קלמנטיין, יחצנית ספרים עמוסה עם עתיד מתוכנן בקפידה נתקלת בבעיה כשהיא מתאהבת בשותף הזמני שלה לדירה ומגלה שהוא בעצם חי שבע שנים בעבר!
רומן שנון וחכם של אשלי פוסטון, מחברת רבי המכר של The New York Times.
שבע השנים שבינינו נבחר לספר הטוב ביותר לשנת 2023 של The New York Public Library.
לפעמים מגיע היום הגרוע בחייך, שאחריו צריכה להבין איך להמשיך לחיות. קלמנטיין מגבשת תוכנית כדי לשמור על הלב שלה: לעבוד קשה, למצוא מישהו הגון לאהוב, ולנסות לזכור לרדוף אחרי הירח.
האחרון די מטופש וכמובן מטפורי, אבל דודתה תמיד אמרה לה שצריך לפחות חלום אחד גדול בחיים.
במהלך השנה האחרונה, התוכנית הזו יצאה לפועל ללא תקלות. לפחות ברובה. החלק שקשור בלמצוא אהבה מסובך כי היא לא רוצה להתקרב יותר מדי לאף אחד – היא לא בטוחה שהלב שלה יעמוד בזה.
אבל אז קורה משהו יוצא דופן: באמצע המטבח שלה היא מוצאת גבר זר ויפה עם עיניים טובות, מבטא דרומי ומומחיות בפאי לימון. מסוג הגברים שמתאהבים בהם בקלות. אלא שהגבר הזה קיים בעבר. לפני שבע שנים, ליתר דיוק. והיא, פשוטו כמשמעו, חיה שבע שנים בעתיד שלו.
דודתה תמיד אמרה שהדירה שהורישה לה מהווה מין צביטה בזמן, מקום שבו רגעים משתלבים זה בזה כמו צבעי מים. הדבר הזה משבש לקלמנטיין את התוכניות, והיא יודעת שאם היא תיתן ללב שלה להישבר, הוא כבר לא יתאחה בחזרה.
אחרי הכול, אהבה היא אף פעם לא עניין של זמן – אלא עניין של תזמון.
אשלי פוסטון היא מחברת רבי-מכר של ה-USA Today ושל ה New York Times הכותבת סיפורים רומנטיים לצעירים ולמבוגרים כאחד. היא למדה אנגלית באוניברסיטת דרום קרוליינה וכיום מתגוררת בעיר הולדתה עם חתול שתלטן והר של ספרים.
״זאת דירה קסומה״, אמרה לי פעם דודה אנליאה בזמן שישבה על הכורסה הגבוהה הכחלחלה שלה, ושערה אסוף בפקעת עם סיכה כסופה בצורת פגיון. היא נראתה שובבה כשאמרה את זה, כאילו מעודדת אותי לשאול למה הכוונה. הייתי אז בת שמונה וחשבתי שאני יודעת הכול.
ברור שזאת היתה דירה קסומה. דודה שלי גרה בבניין בן מאה באפר איסט סייד, שעל המרזבים שלו היו אריות אבן מתפוררים שנאחזו בפינות בכל כוחם. הכול בדירה ההיא היה קסום: האור שהציף את המטבח בבקרים, זהוב כמו חלמון ביצה; חדר העבודה, שהכיל כמות בלתי אפשרית של ספרים שנשפכו מהמדפים והצטברו ליד החלון הרחוק בערמה גבוהה שחסמה כמעט את כל האור. על קיר הלבנים בקצה הסלון היו מפות של ארצות רחוקות שאני שרטטתי. חדר האמבטיה היה המקום המושלם לצייר בו, עם הזכוכית החלבית בחלון הגבוה ששברה את האור לכל צבעי הקשת, הקירות בצבע כחול־שמים והאמבטיה העומדת העתיקה. צבעי המים שלי התעוררו שם לחיים, והגוונים השונים טפטפו מהמכחולים שלי כשדמיינתי מקומות שאף פעם לא הייתי בהם. ובערבים, הירח שנשקף מחלונות חדר השינה שלה נראה קרוב כל כך שכמעט יכולתי לתפוס אותו.
