השותף שלי הוא ערפד

שני זרים. דירה אחת. האם זאת תהיה אהבה מ... נשיכה ראשונה?
אהבת אמת עומדת למבחן בקומדיית ביכורים רומנטית מקסימה.
 
קאסי גרינברג אוהבת להיות אמנית, אבל זאת דרך קשה להתפרנס. היא על סף פינוי מדירתה ונואשת למצוא דירה זולה בשכונה טובה בשיקגו. כשהיא מוצאת חדר להשכרה במחיר נמוך מאוד, היא יודעת שחייב להיות כאן מלכוד – רק מישהו שיש לו סוד להסתיר ישכיר חדר במחיר כזה. 

מובן שהשותף החדש שלה לדירה, פרדריק ג'יי פיצוויליאם, רחוק מלהיות רגיל. הוא ישן כל היום, נמצא בחוץ כל הלילה, ומדבר כאילו יצא מרומן היסטורי. הוא גם משאיר לקאסי פתקים ממיסי לב, מתעניין באמנות שלה ודואג לשלומה. והוא נראה די טוב בלי חולצה, במקרים הנדירים ששניהם בבית וערים. אבל כשקאסי מוצאת במקרר שקיות דם שבהחלט לא היו שם קודם, לפרדריק יש וידוי... השותף החדש והסקסי של קאסי הוא ערפד. ויש לו הצעה בשבילה.
 
בשעות היום, ג'נה לוין פועלת לעידוד דיור בר השגה בדרום ארצות הברית. בלילה, היא כותבת רומנים שבהם קורים דברים מגוחכים לאנשים יפים. כשג'נה לא כותבת, בדרך כלל אפשר למצוא אותה בוכה מאופרות סבון קוריאניות, פוצחת בפרויקטים של סריגה שהיא לא מצליחה לסיים, או מבלה עם משפחתה וצבא קטן של חתולים.
 
כמו יין אדום אהוב – מוכר, טעים, ולגמרי יגרום לך לנשק ערפדים מוזרים לוהטים עד סוף הלילה. מענג בטירוף! - אשלי פוסטון, מחברת רב־המכר ברשימת הניו יורק טיימס, ״The Dead Romantics״

חדר פנוי בדירה מרווחת, קומה שלישית בבניין לבנים קלאסי בשכונת לינקולן פארק

שלומות. אשמח לשותף שיחלוק עמי את הדירה שלי. המקום מרווח על פי כל קנה מידה מודרני וכולל שני חדרי שינה גדולים, סלון פתוח ומטבח מצויד. חלונות עצומים חולשים על הצד המזרחי של הדירה ומספקים מראה מרהיב לאגם. הדירה מרוהטת במלואה, בטוב טעם ובסגנון קלאסי. לעתים נדירות אני נמצא בבית אחרי השקיעה, כך ששותף המתנהל על פי לוח זמנים מסורתי, בדרך כלל ימצא את עצמו לבד בדירה.

שכירות חודשית: 200 דולר. בלי בעלי חיים, בבקשה. תגובות רציניות בלבד נא לשלוח ל:

fjfitzwilliam@gmail.com.

"חייב להיות משהו דפוק במקום הזה."

"קאסי, תקשיבי, זה מחיר ממש טוב —"

"תשכח מזה, סאם." הקול שלי נשמע תקיף הרבה יותר ממה שהתכוונתי — אם כי לא בהרבה. אמנם הייתי זקוקה לעזרתו של סאם, אבל המבוכה מכך שבכלל מצאתי את עצמי במצב הזה הקשתה עלי לקבל עזרה. לסאם היו כוונות טובות, אבל הוא התעקש להתערב בכל פרט במצבי הנוכחי וזה התחיל לעלות לי על העצבים.

לזכותו ייאמר — סאם, חברי הוותיק ביותר שכבר מזמן הסתגל להתפרצויות שלי כשאני לחוצה, לא אמר דבר. הוא פשוט שילב את זרועותיו על חזהו וחיכה שאהיה מוכנה להמשיך לדבר.

נדרשו לי רק כמה שניות כדי להתעשת ולהתחיל להרגיש לא נעים שהתרגזתי עליו. "סליחה," מלמלתי בשקט. "אני יודעת שאתה רק רוצה לעזור."

"הכול טוב," הוא אמר באהדה. "יש לך הרבה על הראש. אבל זה בסדר להאמין שהמצב יכול להשתפר."

לא היתה לי סיבה להאמין שהמצב יכול להשתפר, אבל זה לא היה הזמן להיכנס לזה. פשוט נאנחתי והחזרתי את תשומת לבי למודעה בקרייגסליסט שהרגע ראינו על מסך המחשב הנייד שלי.

"כל מה שנשמע טוב מכדי להיות אמיתי הוא בדרך כלל כזה."

