לבבות שבירים 4 - חלקים שבירים

* הזדמנות שנייה * חייל משוחרר * סודות מהעבר *  

גייב

היא קרעה את ליבי מחזי לפני שש שנים, בזמן שהייתי בתקופת השפל הנוראית ביותר בחיי. עכשיו היא חזרה, והיא מבקשת הזדמנות נוספת. נשבעתי שלעולם לא אסלח לה, אבל מבט אחד בה וכל הרגשות הישנים, אלה שחשבתי שמזמן הכחדתי, שבים ומתעוררים. כל מה שאני מרגיש כלפיה זה כעס, בעוד היא רוצה את סליחתי, ואולי את אהבתי. האם אוכל אי פעם לסלוח לה?

מיה

לא רציתי לעזוב אותו, אבל לא הייתה לי ברירה. נתתי לפחדים לשלוט בי, להכתיב את דרכי, לא נתתי לו לראות את כל מה ששרף אותי מבפנים. היום אני לא מי שהייתי פעם, היום אני לא מפחדת לרדוף אחרי מה שאני רוצה, ואני רוצה אותו. העניין הוא, שאני מפחדת שברגע שהוא ידע מה הדבר שהרחיק בינינו לפני כל השנים האלה, האהבה המועטה שאולי נותרה בו כלפיי, תמות לגמרי.

חלקים שבירים מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי שעוסק באהבה המרסקת את הלב וגם מאחה אותו מחדש. זה הספר הרביעי בסדרת לבבות שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, צלקות שבירות, שקרים שבירים ואמיתות שבירות, ראו אור בהוצאת אליטה.

1

גייב
לפני שש שנים
"מה, לעזאזל, הבעיה של אחיך?" אני שואל את ג'ייס כשאנחנו מחכים לג'קס שיחזור, מתרווחים ככל האפשר במושב האחורי של ה'האמר', באמצע שום מקום.

ג'ייס מושך בכתפיו. "אתה מצפה ממני לתשובה?" הוא מגחך. "אנחנו אולי אחים, אבל אני לא מטומטם."

הוא צודק. ג'קס ללא ספק כזה. מי הולך לעזור לכלב באמצע משימה צבאית? נראה שהוא, והוא משאיר אותנו חשופים בזמן שאנחנו מחכים לו.

אני מבין למה הוא עשה את זה, אבל זה לא אומר שאני לא עצבני. נסענו בדרך צרה ומתפתלת כמו הרבה דרכים פה, באפגניסטן, ועלינו על דרך עפר משובשת, כשפתאום ה'האמר' שלפנינו נעצר בפתאומיות. לא יכולתי לראות מה קורה שם עד שג'קס ודמיאן קפצו החוצה. דקה אחר כך ג'קס נשא בזרועותיו כלב והוריד אותו מהכביש, וילד בן תשע בשם אזאר, שאנחנו מכירים מהאזור, רץ אחריו. ג'קס אוהב את הילד הזה. הם בילו יחד במשחקי כדור או סתם בלשבת ולספר בדיחות.

כשג'קס הלך דיברתי בקשר עם דמיאן, שעדכן אותי מה קורה. איזה בריון קטן פגע בכוונה בכלב וכמעט הרג אותו. ג'קס הוא אולי הרבה דברים, כולל קוץ בתחת שלי, אבל יש לו את הלב הכי גדול מאשר לכולנו. לא היה סיכוי שהוא ישאיר את הכלב בצד הכביש. הוא לקח אותו הביתה.

כן, אני כועס על זה. או שאולי אני מפחד, אם להיות כן. אם הנסיבות היו אחרות, גם אני הייתי רוצה לעזור, ואז הייתי מוצא את החרא הקטן שפגע בחיה התמימה ונותן לו לטעום קצת ממה שהוא עשה.