הדירה באמת היתה קסומה. הייתי בטוחה בכך. פשוט חשבתי שדודה שלי היא זו שהפכה אותה לקסומה — עם החיים המלאים והפרועים שלה, שהדביקו כל דבר שנגעה בו.
״לא, לא״, היא אמרה ונופפה בידה — זו שהחזיקה סיגריית מרלבורו דולקת. העשן זרם החוצה מהחלון הפתוח, הפר את שלוותן של שתי היונים שהמו על אדן החלון ונישא אל השמים הבהירים. ״זאת לא מטפורה, קלמנטיין יקירתי. אולי לא תאמיני לי בהתחלה, אבל אני מבטיחה לך שזה נכון״.
ואז היא רכנה קדימה וההבעה השובבה שלה הפכה לחיוך שהבהיק בעיניה החומות המנצנצות, וגילתה לי סוד.
דודה שלי תמיד אמרה: אם את לא מרגישה שייכת, תעמידי פנים עד שבאמת תהיי שייכת.
היא גם אמרה שצריך להקפיד לחדש את הדרכון, לשלב יינות אדומים עם בשרים ויינות לבנים עם כל השאר, למצוא עבודה שמספקת את הראש כמו את הלב, לא לשכוח להתאהב בכל הזדמנות אפשרית כי אהבה היא יותר מכול עניין של תזמון, ולרדוף אחרי הירח.
תמיד, תמיד לרדוף אחרי הירח.
זה כנראה הצליח לה, כי היא הרגישה בבית בכל מקום בעולם. היא עברה את החיים בקלילות כאילו היתה אורחת קרואה בכל מסיבה שלא הוזמנה אליה, התאהבה בכל אדם בודד שנקרה בדרכה, והמזל שיחק לה בכל הרפתקה. היתה לה מין הילה כזאת — תיירים ביקשו ממנה הנחיות כשהיתה בחו״ל, מלצרים שאלו לדעתה על יינות ועל בקבוקי ויסקי משובחים, ידוענים שאלו אותה על עצמה.
פעם, כשהיינו במצודת לונדון, דודה שלי ואני נקלענו בטעות למסיבה פרטית בקפלת פטרוס הקדוש בשלשלאות, והצלחנו לא להיזרק ממנה בזכות מחמאה מדויקת ושרשרת מזויפת מרהיבה. פגשנו שם את נסיך ויילס או נורווגיה או משהו, שחילטר בתור הדי־ג׳יי. בקושי זכרתי את שאר הערב כי לא הערכתי נכון את הקיבולת שלי לוויסקי יקר מדי.
אבל כל הרפתקה עם דודה שלי היתה כזאת. היא היתה אמנית ההשתייכות.
את לא יודעת באיזה מזלג להשתמש בארוחת ערב מפונפנת? תחקי את מי שיושב לידך. הלכת לאיבוד בעיר שגרת בה רוב חייך? תעמידי פנים שאת תיירת. את מקשיבה לאופרה בפעם הראשונה בחייך? תהנהני ותצייני את הוויברטו המצמרר. את יושבת במסעדת כוכבי־מישלן ושותה בקבוק יין אדום שעולה יותר משכר הדירה החודשי שלך? דברי על "גוף היין" ותתנהגי כאילו כבר טעמת בחיים יינות טובים יותר.
ובמקרה הנוכחי זה גם היה נכון.
היין כאן היה פחות טעים מבקבוק בשני דולרים מטריידר ג׳ו, אבל המנות הקטנות הנפלאות פיצו על כך. תמרים עטופים בבייקון וגבינת עיזים מטוגנת עם נגיעות של דבש לוונדר ולביבות פורל מעושן נמסות בפה. וכל זה במסעדה קטנה ומקסימה מוארת באור צהוב נעים. קולות העיר חדרו פנימה מבעד לחלונות הפתוחים בחזית, ענפים של צמחי פוטוס מטפסים ושרכים ירוקי־עד השתלשלו מפמוטי הקיר מעלינו ומשב המזגנים קירר לנו את הכתפיים. הקירות היו מחופים בעץ מהגוני, והספסלים בתאי הישיבה היו מרופדים בעור רך שבחום של תחילת יוני איים לקלף לי את העור מהירכיים. המקום היה אינטימי והשולחנות מרווחים, כך שהרחש הבלתי פוסק שהגיע מהמטבח מיסך את השיחות המהוסות של הסועדים האחרים.