סאם הציץ במחשב מעבר לכתפי. "לא תמיד. ואת חייבת להודות שהדירה הזאת נשמעת מעולה."

היא באמת נשמעה מעולה. בזה הוא צדק. אבל...

"זה רק מאתיים בחודש, סאם."

"נו? זה מחיר מעולה."

נעצתי בו מבט. "כן, אם זאת היתה שנת 1978. אם מישהו מבקש רק מאתיים דולר בחודש, כנראה יש לו גופות מוחבאות במרתף."

"את לא יכולה לדעת את זה." סאם העביר יד בשערו הבלונדיני הכהה הפרוע. כשסאם פרע את שערו, זה היה סימן ברור של אני־סתם־מזיין־את־המוח. הוא התחיל לעשות את זה כבר בכיתה ו', כשניסה לשכנע את המורה שלנו שלא אני הייתי זאת שציירה פרחים ורודים זוהרים על כל הקיר בשירותי הבנות. הוא לא הצליח לעבוד על גברת בייקר אז (אני אכן הייתי זאת שציירה את הפרחים), והוא לא הצליח לעבוד עלי עכשיו.

איך הוא אי־פעם יצליח כעורך דין עם כזה פרצוף פוקר גרוע?

"אולי האדם הזה פשוט לא נמצא הרבה בבית ורוצה שותף מסיבות של ביטחון ולא מסיבות של הכנסה," סאם הציע. "אולי הוא אידיוט ולא יודע כמה הוא יכול לגבות."

עדיין הייתי ספקנית. חרשתי על קרייגסליסט ופייסבוק מרגע שבעל הבית שלי הדביק לפני שבועיים הודעת פינוי על דלת הכניסה שלי בגלל אי־תשלום שכירות. כבר חודש שלא היה שום דבר בפחות מאלף דולר מצפון ל״לופ״ — המרכז ההיסטורי והעסקי של שיקגו. ובשכונת לינקולן פארק, המחירים היו קרובים יותר לאלף וחמש מאות דולר.

שכר דירה של מאתיים דולר לא היה קצת נמוך ממחיר השוק. הוא אפילו לא היה באותו יקום של מחיר השוק.

"גם אין במודעה תמונות, וזאת עוד נורה אדומה. כדאי שאני אתעלם ממנה ואמשיך לחפש." נכון, בעל הבית שלי התכוון להגיש נגדי תביעה משפטית בשבוע הבא אם לא אעזוב עד אז את הדירה; ונכון, לגור בדירה זולה כל כך ממש יעזור לי להתאפס על עצמי, ואולי אפילו ימנע ממני להגיע שוב למצב הזה בעוד כמה חודשים. אבל התגוררתי באזור שיקגו במשך יותר מעשר שנים, ואין מצב שדירה בלינקולן פארק תהיה כזאת מציאה בלי שמדובר בעוקץ רציני.

"קאסי." קולו של סאם היה שקט, סבלני — ועם יותר משמץ של התנשאות. הזכרתי לעצמי שהוא רק מנסה לעזור, בדרך מאוד אופיינית לו, ונשכתי את הלשון. "הדירה במיקום נהדר. את יכולה לעמוד בשכר הדירה בקלות. היא קרובה מספיק לרכבת ותוכלי להגיע במהירות לכל מקומות העבודה שלך. ואם החלונות גדולים כמו שכתוב במודעה, אני מתערב איתך שיש טונות של אור טבעי."

החלק האחרון גרם לי לפעור עיניים. לא חשבתי על זה כשקראתי את המודעה. אבל אם אכן יש בדירה חלונות ענקיים שפונים לאגם, סאם כנראה צודק.

"אולי אוכל שוב ליצור מהבית," הרהרתי בקול רם. כמעט שנתיים שלא גרתי במקום עם תאורה מספיק טובה בשביל הפרויקטים שלי. התגעגעתי לזה יותר ממה שרציתי להודות.

סאם חייך ונראה שהוקל לו. "בדיוק."

"אוקיי," אמרתי בפייסנות. "יכול להיות שאני מוכנה לפחות לבקש עוד מידע."

סאם הניח יד על הכתף שלי. המגע החמים והיציב שלו הרגיע אותי, בדיוק כמו שעשה כשהיינו ילדים והייתי זקוקה לכך. פקעת החרדה, שתפסה מקום של קבע בבטני התחתונה בשבועיים האחרונים, התחילה להשתחרר.

בפעם הראשונה זה זמן רב הרגשתי שאני מסוגלת לנשום.

"ברור שקודם נראה את הדירה ונפגוש את השותף," הוא אמר במהירות הבזק. "אני אוכל אפילו לעזור לך לחתום על חוזה חודשי, אם את רוצה. ואז, אם זה יהיה ממש נורא, תוכלי לעזוב בלי להפר עוד חוזה."

