסרבת לחשוב על זה כדי לא לפתח תקווה. היא לא מוכת אהבה, בכלל לא. היא לא יושבת בחדרה ומקווה ומייחלת, כפי שאני נוהגת לעשות באופן מעורר חמלה, אבל המצב הוא שהיא הייתה מוכנה לקפוץ עליו בשנייה אם הוא היה בקטע.

מה שמעט מקשה על העניין זו העובדה שמייסון הוא הפלרטטן הגדול ביותר המוכר לאדם. אולי רק בריידי משתווה לו. אבל אין לו כוונות רעות, והוא לעולם לא היה מוליך אותה שולל, כך שאני מניחה שעם הזמן נגלה.

אני מביטה במייסון כשהוא מרים לבריידי אצבע משולשת, אבל בריידי צוחק. לולי מחייכת והודפת את עצמה מהסלע שעליו השתזפה.

"תראו, תראו, את נראית מעולה כתמיד."

אני מחייכת חיוך רחב, מזכירה לעצמי לא לחבק אותה. לולי לא הטיפוס המתחבק. "אנחנו צריכות לנסות לעמוד ברף שלך."

"ילדה, בבקשה, היית צריכה לראות את בגד הים שהיא ניסתה ללבוש היום. הייתי צריכה לעשות אותה סקסית בעצמי."

"אז צ'ייס צריך להודות לך, הא?" לולי מחייכת בזחיחות. אני מותחת את שפתיי לצד אחד, והיא צוחקת.

לולי ניחשה איך אני מרגישה כלפי צ'ייס ביום שבו נפגשנו, והיא אוהבת לזרוק בדיחות גסות כדי לגרום לבנים אי־נוחות, ועדיין לשמור על חשאיות, למעני. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה אומרת לו בפנים להפשיט אותי פה על החול. היא ישירה.

"שמעת מקנרה כבר?" זו דודניתי, אחותו הגדולה של נייט. רק לאחרונה היא נחלצה ממערכת יחסים מתעללת, שהחמירה אף יותר לאחר שהארוס שלה לשעבר עשה תאונה. ברכב היו היא ואחיו הצעיר. הוא וקנרה יצאו ללא פגע מהתאונה, אבל לאחיו הצעיר, אבי התינוק שפייטון נושאת בבטנה, היה פחות מזל. הוא היה בן שבע־עשרה בלבד.

"מה שלום פייטון?" קאם שואלת.

לולי מושכת בכתפה ומביטה מאחוריה. אני מבחינה בפייטון הולכת לאיטה במורד החוף. "אני מנסה לא לשאול. אני טובה יותר בלבדר, אז אני מעסיקה אותה כמיטב יכולתי."

"אני בטוחה שזה עוזר יותר ממה שנראה לך." קאם מחייכת אליה.

לולי נראית כאילו היא חשה אי־נוחות בגלל נושא השיחה, אז אני משנה אותו. "אז מה התוכניות להיום, אם יש אחת?" אני שואלת, מביטה לעבר האחרים.

בריידי משליך את כדור הפוטבול באוויר. "חשבתי שנתחיל ברגל ימין, נצא לאכול, לרקוד, לדפוק את הראש ואז לרבוץ, ומחר מדורה?"

קאם ואני מהנהנות. "נשמע טוב. לולי, אתם בעניין?"

"האיש שלי אמור להתייצב לאימונים בעוד יומיים, אז התשובה שלילית." היא מחייכת. "נהיה נעולים בחדר השינה שלנו כל הלילה, אבל נתראה מחר, אני בטוחה."

"ובנימה זאת..." נייט ניגש אלינו, מקבל את פנינו בחיבוקים, ולאחר רגע קצר מנופף לנו לשלום ומוביל את ארוסתו לעבר ביתם.

"או־קיי," קמרון צוחקת, "הוחלט על לילה של ריקוד מושחת, אבל לפני זה!" היא רצה היישר לעבר המים, בריידי דולק אחריה.

"אני רוצה לתפוס את היפהפייה הקטנה," מייסון מחווה בראשו לעבר פייטון, "הסחת דעת קלה תעשה לה טוב."

הוא פורץ בריצה קלה במורד החוף לעבר הבלונדינית הצעירה היושבת לבדה על סלע, מחפשת תשובות שלא תמצא בגלי הים של קליפורניה.

צ'ייס ואני ניגשים לשפת המים. הוא הודף את כתפי בכתפו. "שמחה לחזור לחוף?"

"תמיד. אתה יודע את זה." אני מחייכת אליו, אבל נשיפה כבדה יוצאת ממני ואני מביטה קדימה. "בוא נקווה שהפעם הזאת תהיה טראומטית פחות."

"כן." הוא מהנהן. "אני לא מסוגל לדמיין מה היא עוברת."

אנחנו מביטים לעבר פייטון בדיוק בזמן כדי לראות את עיניה נפערות לאחר שהבחינה ברגע האחרון במייסון המגיע אליה. הוא מתכופף ומניף אותה ללא מאמץ, והיא צווחת וגורמת לנו לצחוק. אני מחייכת למראה אחי, ורוגע שרק הים יכול לגרום לי נח עליי. "אני חושבת שהחופשה הזאת תהיה שונה."

הוא מביט בי. "באמת?"

"כן. כשהיינו פה בסוף יוני עדיין הרגשתי כאילו רק סיימנו תיכון, אתה יודע? כאילו יש לנו את כל הקיץ לפנינו, אבל כבר אין לנו. הקיץ עומד להסתיים ואנחנו עוזבים את הבית לגור לבד. זה פשוט... שונה. כאילו גדלנו ואלה החיים עכשיו." אני מגרדת באפי ופונה להביט בו. "אתה לא חושב?"

החיוך המצודד שאני כה אוהבת מפציע על פניו. "כן, אני מניח שזה שונה." הוא שותק מספר רגעים, ומוסיף, "אולי הרבה דברים יהיו שונים עכשיו."

זה כאילו הוא מדבר יותר לעצמו יותר מאליי, אז אני לא מגיבה. לאחר רגע הוא מפסיק ללכת ופונה אליי. פניו מתעקמות למראה בגד הים שלי ואני לא מצליחה שלא לצחוק. "יש בעיה?"

הוא מהנהן ומרים את עיניו אל עיניי. מבטו מקדיר עוד יותר, אבל לא עובר רגע וחיוך מושך בשפתיו, חיוך שאני מכירה היטב. "צ'ייס!" אני מזהירה, אבל לפני שאני מצליחה לברוח הוא כבר מניף אותי על כתפו ורץ לעבר המים. האחרים צוחקים כשהוא משליך אותי למים והם שוחים ומצטרפים אלינו. לו רק יכולתי להקפיא את הרגע, החבורה שלנו כולה נהנית משמש הקיץ, מפני שמי יודע מה יביא איתו ירח הקיץ.

אני מביטה בצ'ייס, המחייך אליי בסיפוק במים, ויכולה לומר שאני אישית מתה לגלות.