אילו המסעדה היתה מחזר, הייתי נשבית בקסמו.
פיונה, דרו ואני ישבנו ליד שולחן קטן באוליב ברנץ׳, מסעדת מישלן בסוהו שדרו התחננה שנצא לאכול בה במשך שבוע שלם. בדרך כלל לא יצאתי לארוחות צהריים ארוכות, אבל זה היה יום שישי קיצי, ולמען האמת הייתי חייבת טובה לפיונה, רעייתה של דרו, כי בשבוע שעבר נאלצתי להבריז מהצגה שדרו רצתה לצפות בה. דרו טורז היתה עורכת ספרותית שחיפשה תמיד כותבים ייחודיים ומוכשרים, אז היא גררה אותי ואת פיונה להופעות ולהצגות מוזרות, ולמקומות שאף פעם לא הייתי בהם. וזאת לא משימה קלה, כי הייתי בארבעים ושלוש מדינות עם דודה שלי והיא היתה מומחית באיתור מקומות מוזרים.
המקום הזה, לעומת זאת, היה מאוד — מאוד — נחמד.
״זה המקום הכי יוקרתי שהייתי בו בחיים,״ הכריזה פיונה והכניסה לפה עוד תמר עטוף בבייקון. זה היה הדבר היחיד שהיא יכלה לאכול מתוך מה שהזמנו עד כה — נתחי הוואגיו הנא לא באו בחשבון למישהי בחודש השביעי להיריון. פיונה היתה גבוהה ודקיקה, עם שיער צבוע לסגול בהיר ועור לבן חיוור. היו לה נמשים כהים על הלחיים והיא תמיד ענדה עגילים מצועצעים שמצאה בשווקי פשפשים בסופי שבוע. הזוג הנוכחי היה נחשי מתכת שהחזיקו בפה שלטים שכתוב עליהם ״לכו תזדיינו״. היא היתה המעצבת הטובה ביותר בשטראוס את אַדר.
לידה ישבה דרו, שקודמה לאחרונה לתפקיד עורכת בכירה בשטראוס את אדר, ונעצה מזלג בעוד חתיכת ואגיו. היו לה שיער ארוך מתולתל ועור בגוון חום חמים, והיא תמיד התלבשה כאילו היא יוצאת לחפירה ארכיאולוגית במצרים בשנת 1910, וכך גם היום: מכנסיים רחבים מבד רך אבל עמיד בצבע חום בהיר, חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת ושלייקס.
הרגשתי קצת מרושלת לעומתן, בחולצת הטריקו שקיבלתי בחינם מהמזנון האהוב על ההורים שלי, פתפותי ביצים, מכנסי ג׳ינס בהירים ונעליים אדומות שטוחות שנעלתי מאז הקולג׳ והסוליות שלהן היו מודבקות בסלוטייפ כי לא יכולתי לשאת את הפרֵדה מהן. לא חפפתי את השיער כבר שלושה ימים והשמפו היבש לא הצליח לתקן את המצב, אבל איחרתי לעבודה הבוקר ולא היה לי זמן להתעסק בזה. הייתי יחצנית בכירה בשטראוס את אדר, מתכננת סדרתית, ובכל זאת לא הייתי ערוכה ליציאה הזאת בשום אופן. לזכותי ייאמר שכיוון שהיה זה יום שישי קיצי בכלל לא ציפיתי שמישהו יהיה במשרד היום.