אנחנו לא יכולים לעשות את זה עכשיו, זה לא חכם. ככל שנסתלק מכאן מהר יותר, כך נוכל להגיע מהר יותר הביתה, ונוכל להביא את תאופיק, הנכס שהצלנו, למקום שבו הוא יהיה בטוח.

כל־כך הרבה אנשים רודפים אחריו בגלל המחיר ששמו על ראשו. הבחור בן העשרים וחמש יצא נגד בני משפחתו ועוד עשרות אחרים, וחשף אותם ואת ההתקפות שהם מתכננים. המצפון שלו לא אפשר לו לתת לזה לקרות, כך הוא סיפר לנו במהלך תחקיר. הוא אדם טוב ואני מתכנן להחזיר אותו בשלום, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה. אם לא נוציא אותו מכאן מהר כל האפשר, מי יודע אם נצליח להוציא אותו אי פעם? ואין לי שום כוונות למות כאן היום.

"אני יודע שהלב שלו במקום הנכון, אבל בחייך, אנחנו ברווזים במטווח כאן." אני מניד בראשי בכעס.

"אתה צודק." הוא מהנהן. "כדאי מאוד שג'קס יחזיר את התחת שלו לכאן בקרוב כדי שאוכל להרוג אותו."

"כנ"ל." אני מחבב את ג'ייס. הוא גרסה הרבה פחות מעצבנת של החבר שלי, שהייתי בהחלט יכול לחיות בלי הבדיחות הנדושות שלו.

אבל כרגע אני קצת מתגעגע אליהן. אם הוא נפגע ונשאיר אותו כאן, אף פעם לא אסלח לעצמי. דמיאן וג'קס הם האחים שמעולם לא היו לי, ובהתחשב בכך שאני בן יחיד, החרא הזה דווקא נחמד.

פגשתי אותם במהלך ההכשרה של כוח דלתא לפני ארבע שנים ונשארנו חברים קרובים. למשפחה של ג'קס הייתה מדיניות 'דלת פתוחה' בשבילי ובשביל דמיאן. אימא שלו תמיד גורמת לנו להרגיש בבית, ואבא שלו הוא אדם שקל להסתדר איתו.

ההורים שלו לא רצו שג'ייס, התינוק של המשפחה, ילך בעקבות אחיו הגדול, אבל כל מה שג'ייס רצה אי פעם היה להיות כמו ג'קס. ככה לפחות ג'קס מספר את זה, אבל אני חושב שזו האמת. בכל פעם שג'ייס מדבר על אחיו אפשר לשמוע את הגאווה בקולו.

בשונה ממני ומג'קס, לדמיאן אין הורים. אימו מתה כשהוא היה ילד ואבא שלו בכלא על רציחתה. הוא גדל אצל סבתא שלו, שנמצאת בבית אבות. למרבה הצער, היא פיתחה אלצהיימר ודמיאן לא יכול היה להשאיר אותה לבד.

כשהזכרתי לשניהם שאני מתכנן לעזוב את הצבא, הם אמרו שגם הם חושבים לעזוב, וכולנו הגשנו את הטפסים שלנו באותו הזמן. זו המשימה האחרונה שלנו. לכל אחד מאיתנו יש סיבות לעזוב, אבל הסיבה שלי היא מיה.

אהבת חיי מחכה לי ואני רוצה לתת לה כל מה שמגיע לה. להיות רחוק ממנה במשך חודשים בכל פעם זו לא הדרך שבה אני רוצה שהחיים שלנו יתנהלו. אולי זה עובד לאחרים, וזה נהדר, אבל אני רוצה יותר מזה. אני רוצה לקרוא לה אשתי יום אחד. אני רוצה לעשות איתה אהבה במקום לעשות ביד כשאני מסתכל בתמונה שלה. אני רוצה להתעורר כל בוקר לידה ולהרגיש את הנשימה שלה כשהיא אומרת 'אני אוהבת אותך' במקום להקשיב לקולה בטלפון או בשיחת וידיאו ארורה. אני מתגעגע לשערה החום־זהוב, לעיני הבמבי הגדולות ומלאות ההבעה שלה, ולגישה הלוחמנית שלה כשהיא כועסת עליי. אני לא יכול כבר לחכות להגיע הביתה ולמחוץ אותה בחיבוק.

