סיפורי וינדזור 4 - נדרים שבורים

היא הייתה האהבה הראשונה שלו, היא הייתה שיברון הלב הראשון שלו, היא הייתה החרטה היחידה שלו.

זאיין וינדזור תמיד אהב לראות איך עיניה של סלסט הריסון נדלקות כשהוא עצבן אותה. פשוט לקחו לו כמה שנים להבין שהרגשות שהיו לו כלפי יריבתו מילדות לא היו רגשות שנאה.

כשהם מתחילים לעבוד בחברות המתחרות של משפחותיהם והיריבות ביניהם גדולה מאי־פעם,  זאיין מחליט שהוא רוצה לחלוק עם סלסט הכול – ומה שזאיין וינדזור רוצה הוא גם מקבל.

השניים מגלים כמה דק הגבול העובר בין אהבה לשנאה, ומתאהבים בעוצמה שאיש מהם לא חשב שאפשרית... עד שטרגדיה פתאומית משאירה אותם תוהים אם משהו מזה היה בכלל אמיתי.

מונע מכוח רצונו לנקמה, זאיין ממוטט את החברה של סלסט ומביא אותה כמעט לפשיטת רגל, כך שאין ברירה והדור המבוגר של שתי המשפחות נאלץ להתערב. הוינדזורים וההריסונים מסכימים למיזוג – בתנאי אחד: זאיין וסלסט יתחתנו זה עם זה.

ספר זה הוא הרביעי בסדרת וינדזור, אך עומד בפני עצמו ואינו מכיל ספוילרים לספרים האחרים בסדרה.

קתרינה מאורה היא סופרת רבי מכר של היו-אס-איי טודיי, ומובילה מבקום הראשון במכירות של אמזון. היא כותבת רומנים רומנטיים מודרנים, מהירים ושופעי מתח, ששוברים לך את הלב ואז סוחפים אותך אל הסוף הטוב שהושג ביזע ודמעות.

סלסט

אין הרבה אנשים שאני באמת שונאת, בכל איבר בגופי. למעשה, הרשימה כולה מכילה שם אחד בלבד: זָאיְין וינדזור.

רק מהמחשבה עליו, הבטן שלי מתחילה להתכווץ ובדם שלי זורמת חרדה משתקת. זאיין וינדזור הוא הרעל שבחיי, הוא האדם שאני מקללת כל לילה לפני שאני הולכת לישון. הוא תמיד היה כזה. כשאני חושבת על הדברים הכי גרועים בילדותי, הפרצוף שלו זה הדבר הראשון שעולה לי בראש. רק הידיעה שאצטרך לראות אותו שוב בעוד כמה שעות מעוררת בי חרדה שאי־אפשר לתאר במילים.

"סֶלֶסְט?"

אני מרימה את עיני ורואה את חברתי הטובה ביותר, לילי, מביטה בי בעיניה הכחולות בדאגה. היא מחליקה תלתל תועה משערי אל מאחורי האוזן שלי, פניה מלאות הבנה. "יהיה בסדר," היא מבטיחה לי. "זה רק נשף צדקה, ותוכלי לעשות שם המון נטוורקינג שיעזור לך בהמשך. פשוט תתמקדי בזה, בסדר?"

אני מביטה בציפורני הצבועות בצהוב בהיר, ולא מסוגלת להניח לתחושה הטורדנית שאסון עומד להתרחש. "זה נשף הצדקה השנתי של הווינדזורים," אני אומרת וקולי נשבר. "אני מרגישה שזה סימן רע, שהאירוע הראשון שאני משתתפת בו אחרי שאני חוזרת הוא אירוע של המשפחה של זאיין."

חשבתי שאחרי חמש שנים בקולג׳ אני אחזור עם יותר ביטחון עצמי, אבל נדמה שהכול התאדה ונעלם ברגע שדרכתי שוב בבית ילדותי.

החזרה הביתה מרגישה כמו עשרה צעדים לאחור, כאילו הנערה שהייתי פעם מנסה להיאחז בי שוב, מבקשת שישחררו אותה מהקופסה שבה נעלתי אותה. אני חוששת שהמפגש המחודש עם זאיין יהפוך אותי לגרסה של עצמי שאני מתעבת, הגרסה שאני מתביישת בה.

"סלסט, את האישה החזקה והחכמה ביותר שאי־פעם פגשתי. הלוואי שהיית יכולה לראות את עצמך בעיניים שלי — אולי אז היית מבינה כמה מטופש זה שבחור כמו זאיין משפיע עלייך ככה. הוא לא שווה את זה."

אני מהנהנת ומכריחה את עצמי להאמין לה, לצאת מהאחיזה החונקת שיש לעבר עלי. היא צודקת, כמובן. לא צריכה להיות לזאיין כזאת השפעה עלי, כבר לא.