כלומר, לא אצטרך לדאוג מכך שבעל בית עצבני נוסף יגרור אותי לבית משפט. למען האמת, זאת יכולה להיות פשרה הוגנת. אם יתברר שהאדם הזה הוא רוצח סדרתי או ליברטיאני או משהו נורא אחר, חוזה חודשי יאפשר לי לעזוב במהירות בלי מחויבות.

"באמת תעשה את זה בשבילי?" שאלתי. הרגשתי לא נעים — ולא בפעם הראשונה — משום שהייתי כל כך קצרת רוח כלפיו באחרונה.

"מה עוד אני אמור לעשות עם התואר שלי במשפטים?"

"בתור התחלה, אתה יכול להשתמש בו כדי להרוויח טונות של כסף בחברה שלך, במקום להשתמש בו בשביל לעזור לדפוקים נצחיים כמוני."

"אני בכל מקרה מרוויח טונות של כסף בחברה שלי," הוא אמר בחיוך. "אבל מכיוון שאת לא מוכנה שאלווה לך כסף —"

"נכון, אני לא מוכנה," הסכמתי. זאת היתה הבחירה שלי לעשות תואר שני לא שימושי ולסיים אותו כשאני טובעת נואשות בהלוואות סטודנטים עם מעט מאוד אפשרויות עבודה באופק. לא התכוונתי להפוך את זה לבעיה של מישהו אחר.

סאם נאנח. "את לא מוכנה. בסדר. כבר דיברנו על זה. שוב ושוב." הוא הניד בראשו והוסיף בקול נוגה, "הלוואי שפשוט היית עוברת לגור איתנו, קאסי. או עם אמיליה. זה היה פותר הכול."

נשכתי את השפה התחתונה והעמדתי פנים שאני בוחנת בריכוז את המודעה, כדי שלא אצטרך להסתכל עליו.

למען האמת, חלק גדול בתוכי חש הקלה על שסאם והבעל הטרי שלו, סקוט, קנו לא מזמן בית קטנטן ליד האגם, שבקושי הכיל אותם ואת שני החתולים שלהם. מובן שלעבור לגור איתם היה חוסך לי את הלחץ והבלגן של מה שעבר עלי עכשיו. אבל סאם וסקוט התחתנו רק לפני חודשיים. אם אגור איתם זה לא רק יפריע להם לעשות סקס בכל מקום ובכל פעם שיתחשק להם, כפי שהבנתי שנשואים טריים נוטים לעשות, אלא שזאת גם תהיה תזכורת מביכה לזמן הרב שעבר מאז הפעם האחרונה שאני הייתי במערכת יחסים.

וגם תזכורת מתמדת לכך שהייתי כישלון חרוץ בכל תחום אחר בחיי.

וברור שמגורים עם אמיליה לא באו בחשבון. סאם לא הבין שאחותו הקפדנית והמושלמת אף פעם לא חיבבה אותי וחשבה שאני לוזרית מוחלטת. אבל זאת היתה האמת.

למען האמת, היה הכי טוב לכולנו אם הייתי מוצאת מקום מגורים שאינו הספה החדשה של סאם וסקוט, או הלופט של אמיליה בשכונת לייק וְיוּ.

"אני אהיה בסדר," אמרתי, מנסה להישמע כאילו אני מאמינה בזה. הבטן שלי קצת התכווצה למראה הבעת הדאגה שחלפה על פניו של סאם. "באמת, אני אהיה בסדר. אני תמיד מסתדרת בסוף, נכון?"

סאם חייך ופרע את שערי הקצר מדי. זאת היתה דרכו לקנטר אותי. בדרך כלל לא היה לי אכפת, אבל לפני כמה שבועות סיפרתי את עצמי ממש קצר בגחמה של רגע, כי הייתי מתוסכלת וזקוקה לפורקן שלא כלל חיבור לאינטרנט. עוד אחת מההחלטות הלא ממש מעולות שלי בזמן האחרון. היה לי שיער בלונדיני מתולתל ועבה שנטה להזדקר במקומות מוזרים אם לא עבר תספורת מקצועית. ועכשיו, כשסאם המשיך לפרוע את שערי, בטח נראיתי כמו בובה מהחבובות שתקעה את האצבע בשקע חשמלי.

"תפסיק," צחקתי והתרחקתי ממנו, אבל מצב הרוח שלי השתפר. כנראה שזאת היתה בדיוק הסיבה שסאם עשה את זה.

סאם הניח יד על הכתף שלי. "אם תשני את דעתך לגבי ההלוואה..."

הוא השתתק בלי לסיים את המשפט.

"אם אשנה את דעתי לגבי ההלוואה, אתה תהיה הראשון לדעת," אמרתי. אבל שנינו ידענו שזה לעולם לא יקרה.