המבצע הזה היה אמור להימשך רק חודשיים, אבל אנחנו מתקרבים כבר לשלושה חודשים מלאים בגלל מידע גרוע שקיבלנו ממקור שנשבע שאנחנו יכולים לבטוח בו. המנוול שיקר, ואנחנו חזרנו לנקודת ההתחלה, אבל ברגע שכל החלקים הסתדרו במקומם והצלחנו לחלץ את תאופיק, היינו מוכנים לחזור הביתה.

הצלחתי לראות את מיה רק למשך כמה ימים בין שתי המשימות האחרונות. לפני השתיים האלה נשבעתי לה שאני גומר עם זה, אבל הפרתי את ההבטחה. הצוות שלי סמך עליי, ולא יכולתי לאכזב אותו.

אבל החלטתי. אני מסיים עם זה. אני מסופק מההחלטה שלי. נתתי לצבא שמונה שנים מחיי והגיע הזמן להמשיך הלאה. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לחיות חיים של אזרח עם האישה שלי וכמה ילדים שיתרוצצו סביב, ואני רוצה הרבה ילדים, לפחות שלושה, לא אכפת לי כמה חיתולים אצטרך להחליף. אני רוצה שלילדים שלי יהיו אחים לשחק איתם.

אני צריך כנראה לדבר על זה עם מיה. אף פעם לא דיברנו על כמה ילדים אנחנו רוצים. אולי היה הגיוני שבמערכת יחסים של שש שנים זה יעלה בשיחה, אבל זה לא קרה.

נעשה יותר ויותר קשה לשנינו להתמודד עם הפרידה המתמשכת ובחודשים האחרונים הרגשתי איך היא מתרחקת ממני. אני שונא להודות בזה, אבל משהו לא בסדר. בכל פעם שאנחנו מדברים בשיחת וידיאו היא קצת יותר מרוחקת. ואפילו שהיא מסיימת כל שיחה ב'אני אוהבת אותך', משהו חסר. יש משהו שהיא לא אומרת. משהו שהיא מפחדת לומר. אני מכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת את זה.

אולי נמאס לה לחכות. אולי היא מצאה מישהו אחר. אני מקלל, שונא את עצמי על שהפרתי את ההבטחה שנתתי לה. היא כנראה עדיין כועסת על זה.

מחשבות עליה במיטה עם גברים אחרים מציצות בין הזיכרונות הטובים שאספנו במהלך השנים, אבל היא אף פעם לא הייתה פוגעת בי כך. זה חוסר הביטחון שלי שמשחק בי.

כשאגיע הביתה נהיה בסדר. אשבור כל מחסום שנבנה בינינו ואחרי שאסיים, אבקש ממנה להינשא לי. אחרי זה אני מתכוון למצוא עבודה טובה ולקנות לנו בית גדול בשביל כל הילדים שיהיו לנו.

דמיאן הציע שנקים חברת אבטחה יחד כשנצא מכאן. זה רעיון לא רע. עם המומחיות והקשרים שלנו לא אמורה להיות לנו בעיה להשיג לקוחות.

אני כבר יכול לטעום את חיי החדשים ומחכה להם בקוצר רוח.

ג'קס עדיין לא חזר. המתח מורגש בשריריי כתפיי וצווארי. למה, לעזאזל, לוקח לו כל־כך הרבה זמן?

אזאר חי בשולי הכפר, באזור מבודד. ברחוב הזה אין כמעט אנשים. מדי פעם חולפת מכונית, אבל זהו זה, מה שהופך את האזור הזה למקום מושלם להתקפה.