״באמת יוקרתי פה,״ הסכמתי. ״הרבה יותר טוב מערב הקראת השירה ההוא בווילג׳.״
פיונה הנהנה. ״מה שכן, אהבתי שהם קראו לכל המשקאות שלהם על שם סופרים מתים.״
עשיתי פרצוף. ״חטפתי הנגאובר מזעזע מאמילי דיקנסון.״
דרו התפוצצה מגאווה. ״נכון שזה מקום מדהים? זוכרות את המאמר ששלחתי לכן? ממגזין ׳איטר׳? הכותב, ג׳יימס אשטון, הוא השף הראשי פה. זה מאמר מלפני כמה שנים, אבל עדיין שווה לקרוא אותו.״
״ואת רוצה להחתים אותו אצלנו?״ שאלה פיונה. ״על מה? ספר בישול?״
דרו נראתה פגועה עד עמקי נשמתה. ״אני נראית לך כזאת לא מתוחכמת? ממש לא. אשף מילים כזה יתבזבז על ספר בישול.״
פיונה ואני החלפנו מבט ידעני. דרו אמרה את אותו הדבר על ההצגה שהתחמקתי ממנה בקושי בשבוע שעבר, כי בדיוק עברתי לדירה של דודתי המנוחה באפר איסט סייד. בשבת, בדיוק כשסחבתי פטיפון כבד לתוך המעלית, פיונה הודיעה לי שהיא בחיים לא יוצאת יותר לשחות בים.
ועם כל זאת, דרו ידעה לִצפות מה אנשים מסוגלים לכתוב, לא רק להעריך את מה שהם כבר כתבו. היא היתה מומחית בזיהוי אפשרויות. היא חיה עליהן.
זה מה שהפך אותה לכוח טבע ייחודי. היא תמיד אימצה את חסרי הסיכוי ותמיד עזרה להם לפרוח.
״מה זה המבט הזה?״ דרו שאלה והעבירה בין שתינו עיניים מתרות. ״צדקתי לגבי המוזיקאי שראינו בגַברנרז איילנד בחודש שעבר.״
״מתוקה שלי,״ ענתה פיונה בסבלנות, ״אני עדיין מתאוששת מההצגה בשבוע שעבר על איש שניהל רומן עם דולפינה.״
דרו עשתה פרצוף. ״זאת היתה... טעות. אבל המוזיקאי לא! וגם לא ההוא מטיקטוק שכתב את המותחן על פארק השעשועים. הוא יצליח בגדול. והשף הזה... אני יודעת שהוא מיוחד. אני רוצה לשמוע עוד על הקיץ שעבר עליו בגיל עשרים ושש — הוא הזכיר אותו ב׳איטר׳, אבל לא הרחיב.״
״את חושבת שיש שם סיפור?״ שאלה פיונה.
״אני בטוחה שכן. נכון, קלמנטיין?״
הן הסתכלו עלי בציפייה.
״האמת שלא קראתי אותו,״ הודיתי, ופיונה השמיעה את הצקצוק המיוחד שיום אחד ימלא את הילד העתידי שלהן ברגשות אשם. השפלתי מבט במבוכה.
״אז תקראי!״ ענתה דרו. ״הוא טייל בכל העולם, כמוך. הוא מחבר כל כך טוב אוכל עם חֲברוּת וזיכרונות — אני רוצה אותו.״ היא הפנתה את מבטה הרעב אל המטבח. ״אני ממש רוצה אותו.״ כשהמבט הזה היה מופיע בעיניה, לא היה אפשר לעצור אותה.
לגמתי שוב מהיין היבש מדי וסקרתי את תפריט הקינוחים. אמנם יצאנו יחד להפסקות צהריים באופן קבוע (כמה נחמד לעבוד עם החברות הכי טובות שלך באותו הבניין), אבל לרוב נשארנו באזור מידטאון, והמסעדות במידטאון היו...
נו.
קצת מביך להודות כמה סנדוויצ׳ים ולובסטר מק אנד צ׳יז קניתי ממשאיות אוכל. מידטאון היתה מפוצצת תיירים בקיץ, אז בלי הזמנה מראש לא היה שום סיכוי למצוא מקום לארוחת צהריים שהוא לא משאית אוכל או המדשאות בבריאנט פארק.