• • • • • • • • • • • • • • • • • •

חיכיתי עד שהגעתי לעבודה שלי בספרייה הציבורית, ורק אז יצרתי קשר עם האדם שהשכיר חדר במאתיים דולר.

מכל החלטורות החלקיות הלא־קשורות־לאמנות שהצלחתי לקושש מאז סיימתי את התואר השני באמנות, זאת היתה האהובה עלי. לא מפני שאהבתי במיוחד את העבודה, כי לא אהבתי אותה. אמנם היה נהדר להיות מוקפת בספרים, אבל עבדתי באופן בלעדי במחלקת הילדים. איישתי את דלפק ההשאלה, החזרתי למדפים ספרים על דינוזאורים וחתולים לוחמים ודרקונים, ועניתי על שאלות של הורים לחוצים לילדי גן בהתקף טנטרום.

תמיד הסתדרתי טוב עם ילדים גדולים יותר. באופן מופשט, גם אהבתי ילדים קטנים יותר והבנתי (לפחות מבחינה תיאורטית) למה מישהו ירצה להוסיף באופן מתוכנן ילד לחייו. אבל בעוד סאם ואני בהחלט החשבנו את החתלתולים המפונקים שגידל לילדים שלו, לאף אדם בחיי לא היה ילד אנושי. ההתמודדות עם ילדים קטנים במשך עשרים שעות שבועיות בעבודה שירותית היתה היכרות קשוחה עם החומר.

ועדיין, העבודה בספרייה היתה המשרה החלקית האהובה עלי בזכות כל הזמן הפנוי שנלווה אליה. במשמרות שלי בגוסאמר'ס, בית הקפה ליד הדירה העוד־מעט־לשעבר שלי, לא היה לי כמעט זמן פנוי, וזה היה החלק הכי גרוע בעבודה שם.

"יום אטי היום," אמרה המנהלת שלי מרסי ביובש ממקומה לידי. מרסי היתה אישה נעימה וחביבה בשנות החמישים המאוחרות לחייה שניהלה ביעילות את מחלקת הילדים. זאת היתה הבדיחה הפנימית הקטנה שלנו כשעבדנו יחד אחר הצהריים. נהגנו לציין כמה אטי היום בעבודה, כי כל יום היה אטי במחלקת הילדים. בין השעות אחת לארבע, רוב המבקרים שלנו עדיין נמנמו בבית או היו בבית ספר.

השעה היתה שתיים. רק ילד אחד עבר פה בתשעים הדקות האחרונות. לא רק שזה לא היה משהו ראוי לציון, זה היה צפוי.

"באמת אטי היום," הסכמתי איתה בחיוך ופניתי למחשב בדלפק ההשאלה.

בדרך כלל, הזמן הפנוי שלי בספרייה הוקדש לחיפוש מעסיקים פוטנציאליים חדשים והגשת מועמדות למשרות. לא הייתי בררנית, הגשתי מועמדות כמעט לכל דבר, גם אם לא היה קשור לאמנות, אם בתמורה הובטחו משכורת טובה יותר ושעות קבועות יותר ממצבי הנוכחי, שהיה מורכב ממשמרות שליקטתי פה ושם.

לפעמים ניצלתי את הזמן לחשוב על פרויקטים עתידיים באמנות. לא היה לי אור טוב בדירה הזעירה העוד־מעט־לשעבר שלי, מה שהקשה עלי לצייר או לרשום את הדמויות שהיו הבסיס לעבודות שלי. ואם כי לא יכולתי לסיים את הפרויקטים שלי בספרייה, כי הצבעים שלי היו מלכלכים מדי והשלבים האחרונים כללו שילוב חפצים שאספתי מהזבל, דלפק ההשאלה של הילדים היה גדול ומואר מספיק כדי שאוכל לפחות לעשות סקיצות מקדימות בעיפרון.

אבל היום החלטתי לנצל את זמני הפנוי כדי לענות למודעה מקרייגסליסט. יכולתי לענות מוקדם יותר, אבל לא עשיתי זאת — גם כי עדיין הייתי ספקנית, ובעיקר משום שלפני כמה שבועות ביטלתי את החיבור לאינטרנט כדי לחסוך כסף.

העליתי את המודעה במחשב. היא לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. הסגנון הרשמי המשונה לא השתנה. גם שכר הדירה המגוחך לא השתנה, וכך גם מספר פעמוני האזהרה שצלצלו בראשי בפעם הראשונה שראיתי אותה.

אבל גם מצבי הכלכלי לא השתנה. היה קשה למצוא משרות בתחום שלי, והאפשרות לבקש עזרה מסאם (או מהורי רואי החשבון, שאהבו אותי כל כך שלא רצו להודות בפני איזו אכזבה אני) היתה בלתי מתקבלת על הדעת מתמיד. בעל הבית שלי עדיין תכנן לסלק אותי מהדירה בשבוע הבא, ולמען ההגינות, אפילו לא יכולתי להאשים אותו. בעשרת החודשים האחרונים הוא התמודד עם איחורים רבים מצדי בתשלום השכירות, כמו גם בתקלות הקשורות לריתוך אמנותי. אילו הייתי במקומו, גם אני הייתי מפנה אותי.