ליבי הולם, אני לא מצליח לנער מעליי את ההרגשה שמשהו לא בסדר. ככל שנצא מהר יותר מאפגניסטן, כך כולנו נוכל להגיע מהר יותר הביתה, בחיים.

תאופיק יושב בפינה משמאלנו, ידיו שלובות יחד והוא ממלמל משהו בזמן שהוא בוהה בדופן ה'האמר'. הוא נראה מבועת, ואני לא מאשים אותו. אני מושיט יד לתיק הגב שלי, פותח אותו ומוציא בקבוק מים. "היי, תאופיק," אני מושיט לו את המים. הוא מביט בי, עיניו החומות מלאות חרדה. "בקרוב נצא מכאן. אל תדאג." אני מרים את אגודלי כדי שהוא יבין.

הוא מניד בראשו במהירות, גבותיו צונחות. הפחד מקיף אותנו בכל מקום בארץ הזאת. גם אני מרגיש את זה. מרגיש הרבה מזה. אפשר להיות אמיץ ולפחד בעת ובעונה אחת. אויבים יכולים להגיע מכל פינה בכל רגע וההמתנה גורמת לנו להיות חשופים.

אני צריך להרגיש שאני עושה משהו, אחרת אשתגע. אני נע לעבר דלת הרכב. "תישאר כאן," אני אומר לג'ייס, "אני הולך לבדוק מסביב, אני רוצה לוודא שאין אף אחד בחוץ."

"בסדר," ג'ייס אומר בהנהון קצר.

אני יוצא אל האוויר החם, קרני השמש קורנות עליי. המדים לוכדים הרבה חום, אבל כבר התרגלתי לזה. לפחות לא לח פה כמו בבית. אני מסתכל אל ראש ההר שמולי ולא רואה שום סימן לאיש, אבל זה לא אומר כלום. ייתכן שהם מתחבאים, מחכים להזדמנות להוריד אותנו.

עיניי משוטטות אל הרכב השלישי בשיירה, שבו יושבים בחורים מצוות מיוחד של הצבא ועוד כמה חיילים מכוח דלתא. השיירה כוללת שלושה כלי רכב בסך הכול, והרכב שבו ג'ייס ואני נמצאים הוא השני. כולנו מסוגלים לטפל בכל מצב אם יהיה בזה צורך, אבל אנחנו לא רוצים לתת למנוולים האלה אפשרות להפתיע אותנו על ידי כך שנהיה חשופים להתקפה.

אני מביט שמאלה ורואה את דמיאן נשען על הרכב הראשון בשיירה, מביט בדרך העפר שעליה הלך ג'קס קודם. "היי, די," אני קורא. הוא מסובב את ראשו אליי. "הוא יחזור, גבר," אני מנסה להרגיע אותו, אפילו כשאני לא בטוח בזה כלל.

"עברו כמעט חמש־עשרה דקות," הוא מציין, "הוא אמר שיחזור תוך כמה דקות. מה אם הם תפסו אותו?"

הראש שלי לא רצה ללכת לשם. החנקתי את הרעש עד שהוא כמעט השתתק, אבל עכשיו, כשדמיאן אומר את המילים בקול רם, החשש לחייו של החבר שלי מזנק ממקום מחבואו. "לא, ג'קס יכול לדאוג לעצמו, אני בטוח שהוא משיג עזרה בשביל הכלב ומכין שוקו חם לילד."

הוא מגחך. "שיט, אתה כנראה צודק, אבל אם הוא לא יחזור בעשר הדקות הקרובות, נלך לחפש אותו."

"או־קיי, גבר. אבל הוא בסדר. אני בטוח שהוא פשוט מתנהג כמו ג'קס. בוא ניכנס לרכבים ונחכה."

הוא עומד במקומו כאילו שתלו אותו שם למשך כמה שניות נוספות ואז הוא מסתובב ונכנס אל ה'האמר'. אני הולך אל ה'האמר' שלי, נכנס ומתיישב ליד ג'ייס. ג'ייס מסיר את משקפי המגן ומביט בי.

