דואט הפטרונים
להילחם למענה * סלואו בורן * מלוכה
ווֹנִיר
שנים חיפשתי את המיועדת לי. שנים נלחמתי בכוחות שנולדו בתוכי, ולא היה להם מקום בעולם ממנו באתי. מבט אחד על כדור־הארץ, והאישה היפה ביותר שראיתי יצאה מהמים והובילה אותי אל מסע של הרס בדרך אליה.
היא פראית, מסוכנת ובלתי ניתנת להכנעה, נשבעתי שהלב של הזאינה הקטנה עם העיניים הירוקות יהיה שלי.
שבור חוקים, אחצה עולמות, וליבה יהיה שלי בין אם היא תרצה בכך, ובין אם לא. הקרב על ליבה יותיר שובלים של דם, ירחיק אותי מכל מה שהכרתי, ויוציא מתוכי את האפלה.
ונטוס
החופש היה הכול עבורי. לא ויתרתי עליו, גם לא בשביל אחיי. ואז הוא הופיע – חזק, שקט וחדור מטרה. אלפא בעל עיני פלדה שהביט בי כאילו הייתי כל היקום שלו.
הוא היה בטוח שיכניע אותי ויהיה האחד שייקח ממני את מה שאף אחד לא הצליח לקחת. הוא שיחק איתי, תעתע בי, והיה נחוש בדעתו להפוך את היקום עד שישיג אותי.
הסתתרתי, ברחתי מהמאבק חסר הרחמים, בין מי שהייתי, בין החופש עליו נלחמתי כל חיי, לבין הייעוד שלי.
המאבק על ליבך מאת סופרת רבי המכר ארין. קיי הוא רומן פנטזיה, על שתי נשמות שהיקום קשר את גורלן והוביל אותן למסע בין עולמות שבסופו יצטרכו להחליט אם ייכנעו לגורלן או ילחמו בו.
זה הספר השני בסדרת הפטרונים. קדם לו, עד הירח ובחזרה, יצא לאור בהוצאת יהלומים. כל ספר הוא על דמויות שונוות, ניתן לקרוא כל ספר כיחידי אבל מומלץ לקרוא לפי סדר יציאתם לאור. ספר נוסף של הסופרת הוא ניקה.
בשביל מישהי שקולה יכול לגרום לכל מלח לטפס אל חרטום ספינתו ולחפש אחרי מה ששמעו אוזניו עד שעיניו ואוזניו ידממו, והוא יקפוץ אל מותו, להיות תקועה במקום הזה במשך... כמה זמן עבר? זו בושה.
והאמינו לי, שיחקתי בטיפשים מספיק כדי לדעת שהקול שלי יכול לגרום לכל גבר לעשות כל מה שארצה. קללה? יש שיגידו. לפחות היא לא הייתה הקללה שלי.
כוח הרוח, שהיה אחד הרכיבים בהולדת אחיי, היה הרכיב העיקרי ביצירה שהייתה אני. כתאומה האחרונה לאקוואה, אינצ'קו, וטריו, זו שארבעת היסודות הרכיבו אותה, ומי שמשלה בה הייתה הרוח, הייתי משוגעת על כל הראש. ואהבתי כל דבר בזה.
לא התכוונתי להתנצל על מי שאני.
כל אישה שהכרתי באלפי שנות חיי הייתה מצטערת סדרתית. מצטערת שהיא עדינה מדי, מצטערת שהיא קולנית מדי. מצטערת. לא אני.
ואולי היה זה מה שאחיי רצו, שאתנצל על קיומי. זה לא יקרה.
הקיום שלי היה בזכות, לא בחסד. נוצרתי בשביל להשמיע את קולי ולהטביע את אלו שחשבו שמותר להם לפגוע ב'מצטערות'.
זה התפקיד שנתתי לעצמי.
אומנם הייתי הוריקן פראי שלא ניתן היה לביית, אבל בתוכי חי לב שהרגיש הכול.
נשענתי על הקיר הקר, הבית החדש שלי בעשור האחרון. התעוררתי, נרדמתי, התעוררתי, נרדמתי. סחרור של כלום שלא נגמר.