לפני שהצלחתי לשכנע את עצמי לא לעשות את זה, וכשקולו המודאג של סאם מצלצל באוזני, פתחתי את האימייל שלי. עברתי על הדואר הנכנס שלי — פרסומת למבצע של שני זוגות נעליים במחיר אחד; כותרת מה"שיקגו טריביון" על סדרת פריצות ביזאריות לבנקים של דם — והתחלתי להקליד.

מאת: קאסי גרינברג [csgreenberg@gmail.com]

אל: fjfitzwilliam@gmail.com

נושא: מודעה

ראיתי את המודעה שלך בקרייגסליסט על חדר פנוי להשכרה. חוזה השכירות שלי מסתיים בקרוב והדירה שלך נשמעת מושלמת. אני מורה לאמנות בת שלושים ושתיים ומתגוררת בשיקגו עשר שנים. אני לא מעשנת ואין לי חיות מחמד. אני כמעט אף פעם לא נמצאת בבית במשך היום, כך שנראה לי שהסידור שחיפשת יכול לעבוד טוב לשנינו.

אני מניחה שהגיעו פניות לגבי הדירה, בהתחשב במיקום, במחיר ובכל השאר. אבל למקרה שהחדר עדיין פנוי, אני מצרפת רשימת המלצות. מקווה לשמוע ממך בקרוב.

קאסי גרינברג

הרגשתי צביטת אשמה מהמחשבה שבילפתי לגבי חלק מהפרטים החשובים.

ראשית, אמרתי לאדם זר לחלוטין שאני מורה לאמנות. טכנית, זאת היתה האמת. זה מה שלמדתי להיות בקולג', אבל זה לא מה שרציתי לעשות. בשנה השלישית שלי במכללה, התאהבתי באופן לא הגיוני באמנות שימושית, ובשנת הלימודים האחרונה נרשמתי לקורס שבו למדנו על רוברט ראושנברג ועל הטכניקה שפיתח — שילובים חדשניים של ציורים ועבודת פיסול. בשבילי זה היה שיא השיאים. מיד אחרי סיום הלימודים נרשמתי לתואר שני באמנות שימושית.

אהבתי כל רגע.

עד שסיימתי את הלימודים. ואז, כמובן, למדתי מהר מאוד שהחזון האמנותי שלי והכישורים שלי מכסים תחום צר מכדי להתאים לרוב בתי הספר שחיפשו מורים לאמנות. באוניברסיטאות, המחלקות לאמנות מגלות יותר פתיחות, אבל למצוא עבודה קבועה באוניברסיטה זה כמו לזכות בלוטו. לפעמים הרווחתי כסף נוסף בתערוכות אמנות, כשמישהו ראה כמוני יופי אירוני בפחיות קולה חלודות משולבות בנופי חופים, וקנה את אחת היצירות שלי. אבל זה לא קרה לעתים קרובות. אז כן, אמנם סיימתי את התואר השני והייתי מבחינה טכנית מורה לאמנות, אבל התפרנסתי בעיקר ממשרות חלקיות במשכורות נמוכות כמו העבודה בספרייה.

שום דבר מכל זה לא גרם לי להישמע כמו דיירת פוטנציאלית נחשקת. ובטח גם לא העובדה שההמלצות שלי לא ניתנו מבעלי בית קודמים (לאף אחד מהם לא יהיה משהו טוב להגיד עלי), אלא מסאם, סקוט ואמא שלי. גם אם הייתי אכזבה להורי, הם לא היו רוצים שילדתם היחידה תהיה חסרת בית.

אחרי כמה שניות של התייסרות, החלטתי שזה לא משנה אם סיפרתי כמה שקרים לבנים. עצמתי עיניים ולחצתי על "שלח". מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הבנאדם הזה — זר מוחלט — יגלה שמתחתי קצת את האמת ולא ייתן לי לעבור לדירה?

ממילא לא הייתי בטוחה שאני רוצה את הדירה.

דאגתי פחות מעשר דקות לפני שקיבלתי תשובה.

מאת: פרדריק ג'יי פיצוויליאם [fjfitzwilliam@gmail.com]

אל: קאסי גרינברג [csgreenberg@gmail.com]

נושא: מודעה

מיס גרינברג היקרה,

תודה על העניין הלבבי שגילית בחדר הפנוי שלי. כפי שצוין במודעה, החדר מרוהט בסגנון מודרני אך בטוב טעם. אני מאמין, ונאמר לי גם על ידי אחרים, שהוא מרווח למדי יחסית לחדר שינה. ובתשובה לשאלתך העדינה: החדר פנוי לחלוטין, אם את מעוניינת בו. אנא הודיעי לי בהקדם האפשרי אם ברצונך להיכנס לדירה ואכין את המסמכים הנחוצים לחתימתך.