"סיפרתי לך שסבא ביקש ממני לבדוק כל סנטימטר במלון של הווינדזורים שבו יהיה האירוע?" אני שואלת, מנסה לשנות את נושא השיחה. אם אמשיך לדבר על זאיין, זה רק יזכיר לי דברים שאני מעדיפה לשכוח. סודות שהסתרתי ממנה. "את יודעת מה הוא אמר לי?"

לילי מניעה בראשה במבט שואל, בזמן שהיא מורחת עוד קצת סומק על עצמות הלחיים שלי.

"הביקורות על המלון שלהם מצוינות, אבל אי־אפשר להשיג מזה מספיק מידע. הם הזמינו אותנו לאירוע שלהם, נכון? אנחנו לא רוצים להיות גסי רוח ולסרב ליהנות ממתקני המלון במלואם," אני מצטטת בחיקוי עלוב של סבא שלי. "את מאמינה לזה?"

היא פולטת צחוק קצת מופתע, ואני לא יכולה שלא לחייך גם. זה מקהה קצת את העוקץ של הדברים שהוא אמר אחר כך, הדברים שאני לא יכולה לספר לה.

"אני רק מקווה שההשכלה שלך באמת לימדה אותך משהו, כי נמאס לי שהנכדה שלי מגיעה תמיד למקום השני בתחרות מול הילד הזה של הווינדזורים. אתם כבר לא בבית ספר, סלסט. הרבה יותר דברים מונחים על הכף, ואין שום מקום לטעויות. לכל הפחות, את צריכה להיות מסוגלת להרים את המלונות שלנו לסטנדרטים שהווינדזורים עומדים בהם".

לפעמים אני תוהה אם ההשוואות הנצחיות שסבא שלי עורך היו מכאיבות לי פחות אילו הוא לא היה מגיע תמיד למסקנה שאני לא טובה מספיק. אולי השנאה שלי לזאיין לא היתה הופכת למה שהיא היום, אם היא לא היתה מתודלקת שוב ושוב על ידי הציפיות הגבוהות שלו.

אם אגיד שזאיין ואני היינו יריבים כשגדלנו, זה יהיה ניסוח עדין מאוד. אולי ככה זה התחיל, מתישהו בגן. סתם יריבות בין ילדים, תוצר טבעי של המחלוקת בין המשפחות שלנו. אבל מתישהו, לאורך השנים, היריבות הפכה לעוינות טהורה ולשנאה עמוקה כל כך, עד שהייתי חייבת למצוא מפלט, לצאת להפסקה. הפסקה שהגיעה עכשיו לסיומה.

"סבא שלך ממש מגוחך לפעמים," לילי אומרת, אבל אני שומעת את הדאגה המסתתרת בקולה. מדי פעם אני מרגישה כאילו היא יכולה לראות את הכאב שאני מחזיקה עמוק בפנים, למרות שאני ממש מנסה להסתיר אותו ממנה. "אבל הוא כן בחר בך להיות היורשת שלו, אז אולי כדאי לתת למעשים שלו לדבר בשמו יותר מאשר למילים? הוא לא היה עושה את זה אם הוא לא היה מאמין בך."

אני מדחיקה את הדחף לנשוך את שפתי בעצבנות ורק מהנהנת בהסכמה שקטה. היא יודעת טוב כמוני שסבא בחר בי להיות היורשת שלו רק כי ארצ'ר, אחי, סירב להתכופף לרצונו. אם ארצ'ר לא היה עוזב את הבית ומסרב לחזור ולגור תחת אותה קורת גג עם סבא שלנו, בחיים לא הייתי מקבלת אחריות כלשהי בעסק המשפחתי.

לילי בוחנת בזהירות את שמלת הערב השחורה שאני לובשת ובודקת שוב ושוב את האיפור שלי כדי לוודא שהכול מושלם, ואז מהנהנת לעצמה בשביעות רצון. "הנשף הזה הולך לקבוע את המעמד החדש שלך בחֶברה של סבא שלך, וזה הדבר היחיד שצריך לעניין אותך הערב. יהיה לך כל כך כיף מכל הנטוורקינג שאפילו לא תקלטי שזאיין נמצא שם. אמרת שבדרך כלל יש כמה מאות אנשים באירועים האלה, לא?"

אני מהנהנת בהיסוס, ותוך כדי שונאת את זאיין עוד קצת על זה שאני משנה כל כך את הטבע שלי בגללו. אני כבר לא הילדה הקטנה והכנועה שהייתי, אבל אני הופכת שוב לכזאת ברגע שהוא אפילו חולף במחשבותי.

"אז לא יהיה קשה כל כך להתחמק ממנו, כרגע. באופן אישי, אני חושבת שעדיף לך פשוט להתמודד איתו, ראש בראש, ולהראות לו מי את עכשיו. הוא היה היריב הכי גדול שלך כשהייתם ילדים, אבל זה כלום לעומת האיוּם שמלונות וינדזור מציבים עכשיו להריסון פיתוח. את לא באמת יכולה להמשיך להתחמק ממנו, ובין שתרצי ובין שלא, החֶברות שלכם ימשיכו להתחרות זו בזו כל הזמן."

