תיכון בריישו 4 - תהיה הבריישו שלי

אם אתה מרגיז אחד מאיתנו, אתה מרגיז את כולם. ככה זה בבריישו. ויקטוריה הייתה צריכה להבין את זה לפני שנכנסה לעולמנו והביאה איתה סודות גדולים מדי מכדי שאפשר יהיה לקבור אותם. לא היה לה מושג, וכעת מטרה מסומנת על גבה. ביום שבו השקרים שלה נחשפו הייתי צריך לאלץ אותה לצאת, אך במקום זאת נעלתי אותה בפנים.

אמרתי לה שלעולם לא אהיה שלה. התנגדתי, נלחמתי בה, אבל נכנעתי. התמכרתי למה שהפך להיות הטעם האהוב החדש שלי והתאהבתי בה, אבל אז עומק הבגידה שלה נחשף, ועם הסודות הגיעה תזכורת שהעיר שלנו היא מקום מעוות, ועם האמת מגיעות הצרות.

ברגע אחד העולם שלי מתפצל ואני ניצב מול החלטה בלתי אפשרית שיכולה להוביל רק לתוצאה אחת.

בגידה.

מייגן ברנדי סופרת רבי המכר של וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי, ידועה ביכולתה המופלאה לכתוב דמויות מורכבות, עמוקות וסוחפות וסיפורים כובשים שבהם רב הנסתר על הנגלה. היכולת שלה לייצר תפניות מפתיעות בעלילה ישאירו אתכם מרותקים לאורך סדרת הספרים כולה.

זה הספר הרביעי בסדרת תיכון בריישו. הספרים הקודמים בסדרה, הבנים בתיכון בריישו, הצרות בתיכון בריישו, השולטים בתיכון בריישו, ראו אור בהוצאת אדל. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

1
קפטן
הייתי צריך לדעת. שם המשפחה שלי הוא בריישו, ואפילו שאלה שבחוץ מאמינים אולי שלהיות בן למשפחה הזאת משמעו שכל הדברים באים בקלות, המציאות אפילו לא קרובה לכך. יותר מכל דבר אחר בחיינו, אנחנו נלחמים. אני, האחים שלי, רייבן. שיט, כל מי שקשור אל השם שלנו. אנחנו נלחמים בשביל האנשים שלנו, נלחמים על הדברים שאנחנו מאמינים בהם ועל הדברים שאנחנו רוצים, על הדברים שאנחנו חשים שמגיעים לנו. מלבד האהבה והנאמנות כלפי בני המשפחה שלי, שום דבר לא היה אף פעם קל. אפילו לא קרוב לזה.

זאת בדיוק הסיבה לכך שכאשר בלונדינית ארוכת רגליים דעתנית ועקשנית עם שפתיים זועפות ומצמוץ שובב החליקה לתוך עולמנו, הייתי צריך ללכת ארבעה צעדים אחורה על כל צעד שהיא משכה אותי קדימה.

וכן, היא בהחלט משכה אותי קדימה. התנגדתי. נלחמתי. נכנעתי.

לקחתי את הפה שלה כמו שרציתי לעשות כבר חודשים וטעמתי את מה שהפך להיות הטעם החדש האהוב עליי, אבל העיר שלנו היא מקום מעוות ואף מהלך פה לא פשוט, לכן לא הייתי צריך להיות מופתע כשפחות משתי דקות אחרי כן למדתי על שקר. שקר גדול מכדי שאוכל לסלוח עליו.

לפני שנתיים וחצי גיליתי שיש לי בת. היא כבר הייתה בת חודשיים. היום למדתי שהבלונדינית שאת קיומה תכננתי לשמור לעצמי ידעה על הילדה שלי עוד לפני שאני ידעתי, ומעולם לא אמרה מילה. הבלונדינית הזאת הייתה זרה עבורי אז, אז האם הייתה חייבת לי נאמנות כלשהי? אפילו לא קצת, ואני לא רוצה שום דבר שלא הרווחתי במו ידיי. אז למה הבגידה שלה צורבת כמו חתך בחזה, כאילו כבר יש לה מקום שם?

אין לה. לא יהיה לה. כי אפילו שהיא לא הייתה בליבי אז, אין ספק שעכשיו היא כן.

אני סוגר את המחברת ומשליך אותה על הרצפה, מבטי נשלח אל המסדרון האפל והריק שמוביל אל חדר השינה החדש שלה. היא חששה לעבור לכאן. רק טיפש ישכב במקום שבו ישנים הזאבים, במיוחד לאחר שהושארת מורעב וזועם, נכון?