באיחולי בריאות טובה,

שלך,

פרדריק ג'יי פיצוויליאם

בהיתי בשם בסוף האימייל.

פרדריק ג'יי פיצוויליאם?

איזה מין שם זה?

קראתי שוב את האימייל וניסיתי למצוא בו היגיון, בזמן שמרסי הוציאה את הטלפון שלה לשיטוטי הפייסבוק היומיים שנהגה לעשות.

אז מי שמשכיר את הדירה הוא בוודאות בחור. או לפחות מישהו עם שם גברי מסורתי. לא התרגשתי מהעניין. אם אעבור לגור בדירה, פרדריק לא יהיה הבחור הראשון שאחלוק איתו מקום מגורים מאז עזבתי את בית הורי לפני עשר שנים.

אבל מה שכן הטריד אותי היה... כל השאר. האימייל היה מנוסח בצורה כל כך מוזרה וכל כך רשמית, שתהיתי בן כמה האיש הזה. ועל כך נוספה גם ההשערה המשונה שלו שאסכים לעבור לדירה בלי לראות אותה.

ניסיתי להתעלם מהדאגות האלה ולהזכיר לעצמי שהדבר היחיד שבאמת היה אכפת לי ממנו זה שהדירה במצב סביר ושהוא לא רוצח סדרתי.

הייתי חייבת לראות את המקום ולפגוש את פרדריק ג'יי פיצוויליאם פנים אל פנים לפני שאחליט.

מאת: קאסי גרינברג [csgreenberg@gmail.com]

אל: פרדריק ג'יי פיצוויליאם [fjfitzwilliam@gmail.com]

נושא: מודעה

הַיי פרדריק,

אני סופּר־שמחה שהחדר עדיין פנוי. הדירה נשמעת מעולה ואשמח לבוא לראות אותה. אני פנויה מחר בסביבות הצהריים, אם זה מסתדר לך. כמו כן, תוכל לשלוח לי כמה תמונות? לא היו תמונות במודעה ואשמח לראות כמה לפני שאבוא.

תודה!

קאסי

שוב נאלצתי לחכות רק כמה דקות לפני שקיבלתי תשובה.

מאת: פרדריק ג'יי פיצוויליאם [fjfitzwilliam@gmail.com]

אל: קאסי גרינברג [csgreenberg@gmail.com]

נושא: מודעה

שוב שלום מיס גרינברג,

את מוזמנת לבקר בדירה. הגיוני לחלוטין שתרצי לראות אותה לפני שתפסקי בעניין. חוששתני שלא אהיה כשיר לאירוח מחר בשעות הצהריים. אוכל לקוות שתהיי פנויה בזמן כלשהו אחרי השקיעה? בדרך כלל אני במיטבי בשעות הערב.

לבקשתך, צירפתי תמונות של שני חדרים, שסביר להניח שתעשי בהם שימוש לעתים תכופות אם תעברי לגור בדירה. התמונה הראשונה היא של חדר האורחים בעיצובו הנוכחי (את רשאית, כמובן, לשנות את העיצוב כרצונך אם תחליטי לגור כאן), התמונה השנייה היא של המטבח. (חשבתי שכללתי את שתי התמונות כשפרסמתי את המודעה בקרייגסליסט. אולי עשיתי את זה לא נכון?)

באיחולי בריאות טובה,

שלך,

פרדריק ג'יי פיצוויליאם

אחרי שקראתי את האימייל של פרדריק, הקלקתי על התמונות שהוא שלח לי, ו...

וָואו.

ווֹאוּוּוּ.

אוקיי.

לא ידעתי מה הקטע של הבחור, אבל מן הסתם, הוא לא חי באותו מעמד סוציו־אקונומי שבו ביליתי את רוב חיי. יכול להיות שגם לא באותה מאה. לא רק שהמטבח היה שונה מכל מטבח אחר בכל מקום אחר שגרתי בו, הוא נראה שייך לתקופה אחרת לגמרי.

נראה שלא היה בו שום דבר שנוצר בחמישים השנים האחרונות. המקרר היה קטן הרבה יותר מרוב המקררים שהכרתי, עם צורה משונה — חלק עליון מעוגל, והוא לא היה כסוף או שחור או בצבע שמנת (הצבעים היחידים שקישרתי עם מקררים) אלא בצבע תכלת מאוד יוצא דופן.

הוא התאים באופן מושלם לתנור שניצב לידו.