"אתה באמת חושב שהוא בסדר?"

להביט בו זה כמו להביט בגרסה צעירה יותר של ג'קס. בשונה מהאחים התאומים שלהם, שיש להם שיער חום ועיניים אפורות, ג'קס וג'ייס ירשו את תווי הפנים של אימם, ושניהם בלונדינים עם עיניים כחולות.

"כן." אני טופח על כתפו. "אחיך קשוח. הייתי מפחד יותר על מי שיתעסק איתו."

"כן, אתה צודק." הוא מטה את ראשו אחורה והקסדה שלו משמיעה רעש כשהיא פוגשת במשענת המושב.

שתיקה משתררת ברכב ואני חושב על מיה. אני תוהה מה היא עושה ברגעים אלה. האם היא מתגעגעת אליי כמו שאני מתגעגע אליה? אני לא יכול לדמיין מצב שבו היא לא תהיה בחיי. היא היחידה שמשאירה אותי מחובר לקרקע בכל פעם שאני נוסע. אני לא יודע איך ג'קס ודמיאן מתמודדים עם העובדה שאין להם מישהי מיוחדת בחייהם.

דמיאן מסרב לגמרי להתחייב למישהי. מעיק עליו הפחד שהוא יהפוך להיות גבר מתעלל כמו אביו. והוא מעדיף לחיות את חייו לבד מאשר להסתכן בפגיעה באישה כמו שאביו פגע באימו וג'קס... טוב, הוא מעדיף לזיין בחורה חדשה כל כמה שבועות, וזה פרק הזמן שהזין שלו מסוגל להישאר פיכח עד שהוא מתחיל להיות עצבני. אלה המילים שלו, לא שלי. אני לא יודע איך הוא נהנה מהחרא הזה. אני חושב שאחרי זמן מה זה מתחיל להימאס ואתה מרגיש בודד. הוא אומר שהוא מעדיף לחכות עד שישתחרר מהצבא כדי להתחיל משהו ממשי כך שכרגע אלה רק סטוצים, ולא נראה שלנשים אכפת. יש בבסיס כמה וכמה נשים שהוא כבר השכיב. לא אופתע אם הן הקימו מועדון מעריצות.

זיונים חסרי משמעות אף פעם לא היו הקטע שלי, גם לא לפני שפגשתי את מיה. לפניה יצאתי רק עם שתי נשים, ולמשך כמה שבועות בלבד. החיבור לא היה שם, ורציתי את זה. רציתי את סוג האהבה שהיה להורים שלי. אצלם זה נראה קל. המסירות. החיבה.

כשפגשתי את מיה הניצוץ הזה הכה בי וידעתי שהיא האחת. אני נשמע כמו כרטיס ברכה של 'הולמרק', אבל זה נכון. אתה לא יודע איך ההרגשה עד שזה קורה לך, ואז אתה מבין שכל מה שהיה לפני כן, כל הנשים שחשבת שיש לך רגשות כלפיהן, היו רק תרגול לקראת הדבר האמיתי. עד היום, בכל פעם שהיא נכנסת לחדר הבטן שלי מתהפכת כמו אצל ילד שרואה בפעם הראשונה את הילדה שעליה נדלק. מיה היא היחידה שאהבתי אי פעם ואני מתכנן להשאיר את זה ככה עד סוף חיי.

"היי, אתה מקשיב, אחי?"

אני פוקח את עיניי וקולט שג'ייס דיבר. פאק, אני מוכרח להפסיק לחשוב עליה ולשים לב. עכשיו זה לא הזמן המתאים לזה, אני מוכרח להתמקד בעבודה כדי שכולנו נוכל לצאת מזה בשלום. "אני מצטער. מה אמרת?"

"שאלתי אם תתגעגע לכל זה אחרי שתצא מכאן."