״טוב, כשתמצאי אותו יש לי שאלה על תפריט הקינוחים הזה,״ אמרתי, והצבעתי על המנה הראשונה שהופיעה בו. ״מה זה לעזאזל פאי לימון מפורק?״
״זאת אחת ממנות הדגל של השף,״ דרו הודיעה בהתרגשות, ופיונה חטפה לי את התפריט מהידיים כדי לקרוא על הפאי. ״אני ממש רוצה לטעום אותו.״
״אם זה סתם פלח לימון שבזקו עליו סוכר לבן והניחו על ביסקוויט,״ אמרה פיונה, ״אני אמות מצחוק.״
הצצתי בטלפון לבדוק מה השעה. ״מה שזה לא יהיה, כדאי שנזמין ונזוז. אמרתי לרונדה שאני חוזרת עד אחת.״
״יום שישי היום!״ מחתה פיונה ונופפה מולי בתפריט הקינוחים. ״אף אחד לא עובד בימי שישי בקיץ. במיוחד לא בהוצאות ספרים.״
״אני כן,״ עניתי. רונדה אדר היתה הבוסית שלי, מנהלת שיווק ופרסום ומו״לית שותפה. היא היתה אחת הנשים המצליחות ביותר בתחום. אם היה לספר פוטנציאל להפוך לרב מכר, היא ידעה בדיוק איך לסחוט את זה ממנו, וזה היה כישרון בפני עצמו. ואפרופו רבי מכר, רק כדי שפיונה ודרו יבינו מה מצבי, הוספתי, ״יש לי שלושה סופרים בסבבי קידום מכירות כרגע, אז אני בטוחה שמשהו ישתבש.״
דרו הנהנה. ״חוק מרפי של הוצאות ספרים.״
״חוק מרפי,״ אישרתי. ״והבוקר ג׳ולייט בכתה כמו משוגעת בגלל החבר שלה, אז אני מנסה להקל עליה קצת היום.״
״זין על רומיאו רובּ,״ דרו דקלמה.
״זין על רומיאו רובּ,״ הסכמתי.
״אגב דייטינג.״ פיונה הזדקפה קצת בכיסא והניחה את המרפקים על השולחן. אוי, הכרתי את המבט הזה. החנקתי גניחה. היא רכנה קדימה והסתכלה עלי בגבות מורמות. ״איך הולך עם נֵייט?״
פתאום כוס היין נראתה לי מרתקת, אבל הנחישות שלי הלכה והתרופפה ככל שפיונה המשיכה לנעוץ בי מבט בהמתנה לתשובה, עד שבסופו של דבר נאנחתי ועניתי, ״נפרדנו בשבוע שעבר.״
פיונה פלטה קריאת תדהמה כאילו נעלבה באופן אישי. ״בשבוע שעבר? לפני או אחרי שעברת דירה?״
״בזמן המעבר. בערב שהלכתן להצגה.״
״ולא סיפרת לנו?״ דרו שאלה, ונשמעה סקרנית לעומת זוגתה הנרעשת.
״לא סיפרת לנו!״ פיונה קראה בהסכמה. ״זה חשוב!״
״זה באמת לא כזה סיפור.״ משכתי בכתפיים. ״נפרדנו בסמסים. נראה לי שהוא כבר יוצא עם מישהי שהוא פגש בהינג׳.״ החברות שלי הסתכלו עלי ברחמים עמוקים, אבל נופפתי בביטול. ״זה בסדר, באמת. לא התאמנו בכל מקרה.״
וכל זה היה נכון, אבל לא ציינתי את הריב שהיה לנו לפני הסמסים. אם כי ״ריב״ זו מילה קצת מוגזמת. זה היה יותר כמו אנחה אדישה ודגל לבן שנזרקו אל שדה קרב נטוש.
״שוב? את שוב עובדת עד מאוחר?״ הוא שאל. ״את יודעת שזה הערב הגדול שלי. אני רוצה שתהיי פה איתי״.
למען האמת, שכחתי שבאותו ערב נפתחה תערוכה של העבודות שלו. הוא היה אמן מתכת, וזה היה רגע גדול בשבילו. ״אני מצטערת, נייט. זה חשוב״.
וזה באמת היה חשוב, הייתי בטוחה בכך, אם כי עכשיו כבר לא הצלחתי להיזכר מה היה מקרה החירום שתקע אותי בעבודה עד מאוחר.