נזכרתי במעורפל, שכילדה ראיתי מכשירי חשמל כאלה בפרק ישן של "לוסי אהובתי". חלפה בי תחושה מוזרה ומבולבלת כשניסיתי ליישב את הרעיון שמטבח ישן כזה קיים בדירה מודרנית.

אז החלטתי להפסיק לנסות ועברתי לתמונה של החדר. הוא היה גדול, בדיוק כמו שהיה כתוב במודעה. איכשהו, הוא נראה עתיק עוד יותר מהמטבח. היתה בו שידת בגדים יפהפייה, עשויה מעץ כהה שלא זיהיתי, עם גילופים מסולסלים על המשטח העליון ועל הידיות. היא נראתה כמו פריט מחנות עתיקות. וכך גם כיסוי המיטה הגדול והפרחוני בעבודת יד.

המיטה עצמה היתה מיטת אפריון אמיתית, עם כילה מבד תחרה לבן. המזרן נראה עבה, יקר ונוח.

חשבתי על כל הרהיטים המשומשים המחורבנים בדירה העוד־מעט־לשעבר שלי. אם אעבור לכאן, אוכל למכור אותם לחנות יד שנייה.

התמונות והאימיילים רמזו לי שפרדריק אולי הרבה יותר מבוגר ממני, אבל הוא בטוח לא יגנוב את החפצים שלי יום אחרי שאעבור לדירה.

אני אוכל להתמודד עם שותף משונה שהוא אולי בשנות השבעים לחייו, כל עוד הוא לא ישדוד או יהרוג אותי.

מצד שני, יש גבול כמה אפשר לדעת מסגנון של אימייל.

מאת: קאסי גרינברג [csgreenberg@gmail.com]

אל: פרדריק ג'יי פיצוויליאם [fjfitzwilliam@gmail.com]

נושא: מודעה

פרדריק,

אוקיי, התמונות האלה מדהימות. הדירה שלך נראית מעולה! אני ממש ממש רוצה לראות אותה, אבל מחר אוכל להגיע רק בסביבות שמונה בערב. זה מאוחר מדי? תעדכן אותי.

תודה!

קאסי

התשובה שלו הגיעה בתוך פחות מדקה.

מאת: פרדריק ג'יי פיצוויליאם [fjfitzwilliam@gmail.com]

אל: קאסי גרינברג [csgreenberg@gmail.com]

נושא: מודעה

מיס גרינברג היקרה,

פגישה בשמונה בערב משתלבת נהדר בסדר היום שלי. אקפיד לסדר כדי שהכול ייראה כיאות לכבודך.

באיחולי בריאות איתנה,

שלך,

פרדריק ג'יי פיצוויליאם

• • • • • • • • • • • • • • • • •

סאם הגיע לדירה שלי בערב ובידיו ערֵמת קופסאות לאריזה ושתי כוסות קפה מסטארבקס.

"תפוס כיסא," אמרתי בפנים חתומות, והצבעתי על המקום שבו עמדה פעם הכורסה הישנה והמשומשת שלי. אתמול מכרתי אותה בפייסבוק תמורת שלושים דולר, וזה בערך מה שהיא היתה שווה.

סאם חייך בזחיחות, שיטח בזהירות את אחת הקופסאות על הרצפה והתיישב עליה ברגליים משוכלות.

"תודה על ההזמנה," הוא אמר.

"תודה שהבאת את אלה," אמרתי והנהנתי לעבר הקופסאות. גם אם לא אעבור בסוף לחדר המרוהט של פרדריק, תכננתי לקחת איתי מהדירה הזאת רק את הבגדים שלי, את חומרי האמנות ואת המחשב הנייד. חפצים נחוצים בלבד. אבל עדיין הייתי צריכה קופסאות כדי לארוז הכול.

"אין בעיה," סאם אמר. הוא הושיט לי את הקפה שביקשתי ממנו. הוא אמר לי שיקנה לי מה שאני רוצה, אבל לא היה לי נעים לבקש את פצצת הסוכר היקרה בכל צבעי הקשת שבאמת רציתי, אז פשוט ביקשתי קפה שחור.

"אני לא יכולה לחכות לחיות שוב במקום עם חיבור לאינטרנט," אמרתי בהרהור ולגמתי מהקפה. הטעם המר גרם לי להתכווץ. איך מישהו יכול באמת ליהנות משתיית קפה שחור? זה היה משהו ששאלתי את עצמי בכל משמרת בבית הקפה. "אני מתגעגעת ל'המרוץ לדראג של רו פול'."

סאם נראה נעלב. "אבל עדכנתי אותך לגבי המובילים, לא?"

נופפתי בידי בביטול. "זה לא אותו הדבר." תוכניות ריאליטי תמיד היו ההנאה האסורה שלי, והסיכומים היבשים של סאם לא היו תחליף ראוי. "בכל מקרה, אתה בא איתי מחר בערב לראות את הדירה, נכון?"