לכל הפחות, זה מה שהשכל הישר יאמר. אז למה השקרנית הקטנה עלתה במדרגות שתיים־שתיים ואיך, אחרי שהוזהרה לשמור על עין אחת פקוחה, נרדמה בקלות?

אני מעביר את ידיי על פניי ומניח לראשי ליפול על ראש המיטה, מחפש בעיוורון את אגרופני הפליז שאבי נתן לי כשהייתי בן שבע. אני מקרב אותם אל פניי ובודק את סמל העוגן החרוט על פני הקימורים. יש להם התאמה מושלמת לאלה שמקועקעים על מפרקי אצבעותיי. אני קורא את המילים שנכתבו סביבם.

משפחה חשובה יותר מדם.

מילים שכל בני משפחת בריישו חיים לפיהן, וזו דרך נוספת לומר שאף פעם אל תיתן אמון עיוור ואל תעניק נאמנות למי שלא הרוויח את האמון הזה. אתה לא צריך להגיע מאותה שושלת משפחתית כדי ליצור שושלת מוצקה. אילו רק הבלונדינית הבוגדנית הייתה מבינה את הדבר הזה.

אני עוצם את עיניי ונושם עמוק כדי לנסות להירגע, אבל פחות משתי שניות אחר כך אני שומע את הקליק השקט של הידית כשדלת נפתחת. אני מקשיב לדממה האופפת את האגף הזה של האחוזה ולרגע חושב שדמיינתי את זה. אלה דברים שקורים לך בשלוש בבוקר. אבל אז נשמעים הצעדים.

רגע לאחר מכן היא משרבבת את ראשה מבעד לדלת הפתוחה. אני עוצם את עיניי ומעמיד פני ישן. היא קופאת במקומה לרגע ואז פוסעת פנימה על קצות אצבעותיה, מציצה אל החדר הפתוח שמול החדר שלי. היא מציצה אל הבת שלי, כאילו יש לה זכות לעשות זאת.

אמיצה או טיפשה?

היא רוכנת קדימה וידה נחה בקלילות על משקוף הדלת של זואי. אני מזנק מהר ובשקט ככל האפשר, וממש לפני שהיא מנסה לצעוד פנימה אני לוכד אותה, מאלץ אותה להיצמד אל הקיר. ההשתנקות שלה שקטה, היא יודעת מי נמצא מאחוריה. האחיזה שלה במשקוף מתהדקת כשאני מניח את ידי לצד ידה. אני לא אומר כלום, וגם היא לא. מתח נבנה סביבנו, הופך את האוויר לסמיך כשלהט ושנאה נפגשים.

אני מתקרב, לא מחמיץ את המתח שבכתפיה. היא מפחדת? עצבנית? מגורה? איברי נע ללא רשות. היא אמורה לפחות להרגיש שלא בנוח. פתחנו עבורה את הדלת, משהו שאנחנו בדרך כלל לא עושים, והיא נכנסה היישר פנימה עם כל השקרים שלה, הקבורים מתחת לסווטשירט נפוח. היא אומנית בלהסתיר את עצמה, את מחשבותיה, את האמת שלה. אני מקרב את שפתיי לאוזנה. הגובה שלה הוא בערך מטר שישים וחמישה ואני מטר שמונים ושישה, כך שאני צריך להרכין את ראשי.

אני פולט נשיפה איטית וסיפוק חולני חולף במפשעה שלי כשאצבעותיה רוטטות. כל דבר קטן שאני עושה מעורר בה תגובה. "מה את חושבת שאת עושה?"

"התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון," היא לוחשת, "חשבתי שאבדוק מה שלומה."

זעם רותח מתחת לעורי, אבל אני מרסן אותו, מעביר את ידי אל מותניה ומזכיר לעצמי שהיא לא שייכת לשם. היא נדרכת, אבל לא מתנגדת ומאפשרת לי לסובב אותה. נדרשת לה שנייה, אבל עיניה נישאות אליי. אני מעביר את מפרק אצבעי על הלסת שלה, ומהדק את שרירי לסתי כשאישוניה מתרחבים. בשבילי.

יהיה קל כל־כך לקחת אותה, עד שאני יכול כמעט לטעום את זה. השפתיים שלה, המשורבבות באופן מושלם, שצבען תמיד אדום־חלודה, נפשקות. אני מבליע נהמה ומאפשר לאצבעותיי לשוטט נמוך יותר.