נזכרתי במי שהייתי, במי שאני. עדיין. כמה זמן ישנתי הפעם?
מאז שהתעוררתי חשבתי על האנשים שכאבתי את כאבם והצלתי אותם מאלו שפגעו בהם. איניס טען שאסור לנו להתערב בחייהם של בני־האדם, אבל לא באמת עשיתי משהו, מלבד לדבר אל הפוגעים. למשוך את רוחם. ולהוביל אותם אט אט לַמעשה שחתך את חוט גורלם וגמר הכול.
אפשר לומר שהצלתי את חסרי האונים, והענקתי פתח מילוט למטומטמים להיענש במקום אחר.
כשהייתי ערה, חשבתי על אלו שהצלתי.
כשישנתי, אלו שהובלתי אל מותם תעתעו בי.
עיניי הפכו כבדות שוב, יבשות, הן נעצמו מעצמן ונשאבתי פעם נוספת לתוך שינה מאולצת. כל אחד מהם בא אליי בחלומי, דיבר אליי, סיפר לי מה עשיתי לו.
אוקיי, בולשיט. קשקוש של תת מודע מתעתע.
חייתי מספיק שנים בשביל לדעת שהנשמות הללו נכחדו מזמן. המצפון שלי שיחק איתי כמו שאני שיחקתי בהם, ואני אפשרתי לו, כי השעמום, גם בתוך השינה המאולצת, היה מחניק.
זה מצחיק כי זאינים לא צריכים לישון. ובינתיים כל מה שהיה לי, היה הדבר היחיד שנמנעתי ממנו כל חיי.
פטרונים מקוללים וחסרי בושה שעשו כאוות נפשם, חוץ מלדאוג לעולמות עליהם הם היו אמונים. כאלה נוראיים היינו אחיי ואני. אנוכיים. כן, למרות הכול, גם הם היו אנוכיים כשסירבו להתחבר דרך השינה האיומה אל העולמות שהיו באחריותנו.
אחרי שהצלחתי לפקוח את עיניי חשבתי על בת־הלבנה ההיא.
חיכיתי לה.
הרגשתי את אי הוודאות שלה ואת המהות שלה כשנחתה בכדור־הארץ. היה בה כאב חדש. טרי. במה היא הייתה שונה משאר ההומאנים שהוגלו?
הייתי עייפה ומבולבלת, והשינה משכה אותי אליה כמו אל סם. ושם הם הופיעו, דמותה ודמותו בגבם אליי. הם היו רחוקים. הרגשתי אותם.
אבל להרגיש אותם היה מְחַייה, ואני לא רציתי לחיות. רציתי לישון עמוק, ולהיענש. להתרחק מהטוּב והטוֹהר שאפף אותם. בני־הלבנה הארורים והחיים המושלמים הארורים שלהם.
בחלום הבא הם היו ילדים שרצו על גבעות שקופות לבנות שהיו מסנוורות מרוב שבהקו בעלטה.
הוא סיקרן אותי, משהו בו היה שונה. הוא הסתיר את עצמו, למה? אבל לא משנה כמה ניסיתי להגיע אליו, הוא רק התרחק ממני יותר ויותר.
הסקרנות דחקה בי וצמאתי לו, ובדמיוני הוא היתל בי. הפכתי אותו למשחק שלי כאן, במקום השומם והאפרורי, ולו רק כדי להשתעשע.
לעומתו, היא הייתה פתוחה אליי. אומנם לא חוטאת כמוני, אבל פתוחה לאפשרויות. והיא אפשרה לי להיכנס.
בפעם הבאה שפקחתי את עיניי היא כבר נעלמה, וכך גם הוא. ידעתי שהם יחזרו. הוא לשחק, והיא להרגיע.
כשהיא הופיעה שוב, ובתוכה האנרגיה המיוחדת שהייתה שלו, היא הייתה שונה. עוצמתית, חזקה. והיא יכלה להילחם בשבילי סוף סוף.