הוא לא אמר כלום במשך רגע ארוך, ואז שאל, ״ככה זה הולך להיות? אני לא רוצה להיות פחות חשוב מהעבודה שלך, קלמנטיין״.
״אתה לא!״
הוא כן היה. לגמרי. השארתי אותו במרחק בטוח כי חשבתי שלפחות משם הוא לא יראה שאני מרוסקת. זה אפשר לי להמשיך לשקר. יכולתי להמשיך להעמיד פנים שאני בסדר — כי באמת הייתי בסדר. לא היתה לי ברירה. לא רציתי שאנשים ידאגו לי. היו להם מספיק דאגות אחרות על הראש. זה היה סוד הקסם שלי, נכון? לא צריך לדאוג לקלמנטיין וסט. היא תמיד מסתדרת.
נייט שחרר אנחה ארוכה וכבדה. ״קלמנטיין, אני חושב שאת צריכה להיות כנה עם עצמך״. וזה היה הסוף — המסמר האחרון בארון הקבורה המטפורי. ״את סגורה נורא. את עוטפת את עצמך בעבודה כדי להתגונן. אני לא חושב שאני מכיר אותך בכלל. את לא מוכנה להיפתח. את לא מוכנה להיות פגיעה. מה קרה לבחורה בתמונות שראיתי? עם צבעי המים מתחת לציפורניים?״
היא כבר לא היתה כאן, אבל את זה הוא כבר ידע. הוא פגש אותי אחרי שהיא הפסיקה להתקיים. נראה לי שזאת הסיבה שהוא לא זרק אותי אחרי הפעם הראשונה שביטלתי לו תוכניות, כי הוא ניסה למצוא את הבחורה עם צבעי המים מתחת לציפורניים שהוא ראה בתמונה בדירה הקודמת שלי. הבחורה מפעם.
״את בכלל אוהבת אותי?״ הוא המשיך. ״אני לא זוכר שאמרת את זה, אפילו פעם אחת״.
״אנחנו יוצאים רק שלושה חודשים. זה קצת מוקדם, אתה לא חושב?״
״כשיודעים, יודעים״.
חשקתי שפתיים. ״אז כנראה שאני לא יודעת״.
ושם זה נגמר.
הגעתי לסוף הזוגיות הזאת. החלטתי לנתק את השיחה לפני שאגיד משהו שאתחרט עליו, ואז כתבתי לו שזה נגמר. תכננתי לשלוח לו את מברשת השיניים שלו בדואר. לא היתה לי שום כוונה לנסוע עד ויליאמסבורג אם היתה לי ברירה.
״חוץ מזה,״ הוספתי ומילאתי את הכוס שלי ביין יקר מדי, ״לא נראה לי שאני רוצה זוגיות כרגע. אני רוצה להתמקד בקריירה, ואין לי זמן לבזבז על גברים שבסוף אולי אזרוק בסמס אחרי שלושה חודשים. אפילו הסקס לא היה משהו.״ לגמתי שלוק גדול מהיין כדי לבלוע את האמת המחרידה הזאת.
דרו הביטה בי ביראת כבוד ונדה בראשה. ״תראי אותה, בלי דמעה אחת.״
״אף פעם לא ראיתי אותה בוכה על בחור,״ אמרה פיונה לרעייתה.
רציתי למחות, אבל סגרתי את הפה כי הבנתי שהיא צודקת. גם ככה בכיתי רק לעתים נדירות, אז על סתם איזה בחור? ממש לא. פיונה תמיד אמרה שהבעיה היא שכל מערכות היחסים שלי הסתכמו בכך שקראתי לחבר ״סתם איזה בחור״ — מישהו שאפילו לא שווה לזכור את שמו. ״כי אף פעם לא היית מאוהבת״, היא אמרה לי פעם, ואולי בצדק.
״כשיודעים, יודעים״, נייט אמר אז.
אפילו לא ידעתי איך מרגישים כשאוהבים.