"ברור," הוא ענה. "זה היה הרעיון שלי מלכתחילה, נכון?"

"זה באמת היה."

"אם את פוגשת אותו בשמונה, כדאי שאבוא לאסוף אותך ברבע לשמונה. מתאים לך?"

"כן. אני בדיוק אסיים את המשמרת שלי בספרייה." הספרייה ערכה אירועים מיוחדים לילדים בימי שלישי בערב, מה שאומר שכולנו נהיה עסוקים מעל לראש עד השעה שבע וחצי. בכל הכנות, מתּי על ערבי שלישי בספרייה. כמעט תמיד התקיימה גם פעילות שקשורה ליצירה, ולזמן קצר יכולתי להעמיד פנים שלאמנות עדיין יש חלק משמעותי בחיי.

רשמתי לעצמי לזכור לא לארוז עדיין את הטישירט של "רחוב סומסום" עם הכיתוב קריאה היא למנצחים! בספרייה אהבו שאנחנו מתחפשים בשביל הילדים בימי שלישי.

"מעולה," אמר סאם. "אני אאסוף אותך ויהיה לנו מספיק זמן להגיע לדירה. אם כי..."

הוא השתתק והשפיל מבט לקפה שלו.

זיהיתי את המבט המודאג שעל פניו. "מה קרה?"

הוא היסס. "זה... בטח כלום. אבל כדאי שתדעי שלא מצאתי שום פרדריק ג'יי פיצוויליאם כשחיפשתי קודם בגוגל."

בהיתי בו. "מה?"

"כן." סאם לגם מהקפה שלו ונראה מהורהר. "אם הסמינריון שלמדתי על משפט פלילי לימד אותי משהו, זה שאסור לעבור לגור עם מישהו בלי לבדוק קודם מי הוא. אז ניסיתי לחפש אותו, במחשבה שעם שם כמו פרדריק ג'יי פיצוויליאם אני אמצא אותו בתוך שתי דקות, אבל..."

הוא הניד בראשו.

פקעת החרדה הקבועה בבטני התהדקה עוד קצת. "כלום?"

"כלום," סאם אישר. "אפילו חיפשתי ברשימת תיקי בתי המשפט של מחוז קוק. אין שום דבר בשום מקום על פרדריק ג'יי פיצוויליאם." הוא השתתק לרגע. "זה כאילו הוא לא קיים."

ישבתי המומה. בעולם שבו אפשר לגלות הכול על כולם באמצעות חיפוש פשוט של שתי דקות בגוגל, איך ייתכן שסאם לא מצא כלום?

"אולי זה שם מזויף שהוא נותן לאנשים ששואלים על הדירה," סאם הציע. "קרייגסליסט יכול להיות מקום מפחיד. אולי הוא רצה להישאר אנונימי."

זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב, כי זה נשמע סביר. חשבתי על הפעם ההיא בקולג' שהצטערתי שלא חשבתי לתת שם מזויף למישהו בקרייגסליסט. סיימתי את הלימודים לפני עשר שנים והאגודה הספרותית של יונקר קולג' עדיין הטרידה אותי.

"נכון," אמרתי. "אבל אם הוא רצה להישאר אנונימי, למה שיטרח להוסיף את האימייל שלו בפוסט? הוא היה יכול פשוט להשתמש בחשבון אימייל אנונימי שקרייגסליסט נותן אוטומטית לאנשים שמעלים מודעה."

דממה השתררה כששנינו הרהרנו במשמעות הדבר. רק רעש עמום של תנועת המכוניות מחוץ לחלון שלי הפר את הדממה.

לבסוף רכנתי לעבר סאם ושאלתי, "אם יתברר שהבחור הזה הוא ג'פרי דאהמר הבא, תבטיח לי שתנקום את מותי?"

סאם פלט נחרה. "חשבתי שאת רוצה שאני אבוא איתך. אם הוא ג'פרי דאהמר הבא, אז הלך על שנינו. כנראה נמות."

לא חשבתי על זה. "אתה צודק." הרהרתי לרגע. "אז אולי תחכה במכונית. אני אסמס לך כשאכָּנס. אם אני לא אצא בתוך חצי שעה, תתקשר למשטרה."

"ברור." סאם שוב חייך, אבל הפעם החיוך לא הגיע לעיניו. הוא אף פעם לא ידע להסתיר ממני את דאגתו אלי. "את יודעת, אם סקוט ואני נאפסן חלק ממתנות החתונה שלנו, אני בטוח שנוכל לפנות לך מקום אצלנו עד שתמצאי משהו יותר קבוע."

ההצעה החוזרת שלו גרמה לי לבלוע את הגוש שחנק לי את הגרון. "תודה," אמרתי והתכוונתי לזה. הייתי מוכרחה להסיט את עיני הצדה כשהוספתי, "אני... אחשוב על זה."