הרוח נשאה איתה את ריח הים. הוא היה מפתה. מתעתע. גילה לי זיכרונות מהעבר, על אחיי ועליי, על הרפתקאות רחוקות שכבר שכחתי מזמן. רציתי לגעת במים, ולו רק כדי שינקו את נשמתי, אבל בכל פעם שהצלחתי לגרור את גופי הנואש אליהם, וטיפה אחת ניתזה עליי, נחנקתי. נזכרתי בבגידתם כשהם הטביעו אותי.
לא הייתה שם אדמה, והייתי זקוקה לאנרגיה שלה. אך גם בגידתה הייתה זכורה לי והרחיקה אותי מהצורך בה. חיבקתי את ברכיי אל חזי, ומצמצתי כדי להרטיב את עיניי היבשות.
"איפה אנחנו?"
הרמתי את ראשי בתדהמה, ועיניי נפערו למשמע הקול. ליקקתי את שפתיי היבשות וחיפשתי בתוך החושך את מושא דמיוני. אבל התעתוע ההוא הרגיש כה אמיתי. הנחתי את ידיי על רצפת המערה הקרירה וניסיתי לגרור את גופי קדימה.
"אסור לך לצאת מהמים אריון. הישארי בפנים."
מחשבות התרוצצו בראשי. נלחמתי ברצון שהקול ששמעתי יהיה אמיתי, לבין הצורך להישאר מציאותית ולא לתת לשיגעון לתפוס אותי. את חולמת, ונטוס. הוא לא יבוא עבורך, הם נטשו אותך מזמן.
"אם תצאי, תמותי. ובני היקר לא יסלח לי." הקול שלו הדהד על עורי שסמר, וידעתי שהוא כאן. ידעתי שאקוואה, אחי, מצא אותי.
"ומה יקרה לך?" הקול שלה נשמע.
חייכתי כשגופי זרק את עצמו חזרה לאחור על קיר המערה, בידיעה שגם אם עכשיו הכול ייגמר, הוא בא עבורי.
הוא סלח לי.
"אני מסוגל להתמודד עם המחנק. אני בן אלמוות, שכחת?" הקול שלו הלך והתקרב אליי ונלחמתי בעיניי שיישארו פקוחות.
כן, אחי היה כאן. הרגשתי את האנרגיה המימית שלו שהטעינה את חלל המערה, ונשמתי אותה עמוק לתוכי בשאיפה תאוותנית וחצופה.
"אקוואה." לחשתי והבנתי שאני חייבת להתאמץ יותר. "אקוואה, אחי." גרוני צרב. לא יכולתי להסתכן בכך שהוא לא ירגיש בי וילך. "אני כאן. אני כאן." גררתי את גופי העירום בציפורניי על ברכיי עד לקצה המערה, נרעדתי מנתזי המים.
"ונטו." לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה, אחי כבר היה בכניסה למערה, הוא התכופף על ברכיו והביט בי במבט קפוא, כאילו לא האמין למראה עיניו.
האור סנוור אותי ועיניי צרבו, אך למרות הכול הן נשארו פקוחות, כאילו ידעו מי הוא היה, מה המעמד הזה אמר. הסבל נגמר.
העונש הגיע לסופו.
אחי הסתכל עליי בתדהמה בעיניו שצורתן הייתה זהה לשלי. תווי פניו שתמיד הביעו שמחה, היו מלאי חרטה. הוא התקרב אליי ולפתע כתפיו נשמטו.
"מה, מה קורה לך, אחי? אקוואה!" קולי החנוק נשבר.
"הוא נחנק!" שמעתי את הקול היפה קורא מהמים. בפחד התקרבתי לקצה פתח המערה. בחורה עם עיניים כסופות ומוכרות נופפה לי מהמים. "הוא חייב לחזור למים!" היא צעקה.
בלי לחשוב פעמיים התחלתי לדחוף את אחי מהמערה לכיוון הים. הוא תפס בי ומשך אותי איתו.
"לא!" ניסיתי לצעוק. "לא!"
אבל אקוואה כבר לקח אותי איתו.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