"אני יודעת," אני ממלמלת ונאנחת. "אני לא יכולה להתחמק ממנו, אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה עדיין. לילי, זה הבחור שגנב את המבחן הראשון באלגברה שקיבלתי בו 'נכשל' רק כדי שיוכל למסגר ולתלות אותו לצד המאה שהוא קיבל, ואז הוא שלח תמונה של שתי הבחינות לכל בית הספר. הוא התגרה בי כל יום במשך שנתיים כשהיה לי גשר בשיניים, והוא ניצל כל הזדמנות כדי להשפיל אותי ולרדת עלי מאז שהיינו בני שלוש. אז עכשיו אני אמורה להיות איתו ביחסים טובים? עכשיו אני אמורה להתנהג בנימוס ולהודות לו שהוא הזמין אותי, כאילו הבריונוּת שלו לאורך השנים לא השאירה בי שום צלקות?"

כשאני רואה את הרחמים בעיניה של לילי, אני מבינה כמה פתטית אני נשמעת, ואני מפנה את מבטי. "סלסט," היא אומרת בנימה מפייסת. "את כמו קסם טהור, מתוקה שלי. כל מה שאת מדמיינת ורואה בעיני רוחך ממש מתגשם והופך למציאות! זה לא פחות מקסום. אז תעשי את הקטע הזה של דמיון מודרך שאת אוהבת כל כך ותסתכלי על הדרך שאת צריכה לעבור — דרך שאין בה מכשולים, דרך שבה את אישה מהסוג שזאיין וינדזור בחיים לא יעז להסתבך איתה. כי זה מה שאת, את יודעת? את באמת האישה הזאת, גם אם הספקות העצמיים הישנים גורמים לך לפקפק בזה באופן זמני. את תמיד אומרת לי שאני צריכה לשלוט במחשבות שלי, שזה לא הן ששולטות בי. אולי הערב תקשיבי לעצה שלך בעצמך."

אני ממצמצת, מופתעת לשמוע את המנטרה הקבועה שלי מופנית אלי ככה. אני אפילו לא יכולה לסתור את דבריה, וזה עוזר לי להתנער מהמחשבות ההרסניות שמציפות אותי. זה כמעט כאילו מישהו הרים מסך כבד מעל עיני ופתאום אני רואה ברור יותר. מוזר עד כמה חוסר הביטחון והחרדה מעיקים עלי ממש כמו עול פיזי.

"את צודקת," אני לוחשת והלב שלי הולם בפראות כשאני עוצמת עיניים. במשך שנים, דמיינתי בעיני רוחי עולם שבו סוף־סוף סבא שלי יהיה גאה בי, עולם שבו אני אהיה השם המוביל בענף התעשייה שלי ואוביל את חוד החנית של פיתוח המלונות הטובים בעולם. למה נתתי לחזון הזה להיעלם, גם אם זה היה לשנייה אחת?

"אני תמיד צודקת," לילי אומרת ומצחקקת. "בכל פעם שאת מתחילה לפקפק בעצמך הערב, תזכרי מה אמרתי לך. את קסם טהור, סלסט. אל תיתני לאף אחד להגיד לך אחרת — ובטח שלא למישהו כמו זאיין."

אני מחייכת אליה ושרירי הדרוכים נרפים מעט ככל שהביטחון העצמי שלי חוזר אלי. הלוואי שיכולתי לקחת אותה איתי הערב — הייתי מעדיפה ללכת איתה מאשר עם סבא שלי. "טוב. אני על זה," אני אומרת לה בקול יציב. "אני הולכת להיכנס לאולם הנשפים הזה כאילו הוא שייך לאבא שלי."

עיניה של לילי נוצצות בגאווה והיא מלטפת את שערי בעדינות. "ככה אני אוהבת אותך," היא אומרת. "עכשיו לכי ותראי להם מה זה. תקסימי את כולם ותגנבי מזאיין את כל השוּק. אין אף אחד חוץ ממך שיכול לעשות את זה."

אני מחייכת לעצמי ומביטה במראה, מלאה בביטחון מחודש. "אני יכולה לעשות את זה," אני ממלמלת, לעצמי יותר מאשר ללילי, אבל היא עדיין מהנהנת לאישור.

"את יכולה — ואת תעשי."

אני רואה את האיפור המושלם שלי ואת הבעת הפנים הנינוחה. אני כבר לא הנערה הביישנית והמסוגרת שהייתי. האישה שמביטה בי עכשיו מהמראה היא לא זאת שעזבה לפני חמש שנים, וזאיין וינדזור עומד לגלות את זה בדרך הקשה.