פיונה נופפה בידה בזלזול. ״טוב, אז טפו עליו! לא הגיעה לו בת זוג מקצוענית־על עם יציבות כלכלית ודירה באפר איסט סייד,״ היא המשיכה, ונראה שזה הזכיר לה את הנושא השני שממש לא רציתי לדבר עליו. ״איך הדירה?״
הדירה. היא ודרו הפסיקו לקרוא לה ״הדירה של דודה שלך״ בינואר, אבל אני לא הצלחתי להתנער מההרגל. הגבתי במשיכת כתף.
יכולתי לומר להן את האמת — שבכל פעם שנכנסתי לדירה ציפיתי לראות שם את דודה שלי בכורסה הגבוהה הכחלחלה שלה, אבל הכורסה כבר לא היתה שם.
וגם לא הבעלים שלה.
״הדירה מעולה,״ קבעתי.
פיונה ודרו החליפו מבטים ספקניים. הגיוני. לא הייתי שקרנית טובה במיוחד.
״הדירה מעולה,״ אמרתי שוב. ״ולמה אנחנו מדברות עלי? בואו נמצא את השף המפורסם שלך ונפתה אותו לעבור לצד האפל.״ הושטתי יד לתמר האחרון ואכלתי אותו.
״כן, טוב, רק צריך לקרוא למלצרית שלנו...״ דרו מלמלה, והסתכלה סביב בניסיון למשוך את תשומת הלב של אחד המלצרים, אבל הנימוסים שלה אפשרו לה רק לשלוח אליהם מבט רב משמעות. ״אני אמורה להרים יד, או... מה עושים במסעדות יוקרה?״
בחודשים האחרונים דרו השקיעה מאמצים מיוחדים בהרחבת רשימת הסופרים שלה, אבל התחלתי לתהות אם חלק מההרפתקאות האלה — ההופעה בגברנרז איילנד, ההצגה שלמרבה הצער נאלצתי להחמיץ, האופרה בחודש שעבר, המשפיען מטיקטוק שפגשנו בחנות ספרים בוושינגטון הייטס, התערוכה של האמן שצייר עם כל הגוף — נועדו להסיח את דעתי. לעזור לי להיחלץ מהאבל שלי. אבל עברו כמעט שישה חודשים, והייתי בסדר עכשיו.
באמת שהייתי בסדר.
אבל לא קל לשכנע בכך אנשים שראו אותך מתייפחת על רצפת חדר האמבטיה בשתיים בבוקר, שיכורה עד מוות, בליל הלוויה של דודה שלך.
הן ראו אותי ברגעים הקשים ביותר, החשופים ביותר, ובכל זאת לא מחקו את מספר הטלפון שלי. לא תמיד היה קל להסתדר איתי, אבל הן נשארו לצדי למרות הכול וזה נגע ללבי במידה שלא יכולתי לתאר במילים. והטיולים שנגררתי אליהם בחודשים האחרונים באמת היו מרעננים.
אז לכל הפחות יכולתי לקרוא למלצרית בשביל דרו.
״אני על זה,״ נאנחתי והרמתי יד לסמן למלצרית שלנו כשהיא עזבה את אחד השולחנות האחרים. לא הייתי בטוחה שזאת הדרך להסב תשומת לב של מלצרים במסעדות יוקרה, אבל היא ניגשה אלינו בזריזות בכל מקרה. ״אפשר בבקשה את ה... אה...״ לכסנתי מבט אל תפריט הקינוחים.
״את הלימון המפורק הזה!״ התפרצה פיונה.
״כן, זה,״ אמרתי, ״ואפשר אולי גם לדבר עם השף הראשי?״ דרו מיהרה לשלוף כרטיס ביקור מהארנק והושיטה אותו למלצרית בזמן שהוספתי, ״תגידי לו בבקשה שאנחנו משטראוס את אדר הוצאה לאור ובאנו להציע לו הזדמנות עסקית — ספר, למען האמת.״
נראה שהבקשה לא הפתיעה את המלצרית, כי היא לקחה את כרטיס הביקור ותחבה אותו לחזית הסינר השחור שלה. היא אמרה שתבדוק אם אפשר, ונחפזה אל המטבח להזמין את הקינוח שלנו.