אני לא מהסס בתשובתי. "אתגעגע לזה, כמובן, אבל אני אוהב את מיה הרבה יותר מכפי שאני אוהב את הצבא, ואם אני רוצה אותה בחיי, אני צריך להשקיע את כל כולי בקשר הזה."

"אני מכבד את זה." הוא מהנהן. "יש לכם מזל שיש לכם זה את זה."

"תודה, גבר. גם לך יהיה את זה יום אחד. רק אל תהיה כמו אחיך."

הוא צוחק. "זה ממש לא אני."

"טוב לשמוע."

ג'ייס רק בן עשרים, יש לו עוד הרבה זמן עד שיתמסד. אני מביט מהצד בתאופיק. ידיו רועדות וכתפיו מיטלטלות כאילו הוא מתפלל, או שאולי זה פחד. הרגשה לא נוחה שוטפת אותי.

הכול בסדר. ג'קס יחזור ונוכל להסתלק מכאן. בדיוק ברגע הזה מנוע שואג במורד הרחוב, מאחורינו. תאופיק צועק משהו. הרכב נוסע במהירות, מתקרב. אני נכנס לכוננות גבוהה. אנחנו על הרגליים תוך שנייה. "שמור על תאופיק!" אני צועק לתומאס הנהג שלנו לפני שג'ייס ואני יוצאים מה'האמר'. רכב שטח שחור דוהר לעברנו. אנחנו דורכים את כלי הנשק שלנו.

"אל תירו," אני מזהיר, "עדיין לא. לא עד שנדע מה קורה פה." אנחנו לא יכולים קודם לירות ואחר כך לחשוב. יכול להיות שזו משפחה שממהרת לאיזה מקום. לא אתן לפחד להכתיב את התגובה שלי ולגרום להרג חפים מפשע.

שני חיילים שישבו ב'האמר' שמאחורינו מתקרבים בכלי נשק שלופים. כשהרכב מתקרב אני רואה שיושבים בו שני גברים. כל מולקולה בתוכי שואגת לי לירות. אני מחווה להם בזרועותיי לעצור, אבל הם לא עוצרים, הם רק נוסעים מהר יותר.

אני מרים את הרובה ומקווה שזה יגרום להם להאט או להסתובב לאחור, אבל הם מגבירים את מהירותם. ממש לפני שהם עומדים לחלוף ליד ה'האמר' שלי, אני קולט את המבט המרושע בעיניו של הנוסע, לפני שהוא מוציא את ידו דרך החלון. ואז אני קולט את זה. הוא עומד לזרוק חומר נפץ.

"ג'ייס, תתרחק!"

בום.

עוצמת הפיצוץ מטלטלת את גופי ומעיפה אותי באוויר. אוזניי מצלצלות כמו מאה שעונים מעוררים שאין להם מתג כיבוי. אני נוחת נחיתה קשה על משהו וצורח מהכאב שברגליי ובגבי, אבל אני בקושי מצליח לשמוע את עצמי. "ג'ייס!"

בום. פיצוץ נוסף קורע את השמיים, במקום קרוב מאוד.

אני לא מצליח לפקוח את העיניים, אני לא מצליח לנשום.

לא. אני לא יכול למות. אני לא יכול לעזוב אותה ככה.

אני נושם אוויר מלא בעשן צורב ובריח של בשר בוער. אני לא יודע אם אני עולה באש או שזה מישהו לידי. הריאות שלי הן כמו סלעים, כל נשימה הולמת בי בכאב נורא בתוך חזי. כובד מכריע אותי אל הקרקע, כאילו מישהו עלה במשאית על גופי והגלגלים שלה קוברים אותי חי.

בקמצוץ האנרגיה האחרון שלי אני מצליח לנשום עוד נשימה מקוטעת. אני מוכרח לחיות, היא צריכה אותי. אני צריך אותה. אפילו שאני נאבק, אפילו שאני מנסה לפלס דרך, החשיכה בכל מקום, היא מושכת אותי אליה. היא חזקה מדי.

היא לוקחת אותי.