ויקטוריה מטה את ראשה באופן לא מודע, מעניקה לי גישה קלה יותר אל צווארה כשהיא מביטה בי, קצת מהססת וקצת מקווה. אני מגיע אל עצם החזה, מעביר קווצת שיער בלונדיני בין אצבעותיי ומאלץ את מבטי להתרכך, ככל שאני יכול לשלוט בזה. כל סנטימטר שבה מתרכך. בדיוק כפי שרציתי. "אני רוצה לזיין אותך, יפה," אני לוחש. עיניה מתרחבות. תפסתי אותה לגמרי לא מוכנה. "אני חושב על זה כבר שבועות ולא מצליח להפסיק," אני מודה, מושך בקווצת שיער חלקה. "אני רוצה להשכיב אותך על המיטה שלי, להעביר את הידיים בשיער שלך ולמשוך את הגוף שלך קרוב." אני מחליק את זרועותיי מאחורי גבה ועושה בדיוק את זה.

היא נמסה לתוכי כשאני מוריד את פניי אל שקע צווארה, ואחיזתה עולה אל שרירי הזרוע שלי. "אני רוצה לנשק לך את הצוואר, ככה." אני מעביר את שפתיי על עורה והיא מצטמררת. האחיזה שלה בי מתהדקת כשאני מחליק את פי גבוה יותר אל תנוך אוזנה, ואני מוכרח לנשוך את לשוני כדי למנוע מעצמי לגנוב טעימה. "אני רוצה להפשיט אותך," אני אומר בקול צרוד. "רוצה אותך עירומה." היא בולעת את רוקה בקושי, וזה מעלה חיוך על שפתיי.

היא מושכת בזרועותיי, מנסה לקרב אותי יותר, אבל אני כבר צמוד אליה. אני מסיר את ידיי, ממקם אותן בחזרה על הקיר. היא לא לובשת חזייה ואני מרגיש את הפטמות הזקורות שלה על עורי החשוף מבעד לפיג'מה שלה. "רוצה לדעת מה הייתי עושה אחר כך?" התשובה שלה היא גניחה נלחשת. "הייתי מסובב ומזיין אותך מאחור." היא מהנהנת, חסרת נשימה. "וכשהייתי בפנים..." אני שומט את כפות ידיי אל קימור ישבנה והיא מתפתלת. "לחוץ בין הישבנים ההדוקים האלה, הייתי מעביר את ידי על גבך עד שהייתי מגיע אל שערך, כורך אותו סביב אגרופי ומושך. ואז, מותק..." אני לוחש, היא נרעדת וציפורניה משאירות סימנים על שרירי הזרוע שלי. "הייתי לוטש מבט בעורפך ומדמיין שאני מזיין בלונדינית אחרת לגמרי."

היא מתקשה כמו אבן ולא מעיזה לזוז, וגם אני לא. אני מחזיק אותה שם, לכודה, למשך רגע ארוך, לפני שאני נותן לידיי ליפול ונסוג. "למקרה שלא ידעת, השיער הבלונדיני של הבת שלי לא הגיע רק ממני," אני מדבר בקול נטול רגש. היא בוהה בי, עדיין בגבה אל הקיר. "שמה של אימה היה מלורי, ושערה היה ארוך, ממש כמו שלך." אני מטה את ראשי. "בלונדינית כמוך. אולי קצת יותר זוהרת."

היא טובה בלהסתיר מהר את רגשותיה כי תוך שנייה מסכה מכסה את הבעתה. "אם זה מה שאתה צריך לעשות, תעשה את זה." היא פוסעת קדימה, מתמקמת מולי. "אתה רוצה לשחק בהעמדת פנים? אם אתה צריך שאהיה היא ללילה אחד או שניים, אני בעניין."

חיוך אפל עולה בי. "להשתמש בך, הא? זה מה שאת רוצה?"

"אני רגילה לזה."

"לא ממני. ממני את לא רגילה לזה."

היא נאבקת שלא לשחרר מבט זועף ועונה בכעס, "אמרתי שלא אכפת לי."

אני מתקרב אליה ותוחב קווצה משערה אל מאחורי אוזנה, מבטי נעול על מבטה. אני משאיר את ידי שם לכמה שניות, עד שהיא מפסיקה לרגע קל לעמוד על המשמר. לבחורה אין כמעט שליטה כשמדובר בי. לא ייקח הרבה כדי למחוק גם את השליטה שיש לה. אני רוכן לעברה עד ששפתיי מול שפתיה. "ויקטוריה וגה... כזאת יפה... כזאת שקרנית קטנה."