דרו מחאה כפיים בשקט אחרי שהמלצרית הלכה. ״זה קורה! אתן מתרגשות? זה אף פעם לא נמאס.״
ההתלהבות שלה היתה מידבקת אפילו שהשף הזה לא ממש עניין אותי. ״זה באמת לא נמאס,״ אמרתי. הטלפון שלי התחיל לרטוט בתיק. הוצאתי אותו והעפתי מבט בהתראה. למה אחת הסופרות שלי שולחת לי מייל?
פיונה רכנה לעבר דרו. ״אולי נשדך לקלם את הבחור שבדיוק עבר לדירה לידנו?״
״הוא חמוד,״ הסכימה דרו.
״לא, תודה.״ פתחתי את תיבת המייל שלי. ״אני לא מוכנה לצלול ישר לתוך זוגיות חדשה אחרי נייט.״
״אמרת שהתגברת עליו!״
״עדיין יש תקופת אבל — אוי, שיט,״ הוספתי כשסיימתי לרפרף על ההודעה, וקמתי מיד מהכיסא. ״סליחה, אני חייבת לזוז.״
פיונה שאלה בדאגה, ״קרה משהו? עדיין לא קיבלנו את הקינוח.״
הוצאתי את הארנק מתיק הקייט ספייד המזויף שלי והנחתי על השולחן את כרטיס האשראי של החברה מאחר שלמעשה זו היתה ארוחת צהריים עסקית. ״אחת הסופרות שלי נתקעה בדנוור באמצע מסע קידום מכירות וג׳ולייט לא עונה למיילים. תשלמו על הארוחה עם האשראי הזה ונתראה במשרד?״ אמרתי בהתנצלות כשדרו לקחה את הכרטיס.
היא נראתה המומה. ״רגע — מה?״ היא הפנתה מבט אל המטבח ובחזרה אלי.
״קטן עלייך,״ אמרתי בזמן שקיבלתי מהסופרת עוד מייל מבוהל. חיבקתי את שתיהן וגנבתי עוד כדור גבינת עיזים מטוגן, בלעתי אותו עם שארית היין והסתובבתי ללכת —
״זהירות!״ קראה דרו. פיונה התנשפה בחדות.
מאוחר מדי.
התנגשתי במלצר מאחורי. הקינוח שהוא נשא התעופף לצד אחד והוא התעופף לצד הנגדי. שלחתי יד בתנועה מהירה וחדה לתפוס את הקינוח בדיוק כשהמלצר תפס אותי וניסה לעזור לי להתאזן. מעדתי, והוא ייצב אותי באחיזה חזקה של זרועי.
״הצלת את הצלחת,״ הוא אמר בחמימות.
״תודה, אני —״ ואז הבנתי שהיד השנייה שלי מונחת על החזה המוצק מאוד שלו. ״אוי!״ מיהרתי להחזיר לו את הקינוח ולהתרחק ממנו. ״אני ממש מצטערת!״ סומק התפשט לי במהירות על הלחיים. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו. היד שלי נחה על הגבר הזר הזה למשך הרבה מאוד זמן.
״...לימון?״ הוא שאל.
״כן, סליחה, סליחה, זה הקינוח שלנו אבל אני חייבת לזוז,״ עניתי בקדחתנות. הרגשתי שאני מאדימה כמו דובדבן. עקפתי אותו בזריזות, איחלתי לחברותי בלי קול ״בהצלחה״, ויצאתי מהמסעדה.
שתי שיחות טלפון לסאותווסט איירליינס וארבעה רחובות מאוחר יותר, העליתי את הסופרת על הטיסה הקרובה לתחנה האחרונה במסע השיווק שלה. ירדתי לרכבת התחתית כדי לנסוע בחזרה למידטאון ולעבודה. נזכרתי באחיזה החזקה של הגבר ההוא, בחזה המוצק שלו, באופן שבו הוא רכן אלי (הוא באמת רכן אלי, נכון? כאילו הוא מכיר אותי? לא דמיינתי את זה), וניסיתי להוציא את כל זה מהראש.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
